החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מה עוד לא קרה

מאת:
הוצאה: | יולי 2024 | 192 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

מה עוד לא קרה הוא קובץ סיפורים ונובלה השונים באופיים מהסיפורת הישראלית בת זמננו. ההוויה המתוארת בהם אינה מקומית מובהקת והמניעים המובילים את הדמויות אינם נגזרים מהמצב הישראלי, אלא מנתוני אישיות בסיסיים, מעמד סוציו־כלכלי וגורל – במסורת של הנטורליזם הצרפתי האלים.

דמויותיה של שולה ברנע הן ברנשים מפוקפקים ונשים חמדניות. היא מגוללת את עלילותיהן, שסופן ההרסני בלתי נמנע, מעמדה של מי שנהנה לגעת בחטא ועם זאת ממלא, מצוות אנשים מלומדה, גם את מלאכתם של השופט והתליין.

לסיפורים, שרבים מהם מבוססים על "מקרים אמיתיים", שאת גיבוריהם פגשה שולה ברנע במהלך עבודתה, יש כוח משיכה סנסציוני. הם נעים על הקו הדק שבין דרמה למלודרמה, ומביאים לנו בהעצמה "פיסות חיים" של מי שניסו, ולעתים גם הצליחו, לחרוג, לפחות לרגע, מהשוליים האפורים לאור הזרקורים.

מה עוד לא קרה הוא ספר של מי שניסו לנפץ את תקרת הזכוכית שלהם – כשמו של הסיפור הפותח את הקובץ, שיש לו אופי לא־מציאותי גרוטסקי – ושילמו על כך את מלוא המחיר. האופי, האירועים והגורל הם הגיבורים האמיתיים כאן.

יגאל שוורץ

שולה ברנע נולדה בחולון בשנת 1949. סופרת ומשוררת, יועצת חינוכית, מנחת קבוצות להורות, לזוגיות ולגיל השלישי. ניהלה מרכז להקניית השפה העברית בפרויקט "הזדמנות שנייה", הנחתה קבוצות של ניצולי שואה באמצעות ביבליותרפיה. עד כה ראו אור שישה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה פרי עטה. מה עוד לא קרה הוא ספרה הרביעי.

 

מקט: 15101954
מה עוד לא קרה הוא קובץ סיפורים ונובלה השונים באופיים מהסיפורת הישראלית בת זמננו. ההוויה המתוארת בהם אינה מקומית מובהקת […]

תקרת זכוכית

במעופי אל־על מעבר לתקרת הזכוכית של החדר לא חשתי כל כאב.

זה קרה לאחר שסיימתי איזו משימה מסובכת במשרד שבו אני מועסקת. את כל ענייני הבאגים במחשב תיקנתי ועמדתי בדיוק בלוח הזמנים שהוקצב לי. הייתה לי עדנה ממעשיי ואז זה קרה! רגשות מעורבים תקפו אותי, מחד הייתי מרוצה מהמעבר מעבר לתקרה ומאידך הייתי חרדה, מה צופן לי עברו האחר של המסך. בטני החלה רוחשת באי־שקט. ובכן, עולם ומלואו ציפה לי. ראשית התרוממתי מעבר לתקרה בכוח רצון עז שמילא את חלל בית החזה. לא הרגשתי בזה כל פלא — זה היה אירוע טבעי בעיניי. ואז נחַתּי על צמרת עץ צפצפה סבוך וצפוף, על האמירים הגבוהים ביותר.

בתחילה, אור השמש סנוור את עיניי ולא ראיתי דבר. אך אט־אט הסתגלו עיניי והתחלתי לראות דמויות רבות סביבי, כולן ישובות על ענפי העצים. חלקן עסוקות באכילה, חלקן סתם מפורקדות על הגב או על הבטן. כמה הסתכלו לכיווני, כמה נראו אדישות. כשהתחלתי לבחון לעומק את סביבתי, לראות יותר פרטים, נגלו לי כמה דברים מעניינים: זיהיתי גברים בחליפות, מעונבים, כמו הגיעו יחד עמי למקום זה עתה. לצידם היו כאלה, שחליפותיהם נראו מרופטות מרוב שימוש או מדהייה בשמש. אחרים היו רק עם כותונות לגופם ועניבות, חלקם רק עם לבנים. יכולתי להבין ממלבושיהם מי מצוי כאן יותר זמן ומי פחות.

אלה שמקרוב באו, כמוני, נראו מבולבלים, והם בחנו את השטח בדומה לי. האחרים נראו שמחים ומרוצים ממצבם. נראה היה שהתרגלו לתנאים ואין להם עוד דרישות נוספות מהחיים. ככל שסקרתי יותר את הסביבה, הבנתי שרוב הנמצאים כאן, הם גברים שעשו חיל במקומות העבודה שלהם, כאלה שהמריאו אל־על, ואליהם הצטרפו חוץ ממני, שתי נשים בלבד, כנראה מוצלחות אף הן. זה החמיא לי לאגו, זה חיזק אותי אך תהיתי האם זה בכלל עסק טוב ומשתלם? אולי אפָּגע בקרוב בשל המיעוט המספרי שלנו?

קצת אחר כך, התחלתי לחוש צמא נורא וחשבתי שזה רגע מתאים לפנות לאחת משתי הנשים, שישבה בנינוחות מפליאה על אחד מענפי העץ ליד העץ שלי, ‘איך הגעת לכאן ומתי?’ שאלתי, ‘ומה ההתרשמות שלך מהמקום הזה? איך חיים כאן, מה אוכלים ושותים? ובכלל מה את עושה כל היום?’

השכנה שלי ענתה לי בטבעיות רבה, מצטחקת, כמו הייתה פה כבר ימים רבים, אולי חודשים אפילו, ‘אל תדאגי, כאן זה כמו גן עדן, אנחנו לא עושים כלום. טוב לנו ואנחנו גם לא מרגישים צורך לעשות משהו. יש פה שפע פירות יער, פטריות, אוכמניות, נבטים, שורשים רבים משביעים, אגוזי פרא, וכאן למטה זורם נחל נחמד, שבו אנו מתרחצים בכל בוקר. בואי איתי, נרד ואני אראה לך כמה עובדות יסוד שעלייך להכיר.’

שמחתי שמצאתי מישהי חביבה כזו. אחר כך הסתבר לי, שכולם חביבים כמותה. אין תחרותיות, אין שאיפות גדולות, אף אחד לא מנסה להשיג כלום — כולם אדיבים ונדיבים. בכול שררה תחושה של רוגע, היעדר מתיחות ושלווה. לאחר שאכלתי מהפירות בהדרכת האישה, התחזקתי, שבתי להתיישב על אמירי העץ שלי והתבוננתי בריכוז על סביבותיי. משום מה לא הופתעתי לגלות שאלה שהיו שם היו ללא בגדים כלל; כלומר, אלה ששהו במקום הזה זמן רב, עטו על גופם שעירות יתר, שיער מקורזל דומה לזה שיש לחיות. הם עסקו בפליית כינים, כמו קופים, ולא ניכר שהדבר היה משונה בעיניהם כמו שהיה בעיניי. לידנו התמקמו גם קופים אמיתיים, והם השתעשעו בינם לבין עצמם בתפיסת הזנבות אלה של אלה. מופע האקרובטיקה, שהתחולל על העצים, היה מרהיב ומרתק, לא חשתי כל שעמום למרות שכבר חלפו שעות.

לאחר שעייפו הקופים ממשחקם, גם הם החלו בפליית כינים ופה ושם ראיתי שחלקם מזדווגים להנאתם, מדי כמה שעות, שבמהלכן הם גם החליפו בני זוג או בנות זוג בגמישות יתרה. אט־אט גם בעיניי הכול נראה קביל ושום דבר ממה שהתרחש סביבי לא נראה לי חריג מהמקובל.

ברגע מסוים קלטתי שאין סביבי גברים בעלי קרחות, קרוב לוודאי משום שכאן פדחתם התברכה בצמיחה מחודשת של שיער מחודש, אולי בגלל השמש היוקדת או בשל סיבה אחרת. מכל מקום, כל פיסת עור חשוף שראיתי העלתה ציצית שיער. חשתי יותר בנוח. החלטתי להסיר את חליפתי המחויטת, ונותרתי בבגדיי בלבד. חשבתי לעצמי שאחר הצהריים ארד אל הנחל להתרחץ ואז אפגוש אנשים נוספים ובעיקר את הנשים הנוספות, אם הן אכן פה.

גיחכתי לעצמי, כשנזכרתי שכעת במשרד חבריי לוגמים את הקפה של שעה עשר בלוויית איזו לחמנייה מיובשת מיום אתמול, מרוחה באיזה רוטב בלתי מזוהה או ריבה ישנה. הייתי מאושרת! בתחילה חשבתי שאם אפגוש בקופים יותר מקרוב אירתע, אולם גם הם ניגשו אליי בעדינות וחלפו על פניי לענייניהם בלי להתעכב. היו שם גם חיות אחרות שבתחילה לא שמתי לב לקיומן: עטלפים ישנים, הפוכים על גזעי העצים, דובים עצלנים, קיפודים ודורבנים שהילכו על הקרקע באין מפריע. אפילו צב קטן פגשתי בדרכי. הכול נראה במקומו הנכון, טבעי, כמצוי שם מימים קדמונים. רק אחרי שעות רבות נזכרתי בבני משפחתי, ותהיתי מה עבר עליהם בהיוודע להם דבר היעלמותי. האם הם שמחו בהצלחתי, היו גאים בכך שחציתי את תקרת הזכוכית, ואם כן עם מי הם חלקו זאת? עלה בדעתי לברר האם יש איזושהי תקשורת בינם לבין העולם שלמעלה?

ברדתי לעבר הרחצה בנחל, נתקלתי בשיח עגבניות רענן ונזכרתי, איך פעם בקיבוץ של בתי, קטפתי עגבניות מגן השכנים וטמנתי בכיסי ואחר כך פרסתי מהן פרוסות פרוסות לסלט הערב והן היו טעימות במיוחד. כאן לא הייתה בעיה, השפע פתח את זרועותיו בפניי בגלוי וברוחב לב. יכולתי ליטול מכל הצומח ומכל החי המונחים לפתחי. פתאום התגנבה לליבי החרדה, שמא הגברים סביבי יכולים ליטול כל אחת משלושתנו, הנשים, מצרך נדיר במקום, ולשגל אותנו, בכל רגע ורגע, מלהט יצרים או להפך על רקע רוגע ושעמום — הרי הכול כאן זמין ומזמין. נבהלתי.

לאחר כמה דקות הרגעתי את עצמי, אז מה? גם אני איהנה, זה חלק מהשפע שמצוי. לזה בדיוק מתכוונים כשמשתמשים בביטוי ‘גן עדן’. והלוא אפשר להסתכל על זה הפוך: לי יהיו כאן גברים רבים ואוכל לבחור. על שפת הנחל הסרתי את בגדיי לחלוטין, טבלתי במים הצוננים, חפפתי את שׂער ראשי בנוזל ששכנתי נתנה לי, והתרעננתי. אחר יצאתי אל גדות הנחל, השתזפתי בשמש היוקדת כמו חתולת חוצות. התפרקדתי, וכשפניי מוסתרות בידיי לגונן על העיניים, חשתי צל חולף לידי ונעצר. הרמתי את מבטי וראיתי את אחד הגברים עומד מולי וכל איבריו גלויים מול עיניי המסונוורות. הוא אותת לי בשפת סימנים מובנת כנראה בכל השפות. לא היססתי. המעשה היה קצר כמו אצל בעלי חיים. ממוקד, מרוכז, כמו זרימה רוטטת נעימה עם מנגינה קולחת. כשקם מעליי, לא חשתי נקיפות מצפון או חרטה כלשהי. היה טוב וטוב שהיה ונסתיים כלא היה. לא הייתה לזה כל משמעות מלבד פורקן נקודתי. ידעתי, גם אם אפגוש אותו אחר כך, לא אזהה אותו, כי כל הגברים היו דומים זה לזה. כולם שעירים בגופם ובפניהם. חיפשתי את חברתי כדי לשתפה בחוויותיי, אבל היא נעלמה לה. שבתי אל הצמרת שלי, מסופקת ורעננה. עתה פצחתי באכילת כמה אגוזי אדמה שליקטתי בדרך וכמה פירות אדמדמים, שהיו פזורים על הענפים ביד רחבה, וגם לגמתי מעסיסו המרווה של פרי הקוקוס.

לפתע, נשמעה מאחת הפינות ביער מנגינה ערֵבה מכלי לא מוכר. ברוב סקרנות ירדתי מהעץ ופסעתי לעבר המקום שממנו נשמעה המנגינה, על מנת לצפות במנגן. מולי ישבה האישה השלישית, שטרם הכרתי. היא ניגנה על עלי צפצפה מנגינה, שעתה נשמעה לי מוכרת מאוד, יכולתי להישבע שהיה בה רמז לשיר ‘אחינו הנהג… סע לאט’. הופתעתי מאוד, זה היה כל כך ערב לאוזן ומילא אותי במשהו ביתי.

מצאתי עצמי פתע מתגעגעת למקום ממנו באתי. למה? לא יודעת. פתאום רציתי מקלחת ראויה עם סבון ריחני, מגבת מעומלנת, סדין נקי ושמיכה קלה, מהסוג שיש לי בבית. לא חסרתי שם דבר, להפך, ובכל זאת, להפתעתי, השפע גרם לי לתחושת חוסר.

התחלתי לחשוב, ‘איך שבים מהעצים האלה אל מתחת לתקרת הזכוכית? האם מישהו יוכל לירות אותי למטה?’ קראתי פעם על כך שכשאתה רוצה משהו בחוזקה מספקת הוא קורה, בדיוק כמו שעליתי לכאן בכוח הרצון.

ניסיתי לעשות זאת. בעודי מתמקמת על אחד הענפים לאחר שאכלתי, שתיתי ושבעתי ואף התכסיתי בעלים רחבים ששימשו לי כשמיכה, הפעלתי בעוצמה את כוח הרצון. ואז, לפתע, חשתי את כובד משקלי וקרסתי לענף שמתחתיי. היטלטלתי בנפילה בעודי מתכסה בשמיכת פלומה שהונחה מעל צווארי. ואז קמתי והייתי מאוד מקוררת אך גדושת חוויות. תמהתי בליבי: האם באמת היה טוב לי בחיים האלה למעלה? האם זו לא הייתה מראית עין משעממת ותו לא? הנה, הרהרתי, נשים רבות כל כך חולמות לחצות את תקרת הזכוכית, אבל מה בעצם ממתין להן שמה? איזו קריירה, אפשר לחשוב? האם אנו הנשים חייבות ליישר קו עם הגברים? או אולי הם מנסים ליישר קו עמנו ומסתירים זאת מאיתנו? מי צודק, היכן מצוי הצדק האבסולוטי לכל השאלות? כמה שקט היה מושג בחיינו ללא כל המשאלות והשאיפות המטופשות הללו. נהייתי פתאום כזו רוחנית?! מי אמר שהתקרה בכלל צריכה להיות עשויה זכוכית, אולי תיווצר מחומר טבעי כמו קש? או קליפות בננה? לפחות להתקרב קצת אל הטבע שכה הרחקנו מעלינו. האם, תהיתי ביני לביני, כעת, לאחר מה שחוויתי, אסתכל אחרת על החיים בכלל ועל השאפתנים שמסביבי בפרט? טבעתי בים השאלות. אבל הייתי מרוצה ולא הרגשתי החמצה לנוכח המחשת האפשרויות שעברתי, שהיו מסעירות אך גם עוררו אותי לחשיבה יותר פרופורציונלית על מציאות חיי. רק שאלה אחת המשיכה לנקר במוחי — האם אני מכירה באומץ שאחז בי לבצע כזה מעבר? כמה נשים שהכרתי היו מוכנות לממשו? חייכתי לעצמי בגאווה, התברר לי שביכולתי להיות נועזת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מה עוד לא קרה”