החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החבר שלי, האנס

מאת:
מגרמנית: דפנה עמית | הוצאה: | 2013 | 149 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

תאונת אופנוע קוטעת את הדהירה אל החיים של שני חברים משחר ילדותם.

אוּלִי בטוח שתוך זמן קצר יתעורר הָאנֶס מן התרדמת שאליה הפילה אותו התאונה. אף־על־פי שהמפגשים עם הטיפוסים המיוחדים במוסד לפגועי נפש שבו הוא עובד תובעים ממנו לא מעט, הוא מקפיד לפקוד יום־יום את מיטת חברו. ועם כל זאת, לא חדל לרחוש בו הרעב לחיים, לאהבה, לסקס ולידידות. אוּלִי משתף את חברו האנס בכל מה שעובר עליו, צמא תמיד לתגובה ולו הזעירה ביותר, ואפילו מדמה לראות שיפור, אבל האנס לא מגיב. אוּלִי כותב להאנס יום־יום כדי שכאשר האנֶס יחזור, הוא יוכל לקרוא על הימים שהחסיר.

בתוך כך הולך ומצטבר בו כעס עצום על הרופאים חסרי האונים, על החברים ההולכים ומאבדים תקווה, על הוריו של האנֶס שמרחמים על עצמם, ועל האנֶס שאיננו משתף פעולה ושוכב בלי ניע…

דווקא התיאור המרגש הזה של האבדן מעלה בחיות רבה את כוחם העז של החיים.

ברצף של מכתבים הנפרשים על פני שנה שלמה, נחשפים עולמותיהם של שני צעירים וידידותם העמוקה.

ריטה פאלק, ילידת 1964, נודעה בגרמניה בעיקר בזכות סדרת ספרי המתח שלה. ספרה 'החבר שלי, האנס' זכה בגרמניה להצלחה רבה.

מקט: 4-31-9005641
מסת"ב: 978-965-02-0703-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היום יום השנה. אותו יום אותה שעה בדיוק. חלפה שנה, אחי. החבר היקר שלי, האנֶס. זו השעה שבה אני כורע ברך בדם ובשתן שלך וראשך נח על האספלט הקר, בתחושה שזה נמשך נצח נצחים. אני רואה את הבהוב האור הכחול ושומע את הצופרים. את האנשים הרבים סביבנו. מסוק החילוץ מגיע סוף־סוף. "איזה חרא," פולט פיך המדמם. אחר־כך אתה עוצם את העיניים, לא לגמרי, חריץ דק נשאר פתוח. אני מתכופף מעליך עמוקות, אני יכול לראות את האישונים שלך. ידיים קורעות אותי מעליך בבת אחת. אחרות נשלחות אל גופך נטול החיים. דמך ניגר אט־אט אל תעלת הביוב ונוטל את לבי אתו. שניהם אובדים במרחק.

אינני זוכר מה קרה בשבועות שלאחר מכן. כאב פועם נח עלַי כשמיכת עופרת. אחר־כך התחלתי לכתוב לך, האנֶס. כתבתי לך מה קורה בחיי, זה עזר לי לשמור על שפיותי. הייתי שמח לחסוך לך שורות רבות, אחי. ודברים אחרים הרטיטו את אצבעותַי באקסטזה עם כל מילה ומילה. כעת הגיע הזמן להיפרד מן המכתבים והיום אני מוסר אותם בהכרת תודה עמוקה. הם הצילו את חיי.

אני מוכרח לכתוב את זה כאן ועכשיו, כי אני פשוט לא מסוגל לדבר על זה עם איש. אני כותב מתוך זעם ואכזבה. זעם עצום, מוזר, זעם שלא יתואר, זה מה שאני יכול לומר לך, האנֶס. חשבתי שכשיקלפו מעליך את התחבושות הכול ישוב להיות כשהיה. אז תקום ממיטתך כמו הפניקס הקם לתחייה מן האפר, ושנינו נצעד זה לצד זה במסדרונות ונלך ישר אל היציאה. אלא שזה לא קרה. בכלל, כלום לא קרה. אתה שוכב כאן בדיוק כמו קודם, לא מזיז אפילו את האצבע הקטנה של כף רגלך. שוכב כאן עם כל הצינורות והמכשירים שלך ולא זז. אתה לא מת, אתה לא חי, לא שֵפל, לא גאות, פשוט נמוג בין השניים. ואני יושב על אדן החלון בחדר בית החולים שלך ומביט החוצה בעץ הערמון הזקן. אני כועס עליך כל־כך, שאפילו להביט בך אינני רוצה עוד. אז הפסקתי לבקר אותך (ממילא לא הבחנת בכך ככל הנראה). ביומיים האחרונים לא יצאתי מן הבית ולא היה לי שום קשר עם העולם החיצון.

מתישהו, אחרי שעות רבות של זעם ואכזבה, הכול מתהפך פתאום, כמו זז. הזעם מופנה ממך אלַי. אני מבין אט־אט שלא אתה האשם באכזבה שלי, כי אם אני עצמי, שבקוצר הראייה התמים שלי אכן האמנתי שכאשר יוסרו כל התחבושות הכול יהיה בסדר. כאילו הן יכלו למנוע בעדך מלפקוח את עיניך, מלהשמיע את קולך. כמה טיפשי מצדי! אני מרגיש כמו אידיוט מושלם וזה לא ממש משמח אותי. כאמור, לא הייתי אצלך כבר כמה ימים, אחי, ולבסוף הבנתי שכך זה עוד הרבה יותר גרוע. שרע לי יותר כשאני מתרוצץ בבית ומייסר את עצמי. עדיף לי כבר לשבת על אדן החלון שלך ולהביט בעץ הערמון. להביט בעץ הערמון ולייחל לנס. ולאט־לאט אני מבין שאכן נחוץ נס כדי להשיבך לחיים. אני לא יכול לעזור לך ואני לא יכול לדבר על כך עם איש. אני לא יכול לדבר עם איש, כי הרי אני מצהיר כל הזמן שעכשיו הכול יהיה בסדר. שיש התקדמות כי אתה לוחם. שיש התקדמות כי עכשיו התחבושות הוסרו. אני מספר על צעדי ההתקדמות שלך ושם לב שאין כאלה. גועל נפש. נעים לי לכתוב כאן. אני יכול לבטא את התסכול שלי בלי להכאיב לאיש. אולי כדאי שאכתוב פשוט כל מה שקורה. כדי שתהיה בעניינים כשתחזור לתפקד, אחי. הרי היו בוודאי אנשים שהתעוררו מתישהו מתרדמת ולא היה להם שום מושג מה קרה בינתיים. אבל אם אכתוב את זה, ואתה תקרא מאוחר יותר, תדע בדיוק. אני צריך לחשוב על זה. נחכה ונראה. אגב, דיברתי קודם עם אמך בטלפון. לצערי לא הבנתי כלום, כי היא שוב בכתה כל־כך. נו טוב.

מאוחר יותר: בדיוק צפיתי בטלוויזיה ב"טארוט", ואכלתי איזה חת'כת פיצה. שניהם לא מי יודע מה. בעצם, לא השגחתי בהם כי חשבתי עליך, האנֶס. כי חשבתי איך יהיה כשתחזור. איך יהיה כשנשב שוב יחד, קאלֶה, רִיק, בְּרֶנִינְגֶּר, ושנינו. כשניסע לאצטדיון קרח, לראות איזה משחק מחורבן. או לאגם בָּאגֶר, להקפיץ אבנים על המים. כשנתכנן לילות שלמים את החופשה שלנו ולא נגיע להסכמה. בסוף ניסע בכל זאת שוב לספרד ושם נחליט שוב לנסוע למקום אחר בשנה הבאה. כשנרבוץ אצל סוליוואן ונוריד ככה סתם כמה בירות. זה יהיה מגניב, אחי. כרגע עוד לא נראה שזה עומד לקרות. כרגע המצב נראה די מחורבן. אני אומר את זה עכשיו כך כי הרי מעולם לא שיקרנו זה לזה — מדוע שנתחיל כעת? היום 26 במארס, עברו כבר יותר משישה שבועות מאז ששקעת בתרדמת. ובכן החלטתי לכתוב לך הכול. כדי שתהיה בעניינים כשתשוב ותהיה צלול, האנֶס. כן, זה מה שאעשה. ומחר אבוא אליך לפני המשמרת שלי. מחר משמרת הלילה הראשונה שלי.

איכשהו די מוזר לי להישאר לבד עם כל המטורללים, אבל מצד אחר, יהיה כנראה שקט יותר. השבועות הראשונים של השירות האזרחי כבר מאחורי ואני יכול לומר לך שיש משהו ב"צחוקים" המטופשים שעשינו עליו לפני תחילתו. החולים, או הדיירים, או איך שלא תרצה, מכונים בתקנון ובעלונים של המוסד "פגועי נפש". ממילא חוקי הבית הם הדבר הכי חשוב כאן. האחות הנזירה, אחות וַאלְרִיקָה (נמוכה, שמנה, קול של צופר ערפל ולשון של אפעה, אני אומר לך), מקפידה על קיומו של כל פרט בהם. שתי המנקות משפשפות, מבריקות ומצחצחות כל הזמן וּואלריקה מצליחה בכל זאת למצוא תמיד איזה גרגר אבק קטן פה ושם. כמו רס"רית, אני אומר לך. המקום היה קודם גן ילדים, קן של גמדים. בטח נעשה קטן מדי או מיושן, אין לי מושג. הילדים קיבלו איזה מקום חדש וכאן ניקו בשביל המוסד. אני קורא לו קן־הציפורים כי לכולם הרי יש כאן ציפורים בראש (בטח היית יכול להבין את זה בעצמך). ואלריקה ראתה לפני כמה ימים במטבחון את לוח השעות שלי, שבו אני רושם את שעות העבודה שלי; כתוב שם בגדול "קן־הציפורים". היא דרשה הסבר ואני אומר לך, נימת הדיבור שלה אמרה הכול… מוזר, אבל היא לא יצאה מן הכלים כששמעה את התשובה שלי. היא אמרה שהיא מאמינה שהכוונה שלי טובה, העניין עם קן־הציפורים בא מתוך חיבה ולא מתוך רצון לפגוע. לכן הביטוי לא חמור כל־כך בעיניה ובכל זאת מוטב שאשמור אותו לעצמי. זה מה שעשיתי, אני נשבע. ובכל זאת הוא מסתובב במוסד בין אנשי הצוות ובין הדיירים, וכולם מחייכים כשהם משתמשים בו. מטורף, מה? אז כאמור, מחר משמרת הלילה הראשונה שלי ונאמר לי שבדרך כלל היא די שקטה. שאביא לי משהו לקרוא ושרק לא אירדם. משמרת הלילה מתחילה בשבע, אחרי ארוחת הערב, ומסתיימת בשבע, אחרי ארוחת הבוקר. אבוא, אם כן, אליך שוב מחר בחמש בערך ומי יודע, אולי יקרה עד אז נס.

להתראות מחר. אוּלִי

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החבר שלי, האנס”