החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
זמינות:

12.50

רכשו ספר זה:

מעשייה מאת מנדלי מוכר-ספרים.

מקט: 2-565-017

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
ישראל משתדל להיות איש

כשם שנעשה נס לנח בשעתו ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות, שנשתקעו במי המבול, כך נשארתי אני, ישראל בן ציפּא, במקומי בחור אחד משאר בני גילי, שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים. בקשו לזווג גם אותי, מזרזים ומעוררים עלי את אמי, ועל פי נס נצלתי מידם.

אמי, אשת חיל ובת ישראל פשוטה, היתה אלמנה והתפרנסה בכבוד ובריוח מחנוּת של מיני צעצועים, והיה לה לחם לאכול ובגד ללבוש, גם תכשיטין וחרוזי מרגליות בצוארה. ואני יחיד הייתי לאמי, אהוב וחביב לה, בן יקיר מתחטא לפניה והיא עושה רצוני, ולפיכך כשאמרתי: אין רצוני עדיין לישא אשה – לא היתה כופה אותי לכך, אלא מלכתחילה בקשה לפייסני בדברים ואמרה:

– מה ברי ומה בר-בטני! כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום, ברוך הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך למזל טוב לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך. שמע אפוא, בני, תורת אמך וקח לך אשה! כבר הגיע זמנך, ישראל חביבי. גבר אתה וזקנך צמח! חבריך הרי מיד כשנעשו בני שלש עשרה למצוה נכנסו לחופה ועתה בעלי בנים הם; קיים נא גם אתה, בני, מה שצוה הקדוש ברוך הוא ותהא נהנית נפש אמך!

וכיון שראתה שאני עומד על דעתי ודבריה אינם מתקבלים לי, שוב לא הפצירה בי. הודעתי לה, שבלבי להכשיר עצמי לבחינה בלמודים של אסכולא בינונית, כדי שאכנס לאוניברסיטה להתלמד ולהיות רופא אומן לטובת עצמי ולטובת הבריות. בהוכחה וחבה ובלשון רכה אמרתי לה:

– אמא! לא כימים הראשונים הימים האלה. נשתנו העתים ונשתנו הדעות. לשעבר היו האבות משיאים את בניהם כשהם קטנים ואינם עדיין לא בתורה ולא בדרך-ארץ, סומכים עצמם על הנס ואומרים: מי שהספיק לנו צרכינו הוא יספיק גם להם בטובו הגדול ולא ימותו, חס ושלום, ברעב. באותם הימים עדיין היו משתמשים בבטחון בשעת הדחק, אבל עכשו הבטחון מטבע שנפסלה צורתו ואינו עובר בשוק, עכשו אין מָן יורד משמים ואין לחם יש מאין. הכל חייבים בידיעת דבר חכמה או מלאכה שתהא מפרנסת את בעליה בנערותו ונותנת לו תקוה לזקנותו. הרי אשה חכמה אַת, אמי, ויודעת אַת שלא טוב היות האדם כסוס כפרד, וכל אדם יש לו לעשות בדעת ובחשבון, שיהיו צרכיו מובטחים לו בימי חייו תמיד. ואנו, יהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, מוגבלים ומצומצמים, ואין לנו פתח תקוה לצאת מן “המצר” אלא על ידי קניני חכמה ודברי אומנות, על אחת כמה וכמה חובה עלינו להכשיר עצמנו בכל חכמה ולעמול ולעשות בשתי ידינו לקיומנו – קיום גוף וקיום נפש. ואם אין אני עושה עכשו לעצמי, מה אני ומה יהא בסופי? סופי לשפלות, לדלות ואביונות, כסופם של אלה, שחתונתם קודמת לקביעת פרנסתם – מהם עניות מנוולתם ובמקלם ותרמילם מתנדנדים בעולם, מהם נעשים מלמדים, כביכול, ומהם נעשים בטלנים, וכל עולמם ד’ אמות מאחורי התנור בבתי-מדרשות. מה שאין כן, כשאקנה לי שם דוקטור אקנה לי חיי העולם הזה ואתפרנס שלא בצער.

אמי נשמעה לי גם בדבר זה, אלא בקשה ממני להבטיחה, שיהודי נאמן אהיה כל ימי.

שיננא הייתי מילדותי, לא היה דבר בתלמוד שיקשה ממני, ובני עירי היו מובטחים בי, שאהיה רב וגדול בישראל. וותרתי על כבוד הרבנות והייתי פורש מחיי עולם, מתבודד בחדרי ועוסק בלמודים יומם ולילה. דברי חכמה ומדע, כגון חשבון וגמטריאות וטבעיות וכיוצא בהן, נקלטו במוחי בלא עמל ויגיעה רבה ולא הייתי מתקשה אלא בפרפראות; באגדות ובספורי קורות העולם וביפיפיותה של ספרות. דיני הבחינה חייבוני ללמוד בעל-פה דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה, ולזכור באיזה זמן ובאיזה מקום היו נעשים. ודברים מעין אלו קרויים אצלם “הסתוריה”. ונתחייבתי עוד בּשָמור וְזָכור ספורי-בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים; מעשיות בבריונים חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות וידעונים, ומעשיות בשני מיני מים, מים של מות ומים של תחיה, בתפוחי זהב וסוסי כסף. וחמורה ביותר היא החובה לפטפט על דברי שיר ומליצה של אחד הפייטנים ולהכניס בהם כוונות וסברות ופירושים ונמוקים, שלא האומרם ולא הכותבם מבינים אותם ואזניהם אינן שומעות מה שהפה מדבר. ואלו הדברים – דברי קבלה וסתרי תורה, יש לאמרם בהתלהבות והתבטלות החושים, בקולות ונהימות, בקריצת עינים ובנדנוד ידים ורגלים ובלשון מדברת גבוהה גבוהה. והמהדרים והנקרנין מרבים בהקדמות ובאזכרות שמות חמרים-חמרים וענן וערפל סביבם. וכל כך למה? כדי להוציא הדבר מידי פשוטו ולהרחיקו כפי האפשר מן השכל, שלא יהא מובן כמשמעו, ובטל הענין ברוב דברים. אותם הפטפוטים בכל עקמימותיהם והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם “דרישה במעשה הספרות”. יאמרו מה שיאמרו, ולמוד דברי רוח מעין אלו קשה מאד בימי הבגרות, וכל-שכן לאדם, שנפשו חשקה בדברי חכמה ודעת, המתבקשים לעולם. והריני חוזר ואומר, דברי הבאי אלה למודם היה קשה עלי מאד!

פטפוט זה שהייתי מפטפט יום יום הכניס ערבוביא במוחי, דלדל את גופי והקהה את רוחי והייתי עצוב ונדהם פעמים כמטורף. הייתי מהסס פעמים, שמא לא יעלה בידי, חס ושלום, כל אותו הענין שאני עמל בו כל כך. מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה, אכשל בהכשפנית יאהא או בספרן-סבוראי על מליצתו של פייטני אחד ויקטרג השטן, חס ושלום – ואקפח את כל העמל, שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים, ושם רופא אומן לא אטול כרצוני. ולא דיי בזה, אלא שאקפח את נפשי, סברי וסכויי ואחריתי לעולם! שהרי בהוויתי אהיה – יהודאי נקלה ובזוי עם, מוכן ככל היהודאים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולקנאים ולפגעים רעים; מוכן לחיי רוח ופריחה באויר – לחיים משונים, שיש בהם רצון וחשק לפעול ולעשות, אלא שאין יכולת ואין מקום לצרף מחשבה למעשה, כגורלם של הרבה נפשות פורחות אצלנו; אהיה יהודי פשוט בלא תו-השכלה על מצחו וכל מוצאו יכּנוּ. חידה עולמית אהיה לרבים ואתמשל למטרוניתא במשל הקדמוני, שמכבדת ומפנה כל מקום מזוהמא ומקומה שלה בשפל, באחת הפינות, ולמטרוניתא זו שאת כל העולם היא מלאה ולה אין מקום בעולם, מטרוניתא שהיא בשר ודם וכל מה שראוי לאדם יש גם לה, ואף על פי כן היא אפס ואין. אחת מהן אני יודע – זוהי מטאטא! ושתים… אבל מה לי אני יודע, מה לי איני יודע, בין כך ובין כך אני אהיה מה שאהיה ואדם לא אהיה!

הפרישות והלמוד והפטפוט מזה והרהורי ספק ופחד מזה, שמא לחנם כל טרחתי – כל אלה ביחד עכרו את נפשי ובשרי. נתמעט חלבי ודמי, נתדלדל גופי ותש כחי והייתי מתרגז, נדהם ומשועמם פעמים כשוכב בראש חבל. פני נשתנו מאד ומנהגי ומעשי אף הם היו משונים. בשעות של צער הייתי מקלל את הכשפנית יאהא הארורה ואת קושציי הקוסם ואת פטפטנים-סבוראים, אותם ואת כל גבורי אגדות וספורים מופלאים – הלואי שילכו כלם לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! ובשעות של התקררות רוח הייתי חוזר עליהם, מתרצה ליאהא ומתפייס לקושציי ומבקש מהם ומכל מי שכמותם סליחה ומחילה. אמי היתה רואה אותי בנוולותי ובוכה והתחילה דורשת ברופאים ומומחים להחלימני, והם השקוני סממנים ומיני תרייקא משונים והזהירוני לטייל הרבה שעות ביום בשדות ובגנים ולא תעלה על דעתי שום מחשבה והרהור כלל.

אוי! אלמלי השׂכּילו הרופאים – ושחררו אותי מאותם הבלים ודברים מיותרים, שמבלבלים את המוח, מכלים את הגוף ואת הנפש הם מאבדים!…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוסתי”