היד רעדה כששלפתי סיגריה והדלקתי אותה. עשן דק מילא את הרכב הסגור ואני בעיניים עצומות – כאילו אם אעצום אותן […]
פרק 1
הדמות במראה
הירח עמד למעלה טהור, מתנשא בשמיים, כאילו שומר על כל סודות הלילה. ענן קל העיב עליו, נע בקלילות, מצייר ציורים עדינים על רקע השחר העולה. ישבתי בחצר ביתי, הבית שבניתי בכל כך הרבה אהבה ותשומת לב עם תמר, המקום שבו גידלתי את ילדיי ושבו חקרתי את העולם לצד האדם שבחרתי לשתף איתו את חיי, אהבת חיי. תמר הייתה שם תמיד לצידי, נושאת אותי גם ברגעים הכי קשים.
בעודי בוהה בדשא המשחק ברוח ומעשן סיגריה בשאיפות מהירות, צפו ועלו בי זיכרונות רבים. כל פינה ופינה בחצר שיקפה את העבר, את הרגע הזה ואת העתיד, והעניקה לי תחושה של בית, של משפחה. הדרך שבחרתי ללכת בה עם תמר הייתה מלאה בתקווה ובחלומות. גידלנו יחד משפחה, בנינו עולם שלם של אהבה ושל שותפות, כשאני ממשיך לשאת בקרבי את הצורך הבלתי מוסבר להיות שונה, מיוחד בעיני הסביבה. אבל בתוך כל האושר והשלווה קיננה בתוכי תחושה לא מובנת של חוסר, משהו שעדיין מחפש את מקומו בליבי.
בחודשים שקדמו לאותו לילה בחצר, הרגשתי מועקה עצומה בתוכי, כאילו כל חלקי גופי מתייבשים ועוזבים את הגוף. דיכאון. המחשבות על כך שאני תקוע ושחיי לא מתקדמים, הציפו אותי כמו גלים – הגיעו ועזבו, אבל משמעותן נשארה. אחרי עשור של חברות ושבע שנות נישואין, כשאני רק בן שלושים וחמש, הרגשתי כמו אדם בסוף דרכו.
הרמתי את עיניי לשמיים והבטתי אל הירח, ולפתע הרגשתי שמשהו בי משתנה. הזמן כאילו עצר מלכת, וניצוץ של הבנה נעור בתוכי. נפשי נלכדה בתוך רגע של ניתוק מהמציאות ושל הארה. זה היה חד ובלתי צפוי. הבנתי משהו עמוק על עצמי, משהו שהיה חבוי ומוסתר, אך כעת זרח בבהירות; התגלה לי מסלול חסר, המסלול הפנימי והאישי שלי. הבית המושלם שבניתי באהבה ובחשיבה עמוקה הפך ממחסה בטוח ומוגן לרמז מעורפל למסע אישי שעוד לא עברתי ושהיה עליי לעבור. הייתה זו כמו קרן אור שנגעה בי ושגרמה לי להאמין שאולי אוכל לראות את עצמי מעבר לאדם שהפכתי להיות. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר, חלק מסיפור שעדיין כותב את עצמו, וכל רגע הוא כמו פרק חדש.
רוח השטות הישנה, הרצון לחקור מעבר למעגל הנישואין, הבית והשגרה, נשבה שוב בתוכי. תחושת ציפייה מילאה אותי, כמו חתן הממתין בקוצר רוח לחתנו. הבנתי שאני זקוק לנשימה חופשית, כי נשמתי התעוררה לחיים מחדש. עד לאותו רגע ניסיתי להתרחק מהאמת שבתוכי, כאילו ברחתי מאש בשדה קוצים, מתחמק ממשהו שהרגשתי עמוק בתוכי שהוא הגרוע ביותר עבורי, אך עדיין לא הצלחתי להבין את משמעותו האמיתית.
הענן הבודד שנע לאיטו בשמיים החזיר אותי עשר שנים אחורה בזמן, לימים שהייתי חופשי יותר ברוחי והרגשתי השלמה ושלמות עם עצמי ועם המציאות שיצרתי. חשבתי אז שנפשי מצאה את הדרך האמיתית שלה, וזה נתן לי את הכוח להמשיך ולפעול בעולם שלא תמיד מכיל ומקבל.
עצמתי לרגע את עיניי, וכמו מתוך זרם של עוצמה פנימית התרוממתי ממקומי, כאילו מלאך נסתר נגע בגבי ודחף אותי בעדינות, והתקדמתי בצעדים מהירים אל ביתי. נכנסתי פנימה ונעצרתי מול המראה בכניסה, מבטי נעול בתוכה. הפעם הבטתי לעומק, מעבר לבבואה המוכרת. בחנתי בזהירות את הבעת פניי, טבעתי במעמקי עיניי וליבי – והזדעזעתי. זה הכה בי – איני אוהב את מה שמשתקף בפניי. הזדקנתי. לא רק במראה החיצוני, אלא גם בתחושה הפנימית.
תחושה של חרדה ושל חוסר אונים עלתה בי והציפה את עיניי בדמעות של עצב עמוק. "מה עשיתי לעצמי?" שאלתי, "איך הגעתי למצב שבו איני יכול עוד להסתכל על עצמי במראה?" הרגשתי כאילו הייתי נעדר בשנים האחרונות, מרחף מעל חיי בלי לחוש אותם באמת.
הבנתי שעליי לבצע שינוי עמוק; לא רק שינוי שגרה, אלא כזה שיטלטל את חיי, בתקווה שאבין אל מה נפשי משתוקקת. חשתי שאני זקוק להתמודד עם האמת שלי, גם אם זה אומר להתמודד עם כאב ועם מורכבות של פירוק משפחה. כבר לא היה לי מה להפסיד. חשבתי לשתף את תמר במחשבותיי ובתחושותיי, כדי להיפגש פנים אל מול פנים עם המציאות.
נכנסתי לסלון. הבית היה שקט וחשוך. נשכבתי על הספה ושקעתי אל תוך שינה עמוקה במהירות. חלמתי, כמו בכוונת מכוון, על רגע החופה שלנו. יכולתי להרגיש שוב את ההתרגשות העצומה שהציפה אותי, את האהבה הבלתי מעורערת שחשתי כלפי תמר, כאילו באותם רגעים לא היו אחרים בעולם, רק שנינו. חוויתי מחדש את תחושת הסיפוק וההצלחה, כאילו ברית הנישואין הכניסה אותנו לעולם של שלמות ושל אושר, למחסה מונוגמי שאליו שואפים רבים. הבטתי בעיניה של אשתי הטרייה וראיתי אושר טהור. כך הרגשתי גם אני. כך גם הרגישו הורינו.
רגע לפני החופה, כשישבתי לבדי בחדר ההמתנה, לא יכולתי לעצור את הדמעות. נזכרתי איך הכול התחיל – במפגש עיניים בלתי מתוכנן על ספסל רחוב, עם החברה הקרובה ביותר שלי, שהפכה לאהבת חיי. התרגשתי מהחיבור הקסום ביני לבין תמר, מיכולתה לראות אותי ולאהוב אותי בדיוק כפי שאני, על אף עננת העדפות המיניות שלי שתמיד ריחפה מעל, ושביום החתונה כאילו נעלמה לחלוטין, גם מעיניה וגם מעיניי. תחושה של שליטה ושל ערנות חיזקה אותי מבפנים. התמלאתי בגאווה על המקום שהגעתי אליו, הרגשתי שזכות גדולה נפלה בחיקי להעניק לתמר, ולעצמי, את היכולת לממש את כל החלומות שלנו, את כל המשאלות והתקוות.
במהלך החופה, בזווית עיני, הבחנתי בקהל בסבי, האדם האהוב עליי מכול. הוא עמד שם, מחייך באהבה ודומע, שולח לי נשיקה מרחוק. כשהחופה הסתיימה, נישקתי את תמר ורצתי אליו. חיבקתי אותו בחום והסברתי לו כמה חשוב לי שהוא זכה לראות אותי ברגעים אלו. כשדמעות זולגות על לחייו, הוא אמר לי בקול רך, "אם יכולתי להוציא את עיניי ולהכניס אותן למעטפה, הייתי עושה זאת, רק כדי לשתף אותך בכל האושר שאני חש." הוא חייך חיוך רחב ואז הוסיף, "אני אוהב אותך." באותו רגע נדמה היה לי שהדרך לאושר פתוחה וקלה.
בתום השנה הראשונה לאחר החתונה, שבה חיינו בבית הוריי, עברנו לדירתנו הראשונה בתל אביב. כל יום בביתנו החמים והמזמין נראה כמו פרק חיים שתמיד חלמתי עליו. בחלוף כמה חודשים התחלנו לדבר על השלב הבא, על ילדים, והחלטנו שהגיע הזמן לפתוח את הדלת לפרק חדש ומרגש בחיינו. שנינו היינו כל כך נלהבים ליצור יחד עולם שהוא רק שלנו, להפוך למשפחה אמיתית. נסחפנו בדמיון לעולמות האפשריים של חיינו המשותפים. מהר מאוד גיבשנו רשימת שמות, לבנים ולבנות, כששנינו מסכימים שלא משנה מי יגיע – העיקר שיהיה בריא.
ערב אחד אמרה לי תמר בעדינות שהיא עושה בדיקת היריון ביתית. ליבי החסיר פעימה. המתנו בדופק מואץ לתוצאת הבדיקה – שישים שניות שנדמו כמו נצח. פס ראשון הופיע – ואחריו עוד פס. התחבקנו נרגשים ומוצפים מאושר, מבינים שהינה, החלום הגדול מתממש.
בשלהי חודש ינואר, פרי אהבתנו באה לעולם אחרי שעות ארוכות בחדר לידה. ליבי נעצר כשהבטתי לראשונה בפניה הקטנות, פניה של בתנו, של תמר ושלי. דמעות זלגו על פניי בלי שליטה. "איך קרה לנו הנס הזה?" מלמלתי, לכוד בעיניה של המתנה המושלמת שקיבלנו אל תוך חיינו.
אין עדיין תגובות