איש מבין הנוסעים שפגשו את מיקי לוינסון באותה יממה בשדה התעופה של לינדֶֶנבּרוּּק, עיר שדה נידחת בדרום גרמניה, לא התרשם […]
חלק ראשון
תחנת ביניים
א
בתור הר אדם אין דבר שאני שונא יותר מטיסה עם חניית ביניים. איך שאחותי התחילה לדבר על הבר מצווה של הילד שלה החלטתי שאין לי שום כוונה לעבור את הסיוט הזה; אשְמָתי שהם החליטו לחיות במנצ'סטר? שיסתדרו בלעדיי. תכננתי להסתפק בסרטון ברכה, העברתי לחשבון הבנק שלה מתנה נדיבה וגיביתי את עצמי עם רשימת תירוצים: עומס בעבודה, לחצים בחזה, שוקל להתחיל עם כדורים נגד דיכאון… גם ככה מאז הגירושים אני לא בדיוק הבנאדם הכי נעים בעולם. בתגובה שלחה לי אחותי היקרה – אצלנו קוראים לה תת־אלוף גילה – כרטיס טיסה; שבע וחצי שעות כולל קונקשן במינכן.
יצאתי לבן גוריון באחת־עשרה למרץ, בשלוש וחצי לפנות בוקר, עם מזוודה מפוצצת שהייתי צריך לגרור שלוש קומות ברגל כי המעלית לא עבדה. ברגע האחרון קיבלתי ממנצ'סטר רשימת בקשות שהוסיפה לי עוד איזה חמישה קילו למטען. גם בלי זה ארזתי יותר מדי, כרגיל – הלוא אם הייתי מסוגל להסתפק רק במה שצריך, לא הייתי מגיע לממדים האלה. חוץ מבלייזר אלגנטי – פקודה מפורשת של התת־אלוף – לקחתי גם מעיל עבה, סוודרים, פיג'מת פלנל ופיג'מה קלה, למקרה שמחממים שם יותר מדי. בבית אני ישן בתחתונים, אבל לא בא בחשבון שגילה או בעלה יראו אותי בלַייב עם כל הדלדלים. אחר כך עוד יאשימו אותי שעשיתי לילדים טראומה.
נפלתי על אחד הימים הכי עמוסים בנתב"ג. אלפי בני אדם טיפסו אחד על השני, דחפו, קיללו. משפחה חרדית עם שבעה ילדים ועשרים מזוודות הקימה בריקדה בכניסה לצ'ק־אין. שרירן אחד שניסה לעקוף אותם הניף את הטרולי שלו באוויר וכמעט חיסל להם תינוק. המזגנים קרסו, האוזניים בערו לי. מסביבי הסריח מזֵיעה כמו אוגוסט בשוק הכרמל. עמדתי איזה עשרים וחמש דקות בתור לניו יורק עד שקלטתי שאני לא בתור הנכון. רטיבות התפשטה לי במפשעה, מתחת לכרס, בין הישבנים. בקושי עצרתי את עצמי מלהכניס יד ולהרביץ גירוד טוב. בסוף לא יכולתי לעמוד בזה יותר; הסתערתי לתוך ההמון, רכוב על המִשמנים, והדפתי את כל מי שעמד לי על הדרך עד שהגעתי לתחילת התור.
"הלו־הלו!" צרח עליי זקן קטן עם שיניים מקולקלות, "פה זה לא השדה תעופה של האבא שלך!"
אישה עם פרצוף של שמאלנית אמרה: "חיות אדם."
באותו רגע ראיתי בפעם הראשונה את מיקי לוינסון. הוא עמד לו ככה בשקט בין שתי הקרציות האלה והסתכל עליי. האמת, בקושי שמתי לב שיש שם בכלל מישהו. שיער חום דהוי, גובה ממוצע, עם ז'קט שיושב עליו טוב, מה שנקרא גבר נאה. לא אחד שבולט, אבל לגמרי מהסוג שבחורות אוהבות. הרגשתי במבט שלו שהוא רוצה להגיד לי: אני בצד שלך. איכשהו זה עודד אותי.
"למנצ'סטר דרך מינכן," אמרתי ודחפתי את הדרכון שלי לאשנב.
מישהו קרא: "הנה עוד אחד!"
הדיילת המשיכה לתקתק על המקלדת כאילו אני אוויר.
"מנצ'סטר דרך מינכן," חזרתי.
"אתה לא יודע לקרוא, אדוני?" היא נבחה, "ביטלו לכם את הטיסה. לך הצידה בבקשה."
"סליחה?"
"ביטלו, ביטלו. ביקשתי הצידה, לא להפריע. כל מי שלציריך – אליי! ציריך!"
"Excuse me… excuse me…" התחנן מישהו.
שלחו אותי לדלפק האחרון. ישבה שם דיילת אחרת שנראתה לי בכירה, אחת שמנה עם פרצוף של מנהלת פנימייה ומשקפי קריאה תלויים על המרפסת. על המקום זיהיתי שהיא בתקופה של דיאטה. אמרתי לעצמי: שמעון, תיזהר. עשרות נוסעים מחורפנים עמדו מסביב והריצו שמועות. אחד אמר: קרקעו מטוס בגלל תקלה. אחר אמר: דפקו אותנו. הם לא מכרו מספיק כרטיסים ועכשיו הם מפזרים את מי שכן קנה בטיסות אחרות. מישהו אמר שקרה משהו במינכן אבל לא מוציאים את זה לתקשורת. הצפיפות נעשתה בלתי נסבלת. הורדתי את המעיל ושמתי אותו על המזוודה. המעיל נפל, מישהו עבר עם טרולי והשאיר עליו שני פסים. כשהתכופפתי להרים אותו ברח לי מהלחץ נאד. מרוב מבוכה לבשתי מחדש את המעיל. זה היה מיותר, כי אף אחד לא שם לב לתקלה הקטנה שלי; כולם היו עסוקים במלחמה עם המנהלת. חבורה של אמריקאים איימו עליה בקולי קולות בתביעה משפטית – איומים שאפילו לא שרטו לה את הציפוי. זוג יפנים שהסכימו לטוס לפרנקפורט במקום למינכן ניסו להיחלץ משם בשביל לא לאבד גם את הטיסה הזו. האישה דרכה עליי עם עקב מחודד שעלה לי בשנייה עד המוח. הייתי על סף התפרצות, אבל רגע לפני שהשתחרר הקפיץ הגיע תורי.
"היעד?"
"מנצ'סטר."
רחרחנו זה את זה עם העיניים, כל אחד אמד את המשקל של השני. למרות השדיים הענקיים שלה היה ברור שבשורה התחתונה, אני לוקח. ידעתי שעכשיו היא תרשה לעצמה להתנשא.
"אני מעלה אותך על מטוס עם חניית ביניים בלינדנברוק. יהיו לך חמישים וחמש דקות להחלפה."
"מה?" צרחתי, "תסתכלי עליי – איך אני יכול לרוץ במצבי? בחיים אני לא אספיק!"
"אדוני, אם אתה מעוניין לוותר על הכרטיס – אין בעיה. גש הצידה ותן לאחרים, אנחנו סוגרים את הטיסה."
"לא לא לא!" נבהלתי, "בסדר, מסכים!"
העמסתי את המזוודה על המסוע. עשרים ושתיים קילו; פלא שנתפס לי הגב?
"בבקשה, אדוני. הכרטיסים שלך, כולל הכרטיס לטיסת־המשך."
"נתת לי מושב פרימיום? שילמתי אקסטרה."
"אדוני, קיבלת מה שיש."
"סליחה?! נראה לך שאני יכול להיכנס למושב רגיל?"
התעלמות.
"תחזירו לפחות את התוספת שגביתם ממני."
"אין סיכוי."
"אני אגיש תלונה."
"זה לא יעזור לך."
הייתי בטוח שהיא מתעללת בי רק בשביל להוכיח לכולם שזה שאני שמן כמוה לא מזכה אותי בשום יחס מיוחד.
התור לבידוק הביטחוני היה לא פחות צפוף. נאלצתי לוותר על הקוניאק שתכננתי לקנות לגיסי; גם ככה הגעתי לגֵייט עם הלשון בחוץ. האויבת שלי כבר חיכתה שם כמו חתול תעלול. היא תלשה את הספח מהבורדינג שלי באדישות, כאילו בחיים לא ראתה אותי. נדחפתי לאוטובוס ונאלצתי לספוג מבטים גועליים. אולי זאת באמת אשמתי שאני תופס מקום של שניים. הלחיים שלי נטפו. הרגשתי כבר את הרטיבות בבתי השחי, אבל בגלל הריח לא העזתי להוריד את המעיל. נוסף לכול עיקמתי את הקרסול בירידה מהאוטובוס. צלעתי אחרי כולם אל המטוס ורק במזל לא החלקתי במדרגות.
".Willkommen am board"
הדייל שקיבל אותנו נראה כמו משהו ורוד שהגיע בדואר מעלי אקספרס. העפתי מבט פנימה והבנתי שנפלתי בגדול: שלוש כורסאות מכל צד, כלומר, ה־21B שלי, שעד אותו רגע השליתי את עצמי שהוא מושב במעבר, הוא בעצם מושב אמצעי.
דחסתי את הטרולי ואת המעיל לתא המטען וקרסתי לתוך המושב. ב־21A, ליד החלון, כבר ישבה זקנה מצומקת וחצי קירחת עם גבות מצוירות. שילבתי ידיים על הכרס בשביל לא לפלוש למרחב שלה וחייכתי אליה. יש מצב שכבר הסרחתי קצת, כי היא נשפה מהנחיריים כמו דרקון בשביל להראות שהיא לא מרוצה ממני וסובבה את הפנים לחלון.
נזכרתי שעדיף להצטייד בכל מה שצריך לטיסה עכשיו, לפני שמישהו יתיישב לי מהצד השני. קמתי, פתחתי את תא המטען ושלפתי מהתיק־גב שלי את הטאבלט, את הספר־מתח שלקחתי לדרך, שוקולד, אטמי אזניים, מסטיקים, אדוויל ושקית קטנה של בוטנים אמריקאיים. כמובן שיצרתי פקק במעבר. צעקו עליי לשבת. נזכרתי בסנדוויץ' שקניתי בדיוטי פרי. בטעות דחפתי אותו ממש עמוק בתיק. בסוף הצלחתי לתפוס אותו ומשכתי. השקית נקרעה והמיונז נמרח על הריפוד של התא־מטען. ניסיתי לנגב עם האצבעות ורק טינפתי יותר. התייאשתי מהסנדוויץ' והתיישבתי. עלי אקספרס הביא לי תוספת מאריכה לחגורת הבטיחות. משכתי את הרצועה שנבלעה לי בין הצמיגים, אבל לא הצלחתי לחבר אותה לאבזם, שהיה תקוע ברווח בין המושבים.
"סליחה, אפשר?" צייצתי בביישנות.
המפלצת הזקנה הואילה להרים חצי תחת ולשחרר את האבזם.
"לא אכפת לי להתחלף במקומות, אם מתאים לך," אמר מישהו.
הרמתי את הראש. מולי עמד, בפעם השנייה באותו בוקר מקולל, מיקי לוינסון.
***
נתנו ארוחה קלה: לחמנייה קרה עם מוצרלה, קצת ירקות ועוגת שַיִש, דווקא לא רעה. ביקשתי יין אדום ולקחתי גם את המנה של סבתא, שהתעייפה בינתיים ונמנמה על הכתף של מיקי לוינסון. הוא ישב בינינו זקוף וכרסם את הלחמנייה שלו בנגיסות קטנות. מקרוב הוא נראה קצת פחות אלגנטי. הפנים שלו היו עייפים וחיוורים כמו שעווה.
הצעתי לו יין.
"לא תודה, לא שותה בשעה כזאת."
"זה לא זמן לעקרונות, גבר," אמרתי. "קח. זה יעזור לך להעביר את הזמן."
הוא חייך והגיש לי את הכוס.
"תודה."
הרמנו לחיים.
"אני צריך להגיד לך תודה," אמרתי, "אתה בן אדם טוב, הצלת אותי."
"שטויות."
"אתה גם למנצ'סטר?" שאלתי.
"לא, להמבורג."
"איך דפקו אותנו עם הטיסה, מה?"
"קורה."
אמרתי שלפי מה ששמעתי לא היו להם מספיק נוסעים למינכן והם החליטו לאחד טיסות בשביל לחסוך; תרגיל מוכר.
"יש לך הרבה זמן לחכות לטיסת־המשך?" שאלתי.
"שלוש וחצי שעות."
"תגיד תודה, לי הקציבו חמישים דקות… מי בכלל שמע על החור הזה, לינדנברוק?"
"עד כמה שאני יודע זה בעיקר שדה של לואו־קוסט."
"אתה טס הרבה?"
"כן."
"עסקים?"
"לא…" אמר מיקי לוינסון והסתכל עליי במבט משונה, כאילו הוא בוחן אותי. "אני לא עובד כבר חמש שנים."
"הופה! אחי, אתה בהיי טק! עשית אקזיט?"
"איזה היי טק. סתם מיקי מנהרייה."
אמרתי שהיו לי פעם דודים בנהרייה, אברום ובטי גביש, אבל מאז שהם מתו, לפני איזה עשרים שנה, לא הייתי שם. לא ציפיתי שהוא יכיר אותם. הוא סיפר לי שלאבא שלו הייתה שם חנות ליד התחנת רכבת. עוגיות על משקל, ממתקים, צעצועים זולים וכאלה. אין אחד שלא הכיר אותו – בן אדם עם לב זהב. כשהוא היה בן שלושים האבא שלו הלך מדום לב, והוא נכנס לעזור לָאמא בעסק.
"מה אתה אומר… הוא היה מבוגר?"
"בן חמישים ושש. אמרו שזה מום מולד."
איכשהו ידעתי שאני צריך לשתוק עכשיו. חיסלתי את מה שנשאר מהיין וחיכיתי.
"עשיתי בדיקות. גילו גם אצלי את אותה בעיה."
"לפחות היה לך גילוי מוקדם. אתה מקבל משהו בשביל זה? טיפול מונע?"
"הרופאים אמרו שאין ממש מה לעשות עם זה. אמא שלי לקחה את זה קשה, אבל אני אומר: הכול זה עניין של מזל, אין מה להילחץ עכשיו בגלל משהו שאולי יקרה בעוד עשרים שנה."
בחיי שיש לי עין. תכף הרגשתי שמשהו לא מאה אחוז עם הבן אדם, גם אם לא הצלחתי לשים על זה בדיוק את האצבע.
"צודק," אמרתי, "אז המשכת כרגיל?"
"לא," הוא ענה בשקט, "אז זכיתי בשמונה־עשרה מיליון בלוטו."
"לא נכון."
"בחיי."
"שיחקת אותה, גבר! פעם ראשונה שאני פוגש מישהו שאשכרה זכה בלוטו. מה אתה בכלל עושה פה? אני במקומך הייתי יושב עכשיו בפֶרסט קלאס כמו מלך ושותה שמפניה."
הוא חייך. "זה לא בשבילי, לא מעניין אותי לשרוף את הכסף על דברים כאלה."
הסבתא השמיעה נחרה מפחידה ושמטה את הראש על החזה. מיקי לוינסון ניצל את ההזדמנות וחילץ את הכתף שלו בעדינות.
"אחרי המיסים נשארו לי שתים־עשרה מיליון. קניתי לאמא שלי דירה להשקעה, שיהיה לה ממה לחיות, השכרתי את החנות של המשפחה ונכנסתי לבורסה. חבר נתן לי טיפ. תוך שלוש שנים עשיתי שלושים וחמישה אחוז. סגרתי חלק בחשבון סולידי שמכניס לי ריבית, ומאז אני נוסע בעולם. אני בלי אישה ובלי ילדים, ככה שאני חופשי. אני לא אחד שצובר: לא רהיטים, לא מזכרות, לא בגדים. כל מה שאני צריך נכנס במזוודה אחת ותרמיל גב. אם חסר לי משהו אני קונה, משתמש וזורק. אני טס לאיזה מקום, נשאר עד שאני ממצה וממשיך הלאה לאן שבא לי."
"סיישל? איסלנד?" שאלתי, אפילו שהוא לא נראה לי הטיפוס; זה מה שאנשים עושים עם כסף מיותר.
"טבע פחות מדבר אליי, אני יותר בקטע של עיר. מדי פעם אני קופץ לארץ, לראות את המשפחה, לחדש את הפספורט וכאלה. שבוע־שבועיים גג. הייתי כבר במיאמי, באתונה, באמסטרדם, פעמיים בלונדון, חצי שנה ביוהנסבורג…"
"איך שם?" שאלתי.
"מקום מעניין, אבל הרבה אלימות. חייתי כמו מלך. הייתה לי אפשרות להישאר עוד, אבל די מהר הבנתי שזה לא מקום לבן אדם בודד עם הרבה כסף. יכולים להעלים אותך בשנייה ואף אחד לא יֵדע. בסוף התעייפתי מלעמוד על המשמר בלי הפסקה. בא לי עכשיו משהו יותר מסודר – אומרים שהמבורג ממש שווה. מה איתך? עסקים? חופשה?"
משווק מורשה של מכונות צילום מסמכים וציוד היקפי, גרוש פלוס שניים. הגדול באוניברסיטה, הקטן התגייס לא מזמן, טס למנצ'סטר לרגל שמחה משפחתית. הוספתי כמה סיפורים עסיסיים על התת־אלוף גילה; הוא צחק כמו ילד והאוזניים הזקורות שלו רטטו.
פטפטנו עוד קצת עד שעברו עם העגלה של הדיוטי פרי. קניתי בקבוק רמי מרטן. זה לא מצא חן בעיני הצוררת, שהתעוררה ופתחה עליי עיניים כאילו שאני איזה רוצח סדרתי. זללתי לה מול הפרצוף חפיסת שוקולד שלמה ונרדמתי. לקראת הנחיתה נעשיתי עוד פעם לחוץ. ידעתי מה מחכה לי: החלפת מטוס תוך חמישים וחמש דקות, ריצות, גיהינום. ליתר ביטחון קמתי להשתין, ובדרך חזרה כבר הורדתי את המעיל.
מהרגע שפתחו את הדלת נכנסתי למוד הישרדותי. הייתי מרוכז אך ורק במשימה. נתתי רייס, ועם כל המשקל שלי הצלחתי להגיע בין הראשונים לביקורת דרכונים. בזמן שבדקו לי את הפספורט סובבתי את הראש וראיתי את הבחור מנהרייה בסוף התור, גורר רגליים. מהצד השני של הדלפק חיכתה נציגה של חברת התעופה שלקחה אותנו צ'יק צ'ק לגייט – היינו חמישה שהמשיכו למנצ'סטר. למזלי הטרמינל היה קטן יחסית. אנשי הביטחון הגרמנים, שיודעים איך לעשות לבן אדם את החיים שחורים, לא הסכימו להעביר אותי עם הקוניאק. זה כבר היה יותר מדי – גם ככה אני רגיש לשפה שלהם. הודעתי להם שהם חולי נפש, חטפתי את הבקבוק בחזרה והתחלתי לרוץ לכיוון הדיוטי פרי. אחרי עשרים מטר השתלטו עליי. רק בזכות המלוָוה שלנו זה לא נגמר במעצר. הגעתי גמור לטיסה השנייה. כל הפעילות הזו עשתה שמות במעיים שלי. אחרי ההמראה נכנסתי לשירותים; הכול יצא בהטלה אחת שחיסלה אותי סופית. הייתי חייב להחזיר לעצמי מראה אנושי. הרטבתי את השיער הפרוע שלי, העברתי דיאודורנט וסיבנתי את הפנים, שהיו מלוחים מרוב מאמץ. כשעמדתי מול המראה וניגבתי את הלחיים האדומות שלי, נזכרתי בפרצוף החיוור של מיקי לוינסון ובלב הדפוק שלו. הרגשתי שיא הבריאות. תראה מה זה: שמונה־עשר מיליון – וגזר דין מוות.
אם אתה שואל אותי, לא הייתי מתחלף איתו בחיים.
ב
בית הנתיבות על שם רודולף שוֹל בלינדֶנבּרוּק הוא מבנה מלבני, נעדר קישוטים וחן, שהוקם בשנות השבעים של המאה הקודמת. שלושת מפלסיו נסמכים על מערכת סמויה של אולמות שירות תת־קרקעיים ומנהרות שמקשרות בין אגפיו השונים. מן החלונות נשקפת ערבה של מסלולי טיסה, שביניהם מפרידות רצועות ירוקות דהויות. במרחק נפרש אופק שטוח, תחום בשוּרה דלילה של עצים, שלמרגלותיהם נמתח הפס האפור של בִּיצת ראטנפֶלד. מלגזות וכלי רכב רתומים למשטחי משא חוצים מדי פעם את שדות האספלט המטולאים, נבלעים באסמי בטון ממוספרים ומגיחים מתוך סככות. מטוסים נוחתים בזה אחר זה ומקיאים את מטענם האנושי התשוש, שמשונע ביעילות אל קומת הקרקע של הטרמינל. ימים רבים בשנה תלויים מעל לינדנברוק שמיים סגריריים. בתוך בית הנתיבות, לעומת זאת, שורר אביב ניאון נצחי. רצפת השיש נוצצת ושאננה כפני אגם מוגן מרוחות. גם הנוסעים הרעשנים ביותר נכנעים לצו השקט החגיגי, ורק קול נשי עלום, שמכריז על טיסה קרֵבה או קורא למאן־דהו להתייצב בשער, מחולל מדי פעם אדוות בדממה.
מאז שחודשו שדות התעופה הגדולים של וינה ומינכן ירדה קרנו של רודולף שול, והוא משמש בעיקר לטיסות פנים ולטיסות זולות – תחנת מעבר מיושנת ונטולת הדר, שלא שויפה בכל מיני שיגיונות ארכיטקטוניים ומסחריים. מבחר החנויות מצומצם ומעשי: דוכן לדברי דפוס, חנות לאביזרים סלולריים, חנות צעצועים קטנה, פינת מזכרות שעל מדפיה מוצעים למכירה, לצד כובעי מצחייה ובובות גבס כעורות, גם נקניקים ומעדנים משומרים. החנויות הפטורות ממכס מועטות ומתנהלות בניחותא. זבנים מכופתרים עד צוואר מרחפים בין דלפקיה של חנות הדיוטי פרי הגדולה של הֶנצֶל, מסדרים שוב ושוב מוצרים שאין להם דורש.
משחצה את תחנת הבידוק הביטחוני פנה מיקי לוינסון לבחון את לוח הטיסות: עדיין לא צוינה טיסת ההמשך שלו להמבורג. הוא הציץ שוב בכרטיס העלייה למטוס שקיבל בישראל וצעד לאיטו לעבר דוכן העיתונים. מן המדפים ניבטו מגזינים של עצות לעקרת הבית, חוברות פורנוגרפיות למחצה ושערוריותונים מעוטרים בתצלומים של בני אצולה גרמנים, מחייכים בשיניים מולבנות. הוא בחר בגיליון של GQ, קנה גם חפיסת מסטיקים ופנה לחפש משהו לאכול.
המיקום הטוב ביותר בשדרת בתי האוכל נשמר לביסטרו גדול, מותקן בסגנון כפרי. התפריטים עוטרו בדגם המעוינים הכחולים והלבנים של בוואריה והציעו מנות דשנות. אחריו נמתח דלפק של בית קפה שמצדדיו נתלו וילונות פרחוניים. בוויטרינה הצטמגו לאיטן פרוסות משולשות של עוגות קרם. מרבית הנוסעים עצרו כאן ולא טרחו להמשיך אל בר שלישי, מרוחק ואפלולי, מעוצב כחלל תעשייתי עם קירות שחורים ופסי ניקל, שבשעה זו עדיין היה שומם, למעט זוג פנסיונרים שהסבו זה מול זה על ספות דיינר ולגמו מרק בשתיקה. ברמן גבוה בחולצה שחורה ומותנייה אדומה פטפט עם קופאי במדים זהים. מיקי לוינסון הזמין קפוצ'ינו וקרואסון ונפנה לחפש שולחן. בדרכו חלף על פני גבר גבוה וקירח שישב בפינה מוצלת ונשא אליו לרגע מבט ישיר מדי מבעד למשקפיו. הוא נרתע ובחר בשולחן מרוחק לצד החלון.
השמש הבליחה מבין העננים והטילה כתם אור מפזז על המגש שלו. הקרואסון הבהיק כענבר. הוא דפדף קצת במגזין, הדליק את הסמארטפון והתחבר לרשת האלחוטית. נקישת פינג פונג בישרה על הודעת וואטסאפ חדשה מאִמו: תשמור על עצמך ותתקשר אם תוכל. מיקי לוינסון בהה בצג רגע או שניים, שלף מארנקו סיכה והחליף בזהירות את הסים הישראלי בכרטיס הווֹדאפון שלו, שהיה תקף במרבית מדינות האיחוד האירופי. משהחזיר את המכשיר לתיק הגב נמלך בדעתו, נטל אותו לידו, העיף מבט שני בהודעה ומחק את האפליקציה.
השעה הייתה אחת־עשרה בבוקר בקירוב. השמיים קדרו; נראָה כי סופה מתקרבת. עוד ועוד סועדים התכנסו בבר, עוד ועוד כוסות בירה מקציפה נמזגו לכוסות גבוהות. אוכלי המרק השתקנים פרשו ואת מקומם תפסה משפחה עם זאטוט מייבב. האב גער בו בשפה לא מזוהה. בשולחן הסמוך הפך מישהו בטעות כוס חד־פעמית. הקפה טפטף משולי השולחן והכתים את רצפת השיש.
מיקי לוינסון הצטמרר לפתע והתעטש פעמיים, כאילו חש במשב רוח קרירה. הוא רכס את הז'קט שלו ושם פעמיו אל לשכת החלפנות. בדרכו עצר מתחת ללוח הנחיתות וההמראות. שורות ירוקות, צהובות, אדומות ריצדו לעברו והתחלפו זו בזו: שטוטגרט, מאלגה, ורשה, בריסל, עיכוב של רבע שעה בטיסה להנובר.
בתחתית הטור השמאלי הבהבה המבורג: שער A9, איחור צפוי של עשרים וחמש דקות.
אין עדיין תגובות