החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ

מאת:
מאנגלית: ניצן לפידות | הוצאה: | 2014-11 | 283 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

זמן קצר לאחר שהאסטרונאוט כריס הדפילד הגיע לפקד על תחנת החלל הבינלאומית “מיר“, הוא החל לצלם סרטונים קצרים המתעדים את ההיבטים היומיומיים הייחודיים לחיים בחלל: איך הולכים לשירותים; איך ישנים; מה אוכלים ואיך מתרחצים. תוך זמן קצר החלו עשרה מיליון בני אדם מרחבי העולם לעקוב אחריו ברשתות החברתיות וביוטיוב.
במהלך 4,000 השעות שהדפילד בילה בחלל כמפקד מבצעים ומפקד תחנת חלל, הוא מצא עצמו נתון במצבים בלתי צפויים, סבוכים ומסוכנים. את הסוד להצלחתו ולכושר ההישרדות שלו הוא מייחס לפילוסופיה הלא קונוונציונלית שפיתחה נאס“א: התכונן לגרוע מכל – ותיהנה מכל רגע.
במדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ משתף הדפילד את הקוראים בסיפורים מרתקים, חלקם משעשעים ביותר מתקופה זו. גישתו הלא מתפשרת, הכנה והאינטימית, היא שיעור מאלף באיך להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. לא רק בחלל, אלא גם על כדור הארץ.
“החלל מעולם לא היה כל כך קרוב, והעולם כל כך מפעים.“ הטלגרף הלונדוני
“ממאות האסטרונאוטים שטסו לחלל, אף אחד לפניו לא הצליח להעביר בצורה כל כך מרתקת את החוויה האנושית הזו.“ הגרדיאן

מקט: 4-20-53054
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה
משימה בלתי אפשרית

חלונות החללית ממסגרים ניסים בלי משים. כל 92 דקות מתגלה עוד זריחה: עוגת שכבות שמתחילה בכתום, ממשיכה בשכבה עבה של כחול, ומעליה זיגוג שחור עשיר זרוּע כוכבים. אט־אט נחשפות הצורות הכמוסות של כוכב הלכת שלנו: ההרים מזדקרים בעזות מצח בלב מישורים סדורים, היערות נראים כשסעים ירוקים עם קצוות מושלגים, הנהרות מנצנצים באור החמה, עקלקלים ופתלתלים כתולעים כסופות. היבשות נפרשות בשלמותן, מוקפות באיים המנקדים את האוקיינוס כרסיסים שבריריים של קליפות ביצים מנותצות.

כשריחפתי במנעל האוויר לקראת הליכת החלל הראשונה שלי, ידעתי שאני עומד על סיפו של יופי נדיר אף יותר. להיסחף החוצה, לטבול כל כולי במחזה המרהיב של היקום, מחובר אל חללית המקיפה את כדור הארץ במהירות של 28 אלף קמ"ש – על הרגע הזה חלמתי ולקראתו התכוננתי כמעט כל חיי. אך כשניצבתי על מפתנה של החוויה הנשגבת הזו, התעוררה בראשי שאלה מגוחכת למדי: איך אני יוצא מכאן? הפתח היה קטן ועגול, אבל עם כל כלי העבודה שחוברו אלי מלפנים ועם מכלי החמצן הענקיים והציוד האלקטרוני שחוברו מאחור, נראיתי כמו קובייה. אסטרונאוט מרובע, חור עגול.

הרגע הקולנועי שדמיינתי כאשר נעשיתי אסטרונאוט, שבו הפסקול מתעצם בזמן שאני מדלג באלגנטיות אל תוך הדיו השחור של החלל האינסופי, כבר לא יתממש. במקום זאת, נאלצתי לדחוק את עצמי החוצה בגמלוניות ובסבלנות ולהתמקד פחות בהיבט הקסום של הרגע ויותר בהיבט הגשמי שלו: השתדלתי לא לקרוע את חליפת החלל שלי ולא להסתבך בכבלים ולצאת אל היקום קשור כעגל שנלכד בפלצור.

בזהירות רבה נדחקתי החוצה, קודם הראש ולאחר מכן הגוף, כדי לראות את העולם כפי שראו אותו רק כמה עשרות בני־אדם לפני. על גבי היה תרמיל ריחוף עם מערכת הנעה סילונית, כך שבמקרה חירום אוכל להתניע את המדחפים, הפועלים על חנקן דחוס, ולנווט את דרכי חזרה בבטחה. פסגת החוויה האנושית, שביל לא ידוע.

אסטרונאוט מרובע, חור עגול. למעשה, זהו סיפור חיי: לנסות להבין איך להגיע אל המקום שאני רוצה להיות בו, בזמן שאפילו היציאה מהדלת נדמית כמשימה בלתי אפשרית. על הנייר, מסלול הקריירה שלי נראה מתוכנן מראש: מהנדס, טייס קרב, טייס ניסוי, אסטרונאוט. המסלול המקובל של אנשים מהתחום שלי, ישר כמו סרגל. אבל הסיפור האמיתי אחר לגמרי. לאורך הדרך הזו היו פניות פרסה חדות וכבישים ללא מוצא. לא נולדתי להיות אסטרונאוט. הייתי צריך לעבוד בשביל זה.

* * *

התחלתי בגיל תשע כשביליתי עם משפחתי בבקתת הקיץ שלנו בסטאג איילנד באונטריו. אבי היה טייס מסחרי ובדרך כלל שהה בנסיעות, אבל אמי היתה שם ורדפה אחרינו – היינו חמישה – ובין לבין נהגה לקרוא בצילו הקריר של עץ אלון גבוה. אחי הבכור דייב ואני היינו בתנועה מתמדת. בבקרים נהגנו לעשות סקי מים, ואחר הצהריים היינו מתחמקים מהמטלות שלנו ומתגנבים מהבית לשוט בקנו ולשחות. לא היתה לנו טלוויזיה, אבל לשכנים שלנו היה מכשיר, וב-20 ביולי 1969, מאוחר בערב, חצינו את קרחת היער שהפרידה בין הבקתות שלנו ונדחסנו אל חדר האורחים שלהם, יחד עם כמעט כל האנשים האחרים על האי. דייב ואני ישבנו על גב הספה ומתחנו את צווארנו כדי לראות את מסך הטלוויזיה. במתינות ובשיקול דעת, ירד אדם לאורך רגלה של חללית ופסע בזהירות על פני הירח. התמונה היתה גרעינית, אבל ידעתי בדיוק מה כולנו רואים: את הבלתי אפשרי שהיה לאפשרי. החדר רטט מהתרגשות. המבוגרים לחצו ידיים, הילדים קראו קריאות שמחה והתלהבות. איכשהו, כולנו הרגשנו כאילו אנחנו שם עם ניל ארמסטרונג, משנים את העולם.

מאוחר יותר, כשחזרנו אל הבקתה שלנו, הרמתי את עיניי אל הירח. הוא כבר לא היה גרם שמֵימי מרוחק שלעולם לא נכיר, אלא מקום שבו אנשים הולכים, מדברים, עובדים ואפילו ישנים. באותו רגע ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. רציתי ללכת בדרך שהותוותה באומץ רב אך לפני רגעים ספורים. לטוס סביב־סביב בטיל, לחקור את החלל, למתוח את גבולות הידע והיכולת האנושית – ידעתי, בוודאות מוחלטת, שאני רוצה להיות אסטרונאוט.

אבל גם ידעתי, כמו כל הילדים בקנדה, שזה בלתי אפשרי. רק אמריקאים יכלו להיות אסטרונאוטים. נאס"א קיבלה רק מועמדים אזרחי ארצות־הברית, ובקנדה אפילו לא היתה סוכנות חלל. אבל… יום קודם לכן זה היה בלתי אפשרי ללכת על הירח. זה לא עמד בדרכו של ניל ארמסטרונג. אולי יום אחד גם אני אוכל לטוס לחלל. ורציתי להיות מוכן, למקרה שהיום הזה יגיע.

הייתי גדול מספיק להבין שכדי להתכונן אין די בלשחק עם אחי 'משימה בחלל' כשברקע פוסטר גדול של הירח מה'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אבל לא היתה כל תוכנית שיכולתי להירשם אליה, לא היתה כל חוברת הוראות שיכולתי לקרוא, ואפילו לא היה לי את מי לשאול. יש לי אפשרות אחת בלבד, חשבתי.

הייתי צריך לדמיין מה אסטרונאוט היה עושה אם הוא היה בן תשע, וכך לנהוג. יכולתי להתחיל מייד. האם אסטרונאוט היה אוכל את הירקות שלו או זולל צ'יפס משקית? ישן עד מאוחר או קם מוקדם בבוקר וקורא ספר?

לא הכרזתי באוזני הוריי, אחיי ואחיותיי שאני רוצה להיות אסטרונאוט. לו עשיתי זאת, הם מן הסתם היו מגיבים כאילו הכרזתי שאני רוצה להיות כוכב קולנוע. אבל מאותו ערב, החלום שלי נתן כיוון לחיי. כילד בן תשע כבר הבנתי שיש לי המון אפשרויות, ושהבחירות שאעשה חשובות. מה שאבחר לעשות כל יום יקבע איזה אדם אהיה כשאגדל.

תמיד אהבתי את בית־הספר, אבל הפעם כשהגיע הסתיו, חזרתי לשם עם מטרה חדשה. באותה שנה ובשנה שאחריה השתתפתי בתוכנית העשרה שבה למדנו לפתח מחשבה ביקורתית ואנליטית, לשאול שאלות ולא רק לנסות למצוא את התשובות. שיננו שירים של רוברט סרוויס, דיקלמנו את האלפבית הצרפתי הכי מהר שיכולנו, פתרנו חידות מתוחכמות, שיחקנו בנדמה לי בבורסה (תחושת הבטן שלי אמרה לי לקנות מניות של חברה לזרעים – אבל כפי שהסתבר, זו לא היתה קנייה רווחית). למעשה, למדנו ללמוד.

לא קשה להתאמץ כשרוצים משהו כמו שאני רציתי להיות אסטרונאוט, אבל לגדול בחוות תירס זה בהחלט יתרון משמעותי. כשהייתי בן שבע עברנו מסרנייה למילטון, קרוב למדי לשדה התעופה בטורונטו שאבי עבד בו, והוריי קנו חווה. שניהם גדלו בחוות וחשבו שפרקי הזמן בין הטיסות של אבי הם הזדמנות נהדרת לעבוד בפרך ולשמר את המסורת המשפחתית. עבודת האדמה והטיפול בחמישה ילדים העסיקה אותם כל כך, שלא היה להם זמן לשבת לנו על הראש יותר מדי. הם האמינו שאם יש משהו שאנחנו באמת רוצים, נעשה כל מה שצריך כדי להשיג אותו – אחרי שנסיים את המטלות שלנו.

היה ברור לגמרי שאנחנו אחראים לתוצאות של מעשינו. יום אחד כשהייתי נער צעיר נסעתי בטרקטור לאורך גדר חיה בביטחון עצמי מופרז – למעשה, התרברבתי בפני עצמי. בדיוק כשהרגשתי שאני נהג הטרקטור הטוב ביותר בסביבה, נתפס מוט הגרירה האחורי בעמוד בגדר ונשבר. כעסתי על עצמי והתביישתי כל כך, אבל אבא שלי הוא לא מהאבות שאומרים, "לא נורא, בן, לך לשחק עכשיו. אני אטפל בזה." הוא אמר לי ברצינות רבה שעלי ללמוד כיצד לרתך את מוט הגרירה בחזרה, ואז לחזור אל השדה ולגמור את העבודה. הוא עזר לי לרתך ואני חיברתי מחדש את המוט והמשכתי בעבודה. מאוחר יותר באותו היום, כשהמוט נשבר שוב בדיוק באותו אופן, אף אחד לא היה צריך לצעוק עלי. הייתי מתוסכל כל כך מהטיפשות שלי שהתחלתי לצעוק על עצמי. אחר כך ביקשתי מאבי שיעזור לי לחבר שוב את המוט למקומו ויצאתי לשדה בפעם השלישית. הפעם הייתי זהיר יותר.

כשגדלתי בחווה למדתי סבלנות מהי, שיעור חשוב לחיים בסביבה הכפרית שבה חיינו. כדי להשתתף בתוכנית ההעשרה היה עלי לנסוע באוטובוס שעתיים לכל כיוון. כשהייתי בתיכון וביליתי באוטובוס רק שעתיים ביום, בסך הכול, הרגשתי בן מזל. ועד אז כבר סיגלתי לעצמי את ההרגל לקרוא וללמוד בזמן הנסיעה – כל הזמן ניסיתי לעשות מה שאסטרונאוט היה עושה, בלי שהמאמצים יהפכו לאובססיה מדכדכת. הייתי נחוש בדעתי להתכונן לקראת היום שבו אוכל לטוס לחלל, אבל באותה מידה הייתי נחוש ליהנות מהתהליך. אילו בחירותיי היו מאמללות אותי, לא הייתי יכול להמשיך. אין לי אופי של קדוש מעונה.

למזלי הרב, תחומי העניין שלי התאימו באופן מושלם למה שנדרש מאסטרונאוטים בעידן ה'אפולו'. רובם היו טייסי קרב וטייסי ניסוי. גם אני אהבתי מטוסים. כשהייתי בן שלוש־עשרה, ממש כפי שעשו בהמשך גם אחיי ואחיותיי, הצטרפתי לתנועת נוער שוחר תעופה – מעין הכלאה בין הצופים לחיל האוויר: לומדים על משמעת צבאית ועל מנהיגות, ולומדים לטוס. בגיל חמש־עשרה קיבלתי רישיון טיס לדאון, ובגיל שש־עשרה התחלתי ללמוד להטיס מטוסים עם מנוע. אהבתי את הריגוש, את המהירות, את האתגר שבביצוע תמרונים עם מידה כזו או אחרת של אלגנטיות. רציתי להיות טייס טוב יותר לא רק מפני שזה השתלב נפלא בתרחיש ה"אסטרונאוט ליתר ביטחון", אלא בעיקר מפני שאהבתי לטוס.

היו לי כמובן גם תחומי עניין אחרים: אהבתי לקרוא ספרי מדע בדיוני, לנגן בגיטרה ולעשות סקי מים. הייתי גם גולש סקי תחרותי, ומה שאהבתי בגלישה היה דומה למה שאהבתי בטיסה: ללמוד לנצל ביעילות את המהירות והעוצמה כדי לפרוץ קדימה, להתרכז בפנייה או בהסתערות הבאה בלי לאבד שליטה ולהתרסק. בשנות העשרה המאוחרות שלי עבדתי כמדריך סקי, ואף שלגלוש כל היום זו דרך מהנה במיוחד להרוויח כסף, ידעתי שכמה שנים של בטלה במדרונות המושלגים לא יעזרו לי להפוך לאסטרונאוט.

לכל אורך התקופה הזו לא חשתי שחיי יהיו כישלון אם לעולם לא אגיע לחלל. מכיוון שסיכויי להיעשות אסטרונאוט היו אפסיים, ידעתי שזה יהיה טיפשי מצידי לתלות את תחושת הערך העצמי שלי בחלום הזה. אמרתי לעצמי, "זה בטח לא יקרה, אבל רק ליתר ביטחון, אני צריך להמשיך לעשות דברים שיובילו אותי בכיוון הנכון – כל עוד הדברים האלה מעניינים אותי, כך שמה שלא יהיה, אהיה מאושר."

באותה תקופה, עוד יותר מהיום, הדרך לנאס"א עברה בצבא, לכן לאחר שגמרתי תיכון החלטתי ללמוד במכללה צבאית. לכל הפחות, אזכה לחינוך טוב ותהיה לי אפשרות לשרת את ארצי (וגם, אקבל תשלום עבור לימודיי). במכללה למדתי הנדסת מכונות, כי חשבתי שאם לא אצליח להיות טייס צבאי אולי אוכל להיות מהנדס – תמיד אהבתי לנסות להבין איך דברים עובדים. ובזמן שלמדתי ועשיתי חישובים, עיניי פזלו מדי פעם לעבר צילום מעבורת החלל שתליתי מעל לשולחן הכתיבה שלי.

* * *

בחג המולד בשנת 1981, חצי שנה לפני סיום הלימודים, עשיתי משהו שככל הנראה השפיע על חיי יותר מכל דבר אחר. התחתנתי. הלן ואני היינו חברים עוד מהתיכון, והיא כבר סיימה את לימודיה באוניברסיטה והיתה כוכב עולה בחברת הביטוח שעבדה בה – היא הצליחה עד כדי כך שיכולנו לקנות בית בקיצ'נר באונטריו, עוד לפני שהתחתנו. במהלך השנתיים הראשונות של נישואינו המאושרים, כמעט לא התראינו. אני נסעתי למוס ג'ו בססקאצ'ואן לטירונות טיס בצבא הקנדי, הלן ילדה את בננו הראשון, קייל, והתחילה לגדלו לבדה בקיצ'נר, מפני שבעקבות המיתון לא יכולנו למכור את ביתנו. היינו קרובים מאוד לפשיטת רגל. הלן עזבה את מקום העבודה שלה והיא וקייל עברו להתגורר בבסיס במוס ג'ו – ואז נשלחתי לקולד לייק באלברטה כדי ללמוד להטיס מטוסי קרב, תחילה CF-5 ולאחר מכן CF-18. במילים אחרות, הפרק הראשון בחיי הנישואין שלנו היה מבחן שממנו אפשר לצאת מרוסקים או מחוזקים. הלחץ רק גבר כשבשנת 1983 גייסה ומיינה ממשלת קנדה את ששת האסטרונאוטים הראשונים שלה. סוף כל סוף החלום שלי התחיל להיראות אפשרי מעט יותר. מאותו רגע ואילך המוטיבציה שלי להתמקד בקריירה רק גברה והלכה. אחת הסיבות לכך שהנישואין שלנו משגשגים עד היום היא שהלן מאמינה בכל ליבה שצריך לעשות הכול כדי להגשים את חלומותיך.

הרבה אנשים שאנחנו פוגשים אומרים לנו שבוודאי לא קל להיות נשוי לאדם שאפתן עם מוטיבציה פנימית כה חזקה, שאחד התחביבים שלו הוא לעבור דירה, אבל עלי להודות שזה לא נכון – דווקא להיות נשוי להלן היה לעיתים קשה עבורי. האישה הזאת מסוגלת לעשות הכול. תצניחו אותה בכל עיר שהיא על פני כדור הארץ, ובתוך עשרים וארבע שעות היא תמצא דירה, תרהט אותה באופן מושלם בפריטים מאיקאה שהרכיבה לבדה ותשיג כרטיסים להופעה שכל כרטיסיה נמכרו. היא גידלה את הילדים שלנו, פעמים רבות כאם חד־הורית בגלל התקופות הארוכות שביליתי בדרכים, ובה בעת עבדה במגוון משרות תובעניות, החל בניהול מערכת SAP בחברה גדולה וכלה בעבודה כשפית. היא מצליחנית בכל רמ"ח איבריה, בדיוק מסוג האנשים שהייתם רוצים שילוו אתכם כשאתם רודפים אחרי חלום ומנסים במקביל לחיות את חייכם. אולי לא נדרש הכפר כולו כדי להגשים את שתי השאיפות הללו, אבל בהחלט נדרשת לכך עבודת צוות.

ההבנה הזו התחדדה אצלי כשסיימתי את הכשרתי כטייס קרב והתבשרתי שבמסגרת שירותי אשלח לגרמניה. הלן היתה בהיריון מתקדם עם ילדנו השני, ושנינו התרגשנו מאוד מהאפשרות לעבור לאירופה. בראשנו כבר נפשנו בפריז עם ילדינו הרב־לשוניים והמחונכים למופת, ואז נודע לנו כי התוכניות השתנו. נשלחתי לבאגוטוויל בקוויבק, להטיס מטוסי CF-18 עבור פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (NORAD), וליירט מטוסים סובייטיים הפולשים אל המרחב האווירי של קנדה. זו היתה הזדמנות נהדרת לקבל תפקיד בטייסת חדשה לגמרי, ובאגוטוויל היא מקום נהדר, אבל בחורף קר שם מאוד ובשום עונה זו לא אירופה. שלוש השנים הבאות היו קשות מאוד עבור משפחתנו. עדיין היינו בקשיים כלכליים, אני הטסתי מטוסי קרב (עיסוק מלחיץ למדי כשלעצמו), והלן היתה בבית עם שני ילדים קטנים ופרועים – אוון נולד כמה ימים לפני שעברנו לבאגוטוויל – וללא הזדמנויות קריירה בעתיד הנראה לעין. ואז, כשאוון היה בן שבעה חודשים, גילינו שהלן שוב בהיריון. באותם ימים, שנינו הרגשנו שזו לא ממש תאונה משמחת אלא יותר הקש שישבור את גב הגמל. הסתכלתי סביבי וניסיתי לדמיין את החיים שלנו בגיל ארבעים וחמש, וחשבתי שיהיה לנו קשה מאוד אם אמשיך להטיס מטוסי קרב. מפקדי הטייסת עבדו בפרך ושכרם לא היה גבוה בהרבה משכרי. העומס היה עצום, ההכרה היתה מזערית, ולא היה דבר אחד נוח בעבודה שלי. ומעל לכול, להטיס מטוסי קרב זה מסוכן. בכל שנה איבדנו לפחות חבר קרוב אחד.

לכן, כששמעתי שחברת 'אייר קנדה' מחפשת טייסים, החלטתי שהגיע הזמן להיות מציאותי. אם אעבוד בחברת תעופה חיינו יהיו קלים יותר, והקצב שלהם יהיה דומה לחיים שהכרתי כילד. אחרי שהלכתי לקורס בסיסי בתעופה אזרחית, הלן התערבה. היא אמרה לי: "אתה לא באמת רוצה להיות טייס מסחרי. אתה לא תהיה מאושר וגם אני לא אהיה מאושרת. אל תוותר על החלום שלך להיות אסטרונאוט – אני לא ארשה לך לעשות את זה לעצמך או לכולנו. בוא נחכה עוד קצת ונראה איך הדברים יתגלגלו."

נשארתי בטייסת ובסופו של דבר זכיתי לטעום מעט מהחוויה של להיות טייס ניסוי: נהגתי לקחת כל מטוס שיצא מטיפול לטיסת מבחן. התאהבתי. טייסי קרב חיים כדי לטוס, אבל אף שאני אוהב לטוס, אני חייתי כדי להבין מטוסים: למה הם עושים כך או אחרת, איך אפשר לשפר את הביצועים שלהם. אנשי הטייסת התפלאו כשאמרתי להם שאני רוצה ללכת ללמוד בבית־הספר לטייסי ניסוי. למה שמישהו יוותר על התהילה של להיות טייס קרב כדי להיות, בסופו של דבר, מהנדס? אבל ההיבטים ההנדסיים של העבודה הם שמשכו אותי, לצד ההזדמנות לשפר את רמת הבטיחות של מטוסים בעלי יכולות מיוחדות.

בקנדה אין בית־ספר לטייסי ניסוי, אך שני טייסים בשנה נשלחים ללמוד בצרפת, באנגליה או בארצות־הברית. בשנת 1987 זכיתי בלוטו: התקבלתי ללימודים בבית־הספר בצרפת, לחופי הים התיכון. שכרנו שם את הבית המושלם, שכלל אפילו מכונית. ארזנו את חפצינו וערכנו מסיבות פרידה. ואז, שבועיים לפני שהעמסנו את שלושת ילדינו על המטוס – קריסטין היתה בת תשעה חודשים – התעורר ויכוח בחלונות הגבוהים בין ממשלת קנדה לממשלת צרפת. צרפת נתנה את המקום שלי לטייס ממדינה אחרת. ההתפתחות הזו הסבה לי אכזבה אישית מרה והיוותה מכשול מקצועי משמעותי, בלשון המעטה. שנינו לא ידענו את נפשנו. הגענו למבוי סתום.

* * *

אך כפי שגיליתי פעם אחר פעם, הדברים לעולם אינם כה גרועים (או טובים) כפי שהם נראים בתחילה. במבט לאחור, גם אסון מאכזב יכול להתגלות כתפנית חיובית, וכך אכן היה כשאיבדתי את המקום בבית־הספר בצרפת באותו אביב. אחרי כמה חודשים התקבלתי לבית־הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקני בבסיס אדוארדס, והשנה שבילינו שם שינתה הכול. ההתחלה היתה מושלמת: בדצמבר נסענו לדרום קליפורניה שטופת השמש, בדיוק כשהחל החורף המצמית של באגוטוויל. לצערנו לא יכולנו לעבור למגורי הבסיס עד שרכב ההובלות יגיע עם הרהיטים שלנו. לשמחתנו זה לקח כמה שבועות, ובינתיים בילינו את חג המולד במלון בדיסנילנד.

השנה שלאחר מכן, 1988, היתה אחת העמוסות והטובות בחיי. הלימודים בבית־הספר לטייסי ניסוי היו כמו דוקטורט בטיסה. בשנה אחת הטסנו שלושים ושניים סוגים שונים של מטוסים ונבחנו מדי יום ביומו. זה היה קשה בצורה בלתי רגילה – ומהנה בצורה בלתי רגילה: כל בני הכיתה התגוררו בשכנות, וכולנו היינו בשלהי שנות העשרים או תחילת שנות השלושים לחיינו, ואהבנו לבלות. התוכנית הזו התאימה לי טוב יותר מכל דבר אחר שעשיתי עד אז, בגלל ההתמקדות בהיבטים האנליטיים של התעופה, במתמטיקה, במדע – ובחברות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה באמת הייתי מוקף באנשים שדומים לי. רובנו רצינו להיות אסטרונאוטים, וכבר לא היינו צריכים להסתיר את התשוקה שלנו. בית־הספר האמריקני לטייסי ניסוי יכול להוביל היישר לנאס"א. שניים מבני כיתתי, חבריי הטובים סוזן הלמס וריק האסבנד, הגשימו את החלום ונעשו אסטרונאוטים.

אבל לא היה ברור כלל וכלל האם בית־הספר לטייסי ניסוי יכול להוביל היישר לסוכנות החלל הקנדית (CSA). היה אפשר רק לנחש האם ומתי תגייס ה-CSA אסטרונאוטים נוספים. רק דבר אחד היה בטוח: האסטרונאוטים הקנדים הראשונים התמחו במטען ייעודי (מטע"ד) – כלומר, הם היו מדענים ולא טייסים. אולם בשלב הזה כבר אימצתי את המסלול האמריקני הטיפוסי לעבודה כאסטרונאוט. ייתכן שבסופו של דבר יהיה לי המטען המקצועי הלא־מתאים עבור סוכנות החלל היחידה שבה יכולתי לעבוד, אבל כבר היה מאוחר מדי לשנות כיוון. לעומת זאת, גם אם לעולם לא אהיה אסטרונאוט, ידעתי שארגיש שאני עושה משהו חשוב גם אם אשאר טייס ניסוי כל חיי.

הכיתה שלנו סיירה במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון וביקרה במרכזים נוספים של טיסות ניסוי, כמו המרכז בקולד לייק באלברטה ובפטוקסנט ריבר, בסיס האוויר של חיל הים האמריקני במרילנד, שם פגשתי טייס ניסוי קנדי ששהה במקום כחלק מתוכנית חילופי טייסים. הבחור הזה ציין כבדרך אגב שהסבב שלו עומד להסתיים ובקרוב יעשה את דרכו בחזרה לקולד לייק, אז הוא מניח שישלחו מישהו אחר במקומו, אבל הוא עדיין לא יודע מי. מאוחר יותר, כשסיפרתי על כך להלן, היא נעצה בי מבט של "אתה חושב מה שאני חושבת?"

כמובן. פַּקס הוא אחד המרכזים החשובים בעולם לטיסות ניסוי. יש להם המשאבים הדרושים למשימות המתקדמות ביותר, כמו בחינה של מנועים חדשים ושל תצורות חדשות של מטוסים צבאיים, לא רק עבור צבא ארצות־הברית אלא עבור מדינות רבות נוספות, כמו אוסטרליה וכוויית. בהתחשב בגודלו היחסי של צבא קנדה, אין זה פלא שבקולד לייק נבחנים הרבה פחות מטוסים והדגש הוא על שיפורים והתאמות ולא על פיתוח היכולות הבסיסיות של המטוסים. אהבנו לגור בקולד לייק כשלמדתי להטיס מטוסי קרב, אבל ממילא היה ברור שנבלה שם שנים רבות לאחר שאסיים את לימודיי בבית־הספר לטייסי ניסוי – אז למה לא לנסות להתקבל תחילה לפקס? וכן, היתה עוד סיבה: כבר התחלנו להתרגל לחורפים חמים. אז התקשרתי ליועץ המסלול שלי (קצין צבאי שתפקידו לקשר בין תפקידים פנויים לאנשים המתאימים) ואמרתי: "היי, הצבא יכול לחסוך משהו כמו חמישים אלף דולר, אם במקום להחזיר אותנו לקולד לייק ולשלוח משפחה אחרת לפקס ריבר, פשוט תשלחו אותנו ישר למרילנד." תשובתו היתה חד־משמעית: "אין סיכוי. אתם חוזרים." טוב, נו, היה שווה לנסות. למעשה, ממשלת קנדה הוציאה כמעט מיליון דולר כדי לשלוח אותי לבית־הספר לטייסי ניסוי. היתה לה הזכות המלאה לומר לי לאן ללכת.

התחלנו להתכונן למעבר. אבל כעבור חודש טילפן אלי יועץ המסלול: "יש לי רעיון מעולה. מה דעתך שאשלח אותך ישר לפקס ריבר?" מן הסתם זה לא הזיק שהייתי המצטיין הכיתתי באותה שנה ואף הובלתי את קבוצת המחקר המצטיינת. זה היה הישג אישי משמעותי ביותר, וגם פיעפעה בי גאווה לאומית – טייס קנדי מסיים בהצטיינות את בית־הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקני! אפילו נתתי ריאיון לכתב מהעיתון של קולד לייק. אבל עורכי העיתון לא מצאו כותרת מתאימה לכתבה, אז הם התקשרו למרכז הניסוי ומי שענה לטלפון אמר, "פשוט תכתבו 'מצטיין בית־הספר לטייסי ניסוי – טייס קנדי' או משהו בסגנון." אחד מחבריי שלח לי עותק של הכתבה, מזכרת נחמדה וגם מעין סטירה מצלצלת לאגו. מה היתה הכותרת של הכתבה? "מצטיין בית־הספר לטייסי ניסוי – טייס קנדי, או משהו בסגנון".

הלן ואני החלטנו לנצל את המעבר לפקס ריבר לחופשה משפחתית. בדצמבר 1988 העמסנו את המכונית המשפחתית הכחולה עם הפנלים מעץ סינתטי, מכונית מכוערת במיוחד שקראנו לה "הלימוזינה", ונסענו מקליפורניה למרילנד. היינו זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים וראינו את מדינות הדרום בפעם הראשונה: נסענו אל 'עולם המים', טיילנו במערות, בילינו את ערב חג המולד בבאטון רוז' בלואיזיאנה – זו היתה הרפתקה אדירה.

וכך גם התקופה שבילינו בפקס. במקום המגורים בבסיס שכרנו לנו בית חווה – וזה היה שינוי מרענן לכולנו. כעבור כמה זמן החלה הלן לעבוד כמתווכת כי השעות היו גמישות למדי. קייל, אוון וקריסטין התחילו ללמוד בבית־הספר בזה אחר זה. ואני ערכתי טיסות ניסוי ב-F18, ובמכוון הוצאתי את המטוסים משליטה בגובה רב ומצאתי דרכים להשתלט עליהם מחדש תוך כדי צלילה אל הקרקע. בתחילה הייתי זהיר מאוד, מפני שכל חיי ניסיתי לשלוט במטוסים ולא לאפשר להם להשתולל שלוחי רסן. אבל כשצברתי ביטחון רב יותר, התחלתי לנסות שיטות שונות. בסופו של דבר התמכרתי לתחושה: מהו קצה גבול היכולת שלי? עד כמה אני יכול לתת למטוס להתפרע? בתוכנית שבה עבדתי פיתחנו כמה שיטות טובות להתאוששות, פעולות המנוגדות לאינטואיציה שבסופו של דבר מצילות מטוסים וטייסים מהתרסקות.

בד בבד המשכתי לחשוב לאילו כישורים אזדקק אם וכאשר תגייס ה-CSA אסטרונאוטים נוספים. תואר אקדמי מתקדם נראה הכרחי, לכן בערבים ובסופי שבוע עמלתי על השלמת תואר שני במערכות תעופה באוניברסיטת טנסי, דרך תוכנית ללמידה מרחוק. הייתי צריך להגיע רק כדי להציג את התזה שלי. אבל ההישג המשמעותי ביותר שלי בפקס ריבר היה טיסת הניסוי הראשונה עם מנוע הכולל הבערת מימן חיצונית שיאפשר למטוסים לטוס מהר הרבה יותר ממהירות הקול. המאמר שכתבתי יחד עם מהנדסת טיסת הניסוי שרון הוק שבו תיארנו את המחקר שלנו, זכה בפרס הראשון של אגודת טייסי הניסוי. הרגשנו כאילו זכינו באוסקר, בין השאר מפני שהטקס התקיים בבוורלי הילס ובקהל נכחו טייסים אגדיים כמו סקוט קרוספילד, האדם הראשון בעולם שטס במהירות מאך 2, פי שניים ממהירות הקול.

נוסף על הכול, בשנת 1991 נבחרתי לטייס הניסוי של השנה מטעם חיל הים האמריקני. הסבב שלי עמד להסתיים ואני הגשמתי את החלום האמריקני – הוענקה לי אזרחות. רציתי לנוח מעט וליהנות מהשנה האחרונה שלנו במרילנד, לבלות יותר עם הילדים ולנגן יותר בגיטרה. ואז סוכנות החלל הקנדית פירסמה מודעה בעיתון.

דרושים: אסטרונאוטים.

* * *

היו לי עשרה ימים קדחתניים כדי לכתוב קורות חיים. הלן ואני החלטנו שזה עומד להיות המסמך המרשים ביותר שאי פעם נכתב באזורים הכפריים של מרילנד. זה ללא ספק היה אחד המסמכים הכרסתניים: קורות החיים נפרשו על פני עמודים על עמודים, שכללו כל דבר שעשיתי בחיי, כל תעודה ופרס וקורס שיכולתי לזכור. זה היה עוד בימי מדפסת הסיכות, לכן החלטנו שעלינו לשלוח את המסמך להדפסה בדפוס מקצועי על נייר איכותי. הלן אף קבעה כי חייבים לכרוך את המסמך. זה בוודאי ילכוד את עינם! קורות חיים כרוכים, בעובי של ספר טלפונים פחות או יותר. וזה עוד לא הכול: ביקשתי מחבר צרפתי שיתרגם את הכול לצרפתית מושלמת, וגם את הגרסה הזו הדפסנו וכרכנו בנפרד. קראנו את שני המסמכים הללו פעמים רבות כל כך עד שבלילה חלמתי על פסיקים תועים, ואז שקלנו ברצינות לנסוע לאוטווה כדי להיות בטוחים ב-100 אחוז שהבקשה שלי תגיע בזמן. בסוף נכנעתי, ובאי רצון שלחתי את הבקשה בדואר – ואז התקשרתי ל-CSA כדי לוודא שהחבילה הגיעה. היא הגיעה, יחד עם 5,329 בקשות נוספות. זה היה בינואר 1992. חמשת החודשים הבאים היו התקופה הכי פחות נעימה בחיי. כל הזמן ניסיתי לעשות את הדבר הנכון, אבל לא קיבלתי כל משוב ולא יכולתי לדעת האם אני מצליח או נכשל.

במשך שבועות ארוכים לא קיבלנו תשובה, אבל בסופו של דבר הגיע מכתב: עברתי את הסינון הראשוני, יחד עם חמש־מאות מועמדים נוספים! השלב הבא היה מילוי טופסי הערכה פסיכיאטרית. מילאתי את הטפסים וקיבלתי תשובה, "נחזור אליך עם תשובה, כן או לא, בתוך כמה שבועות." חלפו להם "כמה שבועות". דממת אלחוט. שבוע נוסף הזדחל לאיטו. האם ההערכה קבעה שאני כל כך לא מאוזן מבחינה פסיכולוגית עד שהם חוששים לבשר לי שלא התקבלתי? לבסוף, כבר לא יכולתי עוד לסבול את אי הוודאות והתקשרתי ל-CSA. הבחור שענה לטלפון אמר: "חכה שנייה, אני אבדוק ברשימה. הדפילד. הממ… אה, כן, הנה הדפילד. מזל טוב. עברת לשלב הבא." בפעם הראשונה, אך לא האחרונה, תהיתי האם כל התהליך הזה איננו למעשה מבחן מתוכנן היטב הבודק את יכולתם של המועמדים להתמודד עם מתח ואי ודאות.

בשלב הזה נותרנו מאה מועמדים. התבקשתי לנסוע לוושינגטון הבירה לריאיון עם פסיכולוג ארגוני, שפגש אותי בלובי של בית המלון והכריז באוזניי, "לא שכרתי אולם מיוחד, אנחנו פשוט נשוחח בחדר שלי." בדרך למעלה חשבתי שאילו הייתי אישה, הסיטואציה הזו לא היתה נוחה לי. כשהגענו לחדר שלו הוא אמר לי להרגיש בנוח, ואני היססתי: איפה להתיישב, על המיטה או על כיסא – מה ישדר את המסר הנכון? בחרתי בכיסא והשבתי על כמה שאלות שמן הסתם נועדו לשלול פסיכוזות חמורות. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא שאל אותי האם אי־פעם רציתי להרוג את אמא שלי.

חלפו עוד כמה שבועות של המתנה, אבל בסופם צילצל הטלפון: חמישים מועמדים עברו לשלב הבא, שבו יתקיימו ראיונות נוספים בטורונטו. חמישים! בשלב הזה הרשיתי לעצמי להאמין שיש לי סיכוי להיבחר, והחלטתי שהגיע הזמן שאבשר ליועץ המסלול שלי מה אני זומם. בארצות־הברית הצבא בוחר מועמדים מראש. מי שמעוניין מגיש בקשה ביחידה שלו והם מחליטים אילו שמות להעביר לנאס"א. אבל בקנדה הצבא כלל אינו מעורב בתהליך, ואני חושב שהם היו מבולבלים למדי כשהתקשרתי ואמרתי: "רק רציתי לספר לכם שהגשתי בקשה להיות אסטרונאוט, אז אולי תצטרכו למצוא לי מחליף בפקס ריבר מוקדם מן המתוכנן – ואולי לא."

חזרתי מטורונטו בלי שום מידע חדש, אחרי שעברתי בדיקות רפואיות כדי לוודא שאני בריא וריאיון ממושך עם כמה עובדים ב-CSA, כולל בוב תירסק, אחד האסטרונאוטים הקנדים הראשונים.

* * *

חזרתי למרילנד, שם הלן היתה נרגשת ומלאת ביטחון, וניסיתי לנהל את חיי כרגיל, אבל לרגע אחד לא הצלחתי לשכוח מה מונח על הכף. במשך תקופה כה ארוכה החלום להיות אסטרונאוט לא היה מציאותי, אבל פתאום הוא באמת התגשם – או לא – וזו היתה חוויה מורטת עצבים. האם הילד בן התשע יגשים את חלומותיו?

ואז עליתי לשלב האחרון. עשרים מועמדים זומנו לאוטווה למשך שבוע בסוף אפריל, כדי להיבחן לעומק. באותה עת כבר התעמלתי והקפדתי על התזונה שלי, אבל עכשיו העליתי הילוך. רציתי לוודא שרמת הכולסטרול שלי נמוכה – ידעתי שיבחנו את כולנו תחת מיקרוסקופ, מבחינה בריאותית – ושאפתי להיות מופת של בריאות. חשבתי על מאה שאלות שאולי ישאלו אותי והתאמנתי על התשובות שלי. ואז התאמנתי עליהן בצרפתית. מייד כשהגעתי לאוטווה הבנתי שהתחרות קשה. תשעה־עשר המועמדים האחרים היו מאוד מרשימים. לכמה מהם היה דוקטורט. לכמה היה תואר שני ממכללה צבאית, כמוני. אחרים פירסמו כבר עשרות מאמרים מדעיים. היו שם רופאים ומדענים וטייסי ניסוי, וכולם ניסו לשדר גאונות נינוחה. כמובן, הסביבה לא היתה יכולה להיות מלחיצה יותר. אף אחד לא ידע כמה מאיתנו ייבחרו בסופו של דבר. שישה? אחד? ניסיתי להיראות שלֵו ובטוח ורמזתי בעדינות שאני הבחירה המתבקשת ושיש לי כל הכישורים הדרושים. קיוויתי.

זה היה שבוע עמוס. ערכנו מסיבת עיתונאים מדומה, כדי לבדוק האם יש לנו הכישורים המתאימים להופעות פומביות. עברנו בדיקות רפואיות יסודיות ומקיפות שכללו מבחנות רבות של נוזלי גוף והמון מישושים וגישושים. אבל המעמד המכריע האמיתי היה ריאיון בן שעה מול קבוצה של אנשים, כולל בכירים ב-CSA, אנשי יחסי ציבור ואסטרונאוטים. חשבתי על הריאיון הזה כל השבוע: איך אפשר להתבלט בלי להיראות אידיוט? מהן התשובות הטובות ביותר לשאלות המתבקשות? מה לא כדאי להגיד?

אני בטוח למדי שהייתי המרואיין האחרון, אבל בכל מקרה נראה שחברי הוועדה הכירו היטב את סגנונות הריאיון של עמיתיהם ושכולם נטו להסכים עם מק אוונס, שבהמשך הדרך עמד בראש ה-CSA. כשהם נשאלו שאלה, הם אמרו: "מק, אתה רוצה לענות על זה?" במהלך השבוע הזה הרגשתי שהתחברתי אל האנשים האלה, ובזמן הריאיון, כשאחד מהם הציג לי שאלה קשה במיוחד, אמרתי בלי לחשוב: "מק, אתה רוצה לענות על זה?" זה היה הימור וההלצה היתה יכולה להתפרש כיהירות, אבל כולם שאגו מצחוק, וכך הרווחתי עוד דקה כדי לחשוב על תשובה טובה. אם כי משוב אמיתי לא קיבלתי. לא היה לי מושג האם מצאתי חן בעיניהם יותר או פחות מאחרים. נסעתי בחזרה למרילנד בלי שהיה לי שמץ של מושג האם יבחרו בי או לא.

בתום השבוע הזה נאמר לנו כי באחת השבתות בחודש מאי כל עשרים המועמדים יקבלו שיחת טלפון בין 13:00 ל-15:00, ובה יאמרו לנו האם מועמדותנו התקבלה או נדחתה. כשסוף כל סוף הגיע אותו יום שבת, החלטתי שהדרך הטובה ביותר להעביר את הזמן עד הצהריים היא לעשות סקי מים על סירה של חברים, וכך עשינו. ואז הלן ואני חזרנו הביתה לאכול צהריים ולהסתכל על השעון. הנחנו שהם יתקשרו קודם כול לאנשים שהתקבלו, כך שאם מישהו יוותר על התפקיד הם יוכלו לקדם את האדם הבא ברשימה. צדקנו: קצת אחרי השעה 13:00 צילצל הטלפון ואני עניתי במטבח. זה היה מק אוונס והוא שאל אותי האם אני רוצה להיות אסטרונאוט.

רציתי, כמובן. מאז ומתמיד.

אבל הרגש שהציף אותי לא היה שמחה או הפתעה או אפילו התלהבות. גל של הקלה שטף אותי, כאילו סכר פנימי עצום של מתח נפרץ סוף כל סוף. לא הכזבתי את עצמי. לא הכזבתי את הלן. לא הכזבתי את משפחתי. הדבר שעמלנו לקראתו זמן כה רב באמת עומד לקרות. מק אמר לי שאני יכול לספר לבני המשפחה שלי, כל עוד הם מבינים היטב שעליהם לשמור זאת בסודיות גמורה. אז אחרי שהלן ואני עיכלנו את החדשות – עד כמה שיכולנו – התקשרתי לאמי והשבעתי אותה לא לגלות לאיש. מן הסתם היא התחילה לעשות טלפונים ברגע שסיימנו את השיחה. עד שתפסתי את סבא שלי בטלפון, החדשות היו טריות כשלג דאשתקד.

החודשים הבאים היו רצופים התרגשות, פגישה חשאית עם שלושת האסטרונאוטים החדשים הנוספים, חגיגה תקשורתית ואפילו טקס חגיגי. אבל ביום שבו התקשרו אלי מה-CSA, הרגשתי שבבת אחת הגעתי בבטחה אל פסגת ההר שאליו התחלתי להעפיל בגיל תשע. עמדתי והשקפתי על העבר האחר. זה היה בלתי אפשרי, אבל זה בכל זאת קרה. נעשיתי אסטרונאוט.

אבל כפי שהסתבר בהמשך, זה עדיין לא קרה. כדי להיעשות אסטרונאוט – אדם שיודע לקבל החלטות נכונות כשהתוצאות הרות גורל – צריך יותר משיחת טלפון. למעשה, זה לא דבר שמישהו יכול להעניק לך. נדרשות לשם כך שנים של מאמץ סבלני וממושך, מפני שעליך לבנות את הידע שלך, לפתח את היכולות הגופניות שלך ולהרחיב את המיומנויות הטכניות שלך. אבל הדבר החשוב ביותר שעליך לשנות הוא הראש שלך. אתה חייב ללמוד לחשוב כמו אסטרונאוט.

זו היתה רק ההתחלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ”