אהבה – זה לא מספיק

גפן

חוזרת מהעבודה מותשת. ג’וני הכלבלב שלי, לא חס עלי ומתנפל. לא מניח לי לרגע. מלטפת אותו ובדרך מניחה את התיק והז’קט במקום.

נכנסת לשירותים להתרענן וכל מה שעולה לי בראש זה, מה את עושה עכשיו?!

עם דלת פתוחה וג’וני שמילל לעברי, מחכה לתגובה ממני, מסתכלת עליו ומדברת אתו:

'הבנתי אותך, אתה רוצה לצאת לסיבוב?'

ברגע שג’וני שמע את רצף המילים ‘לצאת לסיבוב’, הוא רק נובח וקופץ מאושר. רץ ממני אל דלת היציאה הלוך ושוב, בכך מאשר לי את התשובה לשאלה ששאלתי אותו.

יצאנו לסיבוב בשכונה וכשחזרנו, נכנסתי ישר להתקלח להוריד מעליי את היום.

בערב, לפעמים הקולות מתעתעים. חתולים שמייללים וכלבים שנובחים, מכוניות ואוטובוסים, וג’וני מגיב לכל האקשן הזה.

מנסה להרגיע את ג’וני היפה שלי, הוא מגרגר ונובח שוב. רוצה להראות לכולם מי הבוס, מצחיק אותי לפעמים.

אני שומעת צעקות מהדירה למעלה. האישה צעקה והגבר אחריה, כל מה שעובר לי בראש זה כמה זה טראומתי לשמוע את הוויכוח הזה.

משפט מוכר נשמע באוויר שלא יוצא לי מהראש:

‘מה אתה רוצה ממני? אני לא אשמה!’

דקות אחרי זה, אני שומעת נקישות בדלת. אני פותחת את הדלת ועומד לו נער שביקש ממני סליחה והאם הוא יכול להשתמש בשירותים שלי. ג’וני משום מה, לא נובח עליו, נדמה שהוא מכיר אותו. הוא מתקרב לבחור, מריח, מלקק אותו, בוחן אותו מעט והולך לשטיח שלו.

שאלתי אותו:

'מאיפה אתה?'

'אני גר בדירה למעלה עם אמא ואבא…'

לא נתתי לו לסיים את דבריו, הבנתי לבד. הכנסתי אותו, הוא הלך לשירותים. כשיצא, שאלתי אותו אם ירצה לשתות משהו קר?

ענה לי ‘כן’ עם הראש. אמרתי לו שישב והתחלתי לנהל עימו שיחה, להבין מי הוא ומה קורה שם למעלה, אתו ועם ההורים שלו:

'אז אייך קוראים לך?'

'עמי.'

'עמי קיצור של עמרם או מה?'

'כן, אייך ידעת?'

'ניחוש פרוע.'

'קולע ליתר דיוק.'

'כן, צודק. נעים מאוד, שמי גפן. אייך אתה מרגיש?'

'בסדר. יש ימים טובים, היום זה לא ערב מוצלח.'

'עמי, אני יכולה לשאול אותך שאלה?'

'בהחלט, תשאלי.'

'מה קורה אצל ההורים שלך, שם למעלה? זה נשמע ריב שהולך למקום לא בריא.'

'כן אני יודע. זה שטויות, הם רבים ומשלימים, זה הסיפור.'

'זה לא נשמע טוב.'

'כן, אבל מתרגלים.'

'זה כל יום ככה, המצב הזה?'

'לא, בכלל לא. יש שבועות שהכל בסדר וההורים שלי באמת

מדהימים. מדי פעם הם מאבדים את זה, ואני יוצא מהבית, לא יכול להיות שם.'

'מה אתה יכול לעשות בשביל לא לחוות את זה? אני מאמינה שזו חוויה לא נעימה.'

'אני נמצא בפנימייה, אז רוב הזמן אני לא איתם.'

'זה לא עושה לך רע שהם מתווכחים כשאתה בא לביקור? למה בכלל ההורים שלך רבים?'

'בגללי.'

'מה זה בגללך? אתה כל כך מקסים ועדין, נראה גבר צעיר ומתוק, מה הסיפור?'

'אני הומו.'

'הבנתי.'

'לאבא קשה לקבל את זה ואמא רבה אתו. היא בעצמה לא מבינה. היחסים ביניהם לא טובים מאז שסיפרתי להם ויצאתי מהארון.'

אני שמה לב לעיניים הבורקות, לקושי לומר את המילים.

'אני מקווה שאתה לא מאשים את עצמך?'

אני שמה לב שלוקח לו זמן לענות לי,

'עמי, מצטערת אם לא הייתי רגישה אלייך בשאלה הזו.'

'זה בסדר, אני לא מאשים את עצמי. אני יודע מי אני, אפילו מרגיש טוב עם עצמי.'

'אתה מיוחד, חזק, הייתי אומרת. מאיפה זה בא לך?'

'בטוח לא מאמא ואבא.'

הוא צוחק מעט, אני מחייכת אליו ומוסיפה:

'אם לא מהם אז ממי לדעתך?'

'נדמה לי שזה מדודה שלי, אחות של אמא.'

'בכל זאת הכל נשאר במשפחה. זה מעולה שיש לך דודה שאתה לוקח ממנה השראה.'

'כן, היא מאוד עוזרת לי.'

'הלוואי שגם לי הייתה דודה שתעזור לי ככה בצעירותי.'

'אולי אני אכיר לך אותה, היא תוכל להיות גם הדודה שלך.'

אני צוחקת ומשועשעת מהתגובה היפה שלו.

'אתה נדיב, שאתה משתף את הדודה שלך בהצעה מקסימה שכזו.'

אני שומעת את אמא שלו קוראת לו לקראת הלילה.

'אמא שלך קוראת לך.'

'כן, אני שומע אותה. אני מודה לך מאוד. עכשיו אלך לפני שהיא תשלח את אבא לחפש אותי. חלילה שתהיה להם עוד סיבה לריב.'

'אני מקווה שאבא שלך לא אלים או משהו שכזה?'

'לא, מה פתאום. הוא מאוכזב, לא אלים.'

'מה דעתך שנהיה חברים.'

'כן, אשמח.'

'אם תרצה אי פעם לדבר, אני כאן. אתה מוזמן באהבה, בכל זמן. אתן לך את המספר שלי, אתה יכול להתקשר.'

'תודה, אני מקווה שלא אצטרך. אני שומר את ההזמנה שלך.'

'אני מקווה.'

נפרדנו. יש לי תחושה שהסיפור לא נגמר כאן, שעוד נפגש.

שיחת טלפון קטעה את המחשבה, זו הייתה חגית.

'מה שלומך גפן?'

'בסדר, רגיל, את יודעת.'

'מה את עושה הלילה? רוצה לבוא אלינו?'

'לא יודעת, אולי. למה, מה יש היום?'

'חבר של אורן, יש לו יום הולדת, החבר’ה באים לחגוג לו. חשבתי שזה יהיה נחמד שתגיעי.'

'נחמד להם או לך?'

'מה את חושבת?'

'חגית, בקושי נחתי. אני לא יודעת אם בא לי לחגוג.'

'טוב, אם תרצי לבוא, אנחנו מתחילים מאוחר, בתשע בערב. אשמח שתבואי, אני מתגעגעת אלייך מאוד.'

'גם אני מתגעגעת.'

'אז בואי.'

היא ניתקה את השיחה, השאירה אותי ללא מילים.

המחשבות עלייך לא עוזבות לרגע, לא יכולה לעצור אותן.

אני מרגישה כמו ספר פתוח. הקשר הזה בין שתינו מסורבל. לא יודעת מה לעשות איתך, חגית.

אני מסתכלת על ג’וני, שהשתטח על השטיח שלו ונרדם.

בוהה בכלום ושום דבר, זה גורם לי להחליט ללכת למסיבה.

אני מגיעה לפנטהאוז שלהם, לאורן לא חסר כסף.

במיוחד לאור העובדה שהמשפחה שלו עשירה, גם קיבל ירושה מסבתא רבא שלו, שלא לדבר על העסקים שיש לו ולמשפחתו.

אני נכנסת ומחפשת את חגית, רואה את אורן.

'היי, גפן איזה יופי שהגעת.'

'היי אורן.' נשיקה לכל לחי באוויר וחיבוק לא חיבוק מאולץ.

'לאיפה נעלמת? לא ראיתי אותך המון הזמן.'

'עסוקה, אתה יודע. לא כולם נולדו עם כפית זהב בפה.'

'אאוץ’, אני מרגיש כאן קנאה? את בטח רעבה, תאכלי לעצמך את הלב.'

'מצחיק מאוד. עוד שניה תגיד לי שאתה ערפד.'

אורן מרים את היד, חושף שיניים ואומר:

'יותר חתול, פחות ערפד.'

אנחנו צוחקים.

'איפה חגית?'

'לא יודע. הייתה כאן לפני רגע, אין לי מושג איפה היא, אולי בחדר.'

'באיזה מהחדרים?'

אני שואלת, הוא מחזיר לי בפרצוף עם לשון בחוץ ואומר:

'תמצאי את המטמון בעצמך.'

אני מחפשת בחדר שינה אחד, אחר כך באחר, מוצאת אותה דווקא בחדר האחרון עם טלפון ביד.

אני מסתכלת עליה רגע לפני שאני נכנסת, היא בוכה בשקט.

אני נכנסת לחדר והיא נבהלת, מסתכלת עלי.

אני רואה את העיניים שלה אדומות מבכי.

'אה, זו את?'

'למה, מי חשבת שזאת תהיה?'

'לא חשבתי.'

'עם מי דיברת שאת ככה בוכה?'

'עם המשפחה כמובן.'

'הבנתי.'

אני מתיישבת לצידה, היא מניחה את הראש על הכתף שלי.

אני מנסה לחבק אותה, לנחם אותה. מבינה את המצב, לא רוצה להאיץ בה, מחכה שתספר לי בזמן שלה, מה קרה הפעם.

היא שואלת אותי:

'למה זה קורה לי?'

'מה קורה לך?'

'למה המשפחה לא מקבלת אותי?'

'אולי הם מפחדים, או פרמיטיבים.'

'הם בורים ולא אכפת להם ממני, דואגים לשם שלהם ומה שיגידו בסביבתם.'

'חבל שהם מפספסים אותך.'

'למה את מדברת כך?'

'למה אני דברת ככה? כי גם אני מפספסת אותך.'

'מה זאת אומרת? אני לא מבינה.'

'את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוונת?'

'גפן, אל תתחילי אתי גם את.'

'מה את רוצה שאומר לך?'

'אני חייבת לעשות את זה, המשפחה שלי תלויה בי.'

'איפה אני בנושא הזה?

אנחנו ביחד מאז התיכון ואת עושה עסקה של השטן בשביל המשפחה. איפה אנחנו בכל הסיפור הזה שבינינו?'

'אני ואת זה לכל החיים, רק לא עכשיו, לא בעניין הזה.'

'חגית, אני לא ביקשתי את זה ביום שהתאהבנו.'

'גם אני לא ביקשתי.'

'מה עכשיו? תגידי לי.'

'את הנשיקה הראשונה שלנו את זוכרת?'

'אייך אשכח?'

'היה לך יום הולדת וביקשת מתנה. היה לך קשה לבקש את זה.'

'אני זוכרת את זה, את מנסה להחליף נושא.'

'תעזבי רגע, את כתבת לי פתק, זכור לך?'

'זוכרת את זה טוב מאוד חגית, אייך אשכח זאת. כתבתי לך פתק קטן בכיתה באותו יום. התביישתי לבקש ממך את מה שרציתי. כל מה שעניין אותי, זה אייך אני אומר לך את זה.'

'אני זוכרת שהברזנו מבית הספר, אני רציתי לתת לך את הנשיקה הזו.'

'הייתי מובכת, לא ידעתי אם תגשימי לי את המשאלה. אבל האמנתי שאת תעשי משהו בעניין.'

'בראש שלי זה היה קסום. במציאות לא ידעתי אייך זה יצא לפועל. ישבנו בבית על הספה, אני התקרבתי אלייך, אנחנו התנשקנו, את זוכרת?'

'אייך אשכח את הנשיקה הראשונה שלי איתך.

שפתיים רכות, טעם של עוד. אני ואת התנשקנו בהתחלה בשפתיים חתומות כמו דודות. חצי שניה אחרי, התנשקנו עם הלשון.

אני חסרת ניסיון, את נישקת אותי ברכות, התנשקנו נשיקה צרפתית. הלב שלי יצא מתוכי, נדבק אלייך לעולמים. הרגשתי בעננים, את לא היססת לרגע כשמשכת אותי אלייך.'

'רציתי בזה מאוד.'

'זה היה קסום, מלא באהבה. שפתיים בטעם של וניל ורכות של אהבה. הייתי מאושרת באותו יום, זו המתנה שכל כך רציתי.'

'גם עבורי זה היה קסום כל כך.'

חגית קמה מולי לרגע קטן, התיישבה על הברכיים ואמרה:

'גפן, אני אוהבת אותך, אני מאוהבת בך, בכל כולך.'

אני דומעת בלי שביקשתי זאת.

חגית, מושיטה את ידיה אליי, מסתכלת אל תוך העיניים שלי, מנשקת אותי בלחי, אנחנו מתנשקות בשפתיים. היא דוחפת אותי בעדינות, אנחנו נשכבות על המיטה כשהיא מעלי.

אנחנו מתנשקות, השפתיים שלה רכות והלשון שלה רכה וטעימה. הדמעות שלי פסקו, אני נמשכת אליה כמו אל מגנט.

היא מורידה את החולצה, אני עוזרת לה עם החזיה, מנשקת אותה ואוהבת את לגעת בפטמות הזקורות שלה.

אני נוגעת בה, מנשקת אותה, היא מובילה את היד שלי עד שאני מרגישה אותה. היא מגורה וגם אני. אני עושה הכל כדי שהיא תהיה מסופקת. היא מנסה לגעת בי, היא מסתכלת עלי ואני נותנת לה את ההסכמה שתעשה בי מה שבא לה.

'אני אוהבת אותך.' אני אומרת והיא עולה עליי. אני מרגישה אותה בתוכי. 'תנשקי אותי.' אני מותשת אבל בהחלט גומרת.

מחוץ לחדר יש שמחה וריקודים. התחבקנו על המיטה. אחרי כמה זמן, כנראה נרדמתי וכשהתעוררתי, אני שואלת:

'חגית, את ערה?'

'לא, גפן.'

'אני רצינית, מה יקרה עכשיו?'

'נתנהל לפי התוכנית?'

'מה התוכנית?'

'לפי התוכנית אני מתחתנת עם אורן, אנחנו נשואים למשך חמש או שש שנים, מתגרשים. אורן עם בן הזוג שלו ואני עם שלי.'

'זה אומר שאני מחכה לך כמה שנים, ללא שבתות וחגים, ללא כל היציאות שלנו כזוג, אני בקטגוריית החברה של המשפחה, בעיקר שלך.'

'אנחנו נהיה ביחד תמיד, אין סיכוי בעולם שאני אפרד ממך.'

'ככה את מסכמת את זה?'

'כן.'

אני מתחילה שוב לבכות, מבינה שאנחנו כבר לא נהיה כמו פעם.

אני קמה, מתכוננת ללכת הביתה. היא מנסה לעצור אותי אבל לא מצליחה.

כשאני יוצאת מהחדר אורן מסתכל עלי. אני מרגישה שהוא יודע בדיוק מה קרה בחדר. אני מורידה את הראש כמו מתביישת והולכת משם.