החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רות רנרט

בדומה לרומן הראשון של רות רנרט, המובחר (הוצאת ידיעות ספרים, 2016), שבו חשפה את הצד האפל והעברייני של פוליטיקאים מושחתים ובראה מנהיג אידאלי לעולם מתוקן שחורג מכל הגדרה מקובלת, גם בתלתן הארגמן היא עושה מעשה של גילוי, מפשיטה את הנזירות ... עוד >>

תלתן הארגמן

מאת:
הוצאה: | יולי 2024 | 342 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

הימים הם ימי ערב מלחמת לבנון הראשונה. מוּנא הצעירה והמסתורית, בת למשפחה נוצרית אורתודוכסית מהעיירה ג'זין שבדרום לבנון, מגורשת מביתה. היא חוצה את "הגדר הטובה" ליפו לשרת כטירונית במנזר "תלתן הארגמן הקדוש".

את אהובה קרלוס, בחור נוצרי מרוני, עשיר ויפה תואר הותירה בלית ברירה מאחור, לאחר שאביו, מאפיונר ופוליטיקאי מפורסם מביירות, הטיל וטו על יחסיהם.

על רקע התמודדות עם שברי מידע כואבים שמגיעים ממשפחתה בלבנון מנסה מוּנא שבורת הלב להתרגל לחיים החדשים בארץ אויב, ולהתמודד עם חוקי מנזר נוקשים, אך לשווא. תהום מפרידה בין הצעירה המיוסרת והסוערת, שכל כולה שמחת חיים, חשקים, שאיפות וחלומות, לבין הנזירות שסביבה, שעימן אין לה דבר מן המשותף.

חמש שנים של תלאות ונדודים עוברים עליה בין מנזרים ברחבי ישראל, הכוללים אהבות אסורות ומפגשים עם דמויות מסתוריות שנקרות בדרכה. במהלכן תגלה את המניע לגירושה מבית הוריה. האם תצליח מוּנא להגשים את חלומה ולפגוש בקרלוס מחדש? האם תיכנע לחיי הצניעות והצייתנות?

תלתן הארגמן הוא תיאור מסעה של הגיבורה העובר כאור וצל בין נופיה של ישראל, לבנון ואיטליה, אך בעיקר זהו מסע של הלב והנשמה בחיפוש אחר אהבה, חופש, הגשמת רצונות ואינדווידואליות. הספר מזמין את הקוראים לקחת חלק פעיל בהתפתחות מעוררת ההשראה של הגיבורה עד כדי הזדהות מוחלטת.

 

מקט: 978-965-565-325-0
הימים הם ימי ערב מלחמת לבנון הראשונה. מוּנא הצעירה והמסתורית, בת למשפחה נוצרית אורתודוכסית מהעיירה ג'זין שבדרום לבנון, מגורשת מביתה. […]

1

מוּנא הביטה לאחור ועיניה התערפלו מדמעות כשהשקיפה על ארץ מולדתה ההולכת ומתרחקת. הג’יפ של לארי התקדם לאט, והמראות האחרונים שנצרבו בזיכרונה היו בתי העיירה מרג’ עיון, שדות טרשים וגדרות תיל שהפרידו בין ישראל ללבנון.

מכונסת בתוך עצמה בפנים חתומות נדחקה בין מכשירי קשר גדולים במושב האחורי של הג’יפ ומוללה באצבעותיה את קצוות שרוול חולצתה כדי להפיג את המתח.

לארי, חברם הטוב של שני אחיה, היה בכיר בכוח יוניפי”ל של האו”ם בדרום לבנון. לפני שהוצב שם שירת בקונסוליה הבלגית בישראל, לכן הכיר גם את המדינה השכנה.

אחיה הבכור, פאדי, שהצטרף לנסיעה, הביט באחותו הקטנה בדאגה מאחר שזיהה את מצוקתה. הוא לא הבין מדוע הסכימה לעזוב את לבנון, וכדי לעודדה ולדחות עבורה את הקץ ביקש מלארי שיאריך את הנסיעה ליפו העתיקה.

הג’יפ הלבן, המסומן באותיות UN שחורות, שהורשה לנוע גם בשטח ישראל, עשה דרכו במעלה כביש מתפתל למושבה הפסטורלית מטולה. אזעקה מחרישת אוזניים קידמה את פניהם ובהנחיית לארי זינקו החוצה.

“אש”ף יורים קטיושות. תגנו על הראש עם הידיים”, צעק. הם השתטחו על הכביש ופאדי סוכך עליה בגופו וניסה להרגיעה.

כשפסק המטח המשיכו בדרכם.

אחיה, פאדי ורמזי, הכירו את לארי בעונת הדובדבנים של מאי 1980, בזמן שנלחמו בשורות המיליציות הנוצריות בדרום לבנון וחברו לו מבצעית. בהמשך הציעו לו להצטרף כבלם לקבוצת הכדורגל שלהם ומשהסכים החלה להירקם בין השלושה חברות עמוקה.

לארי עצר בכניסה לקיבוץ מעיין ברוך. “ארוחת צוהריים”, הכריז. “אין כמו מרק חם אצל ג’אנה”. הוא הובילם לבית ישן שעליו התנוסס שלט באנגלית: “המסעדה של ג’אנה”. בעלת המסעדה יצאה לקראתם וקיבלה אותו בחום ואהבה.

“אתם עומדים להתענג על המרק הכי מפורסם באזור”, הודיע.

ג’אנה חייכה במבוכה. “Welcome. Feel at home”, אמרה והובילה אותם לשולחן הקבוע של לארי, שמוקם תחת עץ גדול. ענפי העץ, המעוטרים פרחים ורודים, גלשו לאדמה והקיפו אותו כחופה. ריח התבשילים הזכיר למונא את הארוחה האחרונה עם קרלוס אהובה במסעדת “אלדיני” בביירות. היא ביקשה את סליחתם ומיהרה לשירותי הנשים, שם פרצה בבכי. מעכשיו היא לבדה בארץ זרה, רחוקה מכל דבר מוכר.

כשחזרה לשולחן עטתה על פניה חיוך מאולץ. המרק הסמיך של ג’אנה, שהיה עשוי עדשים, בטטה, תפוח אדמה ובשר, הצליח להשכיח ממנה במעט את יגונה, וכך גם התה הסמיך, עם עלי הנענע והבוטנים. מחשבות מחייה הקודמים הטרידו את מוחה ולא נתנו לו מנוח, בייחוד הזיכרון מהלילה שחזרה הביתה לאחר בילוי עם קרלוס ומצאה בסלון את מכובדי הכנסייה היוונית אורתודוכסית משוחחים עם הוריה. משהבחינה בה סימנה לה אימה בידה שתיכנס לחדרה, שם הצמידה אוזנה לדלת בניסיון לצותת לנאמר, אך לא הצליחה לדלות דבר. אז עוד לא ידעה כמה גורלי היה עבורה אותו הלילה.

הג’יפ המשיך בדרכו, גולש בין עיקולי דרך צרים ומתפתלים, נע בסמוך לעדרי פרות מלחכות עשב ובתי קיבוץ קטנים עם גגות רעפים אדומים, שעיטרו את האופק בין שלל שדות מצהיבים ומטעי בננות. השמש נטתה מערבה, גלשה והשתקפה במימיו הנוצצים של הים הגלילי, אך הנופים היפים לא הקלו על מועקת ליבה. כשחלפו על פני סכר דגניה פנה לפתע לארי לחורשה סמוכה לגדת נהר הירדן.

“התחנה הבאה”, הכריז בערבית צחה. “בדיוק כאן נטבל ישוע”.

שלושתם צעדו ביראת כבוד אל רום הקדושה. לארי פשט מעליו את בגדיו וקפץ למים בתחתונים, ומונא ופאדי בעקבותיו. הטבילה במים הרגיעה אותה. גופה התערסל בין גליו הנינוחים של הנהר ורוח נעימה ליטפה את פניה. הם השתכשכו בשתיקה והביטו בשמיים נצבעים בהילת שמש שהחלה שוקעת לאיטה.

“נצא להתייבש לפני שיחשיך”, הציע לארי והוסיף שכדאי שיבלו את הלילה אצל חברו ג’אמל בבית ההארחה “ימק”א” בטבריה. כעבור זמן קצר מצאו עצמם מול מבנה עתיק שחלונותיו הלבנים והצרים נבלעו בסבך צמחייה מטפסת, ששורשיה סבוכים אל תוך האבן המקומית. ג’אמל קיבל את פניהם בחום והובילם לאולם שקירותיו עשויים פסיפס עץ וצדפים בסגנון דמשקאי.

“תכירו את ג’אמל, חברי הטוב מהימים היפים ב’אוניברסיטה החופשית’ בבלגיה”, הציג בפניהם את חברו.

בחדר האוכל המשקיף לכנרת הגיש להם מלצר אדיב מנות מזטים ודגים שניצלו על פחמים. מונא איבדה את תיאבונה ואפילו הניחוחות המפתים לא הצליחו לעורר את מיצי קיבתה. עיניה בהו בימה, שהוארה בפנסי לילה, ובדמיונה שבה ללבנון ולקרלוס אהובה. לבסוף ביקשה את סליחתם ופרשה לחדרה.
☘☘☘

מונא נולדה כבת זקונים להוריה בעיירה ג’זין שבמחוז דרום לבנון. משפחתה נמנתה על חסידי הכנסייה האנטיוכית והשתייכה לנצרות היוונית אורתודוכסית. בנערותה חלה אביה, ואף על פי שנחלש וכוחותיו אבדו לו, הקפיד לשמור על הלכות הדת ופקד בקביעות את כנסיית העיירה, שהייתה משותפת לאורתודוכסים ולמרונים. בניגוד לאימה ולאחיה, שהיו אדוקים, היא מצאה פחות עניין בדת אף על פי שלתפילות יום ראשון הקפידה להגיע.

פאדי נהג לומר שמונא היא מלאך שירד מהשמיים לפלנטה הלא נכונה ונגזר עליה לחיות בעולם גשמי במקום ביקומם של שרפים. היא הייתה יפה ותמירה, אניגמטית ומסקרנת, חכמה ופיקחית, נשית ונערית. שערה שחור וארוך, עיניה חומות ומעט מלוכסנות, עצמות לחייה גבוהות ועור פניה חלק כשל תינוק. מונא השתוקקה לחוות את החיים בביירות אהובתה, אך חלומה הגדול היה לצאת מלבנון ולראות את התבל כולו.

אימה המבוגרת, שהייתה חולה בנפשה, גילתה כלפיה נוקשות יתר. לכן כשחפצה לבלות בערבים עם חבריה נאלצה להשתמש בשלל תירוצים ורק כך הצליחה להערים עליה. וכך בביירות אהובתה, על אף המתח והסכנות ממלחמת האזרחים ומהמצב הביטחוני הדליק עם ישראל השכנה, עלה בידה לחוות חופש, הנאה ושפע תרבותי.

כשצעדה ברחובות העיר, אף על פי שבחלקם נזרע הרס המלחמה, חשה מלאות ושמחה למראה חופי הים, המרינה עמוסת היאכטות המפוארות, הבניינים ההיסטוריים, הסמטאות המצוירות, הבוטיקים, הגלריות והמסעדות האופנתיות, שנטעו בה אמונה שאכן קיימים חיים גדולים, כפי שנהגה לכנותם, שונים בתכלית מחייה המצומצמים. כשראתה את האנשים ברובעיה העשירים של העיר שאלה עצמה מדוע הם טובלים בשפע בעוד להוריה אין מאומה.

בקרלוס פרנג’י נתקלה לראשונה בפסטיבל המוזיקה בג’זין עוד כשהייתה ילדה. מדי קיץ נהג להגיע עם הוריו, שהחזיקו בית נופש במקום, לבלות בעיירה את החודשים החמים. הוא סיפר לה שהוא מביירות ואוהב את דיוויד בואי. מעבר לכך לא ידעה עליו דבר.

כשהייתה בתיכון פגשה בו שוב כשבילתה עם חבריה במשטח ההחלקה הסמוך למרינה בביירות, שם גלשה על גלגיליותיה הלבנות בווירטואוזיות. גופה החטוב והקליל ריחף על המגרש ושערה השחור התבדר ברוח. חיוך קורן האיר את פניה, בהק החוצה והקיפה בהילה. קרלוס הביט בה מוקסם והם חייכו זה לזו. בלילה אחר, בדיסקוטק ברובע המזרחי של ביירות, שוב נקרו זה בדרכו של זו. הפעם היה אמיץ והזמינה לטיול לילי שבו מצאו שפה משותפת וגלשו מנושא שיחה אחד למשנהו. קרלוס הזדהה עם אהבתה ללבנון ולביירות ועם מה שהן מייצגות עבורה, התרשם מהאותנטיות שלה, מכנות דבריה, מהכריזמה השקטה ומצניעותה. כשעצרו ליד מכונית הספורט המפוארת שלו הבינה לראשונה שהוא מעשירי העיר ובקושי הצליחה להסתיר את הבהלה שאחזה בה. רגשי הנחיתות הרימו ראשם באחת והזכירו לה את מקומה בעולם.

“היה נעים להכיר אותך”, אמרה והחלה לצעוד בחזרה לדיסקוטק.

“חכי רגע”, ביקש, נכנס למכונית, פתח את הגג וגלש לצידה באיטיות עד שהצליח לשכנעה, בהומור שאפיין אותו, שתיכנס לרכב ותחזור עימו לדיסקוטק, אלא ששם כבר לא מצאה את חבריה ובלית ברירה נאלצה להיענות להצעתו שיחזירה לג’זין. לתדהמתה נסע דרך כביש החוף של ביירות, בעוד חבריה והיא, בשל המצב הביטחוני הטעון, נסעו רק דרך כבישי רכס ההר הפנימיים, ורק אחרי שקיבלו אישור מאחיה לגבי הזמנים והצירים שבהם ניתן לנוע. קרלוס הבחין בעצבנותה ומיהר להרגיעה כשהבהיר שיוכל לעבור בכל מחסום שיצוץ, אפילו של הסורים.

הם שוחחו, צחקו וגילו שסגנון מוזיקה משותף מחבר ביניהם, כמו גם חיבה לאותם מקומות בילוי, סופרים ומשוררים. כשהגיעו לעיירה ביקשה שיעצור בסמטה חשוכה מאחר שלא רצתה שיראה היכן היא גרה. הם החליפו מספרי טלפון ונפרדו בחיוך. אימה נהגה לחכות לה ערה, אך באותו לילה נרדמה טרם עת ומונא התגנבה בשקט לחדרה. כששכבה במיטתה הבינה שהתרגשות אוחזת בה והתקשתה להירדם.

מאז אותו לילה יחסיהם התהדקו, רגשותיהם העמיקו והם הצהירו על אהבתם, שהפכה גלויה. לקרלוס מלאו עשרים וחמישה אביבים והוא ציין זאת במסיבה שערך בביתו. כשעזבה את בית הוריה בערב האירוע לבשה חצאית מקסי ג’ינס שמתחתיה חצאית מיני עשויה אריג כותנה כחול, אספה שערה ברישול, עטתה על גופה ז’קט תכלת גדול, שהסתיר חולצת מחשוף לבנה, ונפרדה מאימה בתירוצה הקבוע שהיא הולכת לחברתה ליילה כדי ללמוד למבחן ותישאר ללון אצלה.

בחדרה של ליילה משחה זו את שערה של מונא בג’ל ואספה אותו לקוקו הדוק, איפרה את פניה, הבליטה את עצמות לחייה הגבוהות ומשחה בליפסטיק אדום את שפתיה העבות. מתחת לחצאית הקצרה גרבה מונא גרביונים שחורים דקים ונעלה נעלי עקב שחורות. את ההופעה השלימו מחרוזת פנינים לבנה וארוכה, מאוסף תכשיטיה של ליילה, שנתלתה באלכסון מצווארה ועד מותניה, ועגילים ארוכים, שעיטרו את תנוכי אוזניה.

בסמטה חשוכה בעיירה חיכה להן עבדאל הדי, הנהג האישי של מישל פרנג’י, אביו של קרלוס, שהיה פוליטיקאי ידוע, איל הון ומאפיונר, והחזיק במיליציה פרטית בשל מלחמת האזרחים. המרצדס השחורה שעטה לכיוון כביש החוף של ביירות ודי היה בהנפת יד של הנהג כדי לחצות כל מחסום ללא עיכוב.

קרלוס המתין להן בכניסה לביתו, פתח עבורן את דלת המכונית, הושיט ידו למונא והובילן לסלון מפואר, ששטיחים יוקרתיים עיטרו את רצפתו. פינות ישיבה אקלקטיות, מעוצבות בשעטנז מודרני ועתיק, הבליטו את חלליו הגדולים. אחוזי ידיים צעדו לחצר שבה התקבצו חבריו מסביב לבריכה שעל מימיה צפו זרי פרחים לבנים. מונא בחנה את המוזמנים שגדשו את המדשאה ואת המלצרים שחגו ביניהם עם מגשים עמוסים גביעי שמפניה, וחשבה כמה יפה היה העולם לולא היו בו מעמדות וחלוקת המשאבים הייתה שוויונית. קרלוס חילץ שתי כוסות והזמינה להצטרף אליו.

במבנה צדדי הקישו גביעים וגמעו בתאווה את המשקה המשובח. בעדינות ליטף את פניה ועיניו צללו אל מצולות מבטה הרך. שפתיו השתוקקו לשפתיה והם התנשקו ברכות ובחושניות.

כשחזרו למסיבה נתקלו בהוריו, שחייכו אליה בריחוק וקרלוס מיהר להרחיקה מהם. על רחבת הריקודים רקדו סלואו צמוד. כדור אורות צבעוני ניקד את פניהם ומונא התרפקה על כתפו הרחבה. בעיצומה של המסיבה, כשהנוכחים רוקדים לצלילי מוזיקת פופ עכשווית שבקעה מרמקולי ענק, החליטו לעלות לחדרו שבקומה השלישית. תקרת החדר חופתה מראות ובמרכזו ניצבה במת עץ רחבה ששימשה בסיס למיטה זוגית. מונא בחנה את תמונות ילדותו שסודרו על מדף עץ לבן וחיוך נמתח על פניה כשראתה אותו כתינוק בזרועות אימו ג’ילבר.

הוא קירב אותה אליו והם עמדו זה מול זו על השטיח הלבן העבה שכיסה את הרצפה כולה ובחנו עצמם מבעד למראות. קרלוס פשט את חולצתו ומונא ליטפה את חזהו השחום והשרירי ופרמה את כפתורי חולצתה שנשרה לשטיח. הוא שחרר את קרסי חזייתה וליטף בערגה את החזה העגול והזקוף שלה ואז פשט את מכנסיו והיא את חצאיתה, הוא את תחתוניו והיא בעקבותיו, וכך הביטו זה בזו עירומים. קרלוס השכיבה ברוך על השטיח הלבן והם עשו אהבה. עבור מונא זו הייתה התנסות מינית ראשונה. אף על פי שידעה שהחוויה לא תשוב על עצמה, לא הצליחה להתנתק מהמחשבות הטורדניות והפחדים שאימה דאגה להחדיר לראשה. הדי קולה ליוו את המעשה: “אסור לשכב עם גבר לפני החתונה. אם תעשי זאת הוא לא יעריך אותך ואחרי שישיג את מבוקשו לא ירצה בך יותר כי תהפכי בעיניו לזונה”.

היו לה ציפיות גדולות מ”הפעם הראשונה”, אך לא עלה בידה להבין מה בדיוק חוותה, מאחר ולא חשה כאב מיוחד כפי שליילה תיארה אך גם לא הנאה יוצאת דופן. זה כל הסיפור? חשבה לעצמה, בזמן שקרלוס הידק חיבוקו והביט בה במבטו האוהב. בשעת בוקר מוקדמת החזירה לביתה של ליילה, שבחצות כבר שבה לעיירה עם חבר משותף, והם קבעו להיפגש למחרת.
☘☘☘

קרני שמש ראשונות חדרו מבעד לתריסי העץ הלבנים ומונא הקיצה משינה טרופה וקטועה אל המציאות החדשה והעגומה ללא קרלוס אהובה. תחושות חרדה וכעס תקפו אותה. גופה הוצף אנדרנלין. התמונה של קרלוס ושלה בפארק השעשועים בביירות, דוהרים ברכבת הרים, עלתה לנגד עיניה שוב ושוב, ואיתה מועקה וצער. בלית ברירה קמה ממיטתה, התארגנה וירדה לגן עצי הדקלים, שם התיישבה בין סבך צמחייה לבריכת דגים עמוסת שושנות מים כדי להסתייע בטבע למרגוע ונחמה. נגיעת ידו של פאדי בגבה הקפיצה אותה מהרהוריה.

“בוקר טוב, מונא, אנחנו חייבים לצאת לדרך”, הודיע והתנצל שהבהיל אותה.

כשהגיעו לתל אביב עלה באפה ריחו המלוח של הים. גליו נצצו באורה הבוהק של השמש ואווירת חופש עלתה מכל עבר והתפוגגה באחת כשנזכרה שזו אשליה בלבד.

“המרינה של תל אביב”, הכריז לארי כשהג’יפ גלש בירידה לחוף הילטון ועצר בסמוך לסקייט פארק. מונא התמגנטה למגרש ההחלקה, לפתה בידיה את מעקה הברזל הצהוב שהקיפו, בהתה בזוגות המחליקים והחלה לבכות חרישית כשנזכרה בבילוייה עם קרלוס במשטח ההחלקה בביירות. דחף עז עלה בה לברוח אל הים כדי לשחות חזרה ללבנון.

“נאכל גלידה מסטיק אצל ‘קוזו'”, הציע לארי בניסיון לעודדה כשנכנסו בשעריה של יפו.

העיר הזו תהפוך בקרוב לביתי, חשבה. “המוסך של גבי”, קראה בערבית מהשלט. המוסך עמד לפני סגירה ופועלים חרוצים הכניסו פנימה ערמות צמיגים שנחו על המדרכה. בפתח גלריית עתיקות הוצב שלט בערבית שהציע “הנחה גדולה” ובחנות משקאות יצאו סוחרים למדרכה, שתו בירה ועישנו נרגילה.

במרכז כיכר גדולה עמד מגדל אבן גבוה בעל גג נחושת שבקצהו שעון ולמרגלותיו ערב רב של תיירים שהקשיבו בהתלהבות להסברי המדריכים. מונא הבינה אותם היטב בזכות האנגלית המשובחת שלה. האנדרלמוסיה וההמולה הזכירו לה את ביירות אהובתה ואת הסיפור שסיפר לה אביה, איך כשהיה ילד ביקר ביפו העתיקה שבפלשתינה וראה את מגדל השעון. עתה הבינה שזה המגדל הניצב מולה ושיפו היא אותה העיר אשר תיאר אביה שכילדה נראתה לה כחלום רחוק וקסום.

אביה גם סיפר לה על בניין מרשים שהקימה משפחת סורסוק העשירה מביירות ברחוב נג’יב בוסטרוס וכששאלה את לארי לגבי הרחוב סיפר לה שהיהודים שינו את שמו ל”רזיאל” כשהקימו את המדינה שלהם.

“הנה הוא”, הצביע לעבר מבנה מחופה לבנים אדומות במארג שתי וערב שמרפסותיו, שעוטרו מעקות ברזל, סודרו בחזיתו שורות־שורות.

מונא קרבה לבניין והניחה פרח בכניסה. כך ציינה את ביקורו של אביה במקום.

כשהגיעו לגלידריה מצאו את קוזו ובנו עומדים מאחורי דלפק, מניפים באוויר גושי גלידה אלסטיים, מקפלים ומותחים אותם בתנועות ידיים זריזות ומכניסים למכלי בחישה עד שגמישותם הגיעה למיצויה.

השלושה ליקקו את כדורי הגלידה בשתיקה.

“עוד מעט נצטרך להיפרד, מונא חָיָיאתִי”,[1] פנה אליה לפתע פאדי ולקחה הצידה.

“אני יודעת”. קולה רעד מבכי.

“חָלָס,[2] יא חביבתי, עם הבכי”. הוא ליטף את לחיה הרטובה מדמעות.

“יש לי מזל נַחְס[3] ואללה לא אוהב אותי”.

“בחייאת, מונא חייאתי, אל תדברי ככה”, ביקש בקול שבור. הפרידה מאחותו הקטנה והאהובה הייתה עבורו קשה מנשוא ותחושת אשמה פקדה אותו על שהניח לה לחמוק כך מחייו. אולי לא יראה אותה עוד לעולם.
☘☘☘

כששבה לביתה לאחר בילוי עם קרלוס חיכתה לה אימה במסדרון הצר והחשוך המוביל לחדרה.

“למה חזרת כל כך מאוחר, אה?” נזפה בה. “כמה פעמים צריך להסביר לך, יא בִּינְת,[4] שמסוכן בשבילך להסתובב בחוץ לבד, במיוחד בלילה. העולם מלא באנשים רעים ואי אפשר לסמוך על אף אחד ובטח לא על גברים שכולם וַואחְשׁים[5] בני וואחשים, אבל את כהרגלך מצפצפת על מה שאני אומרת לך ומסתובבת בחוץ עם קרלוס שרק מנצל אותך. את עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותי, יא כלבה?” נהמה.

“אני לא כלבה ואני יודעת לדאוג לעצמי ולהסתדר. חוץ מזה היה לי כיף ואני מַבְּסוּטָה”,[6] ניסתה לעמוד על דעתה.

“כַּלַאם פַאדִי,[7] שטויות”, ביטלה האם את דבריה. “את לא צריכה להיות מבסוטה בגילך וגם לא ליהנות מהחיים. מה שאת צריכה זה לעבוד ולעזור לנו בפרנסה בדיוק כמו שאני עשיתי כשהייתי בגילך. אחר כך שידכו לי את אבא שלך ולמדתי לאהוב אותו, ילדתי לו ילדים וחיינו בצניעות בעיירה בלי שטויות בראש. מעולם לא פנטזתי שגבר עשיר ירצה להתחתן איתי ולא חלמתי לטייל בעולם ולהיות עשירה. אנחנו אנשים פשוטים וזה גם גורלך, יא כלבה”. כעסה גבר. מונא קיוותה שלא מדובר בהתקף זעם שמאיים להתפרץ עליה, שתמיד לווה בצעקות, זריקת חפצים, קללות ולעיתים גם מכות, כי אז כל מילות הנחמה שבעולם לא מצליחות להרגיעה, למעט אלה של אחיה פאדי, שיודע כיצד לשכנעה ליטול כדור הרגעה.

“אימא תירגעי”, ביקשה מונא כשהבחינה בשפתיה הקפוצות שרעדו מעצבים, אך צמד המילים רק הרגיז אותה יותר והשיג את התוצאה ההפוכה.

“אל תגידי לי להירגע, יא שַׁרְמוּטָה”,[8] צרחה האם וקיללה. “אם לא מעצבנים אותי אני לא מַגְ׳נוּנָה[9] ואת מעצבנת אותי כי את מתנהגת כמו זונה”.

“אני לא זונה”, רטנה מונא.

“וַואלַק את ממשיכה להרגיז אותי בכוונה”, התנפלה עליה והטיחה בה צרור קללות פוגעניות עד שמונא נשברה והחלה לבכות.

“קרלוס וקרלוס וקרלוס. רק קרלוס”, צעקה האם, הניפה ידיה באוויר והחלה למשוך בחוזקה בשערות ראשה. “בסוף הוא יזרוק אותך לכלבים ויתחתן עם מישהי ששווה אותו. זה בכלל נס שהוא עוד איתך. תהיי בטוחה שזה רק בגלל שאת נופלת לרגליו ועושה כל מה שהוא אומר לך וגם פותחת את הרגליים. אל תשלי את עצמך שהוא איתך כי את שווה משהו. את לא שווה פרוטה. את נראית כמו זקנה ומשעממת מהתחת. מה את חושבת לעצמך, חצופה? שהוא לא רואה את זה. רַאס בֵּן עַנַא[10] שהוא רואה כי יש לו עיניים בקָלָבָסָה[11] והוא לא טיפש. הכסף שלו מסנוור אותך ואת שוכבת איתו כמו שרמוטה. כבר הסברתי לך אלף פעם שהתפקיד שלך בחיים הוא לתמוך בי ולעשות מה שאני אומרת לך כי אני נתתי לך חיים, אבל את חושבת שאת יודעת הכול, אה? לא מקשיבה ורוצה לעצבן אותי כדי שיקראו לי ‘המג’נונה’, אה? אבל כל מה שאני מחטיפה לך מגיע לך בגלל שההתנהגות שלך לא מוסרית ואבד עלייך הכלח ובעיניים שלי שלא נצליח למצוא מכסה לסיר שלך. את סחורה פגומה ותעופי לנו מהחיים”.

“לאן בדיוק את רוצה שאני אעוף?” צעקה מונא בתסכול.

“למנזר. כמו אליס, האחיינית של סבתא רבתה שלך. שם המקום שלך. מאחורי חומות שישמרו עלייך מהעולם הרע שלא יבלע אותך לבור שחור בגלל ההתנהגות הפרועה שלך”.

“אליס אשכרה מפגרת ואפילו אותה לא היו צריכים לזרוק למנזר, אבל למה אותי? כי התאהבתי בגבר עשיר שאוהב אותי?”

“קרלוס לא אוהב אותך. בעיניו את לא יותר מזונה. אם לא נשים אותך במנזר תישארי רווקה בעיירה וכל החיים תתביישי לצאת מהבית ואני אתקע איתך”. היא בעטה בכיסא.

“את תשלמי ביוקר על מה שאת עושה לבת הטובה שלך. את אישה רעה שמתעללת בי ואסור היה לך ללדת ילדים”, צרחה מונא ומיררה בבכי.

“אוּסְקוּט”,[12] השתיקה אותה האם, “שהשכנים לא ישמעו אותך צורחת בשעה כזו, יא מג’נונה. דָחִיל רָבָּאק,[13] תעשי כבר מה שאני אומרת לך וחלס”.

“אִינְשַׁאלְלְה[14] תמותי, יא חולת נפש”, איבדה מונא שליטה, צרחה, הכתה בראשה ולבסוף נמלטה לחדרה וטרקה בחוזקה את הדלת.

במיטתה אחז בה ייאוש. במה חטאה שכל זה מגיע לה? אולי כבר עדיף לה שתברח?
☘☘☘

לציון שלוש שנות חברות הפתיע אותה קרלוס כשהזמין עבורם שולחן במסעדת “אלדיני”, שהיוותה מוקד בילוי לעשירי ביירות. הם התיישבו ליד חלון גדול שפנה למזרח העיר. קרלוס בחליפה שחורה ומונא בחולצת שיפון שחורה שהודקה היטב לתוך חצאית מיני תואמת שחשפה רגליים ארוכות וחטובות. ליבה פעם במרץ ומחשבות התרוצצו בראשה וכך גם ניסוחים בדבר החלטתה, שנפסלו זה אחר זה. פיה יבש והיא לגמה באחת את כוס המים שהמלצר הניח על השולחן. קרלוס בחר עבורם מנות אהובות מהתפריט: סלט שנקליש וסלט מוטומה, קובה מחשי ועופיון ממולא אורז ובשר. הם הקישו את כוסות היין וחייכו זה לזו. גם קרלוס היה נרגש. גם בראשו התרוצצו מחשבות, כיצד יאמר לה את אשר על ליבו.

“קרלוס”, קולה רעד.

“מה, יא חייאתי?” הוא ליטף את פניה.

“אני רוצה שתדע שלנצח אוהב רק אותך, לא משנה אם יפריד בינינו גבול או חומה”. היא נשקה לכף ידו. קרלוס לא הבין את כוונתה הנסתרת, אך מאחר שידע כמה המשוררים שאהבו משפיעים עליה, ייחס זאת לשירה שבה נהגו לחטוא. עיניו הביטו בה באהבה. כפות ידיו אחזו בשלה ואימצו אותן לליבו. הערב רק התחיל ויש לי עוד זמן לספר לו, הרגיעה עצמה כשליטפה את פניו.

“אַנַא בַּחִיבָּק,[15] מונא שלי. מזל טוב לשלוש שנות חברות”. הוא הניח על השולחן קופסה אדומה עשויה קטיפה. “תפתחי”, ביקש ומונא נדהמה לגלות שעון זהב משובץ יהלומים.

זיעה קרה כיסתה את עורפה, הרי אינה יכולה לקבל את המתנה ועליה לספר לו בטרם יספיק לענוד אותו על מפרק כף ידה, אך קרלוס, שהיה זריז ונחוש, כבר הספיק לסגור את שרשרת הביטחון על ידה העדינה והשעון עיטר אותה ויהלומיו נצצו למרחוק. מונא הביטה בו בבלבול ונזכרה שבאחד מטיוליהם במזרח העיר התלהבה מהשעון שהוצג בחלון ראווה של בוטיק יוקרתי ואמרה לו שהוא מזכיר לה את הכוכבים והירח שעליהם הם צופים מגג ביתו, והנה לא עבר יותר משבוע והוא כבר הוריד אותם עבורה, בעוד היא עומדת לכבותם.

ליד ביתה בג’זין חיבקה אותו חזק וליטפה את ראשו שנח על כתפה. שפתיה נצמדו לצווארו ואפה שאף לקרבה את ריחו הנעים.

“סַלַאמַת,[16] קרלוס שלי”, אמרה ורצה מהר במעלה גרם המדרגות עד שדמותה נבלעה בחשכת הלילה.

בחדרה ארזה תיק והתיישבה לכתוב לו מכתב. בקופסת קרטון הניחה את המתנות שקנה לה ובבוקר נתנה אותם לפאדי וביקשה שישלח לכתובת המצורפת. כך עזבה את בית הוריה בלי להביט לאחור.
[1] ערבית: חיים שלי. [חזרה]
[2] ערבית: די. [חזרה]
[3] ערבית: מזל רע. [חזרה]
[4] ערבית: בת. [חזרה]
[5] ערבית: אדם גס. [חזרה]
[6] ערבית: מרוצה. [חזרה]
[7] ערבית: דברי טיפשות. [חזרה]
[8] ערבית: זונה. [חזרה]
[9] ערבית: משוגעת. [חזרה]
[10] ערבית: על אפו ועל חמתו. [חזרה]
[11] ערבית: ראש. [חזרה]
[12] ערבית: שקט. [חזרה]
[13] ערבית: כאילו די. [חזרה]
[14] ערבית: אם ירצה השם. [חזרה]
[15] ערבית: אני אוהב אותך. [חזרה]
[16] ערבית: להתראות. [חזרה]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תלתן הארגמן”