40 סיפורים קצרים (וקצת 'נגיעות' שירה), בשני חלקים, על אהבה והלא נודע. בחלק הראשון אהבה שהוגשמה ואהבה נכזבת, אהבת בעלי […]
ביקור נימוסין
את התשובות על שאלות כמו “מאיפה הם מגיעים אלינו איך?” או “איך ומתי אנחנו נגיע אליהם?”, יוכלו לתת רק אלה שלמדו אווירונאוטיקה וחלל בטכניון…
אשגו”ז
היה חם וצפוף באוטובוס מספר 25, שבו נסעתי באחד מימי תחילת הקיץ לכיוון רמת אביב לעוד יום לימודי עיתונאות ותקשורת ב”כותרת”. המיזוג לא פעל – מחמת תקלה כלשהי – והאוויר שנכנס מבעד לחלונות הפתוחים הקל רק במעט על היושבים סמוך לחלון, ולא הורגש כלל על ידי העומדים במרכז האוטובוס, אני ביניהם.
הרגשתי איך הזיעה מציפה אותי, בשעה שעמדתי במעבר הדחוס באנשים, ונזכרתי בעגמומיות במקום הישיבה אשר פיניתי לזקן שעלה לאוטובוס לפני 20 דקות. בספסל לידי ישבו זוג תיכוניסטים, מתלטפים, מצחקקים ומתנשקים חליפות, מתעלמים מהצפיפות שמסביב ומהחום. הנערה הייתה לבושה חצאית ג’ינס וחולצה לבנה שעליה הסמל של בית הספר “אליאנס”. עיניה היו חומות כהות ושיערה הערמוני היה אסוף בסרט ארגמן רחב, שהבליט את יפי פניה השזופות. החבר שלה, יפה תואר, בעל עיניים ירוקות-כחולות ושיער שחור מתולתל, היה לבוש מכנסי ג’ינס לבנים וגופיה שחורה עם תמונת “מלאכי הגהינום” עליה. שניהם היו נעולים בשקפקפי פלסטיק זולים, שכל-כך אופנתיים כיום.
ביהודה המכבי עלתה לאוטובוס אישה זקנה, שתוך כדי הנסיעה התקדמה והגיעה לידנו. היה לה שיער אפור-לבן דליל, לגופה לבשה שמלה חומה דהויה ולרגליה סנדלים תנ”כיים בלויים. עורה היה כעין הקלף – יבש, מקומט ומלא כתמים חומים מכוערים. פניה היו חרושות קמטים וחריצים, ופיה מכווץ כדרך זקנים חסרי שיניים. רק עיניה היו יוצאות דופן, ניגוד לכל מראה דמותה: הן היו אפורות בהירות, מלאות חיות, ודימיתי לראות במעמקיהן כעין בוהק מסתורי.
“סלח לי, איש צעיר,” פנתה הזקנה בקול שברירי ורועד אל התיכוניסט, “אולי תוכל לתת לי לשבת מעט? אני מאוד עייפה.”
“גם אני עייף, סבתא,” ענה לה בגיחוך התיכוניסט, “היה לי לילה מ א ו ד סוער עם החברה שלי, ואני מה-זה-עייף…” הוא צחק, נהנה מהתשובה של עצמו.
“אביב, כולם שומעים…” לחשה לו חברתו, מחייכת במבוכה.
“סלח לי בחור, אתה לא חושב שאתה מגזים?” פניתי אליו, “האישה הזאת…”
“א ת ה מגזים, דוד” קטע אותי התיכוניסט, תוך שהוא מוציא מכיסו סכין מתקפלת ומקפיץ את הלהב בנקישה. “תאמין לי, לא כדאי לך לדחוף את האף הארוך שלך לעניין שלא שלך,” הוסיף באיום, כשהוא מסלק בעזרת הסכין לכלוך דמיוני מציפורן אגודלו, “במיוחד אם אתה לא רוצה שהאף הזה שלך יתקצר פתאום…”
“די, אביב…” שידלה אותו התיכוניסטית, מלטפת את חזהו בניסיון להרגיעו.
הזקנה נגעה בזרועי. “תודה לך,” אמרה, “אבל זה לא חשוב. אני כבר יורדת. הואל נא בטובך לצלצל בפעמון בשבילי.”
לחצתי על כפתור העצירה. שני התיכוניסטים חזרו להתגפף ולהתנשק בשעה שהאוטובוס נכנס אל מפרץ החנייה בתחנה שמול הפלנטריום של מוזיאון הארץ.
עוברה על פניי בדרך לדלת היציאה, שמעתי את הזקנה אומרת בקול, ספק לעצמה ספק אליי: “שעון הזמן משמיע תקתוקיו, אביב הנעורים, אבוי, הופך לסתיו…”
להרף עין ראיתי בבירור את הבוהק המסתורי שבעיניה. עקבתי אחריה במבטי בשעה שירדה והתחילה לפסוע במעלה המדרכה, לכיוון שער הכניסה לפלנטריום, עד שנעלמה מעיניי כשהאוטובוס פנה שמאלה לרחוב רידינג.
ואז שמעתי צרחה, ועוד צרחה ועוד צרחה…
הפניתי את ראשי, יחד עם כל נוסעי האוטובוס ההמומים, והרגשתי צמרמורת קרה עוברת בכל גופי: התיכוניסטית היפה ישבה מכווצת מאימה, רועדת כולה וצורחת בהיסטריה ובתיעוב, כשלידה, ספק מתכופף אליה ספק נרתע בהבעת מבוכה והפתעה, זקן מכוער וקירח למחצה, לבוש מכנסי ג’ינס לבנים וגופיה שחורה עם תמונה של “מלאכי הגהינום”, ולרגליו שקפקפי פלסטיק שכל-כך אופנתיים כיום.
אין עדיין תגובות