"לונדון… איך תגיב לונדון…" להנרי שטיין, הטבח הוותיק של שייטת הצוללות הגרעיניות של חיל הים הישראלי, יש בעיה: הוא פוטר […]
חודש אוגוסט בימינו
הטיילת של נהריה. אני מחכה לאשתי. כדור השמש שקע מזמן אבל השמים עדיין בהירים ומעוטרים בגוונים של כתום ותכלת. היופי מרחיב את ליבי. גם הסיטואציה. אני מוצף בזיכרונות מתוקים. פעם בראשית אהבתנו היו לנו בו פינות מסתור לרוב. מתי עשינו מה שעשינו בהן? אני מחשב: לפני 20 שנה? 25? 26? מה?!? כבר 26??? הייתכן?
זו צריכה להיות הפתעה.
היא אינה יודעת על בואי.
הדבר מוסיף להתרגשותי.
עוד מעט ניפגש. יהיה זה לאחר שהיא תסיים את השתתפותה בחוג להרקדה הפועל ביום קבוע, כאן, על הרחבה הפתוחה שבטיילת. כבר שנים שהיא אינה מחמיצה שום מפגש שלו, מתייצבת בו באדיקות אחת לשבוע, בקיץ ובחורף, גם כשהיא קודחת מחום או לאחר משמרת ארוכה בעיסוקה כאחות במרפאה האזורית שבקיבוצנו.
לעומתה אני כאן בפעם הראשונה.
מעולם לא הצטרפתי אליה ומעולם לא באתי לאסוף אותה.
מערכת ההגברה ניצבת מטרים ספורים ממני. היא משמיעה בקולות צורמניים את שירי ארץ ישראל. הרעש מחריש אוזניים אבל הוא אינו מפריע לי. בשעה זו דבר אינו מפריע לי. כל-כולי מרוכז במשימה שלפניי.
יש לי הרבה מה לספר לה. מאיפה אתחיל –
בינתיים אני יושב לבדי על כיסא מוגבה מאחורי שולחן שאינו אלא מדף עץ פשוט, בחזיתו של פאב שבשעות היום מוסב למזנון. בעל המזנון הביט בי בסקרנות. נראיתי לו מוכר. כנראה ששירת כחייל בחיל הים.
גם זינגר הבחין בכך.
הוא מגיח מאחוריי ומסמן לי להחזיר לראשי את כובע המצחייה ומשקפי השמש הכהים. אני עושה מה שביקש והוא חוזר ומשאיר אותי לבדי.
פניי מיוזעים. חם. אינני מוחה את הזיעה כי שתי ידיי תפוסות. אחת אוחזת בכוס קרטון ובה קפה שחור מר שהתקרר מזמן. אצבעותיה של השנייה לופתות בכוח שקית שי מהודרת מקרטון קשיח בעלת ידיות נשיאה דמויות חבל.
במרכזה מובלטות שמה של החנות באותיות זוהרות צבועות בצבע זהב.
H.STERN –
בתוכה ארוזה מתנה יקרה: זוג עגילים ושרשרת זהב. מחירם יחד כ-8,000 דולר שהם 31,400 שקלים. מעולם לא קניתי לה תכשיט במחיר כזה ואף לא ברבע ממנו.
הפעם יש לי סיבה טובה: ספק אם תימצא לי בעתיד הקרוב הזדמנות נוספת –
אצבעותיי נוטפות זיעה. הן מכתימות את השקית הבוהקת אבל דעתי אינה נתונה לכך ואינני מרפה ממנה.
דריכותי גדלה.
לפי חישוביי ההרקדה הייתה צריכה להסתיים מזמן.
בינתיים אני בוהה בים. גבר ואישה יוצאים ממנו. הם נוטפים מים. המרחק בינינו גדול. פניהם אינן נראות. מבנה גופם מעיד עליהם שהם אינם צעירים. אולי בני גילי, אולי מבוגרים ממני.
הם עומדים בגבם אליי. לה בגד ים שחור שלם, לו מכנס קצר פשוט.
היא מחבקת את עצמה בשתי ידיה בתנוחה שמזכירה את האות איקס, כאילו רועדת מקור, צופה בכיוון שבו נעלמה השמש לפני דקות אחדות.
הוא ממהר לערימת בגדים סמוכה, חוזר אליה עם מגבת ומניח אותה על כתפיה. תנועות ידיו מלאות רוך.
ידו על כתפה. היא שומטת עליה את ראשה, אינה מסירה את עיניה מקו האופק.
הוא לוחש על אוזנה.
ידה מלטפת את פניו.
הם עומדים יחד ללא נוע.
עיניי נעוצות בהם –
החשיכה יורדת מהר. פנסי הטיילת נדלקים.
השניים הופכים לצללים מטושטשים.
פנס חיוור נדלק על סוכת המציל.
כעבור רגעים אחדים הם יוצאים מתוך החשיכה.
כבר לבושים בבגדיהם, פוסעים יחפים יד ביד בחול הרך, נעליהם בידיהם.
רגע לפני שהם עולים על הטיילת המרוצפת הם נעצרים.
נצמדים.
מתנשקים ארוכות.
מתמגנטים זה לזו ללא תנועה.
הוא לוחש לה.
היא עולה על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיו.
זו נשיקה מלאה רגש.
הוא נושק לה בחזרה.
מלטף את שיער ראשה.
היא מתרפקת אליו.
שניהם נראים כמתקשים להיפרד.
היא מתנתקת ממנו ראשונה ונכנסת למעגל האור.
הוא ממתין שניות אחדות והולך אחריה.
ראייתי מתחדדת –
חולף זמן עד שמוחי מפנים מה שקולטות עיניי.
האישה היא אשתי.
הגבר אינו אני.
לפני שאני בוחר באחת ממיליון המחשבות הסותרות המתרוצצות בראשי יד נוגעת קלות בכתפי.
זינגר.
“נלך?”, הוא אומר בקול רך.
אני מאובן. הוא אינו מאיץ בי. מוסיף: “דברים כאלה קורים. אתה לא הראשון ולא האחרון. אין מה לעשות”.
האוויר נשאב ממני. כל אחת מידיי מוסיפה לאחוז בכל כוחה במה שאחזה עד כה כאילו חייה תלויים בזה.
זינגר שב והקיש בעדינות על כתפי.
“כן”, אני אומר לו. “כנראה שאין מה לעשות”.
ברגע שאני גולש מהכיסא המוגבה ונעמד על רגליי מגיחים שבעה-שמונה מאבטחים בלבוש אזרחי ומתייצבים כמו תרנים משני צדיי ומאחוריי. אנחנו פותחים בצעידה מהירה לעבר מגרש החניה, זינגר בראש.
הגזימו, אני מעיר לעצמי, לו רציתי לברוח הייתי עושה זאת מזמן.
אין עדיין תגובות