מי שאתם חשוב יותר מאשר איך אתם נראים או מנין באתם אֵיידה נותחה סוף־סוף ברגלה הנכה. עכשיו היא בטוחה שאין […]
פרק 1
אפשר לדעת דברים כמה שרוצים, אבל זה לא אומר שמאמינים בהם.
“איידה! את חייבת לשתות משהו!” הקול של סוזן, נוזף. הידיים של סוזן, דוחפות לי ספל תה קר לידיים.
“אני לא רוצה,” אמרתי. “באמת שלא.”
סוזן כופפה כרכה את האצבעות שלי סביב הספל. “אני מבינה,” היא אמרה. “אבל בבקשה תנסי. זה הדבר האחרון שהם ירשו לך לשתות. תהיי צמאה בבוקר.”
כף רגל ימין שלי הייתה מעוקמת הצִדה מהקרסול למטה. ככה נולדתי. העצמות של הקרסול צמחו מסובּבות ככה שכף הרגל הייתה הפוכה, הציפורניים של אצבעות הרגליים גירדו את הרצפה ומה שהיה צריך להיות החלק התחתון של כף הרגל היה מופנה כלפי מעלה, לשמיים. הליכה הכאיבה לי בטירוף. ולמרות שהעור למטה נעשה מיובל וקשה הוא כל הזמן נקרע ודימם.
הלילה הזה בבית החולים – לפני שלוש שנים כמעט – היה ה־16 בספטמבר, 1940. יום שני. זה היה קצת יותר משנה מתחילת המלחמה בין היטלר לכמעט כל שאר העולם. אחת־עשרה שנים מתחילת המלחמה בין שאר העולם וביני.
למחרת בבוקר המנתחים עמדו לכרות את עצמות הקרסול העקומות שלי ולסדר אותן מחדש. אולי יצליחו לסדר לי כף רגל פחות או יותר מתפקדת.
הצמדתי את ספל התה לשפתיים והכרחתי את עצמי לשתות. הגרון שלי נסתם. כמעט נחנקתי. השתעלתי. תה השפריץ על המיטה ועל המגש.
סוזן נאנחה. היא ניגבה את התה השפוך ואז סימנה לאחות שתלתה מסכי הַאֲפָלָה על החלונות שתבוא ותיקח את המגש.
מתחילת המלחמה, כיסינו כל ערב את החלונות במסכים שחורים כדי שהטייסים הגרמנים לא יראו את האורות ולא יוכלו לכוון אלינו את הפצצות. בית החולים שלי לא היה בלונדון, שבאותה תקופה הופצצה כל לילה, אבל זה לא אמר שהוא לא יכול להיות מופצץ. אף פעם אי אפשר היה לדעת מה הגרמנים יעשו.
“מכתב בשבילך, גברתי,” האחות הושיטה לסוזן מעטפה ולקחה את המגש.
“נשלח לבית החולים? מוזר.” סוזן פתחה את המעטפה. “זה מליידי תורטון.” היא הוציאה דף מקופל ופתחה אותו. “היא כנראה שלחה אותו לפני שקיבלה את המכתב ממני עם הכתובת של האכסניה. איידה, את בטוחה שאת לא רוצה לאכול משהו? טוסט אולי?”
נענעתי את הראש. מעט התה שבלעתי התערבל לי בקיבה. “אני חושבת שאני הולכת להקיא.”
סוזן פתחה את הפה שלה בדאגה. היא הביטה בי, שלפה במהירות קערה מהמדף התחתון של השולחן לצד המיטה ותקעה לי אותה מתחת לסנטר. חשקתי שיניים והחזקתי הכול בפנים.
היד של סוזן רעדה, גם הקערה רעדה. הרמתי אליה את המבט. היא החווירה, העיניים שלה התרחבו והפנים שלה נעשו רציניות.
“קרה משהו?” שאלתי. “מה כתוב שם?”
“כלום,” היא אמרה. “תנשמי עמוק. זהו זה.” היא החזירה את הקערה למדף, קיפלה את המכתב והכניסה אותו לתיק.
קרה משהו. משהו רע. ראיתי את זה על הפנים שלה. “זה בַּאטֵר?” שאלתי.
“מה?”
“קרה משהו לבַּאטֵר?” בַּאטֵר היה הפוני של סוזן. אהבתי אותו. הוא גר באורווה של ליידי תורטון בזמן שהייתי בבית החולים.
“אה… לא,” סוזן אמרה, “כלומר, ליידי תורטון לא הזכירה אותו, והיא הייתה עושה את זה אם היה קורה לו משהו.”
“מגי?” מגי, הבת של ליידי תורטון, הייתה החברה הכי טובה שלי.
“מגי בסדר גמור,” סוזן אמרה. הידיים שלה עדיין רעדו קצת. והיה לה מבט מוזר בעיניים. “כולם בכפר בסדר.”
“וג’יימי בסדר,” אמרתי. זאת הייתה קביעה, לא שאלה, כי ידעתי שהוא בסדר. אח שלי ג’יימי, לא היה בכפר. הוא היה כאן, איתנו. סוזן, ג’יימי ובּוֹבְרִיל, החתול של ג’יימי, גרו באכסניה קרוב לבית החולים. ג’יימי היה שם עכשיו עם בעלת הבית.
ג’יימי היה בן שש. חשבנו שהוא היה בן שבע, אבל לא מזמן קיבלנו את תעודת הלידה שלו והתברר שלא, הוא היה בן שש.
אני הייתי בת אחת־עשרה. גם אני קיבלתי תעודת לידה. תאריך הלידה האמיתי שלי נודע לי קצת יותר משבוע לפני כן.
סוזן הנהנה. “ג’יימי בסדר.”
נשמתי עמוק. “ביטלו לי את הניתוח?” לפני קצת יותר משבוע, כשאמא שלנו ניסתה לחטוף אותנו ממנה, סוזן אמרה שאין לה סמכות חוקית לאשר את הניתוח שלי. עדיין לא הייתה לה סמכות חוקית, אבל זה לא היה אִכפת לה יותר. היא אמרה שלפעמים משהו יכול להיות לא חוקי אבל צודק; אני הייתי זקוקה לניתוח וזה מה שיקרה.
לא שאלתי שאלות.
סוזן שלחה יד והרחיקה את השיער שלי מהמצח. הרחקתי את הראש ממנה. “אני לא אתן לשום דבר למנוע את הניתוח שלך,” היא אמרה.
עדיין היה משהו מוזר בקול שלה, ובמבט. ידעתי שזה בטוח קשור למכתב של ליידי תורטון. האישה הזאת מסוגלת לעצבן כל אחד. בפעם הראשונה שראיתי אותה, עוד לפני שידעתי את השם שלה, קראתי לה אשת פני־ברזל. היא הייתה חדה כמו גרזן.
כאן בבית החולים, ליידי תורטון לא יכלה להתערב לנו בחיים. איבדנו כל מה שהיה לנו בבית של סוזן, אבל עדיין היו לי את ג’יימי, סוזן, בּוֹבְריל ובַּאטֵר. וניתוח מחר. זה היה מספיק. יותר ממספיק.
אפשר לדעת דברים כמה שרוצים, אבל זה לא אומר שמאמינים בהם.
לפני קצת יותר משנה, לימדתי את עצמי ללכת בדירה הקטנה של אמא שלי בלונדון. שמרתי את זה בסוד, דואגת לנקות כל יום את הדם מהרצפה לפני שהיא חזרה הביתה. כל מה שרציתי היה להיות מסוגלת לצאת מהדירה, מי בכלל חשב על לעזוב את העיר? אבל מה שחשוב הוא שלמדתי ללכת, כי זה מה שהציל אותי. כשאמא שלי שלחה את ג’יימי עם כל שאר הילדים לאזור כפרי רחוק מלונדון, בגלל ההפצצות של היטלר, התגנבתי החוצה והצטרפתי אליהם. בסוף התגלגלנו לבית של סוזן ובאטר בכפר ליד הים, בקֶנְט.
בהתחלה סוזן לא רצתה אותנו. ואנחנו לא רצינו אותה, אבל רציתי את הפוני שלה, וג’יימי ואני אהבנו את האוכל שלה ובסוף שלושתנו רצינו להישאר ביחד. וכמובן, דווקא אז אמא שלנו הופיעה פתאום כדי לקחת אותנו חזרה. רק לפני שבוע בערך זה היה. אבל סוזן החליטה שהיא נלחמת עלינו. היא נסעה אחרינו ללונדון, וכך קרה ששלושתנו לא היינו בבית שלה כשמפציצים גרמנים החריבו אותו לגמרי. אז הדבר הכי רע, זה שאמא שלי חזרה, הפך לדבר הכי טוב, שלא נהרגנו בהפצצה.
עכשיו כולם התנהגו כאילו הניתוח שלי מחר זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, אז התחלתי לדאוג שזה ייגמר רע. סוזן אמרה שזה לא יכול להיגמר רע. היא אמרה שהיא מקווה שהרגל שלי תתַפקד כמו שצריך אחרי הניתוח, אבל גם אם לא, אני אהיה בסדר גמור. היא אמרה שאני בסדר גמור עכשיו ושאני אהיה בסדר גמור אחר כך, לא משנה מה יהיה.
אולי.
תלוי איך מגדירים בסדר גמור.
היינו עדיין במלחמה. האחיות טענו שהן יהיו מסוגלות להוריד את כל המטופלים למרתף בית החולים בַּזמן אם תישמע אזעקת תקיפה אווירית. אבל הן אף פעם עוד לא עשו את זה, אז אי אפשר היה לדעת…
סוזן רכנה אליי. היא חיבקה אותי. זה היה מביך בשביל שתינו. נשפתי נשיפה ארוכה. עדיין היו לי פרפרים בבטן. “אל תדאגי,” סוזן אמרה לי. “אני אראה אותך בבוקר. תנסי להירדם.”
לא הצלחתי לישון אבל הלילה עבר איכשהו. בבוקר סוזן החזיקה לי את היד בזמן שהאחות הסיעה את המיטה שלי במסדרון. עצרנו לפני דלת לבנה כבדה. “עד כאן,” האחות אמרה לסוזן, “מכאן את לא יכולה להמשיך.”
לא ידעתי שסוזן תצטרך לעזוב אותי. נאחזתי ביד שלה בכל הכוח. “ומה אם זה לא יצליח?”
האצבעות שלה התהדקו סביב שלי. “חִזקי ואִמצי,” היא אמרה, והרפתה מהיד שלי.
בחדר הניתוחים, איש בחלוק ארוך החזיק מסיכה לפני הפנים שלי. “כשאשים את המסיכה הזאת על הפה שלך,” הוא אמר, “אני רוצה שתספרי לאט־לאט עד עשר.”
כבר בארבע נרדמתי.
להתעורר מההרדמה היה קשה יותר. רגל ימין שלי הייתה מקובעת. כלואה. לא יכולתי לזוז. הזעתי כולי כשניסיתי להשתחרר. תקיפה אווירית תפסה אותי, ונקברתי תחת ההריסות. לא יכולתי להזיז את הרגל. ואז איכשהו הייתי כלואה שוב בארון הטחוב שמתחת לכיור בדירה הישנה שלנו בלונדון. אמא נעלה אותי בפנים. הג’וקים…
“ששש…” הקול הרך של סוזן באוזן שלי. “תירגעי. הכול נגמר. את בסדר גמור.”
לא נכון. לא הייתי בסדר גמור. לא בארון מתחת לכיור, לא עם אמא…
מישהו תפס לי את הידיים והחזיק אותן בכוח. מישהו כיסה אותי בשמיכה והידק אותה סביבי משני הצדדים. “תפקחי את העיניים,” שמעתי את הקול העדין של סוזן. “הניתוח הסתיים.”
פקחתי את העיניים. הפנים של סוזן צפו, מטושטשות, לנגד עיניי. “יצאת מכלל סכנה,” היא אמרה.
הגרון שלי היה יבש נורא. “את משקרת,” אמרתי.
“אני לא.”
“אני לא יכולה להזיז את הרגל… רגל ימין, הרגל הנכה שלי…”
“אין לך רגל נכה,” סוזן אמרה. “כבר לא.”
התעוררתי באמצע הלילה. וילונות הקיפו את המיטה. אור חלש דלק מאחוריהם. “סוזן?” לחשתי.
אחות לילה ניגשה אליי. “צמאה?” שאלה. הנהנתי. היא מזגה לי מים ושתיתי. “עד כמה כואב לך?”
לא יכולתי להזיז את רגל ימין כי הרופאים שמו אותה בגבס אחרי הניתוח. נזכרתי בזה עכשיו. מתחת לגבס התפשט כאב חזק, עמום, מהקרסול עד הברך. “לא יודעת,” אמרתי. “זה כואב כל הזמן.”
“יותר ממה שאת יכולה לסבול?”
נענעתי את הראש. יכולתי לסבול כמעט כל דבר.
האחות חייכה. “נכון,” אמרה. “אמא שלך סיפרה שאת קשוחה.” היא נתנה לי כדור. “תבלעי את זה.”
אמרתי, “סוזן היא לא אמא שלי.” ותודה לאל שכך. בלעתי את הכדור ונרדמתי.
כשפקחתי שוב את העיניים הפרצוף של ג’יימי היה סנטימטרים מעליי. הוא נראָה כאילו לא הסתרק שבועות. העיניים שלו היו אדומות ונפוחות. הוא בכה. התיישבתי בבהלה. “מה קרה?”
ג’יימי הטיל את עצמו על המיטה. הוא התנגש בגבס שלי. התכווצתי מכאב.
“תיזהר,” סוזן משכה אותו אחורה.
ג’יימי נדבק אליי.
חיבקתי אותו בשתי הידיים והבטתי מעבר לראש שלו אל סוזן. “תגידי לי מה קרה,” אמרתי.
“זה מה שליידי תורטון הודיעה לנו במכתב,” סוזן ענתה.
הנהנתי. ידעתי את זה.
ג’יימי אמר, “אמא שלנו מתה.”
אפשר לדעת דברים כמה שרוצים, אבל זה לא אומר שמאמינים בהם.
אין עדיין תגובות