פרק 1:
ג’ורג’י

מה אתם יודעים.

עוד מישהו עבר מהפך.

מהמושב ספוג־הזיעה של הפריוס הישנה שלי אני משקיפה בהשתאות מבעד לשמשה אל חזיתה של חנות שהפכה כמעט בלתי־מזוהה. בפעם האחרונה שהגעתי לסופר של ׳ניקל׳, השלט הכתום־אדמדם מעל הדלת הכריז ״ס פר נ קל״ וחלון הראווה עוטר בשלטי בריסטול לבנים פזורים באקראי, כשכל מלבן תלוי במעוקם ונושא מסר בטוש אדום על ההנחות של אותו השבוע על שישיית בירה או חטיפים או מגבות נייר.

והוא לא נראה ככה רק בפעם האחרונה שבאתי הנה.

הוא נראה ככה בכל פעם שבאתי הנה. לאורך כל ילדותי וגם שנות נעוריי.

אבל עכשיו ׳ניקל׳ הוא סיפור אחר לגמרי — חזית הלבנים המטונפת לשעבר סוידה בחן, והשלט החדש בסנון וינטג׳ אומנותי תלוי ישר כפלס מעל חלון הראווה הנוצץ בניקיונו. את מקום שלטי הבריסטול החליפה תצוגה ברמת אינסטגרם של סלסילות נצרים שופעות ירקות ופירות טריים, כיכרות לחם במראה כפרי, וצנצנות זכוכית מלאות שימורים וריבות עזי גוון.

‘מה לעזאזל,’ אני ממלמלת לעצמי, אף שאני לא אמורה להיות מופתעת. כבר חודשים שבל מדברת בלי הפסקה בדיוק על זה — השינויים הרבים שמתחוללים בעיירתנו הסתמית לשעבר והקצת מוזנחת, דָרֶנְטוויל שבווירג’יניה. החנויות, התיירות, הבנייה החדשה בשטחים לאורך הנהר — כל אלו משכו את חברתי הטובה לשוב לאזור כדי שגם היא תעבור מהפך: מעיר לעיירה קטנה, מחסרת ילדים לאם לעתיד, מעובדת משרד מכורה לעבודה ליועצת במשרה חלקית שעובדת מהבית.

אני צריכה לשמוח למראה הגרסה המשודרגת הזאת של ‘ניקל’ — לשמוח בשביל ארני ניקל שמנהל את המקום מאז ומעולם, ובשביל בל, שבטח מתה על הגרסה הזאת. אבל אני מרגישה לא בנוח, ולא רק משום שהמילקשייק תות המאוד מסוים שקפצתי להזמין מתוך דחף של הרגע האחרון כבר בטח לא נמכר כאן יותר.

לא, התחושה הלא נוחה רחבה ומפושטת יותר — תסכול גואה מההלם הנגרם לי משיפוץ חנות, וספק מתגנב לגבי ההחלטה שלי לשוב לכאן. מבטי נודד אל המראה האחורית, ואני מתכווצת באי־נעימות לנוכח הראיות במושב האחורי לעזיבתי החפוזה את לוס אנג’לס: כל חיי מתשע השנים האחרונות דחוסים לשתי מזוודות, תרמיל וארבע שקיות אשפה שחורות מהסוג הענק.

בלגן נוראי שם מאחור.

ובלגן נוראי גם כאן מלפנים, אני חושבת ולוחצת בידיי על עיניי באנחה כבדה. ארבעת אלפים ושלוש מאות קילומטרים בדרכים ועוד לא עיכלתי את מה שקרה לחיים שלי בחודש האחרון, במן שדרוג מהופך הדרגתי שבסופו נותרתי מובטלת, חסרת בית, ובלי שום תוכנית לעתיד. כל חמש דקות אני שומעת צלצול דמיוני בטלפון, של הצליל שהקדשתי במיוחד לנדיה, כאילו אני מצפה שכל רגע היא תתקשר להודיע לי שהתוכנית הפתאומית והמטלטלת שלה לשנות את חייה — לוותר על הקריירה המשגשגת בטירוף והחיים העמוסים בטירוף שלה בלוס אנג’לס, ועל העוזרת האישית הפשוט חסרת־תחליף שלה — הייתה טעות איומה.

‘זה יהיה נפלא בשבילך, ג’ורג’י,’ היא אמרה לי בזמן שהמובילים ארזו את אחרוני חפציה. ‘תוכלי סוף־סוף לעשות מה שאת רוצה לעשות.’

חייכתי והנהנתי וסימנתי וי ליד הסעיף חדר שינה ראשי ברשימת המעבר, ומאוד התאמצתי להתעלם מהריק המבעית בראש שלי לשמע המילים: מה שאת רוצה לעשות.

אני מושיטה יד לטלפון שלי, ונזכרת באיחור שכבר נדרתי יותר מעשר פעמים במהלך הנהיגה הארוכה לבדוק אותו פחות, ולהפסיק להתייחס אליו כאילו הוא עדיין צריך להיות דבוק לי ליד.

יש רק הודעה אחת, והיא מבל: רצף אימוג’ים שמבטא את התרגשותה מהגעתי הקרובה. כובע מסיבות מתפוצץ, פרצוף עם לבבות בעיניים, שתי הגברות הנראות כמו שפנפנות פלייבוי ועומדות בצורה תואמת מוזרה, כמה לבבות ורודים נוצצים. לא מסוג ההודעות הלחוצות של תוכלי לעשות את זה מייד? ששלטו בחיים שלי בשנים האחרונות, אך עדיין תזכורת נעימה. אם משהו יכול לחדור את בעיית הריקנות המבעיתה הזאת, זו המחשבה על בילוי בחברת בל.

לפחות זה משהו שאני רוצה.

אני נושמת עמוק לאזור נחישות. כנסי, קני לבל את המילקשייק שהיא אוהבת, סעי לבית החדש שלה, ותתחילי לעזור לה במה שהיא צריכה. את טובה בזה, אני אומרת לעצמי ומשחררת את חגורת הבטיחות. את רגילה לזה.

לפני שאני יוצאת אני משאירה את הנייד בתא שבין המושבים הקדמיים, כדי לסלק את הפיתוי ולהתחייב שוב לתוכנית החדשה שלי, היחידה שהיה בה ולו שבריר של היגיון מאז שנדיה רכבה לה אל שקיעת המהפך־קו־נטוי־פרישה שלה. אני נזכרת בשיחת הטלפון מבל בחודש שעבר בה הפצירה בי לבוא, וזה מפיח בי את המוטיבציה הדרושה כדי לפתוח סוף־סוף את דלת הרכב ולפרוק את גופי העייף והמתוח ממושב הנהג.

כמובן שהנחישות המחודשת הזאת שורדת רק עד שאני קולטת את ההשתקפות שלי בחלון הראווה הנוצץ בניקיונו, משום שאז אני נזכרת מה לבשתי הבוקר בחדר המלון העלוב האחרון במסע שלי: גופייה לבנה בלויה, שאני די בטוחה ששפכתי עליה קפה איפשהו בטנסי, ואוברול פשתן המגיע עד קרסוליי ונראה קצת כמו משהו שנשלף משקית אשפה.

אני לא נראית כמו אישה בוגרת שהצליחה לבסס לעצמה חיים תפקודיים.

אני נראית כמו הכישלון בת התשע־עשרה שעזבה את העיירה הזאת לפני קרוב לעשור.

אני מציצה לאחור ומגלה בהקלה שמגרש החניה הקטן ריק כולו, מלבד טנדר עתיק בודד שלפי מראהו יכול באותה מידה להיות או נטוש או מחכה לשובו של לקוח מה’ניקל’. אולי איזה מתבגר אקראי יעבוד שם היום, מישהו שאני לא מכירה ולא מכיר אותי. אולי זה יהיה קל ומהיר כמו שאני צריכה שזה יהיה — פיצוי על כל המכות שחטפתי בשבועות האחרונים.

אבל כמעט ברגע שאני שומעת את הפעמון הישן והמוכר מדנדן מעל הדלת, אני יודעת שקל ומהיר זה לא הולך להיות, כי אף שבמבט ראשון נראה שהכול ב’ניקל’ התחדש — סידור חדש, תאורה חדשה, מדפים חדשים, סחורה חדשה — מבט שני מגלה דבר מוכר: ארני ניקל מתגלגל ומופיע לעיניי, שפמו ששיבה זרקה בו מעט סבוך יותר ושיערו מעט דליל יותר, חיוכו חמים ומזמין ומשדר זיהוי מיידי.

‘ג’ורג’י מולקהי, מי היה מאמין,’ הוא אומר, ואני מרגישה לא רע עם הברכה עד שהוא מוסיף בגיחוך רב משמעות. ‘לא השתנית בכלל.’

אני מקללת בלב את האוברול, ובמקביל תוחבת את ידיי בכיסים העמוקים והנוחים.

‘היי, ארני,’ אני אומרת, מתקרבת לדלפק ומנסה טריק ישן, שזכור לי מהשנים בהן הייתי נושא שיחה פה בסביבה.

שינוי נושא.

‘בהחלט אי אפשר להגיד את זה על מה שקורה פה.’ אני עוטה חיוך, ומנסה להקרין ביטחון של אדם שלגמרי תכנן להופיע בציבור בדיוק ככה. פתאום אני מאוד מודעת לנפח השיער שלי, שללא ספק עצום אחרי שנתתי לרוח לבדר אותו כל היום. ‘ממש יפה פה.’

ארני — שתמיד היה דברן — נופל בפח, תודה לאל.

‘נו טוב,’ הוא אומר, ובחיוך מתרחב מתמרן לעבר הדלפק הנמוך. ‘זה הרי בזכות כל התיירים האלה! הם והפנסיונרים. לא תאמיני כמה כסף הם הביאו לאזור. אני מוכר ומגיש כל מיני דברים אחרים עכשיו.’

הוא מצביע על תפריט כתוב בגיר מעליו, המציג רשימה מכובדת של מרקים וכריכים ששמותיהם שונים ביותר מה’עגבניות’ או ‘פסטרמה וגבינה’ שאני זוכרת שכּיכבו בזמנו. אני מצמצמת עיניים אל מדור המשקאות, ונתקעת על שייק קייל שגורם לי לתהות אם לא הזיתי את כל הנסיעה הנה. נדיה אהבה שייק קייל.

‘אתה עדיין מכין מילקשייק?’ אני חוקרת, כי זה כבר לא מתפקידי לדעת מה נדיה אוהבת.

ארני מגחך בעלבון מעושה. ‘את הרי יודעת שכן.’

מרוב הקלה אני מזמינה שני מילקשייק תות, על אף שתמיד העדפתי שוקולד.

ארני כבר עמוק בתוך נאום שלם על כמה טוב המצב של דרנטוויל, מחירי הנדל’ן בעלייה והיא אפילו הוזכרה בכתבה של הוושינגטון פוסט על יעדים מתפתחים לאורך מפרץ צ’ספיק. הוא מספר לי שאנחנו לגמרי בדרך להפוך לאָייבֶרלֵיי הבאה, עיירה קרובה מדרום־מערב לנו, שהתברכה ביותר חופים ולכן תמיד הייתה עשירה יותר. קשה לי לומר שיש לי כוח לעוד דיבורים על שינוי, אבל לפחות ככה ארני לא יתמקד בהיעדרו הבולט של אותו שינוי אצלי.

אבל אז מצלצל הפעמון מעל הדלת שוב, וברגע שאני שומעת את הקול המתלווה אליו — המזמרר בעליצות, ‘היי, ארני!’ — אני יודעת שהארכה שקיבלתי נגמרה.

‘זאת חייבת להיות ג’ורג’י מולקהי,’ קורא קול, ואני נושמת עמוק דרך האף. מה לא הייתי נותנת כדי לא להיות לבושה עכשיו בתלבושת שקית אשפה.

אני מזכה את ארני בחיוך מתוח ומסתובבת להתמודד עם גורלי.

בדמותה של המורה שלי למוזיקה מכיתה ט’.

‘ידעתי,’ צוחקת דיאנה מייקלס. ‘הרי יצא לי לראות את הגב שלך די והותר!’

אני שומעת את ארני כובש צחוק מאחוריי, ומתמקדת בשליטה בלהט המתפשט בלחיי. גם אני צוחקת, כולי הצטנעות וקלילות, אבל המוח שלי מריץ לקט מכל הפעמים שגברת מייקלס הוציאה אותי מהכיתה. איחור, פטפוטים, אותה פעם בה המצאתי מילים חדשות לשיר ‘מעגל החיים’ ולימדתי אותן את שאר קולות האלט במקהלה.

‘היי, גברת מייקלס,’ אני אומרת, בהחלט משתדלת לא להתעכב על אותן מילות שיר. ‘נחמד לראות אותך שוב.’

‘נו, לא היה לי מושג שחזרת העירה,’ היא אומרת וסופקת כפיים מול חזהּ בתנועה כל כך מוכרת שצצים לי פלשבקים מהעמידה על ספסלי ההגבהה בכיתה שלה. ‘נתקלתי באימא שלך בחודש שעבר, והיא לא אמרה שאת באה לביקור!’

‘לא ידעתי על הביקור בחודש שעבר,’ אני אומרת, ותוך כדי דיבור כבר קולטת שעשיתי טעות, ונתתי לה מידע שתוכל לנצל.

עיניה נדלקות בצורה שמוכרת לי — המבט שחציו מרחם וחציו סבלני, שקיבלתי מכל כך הרבה מורים שלי מרגע שכבר לא למדתי איתם יותר — והיא צוחקת בקלילות. ‘כל כך מתאים לך, ג’ורג’י. תמיד היית הטיפוס שפועל בשליפה מהמותן!’

זה קצת לא הוגן, ההאשמה הזאת. הרי לא החלטתי לבוא אתמול או משהו. על אף שבאמת הכיסים באוברול מצוינים. אבל גברת מייקלס לא לגמרי טועה. הייתי אימפולסיבית ולא יציבה כשהיא הכירה אותי, ולא ממש השתניתי. פשוט ניצלתי את יכולת השליפה מהמותן לטובתי. פחות או יותר התפרנסתי מזה.

אבל עכשיו אין לי יותר פרנסה.

‘את יודעת איך אני,’ אני אומרת.

‘אז ג’ורג’י,’ אומר ארני בקול רך משהו, ‘ספרי לנו על העבודה המפוארת הזאת שלך! אבא שלך סיפר שהיית בטקס האוסקר בשנה שעברה!’

‘האמת שאני —‘

‘ארני,’ מחייכת גברת מייקלס, ‘אתה יודע שאסור להאמין למה שפול מולקהי אומר!’

‘באמת הייתי,’ אני אומרת, ולראשונה מניחה לשמץ רוגז להישמע בקולי. הכול ברוח טובה, אני יודעת, כל הקנטורים האלה על סיפורי המעשיות והגוזמאות המפורסמים של אבא שלי, אבל זה תמיד עצבן אותי, ברמה כזאת שאני מוכנה להגזים קלות בעצמי. לא באמת הייתי, אבל עבדתי באותו יום, וביצעתי מלא מטלות מורכבות בשביל נדיה, כולל להביא לה דברים לחדר המלון בו התארגנה. ואז נסעתי איתה בלימוזינה שלה לתיאטרון דולבי כדי שתוכל להתאמן על נאום התודה שבסופו של דבר לא זכתה לשאת.

כך שטכנית, באמת הייתי שם. בערך.

גברת מייקלס מרימה גבות, ולרגע אני חשה סיפוק. אבל יש גבול ליכולת שלי למתוח את האמת, וברגע של פיצוי מוגזם עד אבסורד אני מוסיפה, ‘האמת שכרגע אני בין עבודות.’

משתררת דממה מעיקה, ואז ארני — יבורך ליבו האמיץ — מפעיל את הבלנדר. אני מנצלת את ההזדמנות לערוך רשימה של דברים שאין טעם לומר. הבוסית שלי החליטה לערוך שינוי בחייה. היא אמרה שהגיע הזמן שאשנה גם את שלי. אני יכולה להרים טלפון ולמצוא ישר עבודה בדיוק כמו זו שהייתה לי, אם אני רוצה, אלא שהבעיה היא שאני לא בטוחה שאני רוצה.

אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה משהו.

הבלנדר משתתק. האם הפרצוף שלי בצבע מילקשייק תות? כנראה. מבטה של גברת מייקלס נוטה עכשיו יותר לכיוון הרחמים. היא מחייכת באדיבות ואומרת, ‘טוב, זה רעיון טוב לחזור לגור בבית! מאוד יקר שם בלוס אנג’לס, ממה שהבנתי!’

‘אה, לא חזרתי לגור בבית,’ אני אומרת, אבל נדמה לי שאולי בלעתי קצת את שתי המילים האחרונות, כשראיתי בעיני רוחי את גברת מייקלס חולפת על פני הפריוס עמוסת־שקיות־האשפה שלי בחוץ. באופן קצת מביך, אני קולטת משהו באיחור רב מאוד: שבעצם, מבחינה מעשית, דווקא כן חזרתי לגור בבית, כי אין לי תוכניות ברורות מעבר לחודשים הקרובים אותם הבטחתי לבלות עם —

‘בל,’ אני פולטת, כי אם יש דרך להוריד ממני את תשומת ליבה של גברת מייקלס, הרי זה להפנות אותה אל חברתי הטובה. ‘באתי לבלות קצת זמן עם בל.’

זה עובד כמו קסם.

‘אוי, אנאבל,’ היא אומרת ביראת כבוד מהסוג השמור לתלמידות מצטיינות, דייקניות וממושמעות להפליא. ‘כולם כל כך שמחים שהיא חזרה לכאן. ועוד עם הבעל המקסים הזה שלה! פגשת אותו?’

מתחשק לי לגלגל עיניים אבל אני מתאפקת. זאת עקיצה מעודנת, אך עדיין עקיצה. החברות של בל ושלי תמיד נראתה תמוהה בעיני המורים.

‘הייתי השושבינה שלה,’ אני אומרת.

זה בבירור הרבה יותר מרשים מלהיות (בערך) בטקס האוסקר, אם לשפוט מפרצופה של גברת מייקלס. אני מחייכת, אולי קצת בזחיחות, ונזכרת במסיבת הרווקות המושלמת שערכתי לבל לפני שלוש שנים, בה ניצלתי כל קשר וגביתי כל טובה שחבו לי כדי שתהיה מפוארת. סוף שבוע בפאלם ספרינגס עם חדרי מלון, קייטרינג מהמם, סלסילות שי וטיפולי ספא. בל אומרת שהחברות שלה עדיין מדברות על זה.

הא לכן, שקיות אשפה! אני חושבת, אבל האמת ששיחת הנימוסין הקצרה עם המורה שלי לשעבר רק הציפה חזרה את הספק מהחניה. אני רוצה להיות עם בל, בטח. אבל אני לא רוצה להיות ב’ניקל’ המפונפן החדש הזה כשאני נראית זוועה. אני לא רוצה להיות בעיירה הזאת, שהתושבים בה מכירים אותי כחסרת אחריות, כישלון.

בה ביליתי שנים באותה תחושת בלבול חלולה לגבי העתיד שלי כמו שאני מרגישה עכשיו.

החיוך הזחוח מתחיל לדעוך, ולפני שיתפוגג כליל אני פונה חזרה לארני, שעבר לאייפד נוצץ למראה ומפעיל בתוכי פעמוני אזעקה נוירוטיים של תבדקי את הנייד. אני מנסה להתמקד חזרה במילקשייקים ובסיבה שעשיתי את כל הדרך הזאת — בל והבית החדש שלה, בל והתינוקת שבדרך. לפחות זה לא ריק.

‘השייקים זה 8.42 דולר,’ אומר ארני, והחיוך קופא על פניי לנוכח העלייה במחיר. למנות כסף קטן על הדלפק כמו שבל ואני נהגנו לעשות כנראה כבר לא עובד אצל הילדים בדרנטוויל בימינו. טוב, יופי לארני, ויופי גם לי, שאני לא צריכה יותר לחפש מטבעות —

שיט, שיט, שיט.

אני טופחת לשווא על הכיסים — אלוהים, למה יש באוברולים כל כך הרבה כיסים! — ומרגישה את מבטה הזחוח של גברת מייקלס מאחוריי.

כל כך מתאים לג’ורג’י, אני כמעט שומעת אותה חושבת.

אבל כחכוח הגרון שמרעים בשקט מאחוריי בבירור לא הגיע מגברת מייקלס.

אני מרכינה ראש ועוצמת עיניים לרגע. שני עדים להשפלה שלי זה די והותר, חייב להיות מעורב גם שלישי? אני עומדת להסתובב עכשיו ולגלות עוד מישהו שמזהה אותי, עוד אדם הלהוט לצחוק על חשבוני, ברוח טובה כמובן?

‘ארני,’ אני אומרת בשקט ונושאת שוב מבט. ‘השארתי את הכרטיס ברכב. אני רק קופצת —‘

הגרון מכחכח שוב, והפעם אני מציצה אחורה ורואה גבר זר צופה בי מתחת למצחייתו של כובע בייסבול בלוי בגוון ירוק זית המשוך נמוך מעל עיניו.

אני מצמצמת אליו את עיניי, אל איך שהוא עומד שם כשקוצר־הרוח ניכר בכל תו מגופו הארוך והרזה, איך שהוא חושק את לסתו המעוטרת זקן כהה. אלמלא הרוגז הברור הקורן ממנו, עוד הייתי מרגישה הזדהות איתו, משום שהבגדים שלו במצב עוד יותר גרוע משלי — נעלי עבודה ומכנסי ג’ינס דהויים, שניהם מכוסים בצורה יסודית למדי בבוץ יבש, וטישירט עם כתם כהה גדול בצד. נראה שאפילו גברת מייקלס מעדיפה לשמור מרחק, למרות סקרנותה הניכרת לגבי מה שהולך לקרות.

אני מסתובבת שוב אל ארני, על אף שמשהו מציק לי לגבי הגבר שמאחוריי. הוא באמת זר, או —

‘את צריכה ללוות קצת כסף, ג’ורג’י?’ מכריזה גברת מייקלס בקול מתקתק שגורם לי לחרוק שיניים.

‘יש לי כסף במכונית,’ אני אומרת, לארני בלבד. ‘זה ייקח רק שנייה.’

סלסלה מונחתת על הדלפק לידי.

‘אני אשלם,’ אומר הזר בקול נמוך. נמוך כל כך שאני בטוחה שגם הוא משתדל שגברת מייקלס לא תשמע.

אני עדיין לא מסוגלת להסתכל עליו, ומתמקדת במקום בסלסלה המלאה מצרכי יסוד — חלב, ביצים, שקית שיבולת שועל, כמה בננות ירוקות, כיכר מהלחם המפונפן.

‘יש לי כסף,’ אני אומרת, כמעט בלחש. ‘אני רק צריכה —‘

אני משתתקת למראה אצבעותיו הלופתות חזק יותר את הסל עד שמפרקי האצבעות מלבינים לרגע, והשרירים לאורך זרועו השזופה נמתחים.

‘ארני,’ הוא מסנן, לא מתייחס אליי בכלל. ‘אני ממהר. תוסיף את הדברים שלה לחשבון שלי.’

אני מנסה להתעלם מהזרוע הנאה כדי שאוכל להתמקד בנימוסים הלא־נאים, למרות העובדה שהוא הציע לשלם עליי. אבל כשאני מסתכלת עליו סוף־סוף אני מגלה שהפנים שלו — גם בפרופיל, גם מוסתרים למחצה על ידי מצחיית הכובע — מסיחים את הדעת לא פחות משרירי הזרוע. הזקן הסבוך גזוז קרוב לקו הלסת הרבועה, החשוקה, שיפוע האף חד, מניפת ריסיו הכהים סמיכה דיה להטיל צל קל על לחייו.

‘אין בעיה,’ אומר ארני, ולפחות מוציא אותי מההתמקדות בפרטים היותר מושכים ופחות רלוונטיים בכל המצב הזה.

‘רגע, ארני,’ אני מנסה שוב, אבל הוא רק מנענע אליי קלות בראשו, כאילו מנסה להזהיר אותי להפסיק להתנגד לדרישת אני אשלם של האיש. גברת מייקלס, מאחוריי, נאלמה דום או הלכה סוף־סוף למקום אחר בחנות, אבל אני מעדיפה לא לבדוק בכל מקרה.

‘סליחה,’ ממלמל הזר ושולח זרוע מעליי להכניס את כרטיס האשראי לקורא. כשהוא שולף אותו ידו מתחככת לרגע בחזית האוברול האבסורדי שלי והוא רוטן התנצלות נרגזת. אני בוערת כולי מרוב מבוכה, מודעת מאוד לכמה דבילית וכמה מרחפת אני בטח נראית.

‘את מסודרת, ג’ורג’י,’ אומר ארני בחיוך רך וסלחני וטוב לב.

אני ממהרת לקחת את המילקשייקים שהוא מקרב אליי מעל הדלפק, מנסה להתמקד במשקלם בכפות ידיי במקום בסערה שבראשי. פתאום זה נראה מאוד משמעותי, מאוד סמלי, שפישלתי בזה. עוד לא עברתי שבוע שלם בלי עבודה וכבר אני בובה שחתכו לה את החוטים. אם הטלפון שלי לא מזמזם כל היום עם מטלות אני אבודה, חסרת אחריות. ריקה, בבלגן מוחלט.

‘אני אחזיר לך,’ אני אומרת לאיש לידי, מרימה קלות את קולי הפעם. פתאום פחות חשוב אם גברת מייקלס תשמע אותי, כשהזר הזה נחוש בדעתו להעמיד פנים שלא שמע. הוא פורק את תכולת הסלסלה שלו כאילו ניסה לפצות על הזמן שאיבד כשנאלץ לומר את חמש־עשרה המילים שהגה בדקה וחצי האחרונות.

‘אשיג מזומן ואשאיר אצל ארני,’ אני מוסיפה, הפעם בנחישות, כאילו השבת הכסף לגבר המזדמן הזה תהיה ההזדמנות שלי לשנות את מסלול השיבה שלי הביתה.

‘בסדר,’ הוא אומר בנימה שמבהירה שהוא רק רוצה שאשתוק כבר.

טוב, אז באמת בסדר. באופן מוזר ולא צפוי אני מעודדת מהביטול התמציתי. זה עדיף, איכשהו, על הפלשבק מימי בית הספר של חמש הדקות האחרונות. מבחינת הבחור הזה לא מדובר בזה כל כך מתאים לג’ורג’י, אלא באישה בלי כסף מעכבת אותי. לפחות זה מפשט את המצב.

‘מחר,’ אני מבטיחה לארני, ולזר שממשיך להתעלם ממני, ולעצמי. עושה לי טוב להגיד את זה, כאילו אני מחזירה לעצמי כמה מחוטי הבובה, או ממלאת חלק מהריק החלול המצפה לי. מחר אעזור לבל. מחר אחזיר את החוב הזה. מחר יהיה משהו.

בלי לטרוח לחכות לתשובה אני זוקפת סנטר ומסתובבת, ורואה שגברת מייקלס עדיין שם, הרבה יותר מדי מרוצה מעצמה. אני מחייכת אליה בניסיון להקרין ביטחון אדיש כשאני עוברת על פניה, ומבטיחה לעצמי דבר נוסף.

אני לא הולכת להעביר ככה את החודשיים הבאים — כנושא לשיחה או מושא לתירוצים הנובעים מכוונות טובות אך יוצאים מעליבים. ואני לא הולכת לברוח יותר מהריקנות, אותו ריק שרדף אחריי לאורך כמעט כל השנתיים האחרונות שחייתי בעיירה הזאת.

אני הולכת למלא אותו, אני הולכת להתאפס על עצמי.

מה אני באמת רוצה.

איכשהו, כשאעזוב את דרנטוויל הפעם, אני באמת הולכת להיות שונה.