החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לבד על הגבעה

מאת:
הוצאה: | 2017-11 | 521 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"לבד על הגבעה" הוא סיפורה הלא-מוכר של קבוצת גבעות זייד, שנוסדה בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, ונעלמה בתהום הנשייה חמש עשרה שנים אחר כך. הוא משמש כרקע לסיפור אהבה חמוץ – מתוק שנרקם בין  מרים ודן, שני פליטי מלחמה צעירים מאירופה, שלוקחים חלק בהקמתה של הקבוצה.

במקביל לעליות ולמורדות ביחסיהם של בני הזוג , נפרשת לעיני הקורא מלחמת ההשרדות המרה של הקבוצה הצעירה, שאינה מצליחה לעלות על דרך המלך, עד לסופה העצוב והבלתי נמנע.

זהו סיפור עלילתי,  המתקיים על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה, השואה ותקומת מדינת ישראל.

"לבד על הגבעה" הוא רומן הביכורים של מיכל זהבי, בת גבעות זייד, המספר את סיפורם האישי של הוריה ושל הקבוצה בה גדלה בשנות חייה הראשונות.

מיכל הוציאה עד היום מספר ספרי ילדים שנכתבו ואוירו על ידה , שניים מהם, "הפילה בלה חסרת המזל" ו"תעלומת הג'ירף הננסי", יצאו בהוצאת ספריית פועלים.

מיכל היא עיתונאית במקצועה ואמנית.

מקט: 978-965-571-160-8
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

פראג צ’כוסלובקיה, מאי 1938

 

פראג אינה כתמול שלשום, כך חש קרל בדרכו מביתו אל בית הספר למסחר שבו הוא לומד. שעה ארוכה הוא ממתין לחשמלית, וכשזו מגיעה, היא עמוסה לעייפה בנוסעים טרוטי עיניים ועצבניים. בשעה שהוא עומד בקרונית, נתלה בידיות העור המשתלשלות מלמעלה, ומטלטל מצד אל צד, מתגנבת לאוזניו שיחה. צעירה אחת מספרת לחברתה, כי אחיה גויס בלילה במפתיע.

בבית הספר הגבוה למסחר בולטת לעיניו הריקנות. תלמידים מעטים חולפים בשטח וצעדיהם מהדהדים ונשברים אל הקירות הגבוהים. אולם ההרצאות, המאוכלס לרוב במלואו, ריק הפעם למחצה. חבר ללימודים שאותו שאל לפשר הדבר, תולה בו מבט תמה, ‘אינך יודע? כל התלמידים שהיו חיילי מילואים גויסו הלילה לצבא.’

זוהי הפעם הראשונה מאז תחילת לימודיו, לפני כשנתיים, שהשיעורים בוטלו. קרל משרך דרכו ברחובות לכיוון הבית, חש בקצות עצביו באווירה המוזרה, כמו רובץ ענן בלתי נראה על העיר. בבית שוררת דממה. אמו נמצאת כעת בעבודתה, בחנות לכלי בית של סבו. קרל משתרע על הכורסא, מבולבל וחסר אונים. בשל לימודיו קיבל, אמנם, דחייה לארבע שנים של הגיוס לצבא, אך עתה הוא שואל את עצמו, אם לאור הנסיבות לא מן הראוי היה, שיתגייס גם הוא.

בערב, כשאמו, מרקטה, שבה הביתה, היא מוצאת את בנה יושב צמוד לרדיו הגדול שניצב על השידה. ‘מה קורה?’ היא שואלת ועיניה החומות מצטעפות, ‘אנשים בחנות דיברו על מלחמה…’

מאז היה ילד, ידע תמיד שעליו להרחיק מליבה כל דאגה. היא נעזבה על ידי אביו, שהלך בעקבות אהבה אחרת, והיא מרבה לחלות. לא פעם אף חשד, שמחלותיה הן תוצאה של מתח נפשי. ‘לא תהיה מלחמה,’ הוא מרגיע אותה, ותוהה מה היה קורה לה אילו נאלץ להתגייס עכשיו לצבא, ‘הגרמנים תכננו מתקפת פתע על צ’כוסלובקיה הבוקר, אבל מישהו דיווח על כך בעוד מועד למודיעין הצ’כי, ובמבצע מאורגן להפליא הוציאו את חיילי המילואים מהמיטות, ציידו אותם במדים ובנשק והסיעו את כולם לעמדות מבוצרות ליד הגבול. המתקפה לא התקיימה, כמובן.’

‘תודה לאל,’ מגיבה אמו ומניחה כף יד על חזה. ‘שרק לא יהיה גרוע יותר.’ הוא מביט בה כשהיא צועדת למטבח. גופה המלא מאט את צעדיה, והיא נראית בוגרת מכפי מארבעים וכמה שנותיה.

למחרת, ברדיו הגרמני, שומע קרל את היטלר, הרודן הגרמני, יוצא מכליו. בקולו הצרחני המתלהם, בריש האוסטרית הגרונית שלו, הוא מאשים את ד’ר בנש, נשיא צ’כיה, ב’מזימה לתקוף את גרמניה שוחרת השלום.’

קרל יוצא מהבית לעוד שיטוט חסר מטרה. הרחובות הומים פליטים מגרמניה שתרים אחר מקום מגורים ועבודה. בגרמנית, שבה הוא שולט היטב מלימודיו בבית הספר, הוא פותח עימם בשיחה. ‘אתה לא יכול להבין מה קורה בגרמניה היום,’ אומרת לו אשה אחת, ‘אתה חייב להסתובב עם נייר דבק על הפה, אחרת מישהו יירה בך.’

קרל וחבריו, יהודים וגם נוצרים, מטפחים תקווה כי הכל יסתיים בכי בטוב. ‘צריך להיות אופטימיים’ הם חוזרים ואומרים זה לזה. קרל מנסה להאמין בכך, אך הדברים הופכים גרועים יותר ויותר. ב- 22 בספטמבר, בלחצן של בריטניה וצרפת, נכנעת ממשלתו של הנשיא בנש להיטלר ומסכימה למסור לגרמניה את חבל הסודטים, המאוכלס ברובו בגרמנים. יום לאחר מכן מכריז הנשיא בנש, בגיבוין של מעצמות המערב, על גיוס כללי. גם באנגליה ובצרפת נעשות הכנות למלחמה.

ברחוב ובכלי התקשורת ניתנות הוראות להאפיל את העיר ולהחשיך את הבתים בגלל סכנת הפצצות. תושבי פראג מקבלים את הוראת ההאפלה ברוח טובה. גם קרל חש שלמרבית הפלא, החשיכה משרה עליו שלווה. ‘אני בטוח, שבריטניה וצרפת יגמרו את גרמניה תוך כמה ימים.’ מצהיר אחד מחבריו. שניהם צועדים על גשר קרל החשוך ומתבוננים במי הוולטבה המתנוצצים באור הירח. ‘אל תהייה כל כך אופטימי,’ משיב קרל, ‘היטלר שולף כל הזמן יונים מהכובע.’ הויכוח לא מגיע לנקודת הכרעה.

במשך היום, נוהג קרל למצוא מפלט בקפטריה של ‘בית האקדמאים’, השוכן לא הרחק מכיכר וואצלב. שם יכול הוא לקבל כוס קפה ועוגה במחירים סמליים. זהו מקום הכינוס של הסטודנטים, המכיל ספרייה וגם מעניק שירות רפואי חינם לסטודנטים. הוא מגלה שם תמיד פנים מוכרות, וקושר קשרים עם אנשים חדשים, כולל כמה בנות חמודות. במיוחד יצר קשר חם עם יִרקה אדר, סטודנט באקדמיה לציור, האהוב על כולם בשל חוש ההומור המיוחד שניחן בו. אדר הצ’כי, שולט בניב הגרמני האופייני לחבל הסודטים שבצפון צ’כוסלובקיה, המאוכלס רובו ככולו גרמנים, ונוהג לשעשע את שומעיו בחיקוי טיפוסים גרמנים אופייניים לאזור.

באותם ימים, על פי דרישת הציבור, מתפטר בנש, ראש ממשלת צ’כוסלובקיה, וממנה כמחליפו את הגנרל יאן סירובי, גיבורה הנערץ של המדינה ממלחמת העולם הראשונה. אולם התקוות שתולים בגנרל שיציל את המולדת, מתבדות. ‘אני אומר לכם, זוהי התחלת הסוף.’ אומר יִרקה אדר לחבורת הסטודנטים שמסבה על כוסות בירה, ולשם שינוי סבר פניו רציני לחלוטין. ‘היטלר יגמור את צ’כיה ואת שאר אירופה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה ליהודים כאן.’

יש לירקה אדר על מה להסתמך בדבריו. בחודשים האחרונים חלו שינויים מהותיים בחיים הפוליטיים של צ’כוסלובקיה. נוצרה מפלגה ראקציונית, ולראשונה נשמעו קולות אנטישמיים שהיו אסורים בעבר. מולם התלכדו הכוחות הדמוקרטיים במפלגה שנייה שנקראה מפלגת העבודה, שאחד העומדים בראשה הוא ד’ר יוסף מאצק, מורהו הנערץ של קרל בבית הספר הגבוה למסחר. מאצק, קטן הקומה ובעל זקן התיש, ידוע כמרצה מרתק, ושיעוריו מושכים תמיד סטודנטים, שיושבים פעורי פה למשמע דבריו.

בשיעור שהוא מקיים בבית הספר, עם חידוש הלימודים, מסביר פרופסור מאצק לתלמידיו בהרצאה מנומקת היטב, שאין סכנה שהנאצים יפלשו לצ’כיה. ‘צ’כוסלובקיה,’ הוא טוען, ‘אינה מהווה סכנה לביטחונה של גרמניה. ואם גרמניה בכל זאת תפלוש, היא מסתכנת, בסופו של דבר, בהרס של עצמה.’ הניתוח ההגיוני של פרופסור מאצק עבור חלק גדול מהתלמידים הינו בחזקת דברי אלוהים חיים, אולם, כפי שהתברר תוך זמן קצר, להיטלר הגיון משלו.

 

ב-15 במרס 1939, בשעה מוקדמת בבוקר, בהליכתו אל החשמלית, חש קרל תכונה מוזרה ברחוב. תוך זמן קצר הדהד ממרחק קולם הקצוב והכבד של אלפי זוגות מגפיים. קרל ניצב על המדרכה בתוך המוני אדם, צופה בטורים הראשונים של הצבא הגרמני, צועדים במדיהם המצוחצחים ברחובות פראג. מעיו מתהפכים בקרבו. הוא לא יכול, כמובן, לחשוב באותו רגע על שיגרת לימודים, וממהר לכיכר ואצלב במרכז העיר, שם התרחשו, מאז ומתמיד, האירועים ההיסטוריים בתולדות העם הצ’כי. הכיכר מוצפת באלפי בני אדם שקוראים קריאות בוז ומניפים כרזות מחאה מאולתרות נגד הכיבוש. כשמצעד החיילים הגרמנים מגיע לשם, מקבלת את פניהם הפגנת הזעם שלא ציפו לה. כמה מהם אף דורכים את נשקם, אך אינם יורים.

שניים מחבריו היהודים של קרל הם עומדים בתוך ההמון ונראים כלא-שייכים. ‘לא נראה לי שהגרמנים נבהלים מההפגנות,’ מרים אחד מהם את קולו בתוך ההמולה, ‘העסק, אם אתם שואלים מתחיל להיות רציני ביותר.’

‘צריכים להתחיל לחפש מקום אחר לגור בו,’ מוסיף השני, ‘אני בודק דרך לעזוב את צ’כיה, מה איתך קרל?’

קרל מושך בכתפיו. הוא יודע שחבריו צודקים, אך עדיין אינו מוכן לראות נכוחה את המציאות.

 

בבוקר המחרת, כשהוא פוקח את עיניו, נדמה לו שחלם חלום בלהות. כחרב מפלחת עוברת בראשו ההכרה, שאם לפני יומיים היה אזרח בעל זכויות מלאות ושוות, עכשיו הוא נתון לשרירות לבם של כובשים אכזריים. הוא מתאווה להתכסות בשמיכה עד מעל לראשו, ולהישאר במיטה עד שיחלוף הסיוט. כמו יהודים אחרים, הוא אחוז אימה, שמא יתרחשו ברחובות פראג אותם מחזות של התעללות ביהודים שארעו בווינה אחרי כיבושה על ידי הנאצים, ועליהם סיפרו עיתונים ופליטים שהגיעו לפראג.

בימים הבאים מתבדים חששותיו, לפחות זמנית. הגרמנים נוהגים באוכלוסיה באדיבות ופושטים על החנויות. שלטונות הכיבוש קבעו שער חליפין גבוה למרק, ומחירי הסחורות הפכו בן לילה זולים משמעותית לעומת המחירים בגרמניה. באחד הרחובות מופתע קרל לראות חייל גרמני מסייע לאישה זקנה לעלות על חשמלית, ואף מושיט לה את שני סלי הקניות הכבדים. במקרה אחר מסייע חיל גרמני לאיש עיוור לחצות את הכביש.

הגזירות על היהודים מונחתות בתהליך איטי והדרגתי. בהתחלה נאסר עליהם לבקר בתיאטרונים ובבתי קולנוע, ובבתי הקפה מותר ליהודים לשבת רק במקומות מיוחדים. בעלי בתי הקפה מתמודדים עם הבעיה בסגנונו השקט של החייל האמיץ שווייק. כמחאה, הם מקצים ליהודים את הפינות היפות ביותר, או את החדרים הנכבדים ביותר. באחד מבתי הקפה קורא קרל את הכתובת הבאה ‘האדונים הישראליטים הנכבדים מתבקשים להואיל בטובם לשבת באולם הוורוד.’ המילה ישראליט נחשבת לעדינה יותר מהמילה ז’יד.

בהמשך, מתמנים מפקחים גרמנים לעסקים יהודים. אחד כזה התמקם אצל אנטון באום, דודו של קרל, ומפקח גרמני אחר הושם על חנות האופטיקה של בן דודו, שמואל ביינהקר, שהסיק במהירות את המסקנות הנדרשות. תוך זמן קצר חיסל את עסקיו ועזב את צ’כיה לכיוון פלשתינה. תורים ארוכים משתרכים לפני הקונסוליות, שאינן נדיבות במתן ויזות. רבים מתחילים לשקול נסיעה לארץ ישראל גם כמהגרים לא חוקיים, באמצעות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החלוץ.

פושטות שמועות שמעבירים יהודים לפולניה ל’התישבות’. קרל חש כעכבר הלכוד במלכודת. גם אילו הייתה בידיו ויזה לפלשתינה או למדינה אחרת, אין בידו סכום הכסף לקניית כרטיס נסיעה. הוא מסתובב בטל ברחובות העיר. לבית הספר אינו הולך. במילא, במוקדם או במאוחר יאסר על היהודים ללמוד שם. גם מכירת גופי התאורה, עבודה ממנה התפרנס עד עכשיו כסטודנט, הינה בשפל. לקוחותיו מסבירים לו בנימוס, שבשלב זה הם מטפלים רק בעניינים דחופים, והחלפת גופי תאורה בעסקיהם אינה בין אלה. כשעייף משיטוטי הסרק, הוא פונה לבקר אצל דודתו הילדה באום, אחות אמו, ובעלה אנטון. משפחת באום מתגוררים בבית גדול ומרשים באחד הפרברים היוקרתיים של פראג, ולהם ארבעת ילדים: הבנות, טושה והנקה בשנות העשרים לחייהן, אווה – תלמידת תיכון, ובנם הצעיר, מירק, תלמיד בית הספר היסודי. בכל פעם שקרל עושה את דרכו דרך השער הכבד, המסורג בעיטורי ברזל, הוא יודע שיתקבל בבית באום בחום ובחיבה. הוא נחשב לבחור אמין ורציני ובשל השכלתו – גם מקור לגאווה משפחתית. דודתו מעתירה עליו חיבה אימהית, ועם הנקה, בת דודתו הצעירה ממנו בשנתיים, קשריו טובים במיוחד, ומבוססים על הקנטה הדדית וגם על הערכה.

כשהוא מנסה לדבר על הצורך לצאת מצ’כיה בהקדם ולנסוע לפלשתינה, הוא זוכה לאוזן קשבת מצידן של הדודה ובתה. דווקא דוד אנטון, הידוע בדרך כלל כאדם מעשי ובעל יוזמה, נאטם בפניו. ‘מה יעשו לנו הנאצים?’ הוא חוזר ושואל את קרל, ופיו מתעוות בהבעת חוסר אמון, ‘מה יעשו, יהרגו אותנו?’

הנקה, שתבורך, היא המתירה לקרל את הסבך בו הוא נתון. היא אינה נחשבת יפה במובן המקובל של המילה, אבל החיוניות והמרץ שנובעים ממנה, בתוספת חוש הומור בלתי נלאה, קונים את לב הסובבים אותה. דיבוריו של קרל על נסיעה לארץ החדשה מלהיטים את דמיונה. היא מחליטה ללכת בעקבותיו וגם מצליחה לחולל את הנס, ולשבור את התנגדותו של אביה לכך שתעזוב הכול ותיסע לארץ נידחת ומפגרת. אנטון מסכים לממן את נסיעתה וגם את נסיעתו של קרל, בתנאי שיבטיח להשגיח על הנקה, ‘כי היא מסוגלת לעשות דברים מחוסרי היגיון.’ קרל מתחייב מיד למלא את בקשת הדוד, מודה לו בחום, ויוצא מהבית, מתקשה להאמין למזלו הטוב.

אך הקשה מכל עדיין עומד לפניו: כיצד יבשר לאמו על עזיבתו? עד עתה לא רצה להעציב אותה בטרם תקרום נסיעתו עור וגידים. וכיצד בכלל יוכל לנטוש אותה? הוא הרי המוציא והמביא בבית, דואג לתשלום החשבונות, לגביית דמי המזונות מאביו, לבצוע הקניות ועוד כהנה וכהנה. עתה נחרד לעצם המחשבה שיותיר אותה לבדה בפראג. לרגעים הוא מהרהר, שאולי מוטב לוותר על כל הרעיון. ברגעים אחרים הוא מנסה להשתעשע במחשבה, שאולי ייקח אותה איתו. כסף אמנם אין לו, אך אולי ייעתר דוד אנטון להקציב סכום נוסף גם עבור גיסתו הענייה.

לבסוף הוא מבשר לה בפשטות בארוחת הערב, על החלטתו לעזוב. הוא תולה בה עיניו, מצפה שתפרוץ בבכי, אך היא נותרת לשבת, שלובת זרועות, תולה מבטה בנקודה בלתי נראית בחלל החדר. לבסוף מפנה אליו את מבטה, מניחה את כף ידה על זרועו ואומרת, ‘אתה יודע, כל הזמן חשבתי להציע לך לצאת מפה ולא אזרתי אומץ. אני שמחה שאתה עושה את הצעד הזה.’

ברור לו שאינה דוברת אמת, ובכל זאת הוא מופתע. ‘אמא,’ הוא אומר נרגש, ‘חשבתי על האפשרות שגם את תבואי איתי.’

היא מחייכת חיוך עגום, ‘קרליקו, אני כבר מבוגרת מדי למסע כזה, וחוץ מזה, איך אעזוב עכשיו בגילי את פראג, שאני רגילה אליה כל חיי, ואלך לאיזו ארץ מדבר עלובה להתחיל שם חיים מחדש?’ דמעות עומדות בעיניה. בסתר ליבה היתה משתוקקת לנסוע איתו, אך מבינה שתהיה עליו למעמסה. ‘וחוץ מזה,’ היא מוסיפה, ‘יש לי כאן משפחה וחברות. מי ידבר איתי בפלשתינה?’

קרל עדיין אינו מוכן לוותר. ‘אבל אמא, מי ידאג לך פה, איך תסתדרי עם כל הדברים הקטנים שאני מטפל בהם?’ עיניו החומות משדרות צער ומצוקה.

‘אל תדאג ילד שלי, יַרְדָה מהחנות יעזור לי וגם המשפחה. אני בטוחה שאסתדר. מי יודע, אולי בסופו של דבר, כשאתה תתארגן שם, בפלשתינה, אצטרף אליך.’

מרקטה עצמה אינה מאמינה במה שאמרה וגם קרל טרם השתכנע. שניהם עולים על משכבם מתייסרים. קרל יודע היטב שדבריה של אמו היו רק מן הפנים לחוץ, ואילו את מרקטה אוחז פחד נורא למחשבה שתישאר לבדה. ‘אבל אסור לי להיות אנוכית בדבר הזה,’ היא חוזרת ואומרת לעצמה.

עתה נותר לקרל ולהנקה לטפל בצדדים הרשמיים של נסיעתם. באותה תקופה מעוניינים הנאצים לקדם את הגירת היהודים, ולשם כך מופעלת היעילות הגרמנית במלוא עוצמתה. בחדרי וילה שהוחרמה מיהודי עשיר, השתכנו נציגי כל מוסדות הממשלה ולאחר כשעתיים מסתיים התהליך. היוצאים מוותרים על הדרכונים הצ’כים האפורים בתמורה לדרכונים גרמנים חומים, שנושאים חותמת J, אות וסימן שבעליהם יהודים.

 

בחודש ספטמבר 1940 מקבלת מרגרט דאוב, צעירה יהודייה אמריקאית מהעיר ווסט לי שבמינסוטה, ארה’ב, מכתב שנשלח מפלשתינה מקרל גולדשמידט, שאיתו התכתבה במשך שנים, מאז היותה בכיתת גרמנית בבית הספר התיכון. היא כתבה אליו בגרמנית, והוא השיב לה באנגלית – דרך נפלאה לשפר הדדית את שתי השפות. הקשר התפתח והתהדק עם הזמן, ככל שהשתפרה שליטתם זה בשפתה של זו ולהיפך. הם שיגרו את תצלומיהם זה לזו, וסיפרו במכתביהם על שאיפותיהם הכמוסות ביותר. עם סיום התיכון הפך הקשר להיות קרוב עד כדי כך, שקרל כתב למרגרט כי הוא מקווה לעבוד ולאסוף סכום כסף שיאפשר לו לנסוע לארצות הברית להיפגש אתה. היא מצידה, טיפחה חלומות רומנטיים על העלם הצעיר, שיגיע יום אחד מפראג.

אבל הגורל זימן להם תרחיש אחר. במקום למינסוטה ניטלטל חברה לעט לפלשתינה. ממחנה המעצר בעתלית הוא שולח מכתב קצר למרגרט ובו הוא מספר שעדיין אינו יודע לאן ימשיך, הוא מוסר לה כמען את כתובתה של הנקה שכבר השתחררה מהמחנה. ועוד מוסיף שהקשר עם אמו נותק. מכתביה האחרונים של מרקטה הגיעו אל בנה בשעה ששהה, מרוט עצבים, על סיפונה של אניית המעפילים הרעועה ‘סקאריה’ שהמתינה בנמל סולינה הרומני במשך שבועות ארוכים להפלגה לפלשתינה. לאחר עזיבתו נתחזקה אחיזתם של הנאצים בפראג, והיהודים נדחקו לתהומות של השפלה ואימה. עתה נסגרו השערים גם בפני מי שרצה לעזוב, והשלטון הנאצי לא התיר משלוח וקבלת מכתבים מארצות הנמצאות תחת שליטתה של האויבת – בריטניה, ובהן פלשתינה. ‘לו רק יכולתי לדעת משהו, ואפילו בדל של ידיעה, על מה שקורה לאמי, הייתי מאושר,’ כותב קרל למרגרט, מוטרף מדאגה.

מרגרט שעד לאותה עת היתה שקועה רובה ככולה בעולמה שלה, מטלטלת לפתע ונזרקת אל מציאות אחרת. המכתב מחבר הנעורים שלה משדר מצוקה וחוסר אונים. היא נחלצת לעזרה. הדבר אינו דורש ממנה מאמץ מיוחד, אך מותיר אותה עם תחושה מבורכת של כל-יכולה. היא כותבת לאמו מכתב, ובו היא מספרת לה שבנה נמצא בפלשתינה בריא ושלם ומתגעגע אליה מאוד. מרקטה משיבה לה,

‘ידי רועדות מאושר כשאני כותבת לך את המכתב הזה, ואני אסירת תודה לך עד מאוד, אני שמחה מאוד שקרל בריא ומאושר בארצו החדשה, ולבטח גם נהנה מעבודה חקלאית, שרק יכולה להיטיב אתו. כשתכתבי לו אנא מסרי לו דרישת שלום מכל הלב מכולנו, בני המשפחה. שטפתי את רצפת החדר בדמעות אושר. הלילה אישן סוף סוף בשקט.’

את מכתבה של מרקטה, בתוספת ברכות אישיות ממנה לחג המולד, מצפינה מרגרט במעטפת דואר אוויר מאורכת ועליה בולים מיוחדים שהופקו לכבוד החג, ושולחת לפלשתינה. קרל, חדור ברגשות תודה עד אין קץ לצעירה האמריקאית, ממהר לכתוב לה מכתב תשובה ממקום מושבו החדש, קיבוץ נווה איתן שבעמק בית שאן. הוא מספר לה על עבודת האדמה, שמתחילה עם שחר ומסתיימת באמצע הבוקר כשהאוויר הופך לוהט מדי, על חוויית השיתוף, על השינה באוהלים על מיטות ברזל ומזרוני קש, ועל התפריט המצומק שהמשק הצעיר מספק לחבריו. אין הוא מספר לה על הזלזול שבו מתייחסים חברי הקיבוץ הוותיקים לעולים החדשים, על הניצול המחפיר שלהם בעבודה פיסית קשה בתנאי החום הבלתי נסבלים של עמק בית שאן, ועל כך שלא דואגים ללמדם עברית. לימוד העברית נמצא בראש מעייניו של קרל. הוא משתוקק בכל מאודו להתערות בארץ החדשה, את שמו הוא ממיר לדן, ומקפיד להסביר למרגרט במכתבו כי אין זה קיצור של דניאל, אלא שמו של אחד מבני יעקב בתנ’ך.

דן חש שהוא וקומץ חבריו נדונו לעבדות. תמורת מזונם עליהם לחפור באת ובמכוש תעלות לאורך קילומטרים, בחום של עמק בית שאן. כשהוא חוזר עייף ורצוץ, אחרי שמונה שעות עבודה, רואה את הסנדלר יושב בחדר קריר יחסית, ואת חנופת החברים כדי שיתקן את נעליהם במהירות, הוא נזכר באביו שדירבן אותו להיות תלמיד טוב, ‘אחרת תהפוך לסנדלר’ נהג לומר. באותם רגעים הוא מצטער על ששמע בקולו של האב…

נחמתו היחידה היא קשר המכתבים עם מרגרט ועם נערה אחרת, אסתר וייס, אותה פגש באנייה שבה עלה לארץ ומצאה מאוד חן בעיניו. היא השתקעה בתל אביב ובחלומותיו מקווה דן שתאות להצטרף אליו כשיגיע למקומו הקבוע.

 

השהות בנווה איתן, הופכת לדן לסיוט. מרבית חברי קבוצתו, כולל חברו הטוב, ברוך שפיץ המכונה במבי, התגייסו לצבא הבריטי, במסגרת הצטרפותו של היישוב למלחמה באויב הגרמני, והתפזרו בחזיתות המלחמה השונות. אחרים עזבו את המשק לעיר. דן שוקל להתגייס גם הוא לצבא הבריטי, אך המחשבה שאין לו משפחה ובית שאליהם יוכל לחזור בחופשות, מרתיעה אותו. הוא נותר בגפו בנווה איתן, נתון בתחושת גלמידות מייאשת. מעמדו בקיבוץ עדיין נחות והעובדה שלהבדיל ממרבית החברים הוא בעל השכלה גבוהה, אינה מעוררת כלפיו הערכה. להיפך, העיקרון השליט הוא ‘אל תהייה אינטליגנט’. החברים נמדדים על פי יכולותיהם לעבוד בטוריה.

 

בסוף אוגוסט 1941 מחליט ‘חבר הקבוצות’ להעביר את חברי קבוצת ההכשרה מנווה איתן לשכונת נווה חיים, ליד חדרה. היציאה מהקיבוץ, מבחינתו של דן, הינה מקור לשמחה לא מוסתרת. הוא וקומץ חבריו זוכים לקבלת פנים חמה במיוחד מידי הגרעין הווינאי שהגיע לנווה חיים זמן קצר לפניהם. בדרך כלשהי גילו הבנות במקום, שבאותו יום חל יום הולדתו של דן לפי התאריך העברי, ואפו עבורו עוגה. הוא התרגש עד דמעות. זו הייתה המחווה הראשונה שמישהו עשה עבורו מאז בואו לארץ ישראל.

בנווה חיים מאורגנים החברים במסגרת של קבוצה שהקימו בשם ‘אשמורות’. בתוככי חורשת אקליפטוסים עתירי צמרת, הוקם מחנה מסודר ובו חדר אוכל מרווח, צריף גדול שבו שוכנות מתפרה ומזכירות, וכמה צריפים למגורים. אין לקבוצה משק משלה וחבריה מתפרנסים מעבודות חוץ, ושמחים בכל מקור פרנסה שנמצא להם. תקופה מסוימת עובד דן בחפירת ‘צלחות’ – גומות השקייה סביב עצים בפרדסים. במשך שמונה שעות ביום הוא רוכן בין העצים וחופר בטוריה, גבו דואב, ידיו יבלות מכאיבות, והוא מתנחם בכך, שבסופו של יום ישוב אל חבריו החדשים, מסבירי הפנים.

 

בתחנת הרכבת בחדרה זקוקים לעובדים דוברי אנגלית. דן סר לשם ומתקבל לעבודה – פריקת קרונות עמוסי מטענים של ציוד ואספקה עבור הצבא הבריטי. השכר מצויין.

ביום שישי אחד, בשעה שלוש אחר הצהריים, הוא ניצב על הרציף. מזיע כולו, הוא מביט ברכבת המתרחקת דרומה, עמוסה באספקה צבאית, נושם את האוויר רווי אדי הקיטור שהותיר הקטר מאחוריו, מותח זרועותיו לאחור ועוצם עיניו בלאות דקה או שתיים. זה עתה סיים שעות ארוכות של עבודת סבלות מפרכת: פריקת שקים, ארגזים, קופסאות קרטון גדולות ועוד כהנה וכהנה סחורות, ביניהן גם מספוא לסוסי הצבא. לא הרחק ממקום עומדו ניצב סרג’נט ג’ון וילקינסון, האחראי עליו, לבוש מדי הצבא הבריטי, בהיר שיער, מקורזל וחייכן. לא מבוגר בהרבה ממנו ונוח להתרועע. דן כבר יודע, כי בשעות הערב ייצא ולקינסון לשתות בירה ולגמוע את געגועיו למשפחתו באנגליה, שאותה לא ראה כבר זמן רב.

הוא נוטש את הרציף ועושה דרכו ברגל אל שכונת נווה חיים, מהלך של כעשרים דקות,. בכל פעם שצריפיה הראשונים של ‘אשמורות’ נגלים לעיניו, הוא חש שהגיע הביתה. הוא יודע שעם חבריו לקבוצה יקשור בלב שלם את גורלו בכל מקום שבו יבחרו. גם העבודה בסבלות נוחה לו. המעסיקים מתייחסים אליו בכבוד וקצב עבודתו תלוי בהגעת קרונות הרכבת. ישנם ימים שבהם אינו נח אפילו לרגע, למעט הפסקת צהרים קלה בת חצי שעה. לעומתם ישנם כאלו שבהם הוא זוכה לשעות פנויות. ובמזג אוויר נוח, הוא תופס מחסה מתחת לאחד מעצי האקליפטוס ושוקע בקריאת ספר.

דן אוהב את חברי ‘אשמורות’. כולם צעירים, חדשים בארץ, וזקוקים איש לרעהו. הוא אוהב את החגים, את קבלות השבת, בהן מתכנסים כולם כמשפחה אחת סביב שולחנות ערוכים, לבושים בבגדים נקיים. באותה שעה זוחל השקט מסביב דרך ענפי האקליפטוסים המשחירים בחשיכה, ומשרה שלווה מופלאה, המתמזגת בחלות השבת המתוקות אשר אפו הבנות והניחו על השולחנות לצד בקבוקי היין וארוחת ערב השבת. השלווה קורנת אז מהפנים המחייכות. הקבוצה הופכת למשפחה אוהבת, המניחה בצד את הוויכוחים ואי ההסכמות הקטנות של ימי החולין. דן מוקסם מטקס הדלקת הנרות, מהברכה שנושאים עליהם, מקטעי מהתנ’ך שנוהגים לקרוא מידי שבוע. מוזר, אבל דווקא כאן, עבורו האתאיסט, שהיהדות הדתית הייתה תמיד רחוקה ממנו, כאן המסורת היהודית מלטפת אותו.

החברים אוהבים לשיר ביחד. חלק מהשירים מוכרים לו עוד מחוץ לארץ. ‘בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה…’ הוא שר במלוא גרונו, יודע שהוא זייפן, אבל פה למי אכפת? הוא יודע שאוהבים ומעריכים אותו, גם אם השירה אינה החלק החזק שלו. כאן סולחים לכל אחד על חולשותיו, עד גבול מסוים כמובן… כשהוא יושב בין החברים אוחזת בו תחושת חמימות ושייכות שאין כמותו להעריכה. מולו בשולחן יושב יעקב מלר המכונה יענקל, מעמודי התווך של הקבוצה, והוותיק שבחבורה, היחיד שנותר מקבוצת ‘אשמורות’ המקורית. בינו לבין דן ניצתה חברות למין הרגע הראשון, אולי משום ששניהם מבוגרים מהשאר. הוא מביט בפניו של טוביה הווינאי, שהגיע לנווה חיים באותו חודש כמותו ורכש את ליבו ברעיונותיו הציוניים וביושר המוחלט שלו. לידו יושב נפתלי נהרי, החייכן והתמים, שהגיע איתו מנווה איתן, וגם מנחם קורצמן, שדן שומר בליבו פינה חמה עבורו, בשל המאמצים שעשה לקרבו אל הקבוצה בנווה איתן. הוא אינו מפסיק להתפעל מהשכלתו הרחבה של קורצמן ומידענותו ובה במידה מחבב גם את מרדכי שווייצר, ה’תרבותניק’ שלהם, על אהבתו לאמנות וספרות.

אחד מיוצאי הדופן בחבורה הוא שלום גורביץ הנכה, וינאי במוצאו, פגוע ברגליו מתאונת דרכים קטלנית אליה נקלע לפני מספר שנים. איש מר ורטנוני, ודן שואל עצמו לעתים האם נכותו היא שעיוותה את נפשו, או שכזה הוא מיום לידתו? כך או אחרת, בשל נכותו סולחים לו על הרבה דברים שאדם אחר היה מסולק בעטיים מהקבוצה. הבנות דואגות לו באותה תשומת לב אימהית שבה הן מטפלות בחברים האחרים. הן מתחזקות את המקום בחריצות רבה, על אף שמרביתן יוצאות לעבודת חוץ במקומות שונים. שתיים מהן, פנינה ויהודית, אפילו מחזרות אחרי דן בעדינות, מבלי לדעת זו אודות זו. אך לאכזבתן, הוא אינו מגלה עניין רומנטי באף אחת מהן, ועדיין מתמיד בקשרי המכתבים עם אסתר וייס, שבינתיים אינה חושבת לעזוב את העיר הגדולה.

מקום היישוב העירוני הקרוב ביותר ל’אשמורות’ היא המושבה חדרה. בערבים ובשבתות נודדת לשם החבורה לצפות בסרט בקולנוע המקומי, או לשתות גזוז בבית הקפה הצנוע שבמרכז. לא פעם הוא פוגש שם חברים לעבודה מהרכבת, או את סרג’נט ג’ון וילקינסון ועמו כמה מחבריו, לוגמים בירה או יין עד כדי שיכרות. לפעמים מצטרפים אליהם דן וחבריו, ופעם בחצות, כשבית הקפה נסגר, נאלצו לעזור לאנגלים, השיכורים כלוט, להגיע למחנה. שם מסרו אותם לידי הש.ג. דן עצמו היה מבוסם כל כך באותו ערב, שהתקשה למצוא את הדרך לנווה חיים.

 

באחד הימים מגיע במפתיע לנווה חיים במבי, חברו הטוב של דן עוד מההפלגה באנייה, שהגיע לחופשה מהשרות בצבא הבריטי, לבוש במדי צבא, כולו שחום משמש המדבר, ועור פניו כאדמת טרשים. בבית הקפה בחדרה שולף את במבי את ארנקו מכיסו ומזמין ממשכורתו הצבאית המכובדת כיבוד כיד המלך עבור כל הקבוצה. בשובם לנווה חיים, יושבים הוא ודן בצריף ומשוחחים בצ’כית, שפת אמם. במבי צמא לשיחת חברים קרובה, מספר לדן על הקשיים בצבא הבריטי ועל פלוגת חפרים 601, שאליה הוא משתייך. ‘אינך מתאר לעצמך, מהי משמעותו של גוף שמורכב מיהודים וערבים, ובריטים מנהלים אותו, ממש מתכון להצלחה.’ פניו מתכרכמות בחיוך מר. ‘בפברואר 41 העבירו את הפלוגה שלנו למדבר המערבי, והתמקמנו בסולום על גבול מצרים-לוב. כרגע אנחנו שם. למזלנו, עזבו בינתיים חלק מהערבים, ועכשיו מרביתנו יהודים.’

דן מאזין לו בעניין, ‘מה שאנחנו קולטים מהעיתונים, ומהרדיו לא ממש מעודד,’ הוא אומר, ‘היטלר הולך מחיל אל חיל. אחרי שניצח את צרפת, הוא מתחיל להכין פלישה לאנגליה. אבל המדאיג מכול הוא המצב בארצות אירופה. זה הפך להיות נושא השיחה העיקרי של החברים. לכולם קרובי משפחה שם, והם מנותקים מידיעות על המתרחש ומודאגים מאוד.’

חברים מגויסים נוספים בחופשה מצליחים להגיע מפעם לפעם לנווה חיים. המצאותם של לובשי מדים בריטים במקום, גורמת, לעיתים, לתקריות משעשעות: יום אחד, בעוברו ברחובות חדרה, נתקל דן בצמד חיילים אוסטרליים, המחפשים כתובת של מסעדה מסוימת. הוא מתנדב ללכת עימם כברת דרך והשיחה קולחת. השניים מתגלים כבני שיחה חביבים וחברותיים, ולפני שנפרד מהם, מזמין אותם דן לבוא ולבקר בהתיישבות החדשה.

וכך, באחד הימים, בשעות אחר הצהרים, צצים השניים בין צלליהם של עצי האקליפטוס, ומחפשים את החבר דן גולדשמידט. דן מקבל אותם בחום, ומזמינם לחדר האוכל של הקבוצה לשתות תה. ‘אצלנו לא תקבלו תה עם חלב, כמו אצל האנגלים,’ הוא צוחק, ‘גם לא בירה.’ השניים, גבוהי קומה וטובי מזג, מחייכים ופוסעים בעקבותיו לחדר האוכל. אך בעוד הוא צועד בראש לעבר אחד השולחנות הפנויים, לחפש מקום ישיבה עבורם, הם נעלמים, כאילו התאדו.

דן ממהר לצאת ולחפש אחריהם. הוא מוצא אותם ניצבים במרחק מה, נבוכים. ‘ראינו אצלכם בחדר האוכל חיילים אנגלים,’ מסבירים האוסטרלים, ‘אנחנו לא ניכנס לשתות היכן שהם נמצאים. אנחנו לא סובלים אותם,’

הוא נועץ בהם מבט משועשע ופורץ בצחוק רם.’אלה חבר’ה שלנו, יהודים, לא אנגלים. הם במדים, כי הם משרתים בצבא הבריטי.’

השניים מביטים בו בהשתאות, מתקשים להבין מה דוחף צעירים יהודים לשתף פעולה עם השלטונות הבריטיים המצרים את צעדיהם ויורדים לחייהם. רק לאחר הסברו המושכל של דן הם נאותים להיכנס, לחדר האוכל, וללחוץ ידיים ל’חיילים האנגלים’. בשבועות שלאחר מכן מוסיפים האוסטרלים לפקוד את הישוב הקטן, ומתחבבים על תושביו עד כדי כך שהחבר’ה מתחילים להתלוצץ, כי בסופו של דבר יצטרפו אליהם כחברים לקיבוץ.

 

בנווה חיים מתחילים באותם ימים דיונים על עתיד הקבוצה. הדעות נחלקות בין הצטרפות לישוב מבוסס, ובין הליכה לישוב צעיר וחדש. באחת השבתות מופיעים בנווה חיים כמה רוכבי סוסים, גאים, זקופים ומשופמים. כאפיות לראשיהם, כמו נלקחו מספרי קרל מאי על מדבריות ערב, ובעקבותיהם משתרכת עגלה רתומה לסוס, עמוסה בגברים צעירים.

כך מתוודעים לראשונה חברי נווה חיים ליפתח ויוחנן זייד, בניו של אלכסנדר זייד השומר. הבחורים החסונים והנאים מושכים במיוחד את לבן של הבנות בקבוצה. אלא שלא לחפש שידוך הגיעו האורחים, אלא להשיג תגבורת כוח אדם לישוב החדש ‘גבעות זייד’ שהקימו על גבעות שייח’ אבריק. חברי ‘אשמורות’ מאזינים מוקסמים לאורחיהם, ששוטחים בפניהם את קורות הקבוצה שהקימו בשייח’ אבריק, על אדמתו של השומר אלכסנדר זייד, שביולי 1938 נרצח על ידי ערבי בדרכו לביתו מקבוצת אלונים השכנה.

דן בוחן את בני זייד בתשומת לב. שונים כל כך מכל הצעירים ילידי אירופה שפגש עד כה. יש בהם חספוס וגלמיות שורשית, כמו צמחו מתוך הקרקע שעליה הם צועדים. זו הפעם הראשונה שבא במגע עם ילידי הארץ, שיושבים איתם, עם העולים החדשים, מדברים איתם בגובה העיניים, ומבקשים: ‘בואו אלינו, אנחנו רוצים בכם.’

הוא מאזין בהתרגשות לדבריהם ונמשך בכל נימי נפשו אל הסיפור ההרואי שהם מגוללים. הקמת ישוב חדש– אין פעולה ציונית ממנה. וכבר הוא מדמה בעיני רוחו את אדמת הטרשים נכבשת, וישוב חמד ההולך וצומח תחת ידיו וידי חבריו. גם חבריו, מרביתם לפחות, חשים כמוהו, ומבחינתם של בני זייד, הביקור הסתיים בהצלחה. אנשי נווה חיים מקבלים החלטה לשגר לשייח’ אבריק משלחת היכרות, שתשהה שם שבוע ימים ותמסור דו’ח על המקום.

שבוע לאחר מכן שבה המשלחת, ומוסרת דו’ח חיובי, אם כי גדוש בהסתייגויות. באסיפת החברים קם ויכוח סוער. חלקם טוענים, כי מכיוון שלא כל חברי המשלחת התרשמו חיובית ממראה עיניהם, אין צורך להיחפז ולרוץ דווקא למשק הזה. ‘אנחנו צריכים לבדוק עוד אלטרנטיבות.’ אומר אחד מהם. כמה מהחברים מסכימים איתו. ‘אני לא רוצה לחשוב מה יקרה,’ אומרת אחת החברות, ‘אם אחרי כמה שבועות יתברר לנו שעשינו טעות. מה נעשה אז?’.

‘תמיד ישנו סיכוי לטעות,’ טוען דן בלהט, ‘אם לא נזיז את עצמנו בהקדם, נמשיך לשבת פה עוד הרבה זמן. לא זאת כוונתנו. אנחנו רוצים הגשמה.’ הוא מאריך בדיבורו, חש שכל מילה נוספת מטה את לב החברים לכיוונו. דבריו אכן סוחפים רבים מהנוכחים וההחלטה מתקבלת: עוברים לגבעות זייד. קבוצה ראשונה, ובה דן ועוד מספר קטן של חברים, תצא מיד לדרך. שאר החברים יגיעו בשלב מאוחר יותר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לבד על הגבעה”