לב רעב

בסוף לא ראיתי את ספרינגסטין, אבא שלו אמר.

אבא שלו חזר לדירה שלו ברמת גן כמה ימים קודם לכן. הרופאים הודו שהטיפולים כבר לא מועילים ואין טעם להחזיק אותו בבית החולים. הם אמרו: כבר עדיף שיהיה בחיק המשפחה, ואייל חשב, איזו משפחה.

אז בוא ניסע, אייל אמר עכשיו. בוא נבדוק איפה ההופעה הבאה וניסע.

יאללה, אבא שלו חייך. חיוך רפה. בוא נעשה את זה.

אני רציני, אייל אמר.

גם אני רציני, אייליק, אבא שלו אמר, וניצוץ נדלק בעיניו הכחולות־חולות.

אבל אף אחד לא יסכים לעשות לך ביטוח רפואי.

הם לא יסכימו? אני לא מסכים! לא רוצה ביטוח. לא רוצה לראות רופאים יותר!

שלושה ימים אחר כך הם עלו על מטוס לפריז.

*

אבא שלו התחיל לנחור חמש דקות אחרי שהמטוס המריא. כל העמידה הזאת בתורים עייפה אותו. אייל הסתכל איך השמיכה שלו עולה ויורדת בקצב הנשימות שלו ונזכר, בעל כורחו, בטיסה ההיא בפרו. מטומבס ללימה. עשרים נוסעים, לא יותר. מטוס זעיר. בצד אחד שני מושבים, בצד השני מושב בודד, וביניהם מעבר צר. אחרי שעידו והוא התיישבו במקומות שלהם, העלו למטוס מיטת אלונקה שעליה שכב זקן מחובר לצינורות. עיניו היו עצומות, והחזה שלו עלה וירד עם השמיכה שכיסתה אותו. האחות שליוותה אותו התנצלה על אי־הנוחות והסבירה שמדובר בחולה שמוטס לניתוח דחוף. הראש של הזקן היה ממש ליד המרפק של אייל, אבל אי אפשר היה לעשות כלום בקשר לזה. מוזר, עידו אמר. מה מוזר? אייל הרים אליו את העיניים. לבנאדם אין ריח, יונתן אמר. אייל התכופף מעט אל הזקן, הריח אותו ואמר, ואללה. אולי, עידו אמר, אולי ממש לפני שמתים הריח מתנדף מהגוף. למה אתה אומר מתים? אייל נבהל. למה לדבר ככה?

במהלך ההנמכה לעבר לימה התחילו המכשירים שהיו צמודים למיטה לצפצף. האחות נזעקה, ניסתה להחליף בין הצינורות, ניסתה אפילו להנשים את הזקן מפה לפה, אבל לא הצליחה להפסיק את הצפצופים. כשהמטוס נחת, היא כיסתה את הפנים שלו בשמיכה והצטלבה.

אמרתי לך, עידו צהל.

מה הם הבינו אז.

*

הוא רכן לעבר אבא שלו עכשיו וריחרח אותו. ניחוח הפאקו ראבאן הנצחי הגיע לנחיריו. זה הרגיע אותו, אבל לא לגמרי. הוא נותר דרוך לאורך כל הטיסה, ובקושי נגע בארוחה שהדיילת הגישה. הוא החליט שהוא יעיר אותו לפני הנחיתה. אולי יש משהו מסוכן בנחיתות, ספציפית. אבל ברגע שהקברניט הודיע שהם מתחילים להנמיך לעבר פריז, אבא שלו פקח עיניים מעצמו ואמר: למה אתה בלי חגורה, אייליק. ואחרי שהוא חגר, הניח לו יד על הברך ואמר, אתה יודע כמה אני אוהב אותך, ילד?

כן, אבא.

אולי אני לא אומר לך את זה מספיק.

אומר, אומר.

עד השמים אני אוהב אותך, עד הכוכבים —

אבא, די.

למה די? מה זה מפריע לך ש —

אני כבר לא ילד, אבא. אני בן ארבעים עוד מעט.

אז מה? זאת בדיוק הבעיה, אתה מבין? בגיל מסוים הורים מפסיקים להגיד לילדים שלהם שהם אוהבים אותם. ומפה מתחילה ההידרדרות.

*

אבא שלו עזב את הבית כשהוא היה בן תשע. הוא לקח אותו לים לפני. חוף געש. הם ירדו בשביל שיוצא ממגרש החנייה, והוא החזיק לו את היד כל הדרך. אחרי שהתיישבו מול הבריכה הטבעית שיוצרים הסלעים, אבא שלו אמר: אני לא יכול לחיות יותר עם אימא שלך. אנחנו עקשנים מדי אחד בשביל השני. אבל זה לא אומר שאני מפסיק להיות אבא שלך, אתה מבין? זה לא מה שזה אומר, אתה מבין?

כן.

אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני לא מוותר עליך. הכי טוב שקרה לי בחיים, אתה מבין?

כן.

אפילו אם זה יהיה הדבר היחידי שאני אעשה בסדר בחיים האלה, זה מה שזה יהיה.

מה?

לא משנה איפה אני אהיה ומה אני אעשה, אני תמיד אהיה שם בשבילך.

אבא?

כן?

אפשר להיכנס כבר למים?

*

אחרי שעזב את הבית, אבא שלו עזב גם את העבודה שלו בבזק ופתח דוכן של פרוזן יוגורט. אחרי זה הוא סגר את הפרוזן יוגורט ופתח מינימרקט שפועל כל הלילה. אחרי זה סגר את המינימרקט ונכנס לתחום ההשקעות. הרוויח הון תועפות. והפסיד את רובו בעסקת מט’ח אחת. אחרי זה הוא נהיה מתווך נדל’ן. פתח סוכנות. וסגר אותה אחרי ארבע שנים. הכסף הגדול נמצא עכשיו בסין, הוא הסביר לאייל, והתחיל ללמוד סינית. עם מורה פרטית. שהתאהבה בו. איך לא. כמו כל אישה שנכנסה לרדיוס שלו. והצטרפה אליו לנסיעות שלו לסין. כמתורגמנית. ייבוא, ייצוא. סחורות. הוא עשה חיל בבייג’ין ובשנחאי, עד שיום אחד, בבת אחת, נמאס לו. והוא מכר את העסק ונפרד גם מהמתורגמנית. הסינים האלה, הוא הסביר לאייל, אין להם טעם במוזיקה. אחר כך הוא החליט לבהות. אנשים לא בוהים מספיק בימינו, הוא הסביר לאייל. רק מתוך בהייה, הוא טען, יכולים לצמוח רעיונות חדשים. אחרי שנה וחצי של בהייה הוא הודיע שהוא עוזב הכול ועובר לעין יהב שבערבה, כדי להיות הראשון שמצליח לטעת שם פרדס. פרדס? כן, פרדס. לעבור לערבה, בגילו? כן, ילד, בגילי. איך מני בגר אמר? לעולם לא מאוחר לרוקנרול. ואל תדאג, אני אמשיך לבקר אותך פעמיים בשבוע, כרגיל. גם אם אני אצטרך להגיע בטיסה.

שלישי וחמישי. לא משנה מה. לא משנה מי. אפילו לסין — הוא היה טס בשישי בבוקר וחוזר בשלישי בצהריים. בתוך כל הסערות שהוא חולל זה היה העוגן היחיד. אתה יודע שאתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, ילד, נכון? הוא היה אומר בסוף כל פגישה, ומחבק אותו כל כך חזק עד שאייל בקושי היה מצליח לנשום.

*

עכשיו אבא שלו נכנס לשירותים. בנמל התעופה של פריז.

אייל עוצר בעצמו שלא להיכנס אחריו, לוודא שהוא בסדר. ומתקשר לנעמה.

הֵי, היא עונה רק בצלצול השלישי. איך הולך?

סיוט, הוא אומר.

למה סיוט? היא שואלת.

אני כל הזמן מפחד עליו. לא יודע, אולי זה לא היה רעיון טוב לנסוע.

תנסה ליהנות, היא מציעה.

איך אפשר ליהנות כשהוא במצב כזה?

אתה עושה את המעשה הנכון, היא אומרת. הקול שלה חם. אתה עושה בשבילו משהו.

כן, אבל —

לא סתם משהו. משהו שהוא מאוד רוצה —

רגע, הוא יוצא.

תביא לי אותה, אבא שלו אומר ולוקח ממנו את הטלפון לפני שהוא מספיק לתת. מה שלומך, נעמונת? תקשיבי, ילדה, בלי שטויות בזמן שהוא בחו’ל, טוב? יש לך בחור זהב. רואה חשבון. חתיך. לא משחקים עם דברים כאלה, את מבינה מה אני אומר?

הוא שומע את נעמה צוחקת בקול רם בצד השני של הקו. הם מחליפים עוד כמה עקיצות, ואז אבא שלו סוגר את הטלפון, מושיט לו אותו ואומר, התחתנת טוב אתה, לא כמו אבא שלך.

*

נעמה ואבא שלו הסתדרו מצוין מהרגע הראשון. כל כך מצוין, שהוא אפילו הזמין אותה להצטרף אליהם להופעה של יום חמישי. אתה בטוח? אייל שאל אותו. אף פעם לא רציתָ שהחברות שלי יבואו. זאת, לא סתם חברה, אבא שלו פסק. זאת האישה של החיים שלך.

את יודעת, הוא אמר לנעמה כשהם חזרו הביתה אחרי ההופעה ההיא, את החברה הראשונה שלי שלא נבהלת ממנו.

מה יש להיבהל? היא אמרה. הוא ילד.

*

ספרינגסטין, אבא שלו אומר.

הם עומדים ליד מסוע המזוודות ומחכים שהמזוודה שלהם תגיע.

ה־ב־ו־ס. אבא שלו אומר. ועוד עם האי סטריט באנד. אתה יודע שהמתופף שלהם יהודי?

ואללה.

מאקס וינברג.

אייל שותק וחושב: מה נעשה אם המזוודה לא תגיע? כל הבגדים החמים שלו שם.

תראה לי את הכרטיסים, אבא שלו מבקש. אני חייב לראות את זה עוד פעם כדי להאמין.

אייל מוציא את הארנק ושולף את הכרטיסים. אבא שלו לוקח אותם, הופך אותם, ממשש אותם ואומר, יא אללה. ספרינגסטין.

המזוודה שלהם לא יוצאת. פשוט לא יוצאת. עכשיו זה רק הם, ועוד שני אנשים ליד המסוע.

אתה לא מבין, אייליק, אבא שלו אומר. אני הולך לנצח פה את הקללה.

איזה קללה?

בכל מקום שהגעתי אליו בעולם, התברר שפיספסתי את ספרינגסטין בכמה ימים. אמסטרדם, שיקגו, אתונה, הונג קונג. מגיע לעיר. קונה טיים אאוט בקיוסק. מסתכל על ההופעות ורואה שאו שספרינגסטין בדיוק הופיע שם יום לפני או שהוא מגיע לעיר יום אחרי שאני עוזב.

נצטרך למלא טפסים, אייל חושב. לדווח על האבדה. לא טוב. לאבא שלו אסור לעמוד ככה יותר מדי.

שיחקת אותה, אבא שלו מושיט לו את הכרטיסים בחזרה וטופח לו על השכם. טפיחה רפה. ספרינגסטין. בסטאד דה פראנס. מי היה מאמין. והנה גם המזוודה שלנו. זה אתה בחרת את הצבע המכוער הזה?

*

במהלך מסיבת הבר מצווה שלו אבא שלו לקח אותו הצידה ואמר לו: עכשיו כשאתה גבר, יש מקום שאני רוצה לקחת אותך אליו. תהיה מוכן ביום חמישי, ותביא איתך בתיק בגדים להחלפה.

כל השבוע הוא היה בטוח שאבא שלו ייקח אותו לזונה. זה מה שתמיד קורה בסרטים. האבא מביא את הנער המתבגר לאזור הפחות טוב של העיר, נותן לו שטר כסף ביד, מאחל לו בהצלחה ומחכה בחוץ בזמן שהנער יושב על קצה המיטה של הזונה — מאופרת בכבדות, עם גרביונים קרועים — ולא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב מבוכה.

תקשיב, אבא, הוא אמר כשנכנס לרכב שלו ביום חמישי, אני לא רוצה ללכת לזונה. ואם אני לא רוצה, אני לא חייב.

מה…? מאיפה…? למה…? אבא שלו לא הבין. ואז בבת אחת — הבין. ופרץ בצחוק הרועם שלו.

זה לא מצחיק, אייל אמר לו, ובין ה’לא’ ל’מצחיק’ הקול הנמוך שלו התחלף לגבוה.

אבא שלו התאפק בכל כוחו לא לצחוק שוב. אני לא רציתי לקחת אותך לזונה, חמוד שלי, הוא אמר. מה פתאום? שילד שלי ישלם לאישה בשביל שהיא תשכב איתו? תאמין לי שלא יהיה חסר לך סקס בחיים עם הפנים היפות שלך. בסך הכול רציתי לקחת אותך להופעה. הגיע הזמן שתתחיל לשמוע מוזיקה טובה, לא כל הזבל שאימא שמה לך בבית.

וככה זה התחיל. ההופעות של ימי חמישי. ההופעה הראשונה היתה של רפי פרסקי. כמה פעמים ספרת עד עשר. מיליון דולר. הוא לא ישכח את ההופעה הזאת לעולם. אחר כך הם ראו את כל מי שאפשר היה לראות. מוכָּרים ופחות מוכרים. מוצלחים ופחות מוצלחים. וגם אורחים מחו’ל. וגם ג’אז. אם כי בעיקר רוק. גיטרה־בס־תופים, השילוש הקדוש, כמו שאבא שלו קרא לזה.

תמיד בימי חמישי. תמיד שותים בירה אחת לפני, בירה אחת תוך כדי, וכוס קפה שחור לדרך, מהתרמוס שהוא מחזיק מתחת למושב הנהג. תמיד חוזרים לדירה שלו, מורידים את הבגדים עם הריח של הסיגריות, מתקלחים, עולים על טרנינג, שותים כוס תה עם נענע מהעציץ, ומשחזרים את ההופעה: מתווכחים מה היה רגע השיא. כי בכל הופעה, גם הכי גרועה, יש רגע אחד של קסם שבשבילו היה שווה לבוא.

עשרים וחמש שנה, חוץ מהטיול שלו לדרום אמריקה, הם לא פיספסו אפילו יום חמישי אחד של הופעות. ואז הגיעה המחלה, שלא רק שמנעה מהם ללכת להופעות, אלא גם גרמה לקוקו הנצחי של אבא שלו לנשור.

*

קירח וכפוף, הוא מפלרטט עכשיו עם פקידת הקבלה של המלון הקטנטן.

לא ייאמן, אייל חושב.

תנק יו, גורג’ס. הוא אומר לה. אוֹף קוֹרְס, ביוטיפול. ומסנן לעברו, איזה חתיכה, הא?

האב א נייס סטיי, הוא אומר ולוקח ממנה את המפתח לחדר. היא צוחקת. איי הופ טו סי יו סון, הוא מניח את היד שלו על היד שלה לשנייה, ואז מסיר אותה ואומר שוב, גורג’ס.

מי טוּ, מיסטר בנג’מין, היא אומרת.

בת כמה היא נראית לך, הוא שואל אותו בדרך למעלית. בגילך בערך?

אולי קצת יותר מבוגרת, אייל אומר.

אני נותן לה חמישים גג, אבא שלו אומר.

נשים את הדברים ונצא להסתובב קצת? אייל מציע.

תצא אתה. אני צריך לנוח קצת. לשמור כוחות להופעה.

אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא? הוא מופתע. לא אופייני לאבא שלו.

כן, אני אשכב. אראה קצת טלוויזיה. תבוא ותעיר אותי חצי שעה לפני שאנחנו צריכים לצאת.

להביא לך משהו מבחוץ אבא’לה? איזה באגט, קרואסון?

למה לא.

אז מה, באגט או קרואסון?

מה שיש.

אולי בכל זאת תבוא איתי לסיבוב קטן?

יאללה, לך מפה כבר, ילד. שים עליך מעיל רק. שלא תתקרר.

*

קר לו. למרות המעיל. גם מטפטף קצת. טיפות קטנות כאלה, מעצבנות. הוא צועד ברחובות פריז, והיא נראית לו מלוקקת מדי. כל החנויות האלה. והאנשים. לבושים יפה מדי. עיר לעשירים. את כל העניים זרקו לפרוורים. הוא חולף על פני שער הניצחון. כיכר הקונקורד. משקיף על מגדל אייפל. וזה לא עושה לו כלום. זה הגשם הזה. הטיפות שמחלחלות לו לתוך החולצה. הוא קונה מטרייה. אולי זה יעזור. אבל עדיין הכול נראה לו אפור. זה לא הגשם, הוא מבין, זה אבא שלו. לא מתאים לו להישאר במלון. משהו קרה. הוא לא היה צריך להשאיר אותו ככה, זרוק כמו כלב בחדר. הוא נכנס למאפייה, קונה באגט, קרואסון שוקולד וקרואסון בלי כלום. וצועד חזרה למלון. לא חשב שהרחיק עד כדי כך. לא שם לב. ואבא שלו. לבד בחדר. הוא מתקשר לטלפון שלו. אין תשובה. מתקשר שוב. ועדיין אין תשובה. הוא עוצר מונית. אומר לנהג את שם המלון. ומבקש ממנו לנסוע מהר. הוא מכין את הכסף מראש. לא לבזבז זמן. ומזנק מהמונית איך שהיא עוצרת. הוא חולף על פני עמדת הקבלה הריקה. שומט את המטרייה הרטובה בדרך. מטפס במדרגות לחדר. מדלג שתיים־שתיים. אבל כשהוא מגיע לדלת, מעט מתנשם, תלוי על הידית שלט של ‘דו נוט דיסטרב’.

*

הוא מנסה לפתוח את הדלת. היא נעולה מבפנים.

הוא נוקש עליה. ואין תשובה.

הוא דופק עליה עם אגרוף מלא. ואין תשובה.

הוא דופק חזק יותר עם האגרוף, כמה פעמים, ואז שומע צחקוק נשי ואחריו את הקול של אבא שלו: אייליק, אני עסוק פה קצת. תחכה לי בלובי, מותק. אני ארד כשאני אסיים.

*

אחרי שעתיים וחצי שהוא מחכה לו בלובי הזעיר והשומם, אחרי שקרא את כל חוברות הטיים מגזין שהיו בסלסילה, הוא מתקשר לנעמה ומספר לה מה קורה.

איזה אליל, היא מבסוטה.

מה אליל? הוא מתחלחל. אנחנו הולכים לאחר להופעה.
כבר עכשיו אנחנו מאחרים. וזה גם מסוכן. במצבו. כל ההתרגשות הזאת.

אז מה אתה רוצה לעשות?

לא יודע. לפרוץ את הדלת.

השתגעת? תן לו ליהנות. מי יודע, אולי זאת הפעם האחרונה ש —

אל תגידי את זה.

סליחה. לא התכוונתי. אבל באמת, אייליק, תפרגן לו קצת.

ומה עם ההופעה?

אז תפסידו כמה שירים. מה הביג דיל.

*

בשמונה בערב, שעת פתיחת ההופעה, אבא שלו יורד ללובי. מקולח. עם מעיל וצעיף. מחזיק בידה של פקידת הקבלה. גוּד ביי, גורג’ס, הוא אומר ומנשק אותה על הפה. אנג’וי דה קונצרט, מיסטר בנג’מין, היא אומרת, ופותחת עבורם את הדלת.

*

מה יש לך שם, באגט, קרואסון? תביא קצת, אני מת מרעב, הוא אומר אחרי שהם נכנסים למונית.

קח, אייל משליך לעברו את השקית. יודע שאבא שלו יבין מהמחווה הזאת שהוא כועס.

מצטער שהיית צריך לחכות לי כל כך הרבה זמן, ילד, הוא אומר וקורע חתיכה מהבאגט בשיניים.

זה בסדר.

זה בגלל הוויאגרה, אתה מבין. זאת ההמצאה הכי גדולה מאז הגיטרה החשמלית, אבל מה, לוקח לה זמן להתחיל להשפיע. בדף הוראות כתוב שעה, אבל אצלי זה שעה וחצי, לפעמים שעתיים. בדרך כלל אני לוקח אותה מספיק זמן מראש, אבל פה לא יכולתי לדעת מראש, אז עד שלקחתי, ועד שהעסק התחיל להתרומם —

זה בסדר, אבא. אתה לא חייב להיכנס לפרטים.

למה לא? איך אומרים, יום אחד, בן, כל זה יהיה שלך.

אנחנו מאחרים להופעה, אבא.

אז נפסיד שיר או שניים. מה הביג דיל.

*

כל השערים של הסטאד דה פראנס סגורים כשהם מגיעים. על כל שער מופקד גברתן, ובפי כל הגברתנים אותה בשורה מרה: המשטרה הורתה לסגור את האצטדיון לכניסת צופים נוספים. מתברר שהיו אנשים שנכנסו עם כרטיסים מזויפים, והצפיפות בפנים גדולה מדי כבר עכשיו.

בָּאט וי הָאב רִיל טִיקטס! וי קיים אול דה ויי פרום איזראל! אייל מספר שוב ושוב. בכל שער. ושוב ושוב נתקל באותו מבט אטום. על הכרטיסים שלכם מצוינת שעת ההופעה, אומר לו גברתן מנומס יחסית. אם הייתם מגיעים בזמן, לא היתה שום בעיה.

אני לא מאמין, הוא חוזר לאבא שלו, שממתין ליד דוכן שמציע למכירה כוסות עם הדפס של הבוס. מה נעשה?

מבפנים נשמעים הצלילים הראשונים של דַנסינג אִין דֶה דַארק, ואחריהם נהמה אדירה של הקהל.

תן לי את הכרטיסים, אבא שלו אומר.

הוא מושיט לו את הכרטיסים, ואבא שלו ניגש לשער הקרוב ביותר. הוא משוחח עם הגברתן. מראה לו את הכרטיסים שלהם. ואז שולף מהארנק חתיכת נייר מקופלת, פורש את הקיפול ומראה לו גם אותה. הגברתן מניח יד על הכתף שלו. חוכך בסנטרו מעט. ואז לוחש לו משהו באוזן. אבא שלו חוזר אליו ואומר לו בלחש, הוא מכניס אותנו, אבל אסור שאף אחד ישים לב. כשהם מגיעים לשער הגברתן פותח אותו לכדי סדק, ברוחב של אדם אחד, מזרז אותם להיכנס במהירות וסוגר את השער מיד אחרי שהם נכנסים.

תוך כדי שהם עולים במדרגות ליציעים, הוא שואל את אבא שלו: איך שיכנעת אותו? מה אמרת לו?

מה שאמרתי לפקידת הקבלה במלון, אבא שלו אומר. ובאותו רגע נגלה לעיניהם שטיח הקהל.

*

כבר אין טעם לחפש את המקומות המסומנים שלהם, אז הם קונים שתי בירות ומתמזגים בתוך ההמון. הם מוצאים מקום שנוח לעמוד בו, עם תצפית לא רעה לעבר הבמה. ספרינגסטין נשקף אליהם גם מהמסכים. שניים מכל צד. ג’ינס וטי־שרט, בלי הבנדנה המפורסמת. כבר אין לו מספיק שיער בשביל בנדנה. אבל הוא זז כמו נער. רץ, קופץ, פעם אחת אפילו נעמד על הפסנתר. מזיע במצח. מזיע בחזה. כמעט לא מדבר בין השירים. מניף את החשמלית ביד ימין בפתיחה של כל שיר כמו שמנצח מניף את השרביט. מתקרב לקהל. נבלע בתוכו. חוזר. שר את גְלורי דֵייז. ואז את רוזליטה. ואז את השיר הזה מהסרט ‘קליפורניה’. ואז שיר מ’נברסקה’ שאבא שלו מכיר בעל פה והוא לא. הגיטריסטית? היא אשתו השנייה, פטי סקיאלפי! אבא שלו צועק לו לאוזן. ואייל מהנהן. לאט־לאט, שיר אחרי שיר, הוא מרפה מהדאגה, ומרשה לעצמו להתמסר למוזיקה. בכל זאת, ספרינגסטין. כשהוא חזר מהטיול בדרום אמריקה — חודש לפני הזמן בגלל הריב הגדול עם עידו — היתה לו עצירה בנמל התעופה במדריד, והוא נכנס לחנות דיסקים וביקש לשמוע אוסף של הבוס. הלהיטים הגדולים. זה היה אחרי חצי שנה של סלסה, והגוף שלו כבר היה בקריז קשה לרוק. הוא עמד שם עם האוזניות ועם עיניים עצומות באמצע החנות וצרח את בּוֹרן טוּ רָאן כל כך חזק, שהמוכרת היתה צריכה לשים לו יד על הכתף ולבקש שינמיך את הווליום.

עכשיו הוא צורח את בורן טו ראן חופשי. יחד עם אבא שלו. טְרַאמְפְּס לַייק אָס. ואז, מיד אחרי שבורן טו ראן מתרסק אל סיומו במפולת חבטות של המתופף היהודי, נשמעים מיד, בלי פאוזה בכלל, הצלילים הראשונים של Hungry Heart. אבא שלו מלכסן אליו מבט, ושניהם יודעים, בלי להחליף מילה, שהנה זה מגיע: רגע השיא. האי סטריט באנד מושכים קצת את הפור פליי. משחקים עם התשוקה של הקהל לשיר כבר את הבית הראשון. עוד מהלך אקורדים ועוד מהלך אקורדים ועוד מהלך אקורדים — ובסוף זה קורה. ספרינגסטין מרים את הגיטרה ביד ימין, וביד שמאל מפנה את המיקרופון לקהל.

Got a wife and kids in Baltimore jack

I went out for a ride and I never went back

Like a river that don‘t know where it‘s flowing

I took a wrong turn and I just kept going

Everybody‘s got a hungry heart, everybody‘s got a hungry heart

שישים אלף איש שואגים את לבם הרעב. גם הוא שואג. עם אבא שלו. שמניח לו יד על הכתף הקרובה במהלך הבית השני, חצי מחבק, חצי נתמך.

*

אחרי שהשיר נגמר הוא רוצה לחזור למלון. הוא לא מרגיש טוב.

אבל —

אתה יכול להישאר, אייליק. יש עוד חצי הופעה לפחות. ואז ההדרנים.

מה פתאום, אני בא איתך.

במדרגות הוא מתיישב. אין לו כוח להמשיך לרדת. תנוח רגע, אבא’לה, אייל מציע. קח אוויר. מאחוריהם נשמעים הצלילים הראשונים של בריליאנט דיסגייז. אייל מתעלם מהדחף שחולף בו לשוב לאצטדיון, ומתיישב לידו.

איזה שיר, אבא שלו אומר. מהגדולים.

אייל שותק.

אבא שלו מנסה לקום ולהמשיך לרדת לכיוון היציאה, אבל באמצע התנועה קורס חזרה למדרגה.

בוא, אייל אומר לו, אני אקח אותך שק־קמח.

*

הוא לוקח אותו שק־קמח עד למונית וחושב, כמה קל הוא.

כשהמונית מגיעה למלון, אבא שלו כבר ישן לגמרי והוא נושא אותו על הידיים עד ללובי. פקידת הקבלה, שהתחלפה בינתיים, עוזרת לו לפתוח את דלת המעלית. אבל כשהוא מגיע לחדר, אין מי שיעזור לו לפתוח את הדלת, אז הוא מחזיק את אבא שלו ביד אחת באוויר, וביד השנייה מסובב את המפתח במנעול. הוא נכנס לחדר, נזהר שלא לחבוט את הראש של אבא שלו באחד הקירות, מניח אותו במיטה ברכות, מכסה אותו בשמיכה, ואז מוסיף מעליה גם את השמיכה שלו.

הוא מכוון את ההשכמה בסלולרי לשמונה בבוקר. זה אמור להספיק להם. הם צריכים להיות בשדה התעופה בעשר. מזל שלא לקח את הדיל של השני לילות, הוא חושב. הוא נשכב במיטה, בלי שמיכה, מנסה להירדם ולא מצליח. אם אימא שלו היתה בחיים, הוא היה מתקשר אליה. אבל היא לא. הוא מסמס לנעמה, ‘ערה?’ אבל היא לא עונה. הוא קורא אס־אם־אסים ישנים שהיא שלחה לו ומפנטז את הקול החם שלה אומר אותם:

תביא גם פיתות.

בתשע, תשע וחצי.

גם אני אליך.

הוא מניח את הסלולרי בצד, מכבה את האור, מנסה שוב להירדם. ושוב לא מצליח. הבסים של ההופעה עדיין פועמים לו בגוף. הוא מדליק את האור ומסתכל על השמיכות שמכסות את אבא שלו עולות ויורדות בקצב הנשימה שלו, עד שקרני שמש ראשונות נכנסות דרך החלון הקטן של החדר.

*

בבוקר אבא שלו כבר מסוגל ללכת בכוחות עצמו, אבל הוא חיוור מאוד. ולא קל לו לדבר. כל מילה עולה לו במאמצים אדירים. למעשה, מרגע שהוא מתעורר במלון ועד שהם מתיישבים במטוס של אל על, הוא מדבר רק שלוש פעמים.

בפעם הראשונה, אחרי הצ’ק־אאוט במלון, כשאייל מציע שבמקום לנמל התעופה הם ייסעו לבית חולים, כי אולי הוויאגרה… זאת אומרת, אולי משהו בתופעות הלוואי…

אבא שלו מנענע בראשו לשלילה ואומר בנחרצות: שום רופא!

בפעם השנייה, כשנהג המונית מדליק את הרדיו והצלילים של סַאנְדֵיי בְּלָאדי סַאנדֵיי ממלאים את חלל הרכב, הוא מחייך ואומר: מהגדולים.

ובפעם השלישית, בתור המשתרך ממש לפני הכניסה למטוס, הוא מסתובב אליו ושואל, תוך כדי שהוא לוקח אוויר בין מילה למילה: למה אתה ונעמה לא… עושים ילד… זה הדבר הכי… לְמה בדיוק… אתם מחכים?

בין לבין אייל טורח סביבו. מביא לו דברים. סוחב לו תיקים. עוזר לו לקנות מתנות לנעמה בחנות הקוסמטיקה. ומפטפט כל העת כדי למלא את החלל הריק שאבא שלו לא נוהג להשאיר.

דווקא על השאלה האחרונה שלו, בקשר לילד, הוא לא מספיק לענות. כי דיילת אסרטיבית מזרזת אותם להיכנס לקבינה. ובקבינה רועש וצפוף מדי בשביל שיחה אינטימית כזו. וברגע שאבא שלו מתיישב במושב ליד החלון, הוא מתכסה בשמיכה ונרדם מיד (מה היה עונה לו? הוא חושב. את האמת: שהאישה של החיים שלו צעירה ממנו בשבע שנים. ולא מתאים לה להיכנס להיריון באמצע ההתמחות. והוא, במקום להתעקש איתה, במקום להכתיב או לריב, מחכה בסבלנות, כן, בסבלנות, שזה יבוא ממנה).

גם הוא נרדם לבסוף. הוא מנסה להילחם בעייפות שלו. לשתות קפה. לצעוד במעבר הלוך ושוב. לראות סרט מתח עם ברוס ויליס. אבל הלילה הלבן בחדר המלון נותן את אותותיו, ולאט־לאט עפעפיו נמשכים זה אל זה, ואחרי שהוא מרחרח את אבא שלו עוד פעם אחת — פאקו ראבאן, לא ברור מתי הוא הספיק להזליף אותו — הוא שוקע בשינה עמוקה.

*

הוא מתעורר ממש עם הנחיתה, ומיד מסתכל שמאלה. השמיכה של אבא שלו לא עולה ולא יורדת. הוא שואל: אבא’לה? ואין תשובה. הוא מחלץ את היד של אבא שלו מתוך השמיכה ואוחז בשורש כף היד, לבדוק דופק.

מסביב אנשים ממשיכים להוציא מזוודות מהתאים. כמה צפצופים של טלפונים סלולריים נשמעים. ואבא שלו. לידו. עיניו פקוחות לרווחה.

הוא סוגר את העפעפיים של אבא שלו, בעדינות, ומכסה את הפנים שלו בשמיכה, מחכה עד שאחרון הנוסעים יֵרד מהמטוס, וקורא לדיילת.

*

חולפות מספר שנים עד שהוא מסוגל לשמוע שיר של ספרינגסטין. נעמה כבר יודעת: בכל פעם שמתחיל שיר שלו ברדיו, היא צריכה להעביר תחנה. באוסף התקליטים של אבא שלו, שהוא מקבל בירושה (יחד עם חובות לא קטנים לקניינים ולספקים), יש תשעה תקליטים של הבוס. מתוכם ארבעה בוטלגים נדירים של הופעות. הוא מסדר אותם יפה על מדפי הגבס בסלון, לפי סדר כרונולוגי. אבל הם נותרים חתומים.

ואז, בוקר אחד, הוא מסיע את תובל לגן, ובועז כהן משמונים ושמונה אף אם אומר: ועכשיו, ברוס ספרינגסטין והלב הרעב שלו.

האצבע שלו כבר נשלחת להעביר תחנה, אבל קופאת בשנייה האחרונה.

הצלילים הראשונים של הפתיחה של השיר נשמעים. ואז בוקע הקול החרוך של הבוס.

כשהם מגיעים לגן, השיר כבר בבית האחרון.

Everybody needs a place to rest

Everybody wants to have a home

Don‘t make difference what nobody says

Ain‘t nobody want to be alone

Everybody‘s got a hungry heart, everybody‘s got a hungry heart

הוא נשאר לשבת במכונית עד הצלילים המסיימים, ודרך המראה הוא רואה שתובל ממשיך להזיז את הרגליים הקטנות שלו לפי הקצב, גם אחרי שהשיר נגמר.