החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על האי

מאת:
מאנגלית: כפיר לוי | הוצאה: | 2013 | 336 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אנה אמרסון, מורה בת שלושים, מותשת מהקור של שיקגו וממערכת יחסים שאינה מובילה לשום מקום, ומתה לאיזו הרפתקה. לא פלא שהיא קופצת על ההזדמנות לבלות את הקיץ באי טרופי, בתור מורה פרטית.

טי־גֵ'יי קָלָהאן בן השש־עשרה רוצה רק שקט ושגרה. אבל הוריו מתעקשים שיעביר את הקיץ באיים המלדיביים וישלים שם את כל הלימודים שהחסיר עקב מחלתו.

אלא שאז מתרסק המטוס הפרטי שבו השניים טסים, ואנה וטי־ג'יי מוצאים את עצמם במסע הישרדות פראי באי נידח. אט אט הם בונים לעצמם חיים חדשים, ולאנה מתברר כי האתגר הגדול הוא לחיות עם נער שהולך והופך לגבר.

טרייסי גרביס־גרייבס מתגוררת באיווה, ארצות הברית, עם בעלה, שני ילדיה וכלבתה ההיפר־אקטיבית קלואי. זהו ספרה הראשון.

"שילוב נפלא של הישרדות, אבודים ולהתחיל מחדש."

וושינגטון פוסט

מקט: 15100125
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אנה

יוני 2001

הייתי בת שלושים כשהמטוס הימי שבו טסתי עם טי־ג'יי קָלָהאן התרסק במימי האוקיינוס ההודי. טי־ג'יי היה בן שש־עשרה. הוא בדיוק החלים מלימפומת הודג'קין, והיה בריא כבר שלושה חודשים תמימים. שמו של הטייס היה מיק, אבל הוא מת עוד לפני שהמטוס פגע במים.

החבר שלי ג'ון הסיע אותי לנמל התעופה, למרות שהיה במקום השלישי — אחרי אמי ואחותי שרה — ברשימת האנשים שרציתי

שייקחו אותי. פילסנו את דרכנו בקהל הנוסעים כשכל אחד מאיתנו גורר מזוודה גדולה על גלגלים, ותהיתי אם כל תושבי שיקגו החליטו לטוס לאנשהו באותו יום. כשהגענו לבסוף לדלפק של "יו־אס איירווייז", דיילת הקרקע חייכה, הצמידה תוויות למזוודות שלי והושיטה לי כרטיס עלייה למטוס.

"תודה, מיס אמרסון. הסדרתי את הרישום שלך לכל אורך הדרך, עד למָאלֶה. שתהיה לך טיסה נעימה."

הכנסתי את כרטיס העלייה למטוס לתיק היד שלי ופניתי להיפרד מג'ון. "תודה שהסעת אותי."

"אני אלווה אותך, אנה."

"אתה לא חייב," אמרתי וניענעתי בראשי לשלילה.

הוא נרתע. "אני רוצה."

דישדשנו בשקט בעקבות הקהל האיטי. בשער ג'ון שאל, "איך הוא נראה?"

"רזה וקירח."

סרקתי את ההמון וחייכתי כשזיהיתי את טי־ג'יי, שכן שיער חום קצר החל לכסות את ראשו. נופפתי, והוא הינהן לאות שראה אותי. הנער שישב לידו תקע מרפק בצלעותיו.

"מי הילד השני?" שאל ג'ון.

"אני חושבת שזה חבר שלו, בן."

הנערים היו שרועים בכיסאותיהם, לבושים בסגנון המועדף על בני השש־עשרה: מכנסי ספורט רחבים בגובה הברך, חולצות טי ונעלי ספורט ששרוכיהן פרומים. לרגליו של טי־ג'יי היה מונח תרמיל גב כחול כהה.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?" ג'ון שאל. הוא תחב את ידיו לכיסים האחוריים של מכנסיו ובהה בשטיח המהוה של נמל התעופה.

טוב, מישהו מאיתנו צריך לעשות משהו. "כן."

"בבקשה, אל תקבלי שום החלטה סופית עד שתחזרי."

לא ציינתי בפניו את האירוניה בבקשה שלו. "אמרתי שלא אעשה את זה."

למען האמת, היתה רק אפשרות אחת. פשוט בחרתי לדחות אותה עד סוף הקיץ.

ג'ון כרך את זרועותיו סביב מותני ונישק אותי כמה שניות יותר מהראוי במקום ציבורי שכזה. התנתקתי ממנו במבוכה. בזווית עיני הבחנתי שטי־ג'יי ובן רואים הכול.

"אני אוהב אותך," הוא אמר.

הינהנתי. "אני יודעת."

הוא הרים בוויתור את תיק הצד שאשא עמי למטוס והניח את הרצועה על כתפי. "שתהיה לך טיסה נעימה. תתקשרי אלי כשתגיעי."

"בסדר."

ג'ון הלך, ואני הבטתי בו עד שנבלע בקרב קהל הנוסעים. אחר כך יישרתי את חזית החצאית שלי וצעדתי לעבר הבנים. הם בהו ברצפה בזמן שהתקרבתי.

"היי, טי־ג'יי. אתה נראה נהדר. אתה מוכן ללכת?"

עיניו החומות פגשו בעיני לרגע. "כן, בטח." הוא עלה במשקל, ופניו כבר לא היו חיוורות כל כך. על שיניו היה גשר, שלא הבחנתי בו בעבר, ועל סנטרו צלקת קטנה.

"היי, אני אנה," אמרתי לנער שישב ליד טי־ג'יי. "אתה בטח בן. איך היתה המסיבה שלך?"

הוא העיף מבט מבולבל בטי־ג'יי. "אה, היה בסדר."

הוצאתי מהתיק את הטלפון הנייד שלי ובדקתי מה השעה. "אני כבר חוזרת, טי־ג'יי. אני רוצה לבדוק את מצב הטיסה שלנו."

בזמן שהתרחקתי מהם שמעתי את בן אומר, "אחי, הבייביסיטר שלך חתיכה."

"היא המורה שלי, אידיוט."

המילים שלהם לא נגעו בי. הייתי מורה בתיכון, כך שהערות מזדמנות מנערים שטופי הורמונים היו עבורי מטרד מקצועי בלתי מזיק.

לאחר שווידאתי שהטיסה צפויה לצאת בזמן, חזרתי והתיישבתי על הכיסא הריק ליד טי־ג'יי. "בן הלך?"

"כן. לאמא שלו נמאס לעשות סיבובים סביב השדה. הוא לא הרשה לה להיכנס איתנו."

"אתה רוצה לקנות משהו לאכול?"

הוא ניענע בראשו. "אני לא רעב."

ישבנו בדממה מביכה עד שהגיע הזמן לעלות למטוס. טי־ג'יי הלך בעקבותי לאורך המעבר הצר עד שהגענו למושבינו שבמחלקה הראשונה. "אתה רוצה לשבת ליד החלון?" שאלתי.

טי־ג'יי משך בכתפיו. "למה לא. תודה."

זזתי הצידה וחיכיתי שיתיישב, ואז התיישבתי לידו וחגרתי את חגורת הבטיחות. הוא הוציא נגן דיסקים מתרמיל הגב שלו והרכיב את האוזניות, דרכו העדינה להראות לי שאינו מעוניין לנהל

שיחה. שלפתי ספר מהתיק, המטוס המריא, והותרנו את שיקגו מאחור.

הדברים התחילו להשתבש בגרמניה. הטיסות משיקגו למָאלה —

בירת האיים המלדיביים — היו אמורות להימשך קצת יותר משמונה־עשרה שעות, אך לאחר שבילינו יום שלם ועוד חצי לילה בשדה התעופה של פרנקפורט בציפייה לטיסה חלופית בשל סדרה של בעיות מכניות ועיכובי מזג אוויר, לוח הזמנים שלנו איבד את תוקפו. טי־ג'יי ואני ישבנו על כיסאות פלסטיק נוקשים בשלוש לפנות בוקר, לאחר שסוף־סוף הבטיחו להעלות אותנו על הטיסה הבאה. הוא שיפשף את עיניו.

הצבעתי על שורה של כיסאות ריקים. "תשכב לנוח קצת אם אתה רוצה."

"אני בסדר," הוא אמר והחניק פיהוק.

"יש לנו עוד כמה שעות עד שנזוז. כדאי לך לנסות לישון."

"את לא עייפה?"

הייתי מותשת, אבל תיארתי לעצמי שטי־ג'יי זקוק למנוחה יותר ממני. "אני בסדר. לך לישון."

"את בטוחה?"

"לגמרי."

"או־קיי," הוא חייך חיוך רפה. "תודה." הוא השתרע על הכיסאות ונרדם מיד.

בהיתי דרך החלון במטוסים נוחתים וממריאים, אורותיהם האדומים מנצנצים בשמי הלילה. מיזוג האוויר המקפיא צימרר את עורי, ואני רעדתי בגופייה ובחצאית שלבשתי. בחדר השירותים הסמוך החלפתי למכנסי ג'ינס ולחולצה ארוכה שארזתי בתיק הצד, ולאחר מכן קניתי כוס קפה. התיישבתי שוב לצדו של טי־ג'יי, פתחתי את הספר שלי וקראתי, וכעבור שלוש שעות הערתי אותו, כשקראו לנו לעלות למטוס.

כשהגענו לסרי לנקה היו עיכובים נוספים — הפעם בשל מחסור בצוות אוויר. כשנחתנו בשדה התעופה באיים המלדיביים, עדיין במרחק שתי שעות טיסה במטוס ימי מבית הקיץ השכור של משפחת קלהאן, הייתי ערה כבר שלושים שעות. רקותי הלמו, וחשתי מעין חספוס בעיני הכואבות והצורבות. כשנאמר לנו שאין הזמנה על שמנו, בקושי החנקתי את דמעותי.

"אבל יש לי אישור הזמנה," אמרתי לדייל הקרקע והנחתי את פיסת הנייר על הדלפק. "אישרתי את ההזמנה שלנו לפני שיצאנו מסרי לנקה. שני מקומות. טי־ג'יי קלהאן ואנה אמרסון. אולי תחפש שוב?"

דייל הקרקע בדק במחשב. "אני מצטער," הוא אמר. "השמות שלכם לא ברשימה. המטוס הימי מלא."

"מה לגבי הטיסה הבאה?"

"עוד מעט יחשיך. מטוסים ימיים לא טסים אחרי השקיעה."

כאשר הבחין בהלם על פני, הביט בי הדייל בחמלה, הקיש על המקלדת שלו והרים את הטלפון. "אבדוק מה אני יכול לעשות."

"תודה."

טי־ג'יי ואני הלכנו לחנות מתנות קטנה, ואני קניתי שני בקבוקי מים. "רוצה אחד?"

"לא, תודה."

"שים אותו בתרמיל," אמרתי והושטתי לו את הבקבוק. "אולי אחר כך תרצה."

שלפתי חפיסת אקמול מתיק היד שלי, הטלתי שני כדורים לכף ידי ובלעתי אותם עם המים. התיישבנו על ספסל, ואני התקשרתי לאמו של טי־ג'יי, ג'יין, ואמרתי לה שלא תצפה לנו לפני הבוקר.

"יש סיכוי שימצאו לנו טיסה, אבל אני לא חושבת שנצא מכאן היום. מטוסים ימיים לא טסים אחרי השקיעה, אז אני חושבת שנצטרך לישון הלילה בנמל התעופה."

"אוי, אנה. את בטח מותשת," היא אמרה.

"זה בסדר, באמת. מחר בטוח נגיע." כיסיתי את הטלפון בידי. "אתה רוצה לדבר עם אמא שלך?" טי־ג'יי עיווה את פרצופו וניענע בראשו.

ראיתי שדייל הקרקע מנופף לעברי בחיוך. "ג'יין, תקשיבי, יכול להיות ש —" ואז השתבש הקו והשיחה התנתקה. החזרתי את הטלפון לתיק והתקרבתי אל הדלפק בחרדה.

"יש טייס של טיסת שכר שיכול להטיס אתכם לאי," אמר הדייל. "הנוסעים שלו התעכבו בסרי לנקה ויגיעו רק מחר בבוקר."

נשפתי בהקלה וחייכתי. "איזה יופי, תודה רבה שמצאת לנו טיסה. אני ממש מעריכה את זה." ניסיתי להתקשר שוב להוריו של טי־ג'יי, אך הטלפון לא איתר את הרשת. קיוויתי שתהיה קליטה כשנגיע לאי. "מוכן, טי־ג'יי?"

"כן," הוא אמר והרים את התרמיל שלו.

המיניבוס הוריד אותנו במסוף. קיבלנו בדלפק כרטיסי עלייה למטוס ויצאנו החוצה.

מזג האוויר באיים המלדיביים הזכיר לי את הסאונה במכון הכושר. אגלי זיעה ביצבצו מיד על מצחי ועורפי. מכנסי הג'ינס והחולצה הארוכה שלי לכדו בתוכם את האוויר החם, והצטערתי שלא החלפתי בחזרה לבגדים קצרים.

תמיד כל כך לוהט כאן?

עובד נמל התעופה ניצב על הרציף ליד המטוס הימי שהתנודד בעדינות על פני המים. הוא סימן לנו לבוא. כשהגענו אליו הוא פתח את הדלת, ואנחנו התכופפנו ועלינו אל המטוס. הטייס ישב על כיסאו וחייך אלינו בפה מלא בצ'יזבורגר.

"היי, אני מיק." הוא סיים ללעוס ובלע. "אני מקווה שלא אכפת לכם אם אסיים את ארוחת הערב שלי." הוא נראה בסוף שנות החמישים לחייו, וסבל מעודף משקל כה רב, עד שבקושי נדחק למושב הטייס. הוא לבש מכנסי ברמודה ואת חולצת הבטיק הגדולה ביותר שראיתי אי־פעם. כפות רגליו היו יחפות. זיעה ניקדה את שפתו העליונה ומצחו. הוא סיים את הנגיסה האחרונה מהצ'יזבורגר שלו וניגב את פניו במפית.

"אני אנה וזה טי־ג'יי," אמרתי והושטתי לו את ידי. "ברור שלא אכפת לנו."

במטוס הדו־מנועי מדגם DHC-6 היו עשרה מושבים, והוא הדיף ריח של דלק מטוסים ועובש. טי־ג'יי חגר את עצמו ובהה מבעד לחלון. אני ישבתי במושב שמצדו השני של המעבר, תחבתי את תיק היד ותיק הצד שלי מתחת למושב ושיפשפתי את עיני. מיק התניע את המנועים. הרעש החניק את צליל קולו, אבל כשהטה את ראשו הצידה יכולתי לראות את שפתיו נעות בזמן שדיבר עם מישהו במכשיר הקשר. הוא הסיע את המטוס הרחק מהרציף, הגביר את המהירות, ואז המראנו.

קיללתי את עצמי על חוסר יכולתי לישון במטוסים. תמיד קינאתי באנשים שנרדמים ברגע שהמטוס ממריא ומתעוררים רק כשגלגליו נוגעים במסלול הנחיתה. ניסיתי לנמנם, אבל האור שחדר מבעד לחלונות ושעות השינה המבולבלות שלי הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. כשוויתרתי ופקחתי את עיני, תפסתי את טי־ג'יי בוהה בי. אם לשפוט לפי המבט שעל פניו והסומק שעל פני, שנינו חשנו נבוכים. הוא הסתובב, תחב את התרמיל מתחת לראשו, ונרדם לאחר כמה דקות.

הייתי חסרת מנוחה, אז התרתי את חגורת הבטיחות שלי והלכתי לשאול את מיק כמה זמן נותר עד הנחיתה.

"משהו כמו שעה בערך." הוא הצביע על מושב טייס המשנה. "את יכולה לשבת כאן אם את רוצה."

התיישבתי וחגרתי את עצמי. סוככתי על עיני בידי והבטתי בנוף העוצר נשימה. השמים נטולי עננים, כחולים וצלולים מלמעלה, האוקיינוס ההודי, תערובת של ירוק מנטה וטורקיז, מתחת.

מיק שיפשף את מרכז חזהו באגרופו והושיט יד לעבר חבילה של כדורים נגד צרבת. הוא הכניס אחד לפיו. "צרבת. זה מה שקורה כשאוכלים צ'יזבורגרים. אבל מה לעשות שזה הרבה יותר טעים מסלט, לא?" הוא צחק, ואני הינהנתי בראשי לאות הסכמה.

"אז מאיפה אתם?"

"שיקגו."

"מה מעשייך בשיקגו?" הוא הקפיץ עוד כדור נגד צרבת לפיו.

"אני מורה לספרות, בכיתה י'."

"אה, זאת חופשת הקיץ."

"כן, אבל לא בשבילי. אני בדרך כלל מעבירה שיעורים פרטיים בקיץ." החוויתי לכיוון טי־ג'יי. "ההורים שלו שכרו אותי למשך החופשה כדי שאעזור לו להשלים את חומר הלימודים של הכיתה שלו. הוא היה חולה בלימפומת הודג'קין והפסיד הרבה ימי לימודים."

"באמת חשבתי שאת צעירה בשביל להיות אמא שלו."

חייכתי. "ההורים והאחיות שלו כבר טסו לפני כמה ימים."

אני לא יכולתי לטוס איתם משום שהלימודים בתיכון הציבורי שבו אני מלמדת הסתיימו כמה ימים אחרי הלימודים בבית הספר הפרטי של טי־ג'יי. כשטי־ג'יי גילה את זה, הוא שיכנע את ההורים שלו להרשות לו להישאר בשיקגו עוד סוף־שבוע ולטוס איתי. ג'יין קלהאן התקשרה אלי כדי לשאול אם זה בסדר.

"החבר שלו בן עושה מסיבה. הוא ממש רוצה ללכת אליה. את בטוחה שלא אכפת לך?" היא שאלה.

"ממש לא," אמרתי. "זה ייתן לנו הזדמנות להכיר אחד את השני."

פגשתי את טי־ג'יי רק פעם אחת, בזמן ראיון העבודה אצל ההורים שלו. ייקח לו זמן להתרגל אלי. זה תמיד היה ככה כשהתחלתי לעבוד עם תלמיד חדש, בייחוד עם נער מתבגר.

קולו של מיק קטע את מחשבותי. "כמה זמן תישארו פה?"

"כל הקיץ. הם שכרו בית באי."

"אז הוא בסדר עכשיו?"

"כן. ההורים שלו סיפרו שהוא היה מאוד חולה במשך תקופה, אבל המחלה נסוגה כבר לפני כמה חודשים."

"מקום יפה לעבודת קיץ."

חייכתי. "יותר טוב מהספרייה."

למשך זמן־מה טסנו בלי לדבר. "באמת יש שם למטה אלף ומאתיים איים?" שאלתי. הצלחתי לספור רק שלושה או ארבעה איים, מפוזרים על פני המים כמו חתיכות ענקיות של פזל. חיכיתי לתשובה שלו. "מיק?"

"מה? אה, כן, פחות או יותר. איים מיושבים יש בערך מאתיים, אבל נראה לי שזה הולך להשתנות, עם כל הפיתוח שיש כאן עכשיו. כל חודש נפתח איזה מלון חדש או אתר נופש." הוא ציחקק. "כל אחד רוצה חתיכה מגן העדן."

מיק שיפשף שוב את חזהו, שיחרר את מוט ההיגוי ומתח את זרועו השמאלית קדימה. הבחנתי בהבעת כאב על פניו ובברק קל של זיעה על מצחו. "אתה מרגיש טוב?"

"אני בסדר. פשוט אף פעם לא היתה לי צרבת כל כך קשה." הוא הכניס לפיו עוד שני כדורים נגד צרבת והשליך את החפיסה הריקה.

תחושת אי־נוחות שטפה אותי. "אתה רוצה להתקשר למישהו? אם תראה לי איך להפעיל את הקשר, אני אוכל להתקשר בשבילך."

"לא, אני אהיה בסדר ברגע שהכדורים האלה יתחילו לעבוד." הוא שאף עמוקות וחייך אלי. "אבל תודה."

למשך זמן־מה הוא נראה בסדר, אבל לאחר עשר דקות הוא הוריד את ידו הימנית מהמוט ושיפשף את זרועו השמאלית. זיעה זרמה במורד פניו. נשימתו נשמעה שטחית, והוא התנועע במושבו כאילו לא הצליח למצוא תנוחה נוחה. תחושת האי־נוחות שלי התגברה והפכה לפאניקה מוחלטת.

טי־ג'יי התעורר. "אנה," הוא אמר, בקול רם מספיק שאוכל לשמוע אותו מבעד לרעש המנועים. הסתובבתי. "הגענו?"

פתחתי את החגורה, חזרתי לאחור והתיישבתי ליד טי־ג'יי. לא רציתי לצעוק, ולכן קירבתי אותו אלי ואמרתי, "תקשיב, אני די בטוחה שלמיק יש התקף לב. יש לו כאבים בחזה והוא נראה נורא, אבל הוא טוען שזאת צרבת."

"מה! את רצינית?"

הינהנתי. "אבא שלי עבר התקף לב רציני בשנה שעברה, אז אני מכירה את סימני האזהרה. אני חושבת שהוא פוחד להודות שיש בעיה."

"מה איתנו? הוא עוד יכול להטיס את המטוס?"

"אני לא יודעת."

טי־ג'יי ואני ניגשנו לתא הטייס. שני אגרופיו של מיק היו לחוצים אל חזהו, ועיניו עצומות. האוזניות נחו על ראשו באלכסון, ופניו עטו גוון אפרפר.

כרעתי ליד המושב שלו ופחד גאה בי. "מיק," דיברתי בטון בהול. "אנחנו חייבים לקרוא לעזרה."

הוא הינהן. "קודם כול אני אנחית אותנו על המים, ואז אחד מכם יצטרך לתפעל את הקשר," הוא התנשף כשניסה לדבר. "תלבשו אפודי הצלה. הם בתא האחסון ליד הדלת. ואז שבו במושבים שלכם ותחגרו חגורות." פניו התעוו בכאב. "קדימה!"

לבי רעם בחזי והאדרנלין הציף את הגוף שלי. מיהרנו לתא האחסון וחיפשנו בתוכו.

"למה אנחנו צריכים ללבוש אפודי הצלה, אנה? למטוס יש מצופים, נכון?"

כי הוא פוחד שאולי לא נצליח לנחות בזמן.

"אני לא יודעת. אולי זה נוהל פעולה רגיל. אנחנו נוחתים באמצע האוקיינוס." מצאתי את אפודי ההצלה שהיו תחובים בין מכל גלילי עם הכיתוב "רפסודת הצלה" לבין כמה שמיכות. "קח," אמרתי, הושטתי אפוד לטי־ג'יי ולבשתי את האפוד שלי. התיישבנו וחגרנו את חגורות הבטיחות שלנו. היד שלי רעדה כל כך, שרק בניסיון השלישי הצלחתי לחגור את החגורה.

"אם הוא יאבד את ההכרה אני אצטרך להתחיל בהחייאה מיד. תצטרך להבין איך לתפעל את הקשר, טי־ג'יי, בסדר?"

הוא הינהן, עיניו רחבות. "אני יכול לעשות את זה."

לפתי את ידיות המושב שלי והבטתי מחוץ לחלון, שם פני הים הגליים הלכו והתקרבו. אבל אז, במקום להאט, המטוס האיץ וצנח כלפי מטה בזווית חדה. הבטתי לעבר קדמת המטוס. מיק היה מוטל על מוט ההיגוי, חסר תנועה. פתחתי את חגורת הבטיחות שלי וזינקתי במורד המעבר.

"אנה," טי־ג'יי צעק. שולי חולצתי נשמטו מאחיזתו.

לפני שהספקתי להגיע לתא הטייס, מיק נזרק אחורה בכיסאו, ידיו עדיין אוחזות במוט, ועווית עזה טילטלה את חזהו. חזית המטוס התרוממה במהירות, וזנב המטוס פגע במים וגרם למטוס לדלג בפראות על הגלים. קצה הכנף פגע אף הוא במים, והמטוס החל להסתחרר ללא שליטה.

ההדף הפיל אותי מהרגליים, כאילו מישהו קשר חבל סביב קרסולי ומשך אותו בחוזקה. צליל זכוכית מתנפצת מילא את אוזני, והיתה לי תחושה שאני עפה. ואז חשתי כאב חד בזמן שהמטוס התפרק.

נזרקתי לתוך האוקיינוס ומי הים מילאו את גרוני. איבדתי לגמרי את חוש הכיוון, אך אפוד ההצלה הציף אותי בהדרגה כלפי מעלה. ראשי בקע מבעד לפני המים, והשתעלתי ללא שליטה בניסיון להכניס אוויר ולהוציא מים.

טי־ג'יי! אלוהים אדירים, איפה טי־ג'יי?

דמיינתי אותו לכוד במושבו, לא מצליח לשחרר את חגורת הבטיחות, וסרקתי בבהלה את פני המים, ממצמצת אל מול השמש וצורחת את שמו. בדיוק כשהשתכנעתי שטבע, הוא צץ פתאום על פני הים, משתנק ויורק מים.

שחיתי לעברו, טעם דם בפי וראשי הולם כל כך עד שחשבתי שיתפוצץ. כשהגעתי לטי־ג'יי אחזתי בידו וניסיתי לומר לו כמה אני שמחה שהוא שרד, אך לא הצלחתי לדבר ושקעתי שוב ושוב אל תוך ערפל מטושטש.

טי־ג'יי צעק אלי שאתעורר. אני זוכרת שהיו גלים גבוהים ושבלעתי הרבה מים, ולאחר מכן אני לא זוכרת כלום.

  1. (בעלים מאומתים):

    נהניתי מכל רגע, מת על הרפתקאות, זה נותן לדימיון דרור אמיתי!

הוסיפו תגובה