מעשיות מודרניות 3 – בחירה

מקט: 001-3000-951

בממלכת הפיות הגיע מועד הכתרתו של רוֹיבֶּן. קֵיי, שמרגישה לא בנוח בין אנשי החצר הטמאה, בטוחה בדבר אחד בלבד – […]

---

פתח דבר

על צלע הר טרשים

בין טחב ותלתן,

שתלו עצי קוצים

פה־שם להנאתן.

ואם יעז אדם

לעקרם בנקמנותו,

ימצא קוצים חדים־מחוד

עם ליל במיטתו.

— ויליאם אולינגהם, 'הפיות'

 

אף שגירשה אותו למקום הזה, ולמרות החבורות הטריות על עורו והדם מתחת לציפורניו, רוֹיבֶּן עדיין אהב את הגבירה סילָריאַל. למרות העיניים הרעבתניות של החצר הטמאה והמשימות המזוויעות שהטילה עליו המלכה ניקְנֵווין. למרות ההשפלות הרבות שספג, והדברים שלא הניח לעצמו לחשוב עליהם בזמן שעמד נוקשה מאחורי הכס שלה.

כשהתרכז בכל כוחו הוא הצליח לזכור את להבת שיער הנחושת של המלכה שלו, את עיניה הירוקות שלא ניתן לרדת לחקרן, את החיוך המוזר שחייכה אליו כשהכריזה על גורלו לפני שלושה חודשים בלבד. הוא אמר לעצמו שוב שהיה זה כבוד גדול שנבחר לעזוב את חצר היום ולהיות למשרת בחצר הטמאה. רק הוא אהב אותה מספיק להישאר נאמן לה. היא בטחה בו יותר מאשר בנתיניה האחרים. רק אהבתו הייתה אמיתית מספיק לעמוד בזה.

והוא באמת עדיין אוהב אותה, כך הזכיר לעצמו.

״רויבן,״ אמרה מלכת החצר הטמאה. ארוחת הערב שלה נערכה על גבו של הוב יער, ששערו הירוק היה ארוך מספיק לשמש כמפת שולחן. עכשיו היא נשאה מבט אל רויבן וחייכה חיוך מסוכן.

״כן, הגבירה,״ הוא אמר אוטומטית, ללא הטעמה מיוחדת. הוא ניסה להסתיר את התיעוב שלו כלפיה, לא מכיוון שזה יעורר בה מורת רוח. להפך, זה יגרום לה יותר מדי הנאה.

״השולחן רועד. אני חוששת שהיין שלי יישפך.״

הגבעה החלולה הייתה כמעט ריקה; אנשי החצר שנותרו להשתעשע תחת השורשים המשתלשלים עשו זאת בשקט, בשעה שהמלכה סעדה את ארוחת הערב. רק המשרתים שלה עמדו בקרבת מקום, כולם עגומים כמו רוחות רפאים. החצרן שלה כחכח בגרונו.

רויבן בהה בה באלם.

״תקן את זה,״ היא פקדה.

הוא התקדם צעד ולא ידע מה תרצה שיעשה. ההוב נשא אליו פנים קמוטות, חיוורות מאימה. רויבן ניסה לחייך חיוך מרגיע, אבל נראה שזה רק מגביר את רעידותיו של האיש הקטן. רויבן תהה אם קסם כפייה ייצב את ההוב, ומייד נמלא גועל מעצם המחשבה.

״קצוץ את הרגליים שלו כך שיהיו מיושרות עם הידיים,״ קרא קול, ורויבן נשא מבט. אביר אחר, ששערו כהה כמו בגדיו, צעד לעבר הכס של ניקְנֵווין. על מצחו נחה עטרה עמומה. הוא גיחך גיחוך רחב. רויבן ראה אותו רק פעם אחת בעבר. זה האביר שהחצר הטמאה שלחה אל החצר המבורכת כסמל לשלום בין החצרות. המשרת התאום לרויבן, אם כי היה אפשר להניח שהשירות שלו קל יותר מזה של רויבן. למראהו זינק ליבו של רויבן בחזהו בתקווה בלתי אפשרית. האם ייתכן שהחילופים הסתיימו? האם ייתכן שיישלח סוף־סוף הביתה?

״נֵפָמֵייל,״ אמרה המלכה. ״האם סילריאל מאסה בך מהר כל כך?״

האביר השמיע נחרה. ״היא שלחה אותי להעביר הודעה, אבל לא בעלת חשיבות. למעשה אני סבור שהיא לא רואה אותי בעין יפה. נראה שאת מרוצה מהחילופים יותר ממנה.״

״איני מסוגלת להיפרד מהאביר החדש שלי,״ אמרה ניקנווין, ורויבן הרכין ראש. ״האם תעשה כהצעתו של נפמייל?״

רויבן נשם נשימה עמוקה ונאבק למצוא שלווה שלא הרגיש. בכל פעם שדיבר הוא כמעט חשש שיישבר ויאמר את דעתו האמיתית. ״יש לי ספקות לגבי היעילות של התוכנית הזאת. תני לי לתפוס את מקומו של ההוב. אני לא אשפוך את היין שלך, הגבירה.״

חיוכה התרחב בעונג. היא פנתה אל נפמייל. ״הוא מבקש יפה כל כך, האין זאת?״

נפמייל הנהן, אם כי נראה פחות משועשע ממנה. נדמה שעיניו הצהובות אומדות את רויבן בפעם הראשונה. ״והוא לא מקפיד על כבודו. זה ודאי מרענן בעינייך.״

היא צחקה בתגובה, צחוק שנדמה שפרץ בהפתעה מבין שפתיה, צונן כמו קרח נסדק מעל אגם עמוק. אי־שם במערה רחבת הידיים והאפלולית, נבל התחיל לנגן. רויבן הצטמרר למחשבה על מקורם האפשרי של המיתרים.

״היה אם כך השולחן שלי, רויבן. ודאג לא לרעוד. ההוב יסבול מכל כישלון שלך.״

רויבן לא התקשה לתפוס את מקומו של בן הפיות הקטן, ובקושי מצא השפלה בצורך לרדת על ארבע, להרכין ראש ולהניח להם לערוך על גבו בזהירות צלחות כסף וכלים חמים. הוא לא נרתע. הוא נותר דומם גם כשנפמייל התיישב על הרצפה ליד הכס והניח גביע נוסף על עיקול גבו. ידו נחה על ישבנו של רויבן, ורויבן נשך שפתיים כדי לא להירתע בהפתעה. צחנת הברזל הייתה עזה. הוא תהה איך ניקנווין מצליחה לסבול את זה.

״השתעממתי שם,״ אמר נפמייל. ״אם כי החצר המבורכת בהחלט יפה.״

״ואין שם דבר שישעשע אותך? אני מתקשה להאמין.״

״ישנם דברים.״ לרויבן היה נדמה שהוא מרגיש בחיוך המסתתר מאחורי המילים. היד החליקה על שיפולי גבו. הוא לא הצליח שלא להימתח, ושמע את הגביעים מקרקשים מהתנועה. ״אבל התענוג שלי הוא במציאת חולשות.״

ניקנווין אפילו לא נזפה ברויבן. הוא התקשה להאמין שזה היה מתוך נדיבות.

״משום מה,״ היא אמרה, ״אני תוהה אם אני היעד של דבריך.״

״אני מדבר אלייך,״ אמר נפמייל. ״אך לא עלייך. לא ממקומי לדעת את החולשות שלך.״

״תשובה מקסימה שנועדה לשאת חן.״

״אבל ראי לדוגמה את האביר הזה שלך. רויבן. אני יודע מה נקודת החולשה שלו.״

״באמת? הייתי חושבת שזה ברור מאוד. הוא עומד לפנינו על ארבע בשל אהבתו לפיות היחידות.״

רויבן דחק בעצמו לא לזוז. העובדה שמלכת הטינופת דיברה עליו כעל בעל חיים לא הפתיעה אותו, אבל הוא גילה שהוא חושש יותר ממה שעלול נפמייל לומר. היה משהו רעבתני בצורת דיבורו של נפמייל, ורויבן לא היה בטוח מה יוכל להשביע את הרעב הזה.

״הוא אוהב את סילריאל. הוא הכריז על נאמנותו לה. והמשימה שהטילה עליו הייתה זאת — להיות המשרת שלך בתמורה לשלום.״

מלכת החצר הטמאה שתקה. רויבן הרגיש שהיא מרימה גביע מגבו ואז מחזירה אותו. ״זה באמת מענג באכזריותו. כמה נאמן ואמיץ הוא, למען אישה שניצלה אותו בצורה מחפירה. היא מעולם לא אהבה אותו. הוא כבר נשכח ממנה.״

״זה לא נכון,״ אמר רויבן. הוא הסתובב, וכלי כסף התרסקו סביבו. הוא זינק על רגליו ולא היה אכפת לו מהפּיות הפעורים של אנשי החצר, מהיין שנשפך, מצעקתו המבוהלת של ההוב. באותו רגע לא היה אכפת לו מדבר מלבד להכאיב לנפמייל, אשר גנב את מקומו — את ביתו — והעז לשמוח לאידו.

״עצור!״ קראה ניקנווין. ״אני פוקדת עליך, רויבן, בכוח שבועתך, שתחדל לזוז.״

כנגד רצונו קפא רויבן במקומו כמו בובת תצוגה, מתנשף בכבדות. נפמייל חמק הצידה, אבל הגיחוך הקל שרויבן ציפה למצוא על פניו לא היה שם.

״הרגו את ההוב,״ פקדה מלכת החצר הטמאה. ״אתה, אביר שלי, תשתה את דמו כמו יין, והפעם לא תשפוך טיפה.״

רויבן ניסה לפתוח את פיו כדי לומר משהו שיעצור בה, אבל הפקודה אסרה אפילו על תנועה כזאת. הוא התנהג בטיפשות — נפמייל התגרה בו בתקווה לשגיאה כזאת בדיוק. אפילו העובדה שהמלכה לא נזפה בו קודם לכן הייתה כנראה מתוכננת. עכשיו הוא עשה מעצמו שוטה מוחלט, וזה עלה ליצור חף מפשע בחייו. תיעוב עצמי כרסם בקרביו.

לא עוד, הוא אמר לעצמו. לא חשוב מה יאמרו או יעשו או יאלצו אותו לעשות, הוא לא יגיב. הוא יהיה אדיש כמו אבן.

המשרתים הקודרים היו זריזים ויעילים. בתוך רגעים ספורים הם הכינו גביע חמים והרימו אותו אל שפתיו הקפואות. הגופה כבר נלקחה, עיניה הפקוחות בוהות ברויבן מעבר למוות ומקללות אותו על יהירותו.

רויבן לא היה יכול להימנע מלפתוח את פיו ולשתות את הנוזל החמים והמלוח. כעבור רגע הכול עלה בחזרה, והוא הקיא על הבימה.

הוא לא שכח את טעם הדם בכל השנים הארוכות של שירותו. גם כאשר פיקסית שחררה אותו בטעות, גם כאשר זכה בכתר החצר הטמאה. אבל בשלב הזה הוא כבר לא זכר של מי היה הדם, אלא רק שהתרגל לטעם.

 

 

1

אני מעדיף את החורף והסתיו

כשניתן להרגיש במבנה העצמות של הנוף —

בבדידות שבו — בתחושה המתה של החורף.

משהו מסתתר מתחת — הסיפור אינו גלוי בשלמותו.

— אנדרו וייאת'

 

בנות אנושיות בוכות כשהן עצובות וצוחקות כשהן שמחות. יש להן דמות אחת קבועה, והן לא משנות צורה כרצונן כמו עשן ברוח. יש להן הורים משלהן, שהן אוהבות. הן לא גונבות אימהות של בנות אחרות. לפחות כך חשבה קיי על בנות אנושיות. היא לא ידעה באמת. אחרי הכול, היא לא הייתה אנושית.

קיי דחפה אצבע לחור בצד השמאלי של גרבי הרשת שלה ולחצה על העור הירוק שמתחת בשעה שבחנה את עצמה במראה.

״החולדה שלך רוצה לבוא איתך,״ אמרה לוּּטי־לוּ. קיי הסתובבה אל הטרריום בעל המכסה, שהפיה בגודל בובה הצמידה אצבעות דקות וחיוורות אל זגוגיתו מבחוץ. החולדה הזכר החום של קיי, ארמגדון, רחרח את האוויר בפנים. אייזק שכב מכודרר לכדור לבן בפינה הרחוקה. ״הוא אוהב הכתרות.״

״את באמת מבינה מה הוא אומר?״ שאלה קיי. היא העבירה חצאית בצבע זית מעל ראשה והתפתלה עד שהחצאית נחה על מותניה.

״הוא רק חולדה,״ אמרה לוטי והסתובבה אל קיי. אחת מכנפי העש שלה פיזרה אבקה חיוורת על דופן הטרריום. ״כל אחד יודע לדבר עם חולדות.״

״טוב, אני לא יודעת. אני נראית יותר מדי מונוכרומטית בזה?״

לוטי הנהנה. ״זה מוצא חן בעיניי.״

סבתה של קיי קראה לה מלמטה. ״איפה את? הכנתי לך כריך!״

״אני כבר באה!״ השיבה קיי בצעקה.

לוטי נישקה את דופן הזכוכית של הטרריום. ״טוב, הוא יכול לבוא או לא?״

״נראה לי שכן. בטח. זאת אומרת, אם תוכלי לדאוג שהוא לא יברח.״ קיי קשרה את השרוכים של נעל שחורה אחת עבת סוליה וצלעה ברחבי החדר בחיפוש אחרי הנעל השנייה. מסגרת המיטה הישנה שלה אופסנה בחלקים בעליית הגג, הבובות הישנות שלה היו לבושות במיטב אופנת הפאנק־רוק, ובמקום מראשות מיטה היא ציירה ציור קיר מעל המזרן החדש שעל הרצפה. הציור היה גמור למחצה — עץ עם שורשים עמוקים וסבוכים וקליפה מוזהבת. היא חשבה שהוא ייצור תחושה שהחדר שלה, אבל זה עדיין לא קרה.

כשרויבן ראה את ציור הקיר הוא ציין שהיא יכולה להטיל הקסמה על החדר ולעצב אותו בכל צורה שתרצה, אבל ציפוי קסם, יפה ככל שיהיה, עדיין לא נראה לה אמיתי. ואולי הוא נראה יותר מדי אמיתי, תזכורת נוקבת לכך שהיא לא שייכת לחדר הזה כלל.

קיי דחפה את הרגל לנעל השנייה ולבשה את הז'קט. היא הותירה את שערה ירוק והניחה לקסם לגלוש על עורה, לצבוע ולרכך אותו. היא הרגישה עקצוץ קל בזמן שההקסמה השיבה את דמותה האנושית המוכרת.

קיי הסתכלה על עצמה במראה לרגע נוסף ואז הכניסה את ארמגדון לכיס, גירדה מאחורי האוזניים של אייזק ופנתה אל הדלת. לוטי עופפה בעקבותיה על כנפי העש שלה ונשארה בלתי נראית בזמן שקיי ירדה במדרגות בריצה קלה.

״זאת הייתה אימא שלך בטלפון קודם?״ שאלה סבתה של קיי. ״שמעתי אותו מצלצל.״ היא עמדה מול השיש במטבח ומזגה שומן חם אל קופסת פח. שני כריכי חמאת בוטנים ובייקון חיכו על צלחות סדוקות; קיי ראתה את הבשר החום מסתלסל מעבר לשולי הלחם הלבן.

היא נגסה בכריך ושמחה שחמאת הבוטנים הדביקה מונעת ממנה לדבר.

״השארתי לה הודעה לגבי החגים, אבל היא תטרח לחזור אליי? הו לא, היא עסוקה מדי לשיחות טלפון. תצטרכי לשאול אותה מחר בערב, למרות שאני באמת לא יודעת למה היא לא יכולה לבוא לפגוש אותך כאן במקום להתעקש שתבקרי אותה בדירה העלובה שלה בעיר. כנראה באמת מעצבן אותה שהחלטת להישאר כאן במקום להיגרר אחריה לכל מקום כמו צל קטן.״

קיי לעסה והנהנה בתגובה לתלונות של סבתה. במראה שליד הדלת האחורית היא ראתה מתחת להקסמה נערה עם עור ירוק כעלה, עיניים שחורות בלי טיפה של לובן וכנפיים דקות כמו ניילון נצמד. מפלצת שעומדת ליד קשישה חביבה ואוכלת אוכל שנועד לילדה אחרת. ילדה שהפיות גנבו.

טפילי תטולה. ככה נקראות קוקיות שמטילות את הביצים שלהן בקיני ציפורים אחרות. וגם דבורים טפיליות, שמטילות ביצים בכוורות זרות; קיי קראה עליהן באחת האנציקלופדיות העבשות שנערמו במסדרון הקומה שלה. טפילי תטולה לא טורחים לגדל את צאצאיהם. הם משאירים את מלאכת הגידול לאחרים — ציפורים שמנסות לא להבחין כשהצאצאים שלהן נעשים ענקיים ורעבים, דבורים שמתעלמות מכך שהצאצאיות שלהן לא אוספות אבקה, אימהות וסבתות שלא מכירות את המילה ״מוחלפים״.

״אני חייבת ללכת,״ אמרה קיי פתאום.

״הקדשת עוד מחשבה ללימודים?״

״סבתא, גמרתי את בחינות הבגרות,״ אמרה קיי. ״את יודעת. עשיתי את זה. סיימתי.״

סבתה נאנחה והסתכלה לכיוון המקרר שהמכתב עדיין התנוסס עליו, מוצמד במגנט. ״יש גם קולג' קהילתי. תחשבי על זה — להתחיל ללמוד בקולג' לפני ששאר השכבה שלך גומרת תיכון.״

״אני הולכת לבדוק אם קורני בחוץ.״ קיי פנתה אל הדלת. ״תודה על הכריך.״

האישה הזקנה נענעה בראשה. ״קר מדי בחוץ. תישארי על המרפסת. הוא צריך לדעת שלא מבקשים מנערה לחכות בחוץ בשלג. אני נשבעת, לילד הזה אין שום נימוסים.״

קיי הרגישה במשב אוויר כשלוטי עופפה על פניה. סבתה אפילו לא הרימה מבט. ״בסדר, סבתא. ביי, סבתא.״

״תיזהרי לא להצטנן.״

קיי הנהנה והשתמשה בשרוול המעיל שלה לסובב את ידית הדלת כדי לא לגעת בברזל. אפילו הריח שלו צרב באפה כשהתקרבה אליו. היא חצתה את המרפסת, השתמשה באותו טריק כדי לפתוח את דלת הרשת ויצאה אל השלג. העצים על המדשאה היו עטופים קרח. הברד מהבוקר דבק בכל דבר, קפא והיה לקליפה מנצנצת שכיסתה ענפים והזדהרה על רקע השמיים שצבעם אפור עמום. רוח קלה הניעה את הענפים, והם הצטלצלו זה כנגד זה.

קורני בכלל לא היה אמור להגיע, אבל לא היה צורך שסבתא שלה תדע את זה. זה לא היה שקר. אחרי הכול, פיות לא מסוגלות לשקר. הן רק מכופפות את האמת חזק כל כך שהיא נשברת מעצמה.

צרור ענפים קוצניים עטופים ירוק שהיה תלוי מעל הדלת ציין שהבית נמצא תחת הגנת החצר הטמאה. מתנה מרויבן. בכל פעם שקיי הסתכלה על הענפים היא קיוותה שהגנת החצר הטמאה כוללת הגנה מפני החצר הטמאה.

קיי הסתובבה וצעדה על פני בית חווה עם חיפוי אלומיניום שהתקלף במקומות מסוימים. האישה שגרה שם גידלה ברווזים איטלקיים, ובכל פעם שמישהו בשכונה זרע זרעי דשא, הם אכלו אותם. קיי חשבה על הברווזים וחייכה. פח זבל התגלגל לאורך הרחוב ונתקל בפחי אשפה ובבקבוקי בירה שאנשים השאירו בחוץ למחזור. קיי חצתה את מגרש החניה של אולם באולינג נטוש. ליד שולי המדרכה ניצבה ספה שהכריות שלה נוקשות מכפור.

סנטה קלאוסים מפלסטיק זהרו על מדשאות לצד איילים קלועים מענפים ועטופים בתאורת סיבים אופטיים. ממכולת פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה עלו מזמורי חג צורמניים שנישאו רחוק ברחובות השקטים. שדון חג מולד רובוטי עם לחיים סמוקות נופף בידו ללא הפסקה לצד כמה שרוולי רוח בצורת אנשי שלג שהתבדרו כמו רוחות רפאים. קיי חלפה על פני אבוס המולד שחסר בו ישו התינוק. היא תהתה אם ילדים גנבו אותו או שהמשפחה מכניסה אותו הביתה בלילות.

באמצע הדרך אל בית הקברות היא עצרה מול טלפון ציבורי בחזית פיצרייה, הכניסה מטבעות רבע דולר וחייגה את מספר הנייד של קורני. הוא ענה אחרי צלצול אחד.

״היי,״ אמרה קיי. ״החלטת לגבי ההכתרה? אני בדרך לפגוש את רויבן לפני שהכול מתחיל.״

״אני לא חושב שאני יכול לבוא,״ אמר קורני. ״אבל אני שמח שהתקשרת — אני צריך לספר לך משהו. עברתי עם המכונית ליד אחד ממרכזי המחסנים להשכרה האלה. את יודעת, אלה שיש לידם שלטים שכתובים עליהם דברים כמו 'כולנו תומכים בחיילים האמיצים שלנו' או 'לכנסייה שלנו חסר רק דבר אחד — אתכם'.״

״כן,״ אמרה קיי בתמיהה.

״טוב, על המחסן הזה היה כתוב, 'החיים הם כמו ללקק דבש מקוץ'. מה זה החרא הזה?״

״מוזר.״

״מה את אומרת. מה זה אמור להביע?״

״שום דבר. פשוט אל תתעסק בזה,״ אמרה קיי.

״אה, בטח. לא להתעסק בזה. זה בול אני. אני כל כך טוב בלא להתעסק בדברים. זה הכישרון הסודי שלי. אם הייתי עושה את אחד המבחנים האלה שבודקים לאיזו עבודה אתה הכי מתאים, הייתי מקבל עשר מושלם באפשרות 'לא להתעסק בדברים'. לאיזה עבודה נראה לך שזה היה מתאים בדיוק?״

״מנהל מחסנים להשכרה,״ אמרה קיי. ״תהיה זה שתולה את הציטוטים האלה.״

״אאוץ'. ישר בין הרגליים.״ היא שמעה את החיוך בקולו.

״אז באמת לא תבוא הלילה? נראית כל כך משוכנע שאתה צריך להתמודד עם הפחדים שלך וכל זה.״

שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו. בדיוק כשעמדה לדבר הוא אמר, ״הבעיה עם התמודדות עם הפחדים שלי היא שאלה הפחדים שלי. מה גם שקשה למצוא סיבות הגיוניות לא לפחד מפני שדים מגלומניים חסרי מוסר.״ הוא צחק, קרקור מוזר ושברירי. ״הלוואי שפעם אחת הם ירפו סוף־סוף מהסודות שלהם — שיספרו לי איך להגן על עצמי באמת. איך להיות בטוח.״

קיי חשבה על נפמייל, המלך הקודם של החצר הטמאה, שנחנק מברזל, ועל קורני שדקר אותו שוב ושוב.

״אני לא חושבת שזה כל כך פשוט,״ היא אמרה. ״זאת אומרת, אפילו מאנשים בקושי אפשר להתגונן, אז בטח שלא מפיות.״

״כנראה. נתראה מחר,״ אמר קורני כדי לסיים את השיחה.

״אוקיי.״ קיי שמעה אותו מנתק.

היא המשיכה ללכת והידקה את המעיל חזק יותר סביבה. היא נכנסה אל בית הקברות והתחילה לעלות בגבעה המושלגת, שהייתה בוצית ומכוסה בחריצי מזחלות. מבטה נדד למקום שידעה שהוא מקום קבורתה של ג'נט, אף שמהמקום שעמדה בו כל מצבות הגרניט הממורקות נראו אותו דבר, עם זרי הפלסטיק והסרטים האדומים הרטובים. אבל היא לא הייתה צריכה לראות את הקבר כדי שצעדיה יאטו תחת משקל הזיכרון הכבד, כבד כמו שוודאי היו בגדיה הרטובים של ג'נט שגררו אותה מטה עד שטבעה.

קיי תהתה מה קורה כשגוזל הקוקייה מבין שהוא שונה מאחיו ואחיותיו. אולי הוא תוהה מהיכן הגיע או מה הוא. אולי הוא פשוט מעמיד פנים שהכול כשורה וממשיך לזלול תולעים. אבל ירגיש הגוזל מה שירגיש, זה לא ימנע ממנו לדחוף את הגוזלים האחרים מהקן.