החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האלון והאיל

מאת:
מאנגלית: אהוד מימון | הוצאה: | 2007 | 198 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

קורום ניצח את הפהוי מיור בקרב הגדול של הפר והרומח. אך הפהוי מיור לא הובסו, והם חוזרים אל מישורי הקרח המכושפים שלהם, ומשם ממשיכים לחרוש את מזימותיהם נגד בני האדם. כעת מתבקש קורום לצאת למסע חדש ולהציל את המלך העליון של בני המאבדן השבוי בידי הפהוי מיור. רק שחרורו של המלך יביא מזור לארצות האדם, ורק האלון המוזהב והאיל המוכסף – שתי מתנות קסם אבודות שניתנו לבני האדם בידי האלים – יכולים לשחרר את המלך העליון מקסם מרושע שהשתלט עליו. אך הפהוי מיור צועדים שוב בדרכם לכבוש את ארצות האדם, ועמם הם מביאים קור סופה ומוות, ותרועות מלחמה אכזרית ועקובה מדם.

מקט: 4-692-41
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הפרק הראשון. פגישת המלכים: רהלינה מתה. וקורום מצא את מדב, בתו של המלך מננאך, ובתוך זמן קצר (כפי שקורום חווה את הזמן) גם היא תמות. אם החולשה שלו הייתה להתאהב בנשות מאבדן שימיהן קצרים, הוא חייב להסכין עם הידיעה שיחיה לאחר שאהובות רבות ימותו, עם כך שיחווה אובדנים רבים, יגונות רבים. אך הוא לא הרבה לחשוב על כך, מעדיף להתחמק ככל האפשר מהמשמעות של רעיונות כאלה. חוץ מזה זיכרונותיו מרהלינה הלכו והתעמעמו, ורק בקושי הצליח להיזכר בפרטי החיים שאותם חי בעידן קודם, כאשר רכב לקרב נגד שליטי החרבות.

קורום ג'יילן אירסיי (שבתחילה נקרא הנסיך בגלימת הארגמן, אבל לאחר שמסר את גלימתו למכשף נקרא עכשיו קורום בעל יד הכסף) שהה בקאאר מהלוד חודשיים לאחר היום שבו רץ הפר השחור מקריננס בנתיבו הפורה והביא אביב פתאומי לארצם של הטוהא-נא-קרם קרויך, אנשי התל. עברו חודשיים מאז ניסו הפהוי מיור המעוותים להרוג את תושבי קאאר מהלוד, להקפיא ולהרעיל את המקום כדי שגם הוא ידמה ללימבו שממנו הגיעו הפהוי מיור ואשר אליו לא יכלו לחזור.

עכשיו נראה שהפהוי מיור נטשו את שאיפות הכיבוש שלהם. הם היו תקועים במישור הזה, ולא הייתה בהם אהבה לשוכניו, אבל הם לא לחמו לשם חדוות הלחימה. הפהוי מיור היו רק שישה. פעם הם היו רבים. אבל הם גססו ממחלות ממושכות שירקיבו לבסוף את בשרם. בינתיים הם התמקמו בארץ בנוחות רבה ככל האפשר, הופכים את העולם לסַמְהַיְן קודר ונצחי, עולם של אמצע החורף. ולפני שהפהוי מיור ימותו, הם ישמידו כבדרך אגב גם את גזע המאבדן כולו.

אבל מאבדנים מעטים היו במצב רוח לחשוב על עתיד שכזה. הם ניצחו את הפהוי מיור הפעם וזכו בחירותם. נראה שדי בכך, שכן הקיץ היה עשיר וחם יותר מכפי שהיה זכור לאיש (יש מי שהזיעו והתלוצצו שישמחו לשובם של אנשי הקור, עד כדי כך הם התנשפו בחום,) כאילו השמש המעניקה חמימות לשאר עולם המאבדן השפיעה את כל עוצמתה על פינה קטנה זו של העולם.

האלונים היו ירוקים יותר, הַאְלמוֹ נים חזקים יותר, עצי המילה והבוקיצה שופעים יותר מאי-פעם. בשדות הבשילה חיטה במקומות שבהם אנשים לא ציפו לקצור עוד. פרגים ודרדרים כחולים, חלמוניות, נוריות, יערה, חוטמניות וחינניות צמחו בשפע בכל מקום.

רק המים הקרים שזרמו בנהרות ששפעו ממזרח הזכירו לאנשי הטוהא-נא-קרם קרויך ששאר בני ארצם מתו כולם, או שהיו ואסאלים של הפהוי מיור, או שניהם גם יחד; שהמלך העליון שלהם ― אַמֶרְג'ין הדרואיד העליון שלהם ― היה נתון בהשפעת קסם, שבוי בעירו שלו קאאר טליד, עיר שעכשיו הייתה בירתם של הפהוי מיור. רק המים הזכירו להם זאת כאשר התכופפו לשתות. ורבים הפכו עגמומיים כשהרהרו בחוסר יכולתם לנקום את דם דודניהם המתים, מכיוון שהמיטב שעשו היה להגן על ארצם מפני אנשי הקור, ואפילו אז הם לא יכלו לקיים הגנה זו ללא עזרת קסם סידהי ואל למחצה שהוער מתרדמה עמוקה מתחת לתל. האל למחצה הזה היה קורום.

המים זרמו ממזרח והזינו את התעלה הרחבה שאותה חפרו סביב התל החרוטי, שעליו הייתה בנויה עיר המצודה קאאר מהלוד, עיר עתיקה הבנויה שחם אפור ומגושם; עיר לא יפה במיוחד אבל בעלת עוצמה רבה. קאאר מהלוד ננטשה לפחות פעם אחת ואוכלסה מחדש בעתות מלחמה. זו הייתה העיר האחרונה שנותרה לטוהא-נא-קרם קרויך. פעם היו להם כמה ערים, אבל אלה כוסו בקרח שהביאו הפהוי מיור.

אבל עכשיו רבים מאלה ששכנו בעיר המצודה חזרו לבנות מחדש את חוותיהם ההרוסות ולטפל ביבולים שצמחו במרץ מחודש הודות לדם חייו של הפר השחור. רק המלך מננאך ולוחמיו ואנשי משק ביתו ובתו וקורום נשארו בקאאר מהלוד.

לפעמים היה קורום עומד על הביצורים ומשקיף לכיוון הים והריסות ביתו, שנקרא עכשיו טירת אֹווין ונחשב לצורת נוף טבעית, ומהרהר ברומח בריונאק ובפר השחור ובקסם שהופעל. היה נדמה לו שחלם, מכיוון שלא היה יכול להסביר את הקסם שגרם לכל הדברים להתרחש. הוא חלם את חלום האנשים האלה, שקראו לו בחלום. ובדרך כלל היה מרוצה. מדב ארוכת הזרוע (כינוי שזכתה בו בשל כישרונה בהטלת רומח וטתלום) הייתה שלו על שערה האדום הסמיך, יופייה רב-העוצמה, תבונתה וצחוקה. הוא זכה בכבוד. הוא זכה להערכתם של חבריו הלוחמים. הם התרגלו אליו. הם קיבלו את מראה הוואדהאג המוזר שלו ― מראה "שדי", כינתה אותו מדב ― את יד הכסף שלו, את עינו היחידה הצהובה והסגולה ואת הרטייה על חור העין האחר; את הרטייה רקמה רהלינה, המרגרבה של ההר של מוידל, שנחה לפחות אלף שנים בעבר.

הוא זכה בכבוד. הוא היה נאמן לעמו ולעצמו. הייתה לו גאווה. והייתה לו חברה מעולה. לא היה ספק בכך שגורלו שפר עליו מאז עזב את טירת ארורן ונענה לקריאת אנשים אלה. הוא תהה מה עלה בגורלו של ג'רי-א-קונל, בן לווייתם של גיבורים. אחרי הכול היה זה ג'רי שיעץ לו לעשות כבקשתו של המלך מננאך. אבל ג'רי היה ככל הנראה בן התמותה האחרון שקורום הכיר, שעדיין היה יכול לנוע בין חמישה-עשר המישורים כחפצו. פעם היו הוואדהאג יכולים לנוע בין המישורים, כמו גם הנהאדראג, אבל עם תבוסת שליטי החרבות נשלל מהם השריד האחרון של כוח זה.

לפעמים היה קורום מזמן אליו משורר שישיר את אחד מהשירים הישנים של הטוהא-נא-קרם קרויך, מכיוון ששירים אלה מצאו חן בעיניו. אחד מהשירים האלה יוחס לאַמֶרְג'ין הראשון, מאבות אבותיו של המלך העליון שעכשיו היה נתון בידי הפהוי מיור, והוא חובר כאשר הם הגיעו לביתם החדש: אני הוא גל הים; אני הוא רחש הגלים; אני שבעה גדודים; אני פר כביר כוח; אני עיט עלי סלע; אני קרן שמש; אני היפה בצמחים; אני חזיר בר נועז; אני הטרוטה שבמים; אני אגם עלי מישור; אני אומן רב-כישרונות; אני גיבור עצום, מניף חרב; אני יכול לשנות את צורתי כאל. לאיזה כיוון אלך? האם נערוך מועצתנו בעמק או בהר? איפה נקבע את ביתנו? איזו ארץ טובה מארץ השמש השוקעת הזאת? היכן נלך לכאן ולשם בשלום ובביטחון? מי יוכל למצוא את מעיינות המים הצלולים שלך כמוני? מי יוכל לומר מה גילו של הירח מלבדי? מי יוכל לקרוא לדגים ממעמקי הים כמוני? מי יוכל לפתות אותם להתקרב לחוף כמוני? מי יוכל לשנות את צורת הגבעות והמצוקים כמוני? אני המשורר שלו קוראים נוסעי הים להתנבא. רמחים יוטלו לנקום את עוולותינו. אני מנבא ניצחון. אני מסיים את שירי בנבואת כל הדברים הטובים.

ואז היה המשורר שר את שירו שלו כמעין הערכה לזה של אַמֶרְג'ין: לבשתי צורות רבות לפני שלבשתי דמות משביעת רצון. הייתי להב חרב צר; הייתי טיפה באוויר; הייתי כוכב זוהר; הייתי מילה בספר; הייתי ספר בתחילה; הייתי אור מנורה שנה ומחצה; הייתי גשר לעבור עליו מעל שלושה תריסרי נהרות; טסתי כעיט; הייתי ספינה בימים; הייתי מפקד בקרב; הייתי חרב ביד; הייתי מגן במלחמה; הייתי מיתר הנבל; שנה הייתי לכוד בקסם קצף המים. אין דבר שלא הייתי.

בשירים עתיקים אלה שמע קורום הדים לגורלו שלו, שאותו תיאר לו ג'רי-א-קונל ― להיוולד מחדש לַנֶצַח לעתים כמבוגר, כלוחם בכל הקרבות הגדולים של בני התמותה ― בין שבני תמותה אלה היו מאבדן, ואדהאג ובין שגזע אחר כלשהו ― כדי להילחם למען חירותם של בני התמותה המדוכאים על-ידי האלים (אף-על-פי שרבים האמינו שהאלים נוצרו בידי בני אדם). באותם שירים הוא שמע ביטוי לחלומות שהוא חלם לעתים ― שבהם הוא היה היקום כולו, והיקום היה הוא; שבהם הכיל אותו היקום, ובעת ובעונה אחת הוא הכיל את היקום, ולכל הדברים ― חיים או דוממים ― היו אותו כבוד, אותו ערך. אבנים, עצים, סוסים או בני אדם ― כולם היו שווים.

זו הייתה האמונה המיסטית של רבים מאנשיו של המלך מננאך. מבקר מעולמו של קורום היה עלול לראות בכך הערצה פרימיטיבית של הטבע, אבל קורום ידע שיש בכך הרבה יותר מזה. היו חוואים רבים בארצם של הטוהא-נא-קרם קרויך שהיו קדים בנימוס בפני אבן וממלמלים התנצלות לפני שהיו מזיזים אותה ממקומה; והם היו מתייחסים לאדמתם, לשור שלהם ולמחרשה שלהם באותה אדיבות שבה התייחסו לאבותיהם, לנשותיהם ולידידיהם. לפיכך היה לחיים בקרב הטוהא-נא-קרם קרויך מקצב רשמי, אומר כבוד, שלא גזל מהם את החיוניות, ההומור ולעתים את הכעס. וזו הייתה הסיבה שקורום התגאה בלחימה בפהוי מיור, מכיוון שהפהוי מיור איימו לא רק על החיים עצמם. הפהוי מיור איימו על הדרת הכבוד השקטה של האנשים האלה.

מכיוון שהיו סובלניים לנקודות התורפה שלהם עצמם, לגאוותם, לאיוולתם, היו הטוהא-נא-קרם קרויך סובלניים לתכונות אלה באחרים. קורום חשב שזה אירוני שגזעו שלו, הוואדהאג (שאנשים אלה קראו לו עכשיו סידהי,) היה בעל השקפה כזאת לקראת סופו, והיא נגזלה ממנו בידי אבותיהם של אנשים אלה. הוא תהה אם בכך שאימץ דרך חיים אצילית שכזו, הפך עַם לפגיע להשמדה בידי מי שלא חיו באופן זה. אם כן, זו הייתה אירוניה בממדים קוסמיים. לכן זנח קורום את קו המחשבה הזה, מכיוון שָעַייף מממדים קוסמיים מאז מפגשו עם שליטי החרבות וגילוי גורלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האלון והאיל”