החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על מני הרפז

מני הרפז מחבר הסדרה "מקס מק'אליסטר"-  "כחול באדום", "שנת הקרחון", "ימי הספירה לאחור" ולאחרונה "נתיב השטן", טווה בספריו רשת של עלילות מפותלות ומעמיד את גיבור הסדרה מקס מק'אליסטר, מהנדס מכרות מסקוטלנד, באין ספור הרפתקאות ובמצבים בלתי אפשריים, שרק יכולת נדירה וכוח ... עוד >>

נתיב השטן

מאת:
הוצאה: | 2017 | 335 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

להזמנת עותק מודפס מאמזון, לחצו על המודעה:


השנה – 2038 מהנדס המכרות, מקס מק׳אליסטר, מקבל פניה נרגשת מגרושתו מוניקה ברלוצ'י. בנם המשותף בן התשע, נעלם עם אביו החורג באתר הפירמידות במצרים.
מקס מתייסר כיוון שלא ראה את בנו אדם מאז שנפרדו דרכיהם של מוניקה ושלו לפני יותר משמונה שנים. הוא מחליט להיענות לתחינותיה של גרושתו ולצאת למצרים לבד. שם, בעזרתו של קצין משטרה מקומי, הוא חושף רשת סבוכה של מסחר בילדים רכים, שמתחילה באירופה, עוברת דרך קהיר ומסתיימת במדינות המפרץ הפרסי. הילדים שנחטפים מבתיהם מועברים בנתיב דמים שמכונה נתיב השטן. חלקם נשלחים כשפחות-מין בארמונותיהם של עשירי המפרץ וחלקם מועברים למרכז חשאי מחוץ לדוחא כדי להכשיר אותם למשימה שתמיט שואה על העולם. מאות אלפי ילדים עוברים בכל שנה מסכת התעללויות נפשיות ופיזיות כאחד ברחבי העולם. לעתים די קרובות המתעללים, הם קרובי משפחה ואפילו ההורים עצמם. חלק קטן מהם חוזרים מצולקים לכל חייהם, וחלק אחר לעולם לא יחזור הביתה.
מקס וידידיו החדשים יוצאים למשימה בלתי אפשרית, שרק בסופה נדע אם הטוב ינצח את הרוע – או שאולי הפעם המציאות האכזרית תגבר על כל תקווה.
תפנית מפתיעה מעוררת בו תקווה קלושה. והדרך לבנו אדם ארוכה ומסוכנת מאין כמוה. מקס מוכן למסור את חייו רק כדי לראות את בנו בפעם האחרונה.
הוא מסגיר את עצמו לידיהם של יריביו המרים שאמורים להוביל אותו בנתיב השטני, שממנו אין חזרה.
ספרו הרביעי של מני הרפז בסדרת מקס מק'אליסטר, מתאר את הרוע שאורב לילדי העולם דווקא מצדם של המבוגרים. ספריו הקודמים של המחבר בסדרת "מקס מק'אליסטר": כחול באדום, שנת הקרחון וימי הספירה לאחור.

מקט: 001-1500-004

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1 ביולי 2038, 7:10, גרימסטד, נורבגיה

"רק אתה יכול להציל אותו. תחזיר אותו הביתה, אני מתחננת בפניך."

הוא ישב על ספסל העץ שצבעו דהה מרוחות החורף והחזיק בידיו את הטבלפון הפתוח.

הבוקר היה תחילתו של חודש יולי. ים שקט, גלים נמוכים ואופייניים לעונה. האוויר הקריר והנעים שליטף את גופו, היווה ניגוד גמור לסערה שהתחוללה בפנים. עיניו סרקו את תוכן ההודעה פעם נוספת.

רק לפני כמה דקות סיים את המקלחת שלאחר ריצת הבוקר. טקס שגרתי שחזר באדיקות כמעט בכל יום; קודם ריצה בת חמישים דקות לערך, אחר כך תרגילי הרפיה, מקלחת קצרה שלאחריה ישיבה מענגת על הספסל שבחוץ, קריאת מיילים דחופים, התעדכנות בחדשות ולבסוף ארוחת בוקר טובה, שתחזיר לו אנרגיות ותכין אותו ליום עבודה נוסף.

היא שטפה כלים במטבח. ריח הביצים במחבת והקפה המהביל עמדו באוויר והכריזו שהארוחה כמעט מוכנה.

הוא נכנס למטבח בבגדים קלים ונשק לה בעורפה. ריח שערה הנעים התערבב עם ריח השמפו על שערו הקצר.

"בוקר טוב, אהובה, אני יוצא לרגע החוצה."

היא חייכה ולא אמרה דבר. לא היה בכך צורך. עוד בוקר שגרתי התדפק לפתחה של משפחת מק'אליסטר.

כמעט שנה עברה מאז האירועים הסוערים שם ברחובות פריז, והנה היא, אנה אריקסון מק'אליסטר, אומרת לעצמה:

הפכנו למשפחה נורמלית המטופלת באביגיל בת עשרת החודשים ובאחיה שון בן הארבע. סוף כל סוף משפחה יציבה שמתחילה מן הסתם, בוקר נוסף ללא פיצוצים, פיגועים, או מהפכות שמסעירות את העולם.

בעוד כשעה, לאחר שיסיימו לאכול את ארוחת הבוקר, ייסעו שניהם במכוניות נפרדות לגרימסטד הקרובה: הוא יסיע את שון ואת אביגיל לגנים הסמוכים זה לזה. תחילה יוריד את שון בגן הילדים של העירייה, ואילו את אביגיל הקטנה בפעוטון הסמוך.

ד"ר אנה מק'אליסטר תמשיך הלאה במכונית הוולבו הישנה לשגרת יומה בבית החולים המחוזי. זהו יומה הראשון במחלקת המחקר האוניברסיטאי הצמודה לבית החולים והיא רוצה להיות שם לפני הזמן. אנה הייתה די נרגשת הבוקר. היא ביקשה לעבור, לשנות אווירה. הבוס שלה, פרופסור ווילהֶלְם גרונדניג, מנהל בית החולים, הבין את בקשתה ובצער רב אישר לה לעבור למחלקת חקר סרטן צוואר הרחם, אחת ממחלקות המחקר הידועות בסקנדינביה כולה ותחום שעניין אותה מאוד. אחרי שנתיים שניהלה מחלקה תובענית שדורשת עבודה בשעות "מטורפות", הבינה שכך לא תוכל לתת לילדיה אימהות טובה ובוודאי לא להיות רעיה טובה למקס.

היא הציצה מבעד לחלון הפתוח מעל הכיור. הוא ישב נינוח ורענן, פתח כהרגלו את הטבלפון והחל לעבור על המיילים היומיים.

לפתע נרעד כולו וגבו הטלטל. הוא השתוחח בחוסר אונים וכתפיו רפו. אנחה ארוכה התכדרה בסרעפתו ועלתה במעלה גרונו בדרכה להתפרץ מבין שפתיו.

ברז המים נסגר. היא חשה שמשהו לא כשורה. אנה הסירה מעל ידיה את כפפות המגן ויצאה אליו. הוא שמע אותה מתקרבת אך לא הסב את ראשו לעברה.

היא התיישבה לידו.

"מה קרה?"

הטבלפון הוחזק ברפיון וכמעט נשמט מידיו. היא אחזה בתבנית המלבנית בטרם תיפול ארצה. הוא לא הוציא הגה. עיניו בהו בים שנפרש לפניו וננעלו על שובל ארוך ומקציף שהתערבל מאחורי יאכטה גדולה. הספינה המשיכה לשוט לאיטה עד שנעלמה באופק המלבין.

אנה הקריאה בקול את הכתוב. זו הייתה הפעם השלישית והמכאיבה ביותר שמוחו קלט את תוכן ההודעה. אולי בגלל שהוסיפה דגשים שקשה לעמוד עליהם בקריאה שקטה. עיניו המשיכו לצפות בים הרגוע בעוד המילים חודרות לתודעתו ומכות במוחו כמו אדוות הגלים הנשברות על הצוק שמתחתיו:

שלום, מקס.

אני מתנצלת אלף התנצלויות על כך שאני כותבת לך אחרי שנים ארוכות של שתיקה. אבל אין לי ברירה. הבן שלנו, אדם, נעלם לפני שמונה ימים. אני מרגישה שהוא בסכנה גדולה. אדם נסע עם אביו החורג למצרים לטיול פירמידות בקהיר ועקבותיהם נעלמו לגמרי. אני חוששת לחייהם.

אני יודעת שעשיתי טעות נוראה. עזבתי איתו ונעלמתי לפני שמונה וחצי שנים. לא הותרת לי ברירה, מקס, האמן לי. הדבקות שלך במשימה למאדים הייתה חזקה מחיינו המשותפים. קינאתי בך ושנאתי אותך על כך. לא יכולתי להישאר לבד יותר. רציתי שלאדם יהיה אבא ולכן התחתנתי לפני כארבע שנים עם הֶנרי רֶניק, סוחר נדל"ן ידוע מאוד בשוויץ. הוא היה בן ארבעים ושבע כשהתחתנו ואדם בקושי בן חמש. מאוחר יותר עברנו להתגורר ביחד בברן ואדם שכבר היה בוגר דיו מצא חברים חדשים בגן הילדים הסמוך. הנרי הוא גבר מרשים לכל הדעות וגורם לכל מי שנמצא בסביבתו לחבב אותו מיד. כשנפגשנו בפעם הראשונה, הוא הציג את עצמו כנוצרי מאמין וכמי שעוסק בנדל"ן למבני תעשייה בכל רחבי העולם, הוא הקסים אותי וידע לתת לאדם ביטחון שכה היה זקוק לו גם אם הוא לא אביו הביולוגי.

הנרי נעדר לעיתים קרובות עקב עיסוקו אבל תמיד ידע לפצות על העדרו בכך שנתן לי להרגיש כמלכה בארמון. הוא טיפל באדם באהבה ובמסירות אין קץ. כשביקש ממני לקחתו לטיול בן שבועיים למצריים, לא התנגדתי. הוא הסביר לי שבזמן הרב שיוותר לו בין הפגישות הוא ייקח את אדם לאתרים המדהימים בסביבת קהיר. די שמחתי כשהציע זאת. אדם היה זקוק לכך.

הם טסו לפני עשרה ימים ב-22 ביוני והיו איתי בקשר יומי. רק לפני ארבעה ימים קיבלתי ממשטרת קהיר את הסרטון המצורף להודעה, הם מצאו את הטלפון של הנרי מנופץ לרסיסים. [השרידים נמצאים במשרדו של פקד עלי איסמעיל מפקד התחנה בגיזה. הוא האחראי לחקירת האירוע.] זו העדות האחרונה שהם בחיים עד לאותו רגע.

מקס, לא היה לי מושג כיצד זה קרה, כאילו בלעה אותם האדמה. עד שמצאתי הוכחה לכך שלפני שנה הנרי התאסלם או התחבר לאסלאם, מבלי שאדע על כך דבר. מצאתי בתוך מסתור בארון הבגדים שלו משהו שיוכיח זאת [זה מטורף, איך אפשר לעבור ככה מדת לדת?]. אין לי מושג מה המעבר הזה עשה להנרי או לאדם.

גיליתי שאביו הוא לא מי שחשבתי והפחד שאחז בי גם ככה מיום היעלמו של אדם רק הולך וגובר ואינו מרפה ממני. המשטרה הייתה כאן. הם הפכו את הבית בניסיון למצוא חוט מקשר להיעלמות. רב פקד שטייגר ממשטרת ברן אחראי על החקירה. אני לא יודעת דבר והם מסרבים לשתף אותי בתהליך.

אני מפחדת, מקס. לא אוכל לחיות במחשבה שאאבד את ילדנו. הוא רק בן תשע ושלושה חודשים וכל החיים עוד לפניו.

רק אתה יכול להציל אותו. תחזיר אותו הביתה, אני מתחננת בפניך.

שלך מוניקה אלברטיני.

רחוב ריינמאט 27 , ברן.

שווייץ.

סרטון הולוגרמי קצר סיים את המייל. אדם והנרי נראו מנופפים לשלום ליד הפירמידה של ח'ופו, הגדולה באתר שליד קהיר.

העננה התפוגגה, המסך כבה. פניה של אנה השתנו. תחושת עצב וייאוש עמוק ניבטו מעיניה הדומעות. היא הניחה את הטבלפון על הספסל והניחה את ראשה על חזהו הרחב. הוא חיבק אותה בידו הארוכה.

"זה נורא."

מקס המשיך לשתוק ולבהות בים השקט ומשם נדדו עיניו וצפו לעבר הפיורדים הענקיים שהשקיפו על ביתם ממעמקי הים.

"מה תעשה?"

"כרגע אין לי מושג קלוש."

"זה הבן שלך. אדם אלברטיני הוא הבן שלך."

שתיקתו הופרה רק אחרי דקה ארוכה. המילים התארכו ובקושי יצאו מפיו,

"אני יודע… מעולם לא הפסקתי לחשוב עליו. אפילו לא לרגע אחד. זה מוזר… לא ניסיתי אפילו פעם אחת ליצור קשר עם מוניקה או עם אדם, פשוט… נמנעתי או חששתי… או לעזאזל, אני פחדן… אני פשוט פחדן דפוק."

היא הרימה את ראשה מחזהו וליטפה את פניו בעדינות.

"שטויות… אתה האחרון שאפשר לקרוא לו פחדן. אנושי?… כן. כמו גברים רבים שמעדיפים להדחיק ולמנוע עימות עם דברים שמכאיבים במיוחד, כמו משפחה. עברנו הרבה ביחד. אני יודעת עד כמה בקשת העזרה של מוניקה מבלבלת אותך ומדירה את שלוותך. נכון, לא ראית את אדם יותר משמונה וחצי שנים ואתה חושש שזו אשמתך… אתה לא אשם במצב. זו המציאות המרה, כאן ועכשיו, ואין לך ברירה אלא לקבל אותה."

דבריה לא נאמרו כתוכחה.

נשימתו המואצת נרגעה. משהו בדבריה חדר לתודעתו, מיתן את פרץ האדרנלין ששטף אותו עד לפני רגע ופינה מקום למחשבה מסודרת יותר.

"אז מה את אומרת, ש…"

"אני אומרת שמן הרגע הראשון שנתקלת בבקשה של מוניקה ידעת מה צריך לעשות."

"את חושבת?"

"אני בטוחה!"

"מעניין, למה היא התכוונה כשכתבה על רניק הנוצרי האדוק שהתאסלם לפתע בגיל מבוגר יחסית. ואולי זה העניין? אולי הוא השתגע והחליט לאסלם את אדם… מוזר, לא?"

"אני חושבת שתצטרך להיפגש עימה פנים אל פנים ולשאול אותה. עד שלא תיפגש איתה לא תוכל להבין מי נגד מי בכל העסק התמוה הזה."

"אצטרך להזמין כרטיס לשוויץ."

מקס פלט את האוויר שבחזהו, "אוף… חשבתי שנוכל סוף כל סוף לנוח ולגדל את שון ואת אביגיל בשקט ובנחת, אבל את יודעת מה אומרים על זה?"

"מה אומרים?"

"אם לא תרדוף אחרי הצרות שלך, בסופו של דבר הן ירדפו אחריך."

צחוקה של אנה היה משב מרענן לבוקר הדיכאוני שאפף אותו.

"מר רודף צרות שכמוך, תתקשר ותזמין כרטיס. אני הולכת לארוז לך משהו."

היא קמה ממקום מושבה ונשקה לו על שפתיו,

"עשה מה שאתה יודע לעשות, אחרת תרגיש אבוד לנצח."

הוא הביט בפניה. הפנים החזקות שכה אהב לאהוב. היא צדקה בכל מילה שיצאה מפיה. הוא נשק לעצמות לחייה הגבוהות וכרך את ידיו סביב מותניה. עיניו נעצמו. רחש הגלים הקלים שליחכו את החוף ורוח הבוקר המלטפת שימשו כר נפלא לזיכרונות שצפו ועלו ממגירה קטנה ואפורה במוחו. הוא שמע את צחוקו של אדם בן חמשת החודשים מרחף מעל האדוות הקטנות, צחוק מתגלגל ועליז של תינוק שלא חסר לו מאומה. הם היו משפחה מאושרת ומלוכדת, מוניקה, אדם והוא.

כשהחליט לקבל את ההזמנה של נאס"א ולהיכנס לשנה תמימה לכיפת המבדקים במדבר נבדה, התפרק הכול. מוניקה התנגדה למהלך וכל האושר ששרר במשפחת מק'אליסטר נשטף בבת אחת וירד לתהום הנשייה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.