החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבחירה

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2012 | 320 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"הם אומרים לך את מי לאהוב, אבל מה אומר לך הלב שלך?"

קאסיה חיה בעולם מושלם. זהו עולם סגור שבו המִנְהֲלָנים מחליטים את מי תאהב, היכן תעבוד ומתי תמות. קאסיה סומכת על הבחירות שלהם ובמיוחד על הבחירה בבן הזוג המושלם, חבר הילדות שלה זַאנְדֵר. אבל קאסיה מגלה באקראי נער אחר ושמו קֵי, הנער שהמִנְהֲלָנים בחרו להסתיר מפניה. עתה מתחיל הספק לכרסם בלבה והשאלות לא נותנות לה מנוח. היא נמשכת אחרי קֵי בחוטים דקים של סקרנות ושל רגש וניצבת מול בחירות בלתי אפשריות: בין זאנדר לקֵי, בין אהבה בטוחה להתאהבות מטלטלת, בין העולם המוכר שבו חיה לעולם המסוכן שקֵי מוליך אותה אליו. האם חופש בחירה מוביל בהכרח לאושר או אולי לשרשרת של טעויות בדרך אל הלא נודע? הבחירה מאת הסופרת האמריקנית אלי קוֹנְדי הוא ספר ראשון בטרילוגיה לנוער שכבשה את דמיונם של הקוראים ואת רשימות רבי־המכר. זכויות התרגום לספרי הסדרה נמכרו ל־30 מדינות וזכויות לסרט נמכרו לחברת דיסני. "ספר הנוער החם ביותר מאז משחקי הרעב!" אנטרטיינמנט ויקלי

מקט: 15100160
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

עכשיו, משגיליתי איך לעוף, באיזה כיוון אבחר להמשיך אל תוך הלילה? כנפי אינן לבנות ואין בהן נוצות; הן ירוקות, עשויות ממשי ירוק שנרעד ברוח ומתקפל כשאני נעה — קודם כול במעגל, אחר כך בקו ישר ולבסוף בצורה פרי דמיוני. החשכה שמאחורי איננה מטרידה אותי, וגם לא הכוכבים שלפני.

אני מחייכת לעצמי על הדמיון המטופש שלי. אנשים לא יכולים לעוף, למרות שלפני שנוצרה הקהילה, היו אגדות על כאלה שעפו. פעם ראיתי ציור שלהם. כנפיים לבנות, שמים כחולים, טבעות זהב מעל לראשיהם, עיניהם מופנות למעלה בהפתעה, כאילו הם לא מאמינים למה שצייר האמן, לא מאמינים שרגליהם לא נוגעות באדמה.

הסיפורים האלה לא נכונים. אני יודעת את זה. אבל הערב קל לי לשכוח. רכבת האוויר טסה, מתקדמת בגלישה חלקה בשמי הלילה המכוכבים ולבי דוהר מהר כל כך עד שדומה שבכל רגע אוכל לצאת ולִדאות בשמים.

"למה את מחייכת?" תוהה זַאנְדֶר בעודי מחליקה את הקפלים בשמלת המשי הירוקה שלי.

"בגלל כל הדברים," אני עונה, וזאת האמת. חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה: לנשף ההתאמה שלי, שם אראה לראשונה את פניו של הנער שהותאם לי. לראשונה אשמע את שמו.

אני חסרת סבלנות. רכבת האוויר מתקדמת במהירות אבל לא מספיק מהר. היא מפלחת את הלילה חרישית וצליליה הם רקע לגשם הקל של קולות הורינו ולפעימות לבי המהירות כברק.

גם זאנדר כנראה יכול לשמוע את לבי הולם, מפני שהוא שואל, "את מתוחה?" במושב שלצדו מתחיל אחיו הגדול לספר לאמי את סיפור נשף ההתאמה שלו. בעוד זמן קצר גם לזאנדר ולי יהיה סיפור משלנו.

"לא," אני עונה. אבל זאנדר הוא החבר הכי טוב שלי. הוא מכיר אותי היטב.

"שקרנית," הוא מקניט אותי. "את מתוחה ועוד איך."

"אתה לא?"

"אני לא. אני מוכן." הוא עונה ללא היסוס, ואני מאמינה לו. זאנדר הוא בנאדם כזה שיודע מה הוא רוצה.

"זה בסדר שאת מתוחה, קאסיה," הוא אומר בנימה עדינה יותר. "כמעט תשעים ושלושה אחוזים מאלו שמשתתפים בנשף ההתאמה שלהם מביעים סימני מתח."

"למדת בעל־פה את כל החומר הרשמי על ההתאמה?"

"כמעט," מגחך זאנדר. הוא פורש את זרועותיו וכאילו אומר, למה ציפית?

התנועה שלו מצחיקה אותי, וחוץ מזה גם אני למדתי בעל־פה את כל החומר. זאת לא חוכמה כשקוראים את זה כל כך הרבה פעמים וכשההחלטה חשובה כל כך. "אז אתה במיעוט," אני אומרת. "בשבעה אחוז שלא מראים שום סימני מתח."

"כמובן," הוא מאשר.

"איך ידעת שאני במתח?"

"כי את לא מפסיקה לפתוח ולסגור את זה." זאנדר מצביע על הפריט המוזהב שבידי. "לא ידעתי שיש לך פריט." מסתובבים בקרבנו כמה אוצרות מהעבר. אמנם מותר לכל אזרח בקהילה להחזיק בפריט אחד, אבל קשה להשיג את הפריטים. אלא אם כן אבותיך דאגו להוריש לך דברים במהלך השנים.

"לא היה לי עד לפני כמה שעות," אני אומרת לו. "סבא שלי נתן לי אותו ליום ההולדת. הוא היה שייך לאמא שלו."

"איך קוראים לזה?" שואל זאנדר.

"פודרייה," אני עונה. אני אוהבת מאוד את הקופסה הקטנה. גם אני קטנה. אני גם אוהבת את צליל הנקישה הנעים שהיא משמיעה כשסוגרים אותה.

"מה המשמעות של ראשי התיבות והמספרים?"

"אני לא ממש יודעת." אני מלטפת באצבעותי את האותיות אסמ ואת הספרות 1940 החרותות על המשטח המוזהב. "אבל תראה," אני אומרת לו ופותחת את הפודרייה כדי להראות לו אותה מבפנים: מראה קטנה עשויה מזכוכית אמיתית ושקע קטן שבו החזיקה בעלת הפריט המקורית פודרה בשביל לאפר את פניה, ככה סיפר לי סבא. אני משתמשת בשקע כדי לאחסן את שלוש גלולות החירום שיש לכל אחד — אחת ירוקה, אחת כחולה ואחת אדומה.

"זה נוח," אומר זאנדר. הוא מותח את זרועותיו קדימה ואני מבחינה שגם לו יש פריט — זוג חפתי פלטינה מבריקים. "אבא שלי השאיל לי אותם אבל אי אפשר להכניס לתוכם שום דבר. הם חסרי תועלת לחלוטין."

"אבל הם נראים טוב." מבטי נודד אל פניו של זאנדר, אל עיניו שצבען כחול בהיר, אל השיער הבלונדיני ואל החליפה הכהה והחולצה הלבנה. הוא תמיד היה יפה, גם כשהיינו קטנים, אבל אף פעם לא ראיתי אותו מהודר כל כך. מרחב התמרון של הבנים בבחירת בגדים מצומצם מזה של הבנות. החליפות בסך הכול די דומות זו לזו אבל הם יכולים לבחור את צבע החולצה והעניבה, ואיכות הבדים טובה בהרבה מאלה של התלבושת. "אתה נראה טוב." הנערה שתגלה שהוא המותאם שלה תהיה מאושרת.

"טוב?" אומר זאנדר ומרים גבה. "זה הכול?"

"זאנדר," אומרת אמו היושבת לצדו בשעשוע מהול בנזיפה.

"את נראית נפלא," אומר לי זאנדר, ואני מסמיקה מעט למרות שאני מכירה את זאנדר כל חיי. בשמלה הזאת אני מרגישה נפלא: היא בצבע ירוק־קרח, עם חצאית קפלים ארוכה. התחושה יוצאת הדופן של חלקלקות המשי על העור שלי גורמת לי לחוש גמישה וחיננית.

כשנגלה לעינינו בית העירייה אבא ואמא שלי, שיושבים לצדי, נושמים יחד נשימה עמוקה. הוא מואר בתאורת האירועים המיוחדים, מנצנץ בלבן ובכחול המעידים על כך שמתקיימת בו חגיגה. אני עדיין לא רואה את מדרגות השיש שבקדמת הבניין אבל אין לי ספק שהן יהיו מצוחצחות ומבריקות. כל חיי חיכיתי לעלות במדרגות השיש הנקיות ולחצות את דלתות הבניין. תמיד ראיתי אותו מרחוק אבל מעולם לא נכנסתי לתוכו.

אני רוצה לפתוח את הפודרייה ולבדוק את עצמי במראה כדי לוודא שאני נראית במיטבי. אבל מכיוון שאני לא רוצה להיראות יהירה אני מסתפקת במבט חטוף בהשתקפות הפנים שלי על המכסה.

מכסה הפודרייה הקמור מעוות מעט את פני, אבל זו עדיין אני. עיניים ירוקות. שיער חום־נחושת שנראה זהוב יותר מאשר במציאות. אף קטן וישר. סנטר עם רמז לגומה, כמו של סבא שלי. כל הסממנים החיצוניים שהופכים אותי לקאסיה מריה רייס, בת שבע־עשרה בדיוק.

אני הופכת את הפודרייה בידי ומתבוננת בהתאמה המושלמת בין שני חלקיה. גם ההתאמה שלי עומדת להיות חלקה כמוה, והסימן הראשון לכך הוא שאני כאן הערב. מכיוון שיום ההולדת שלי חל בחמישה־עשר בחודש, יום הנשף החודשי, תמיד קיוויתי שאותאם בדיוק ביום ההולדת שלי — אבל ידעתי שזה לא בהכרח יהיה כך. הזמנה לנשף אפשר לקבל עד שנה אחרי יום ההולדת השבעה־עשר. כשהופיעה לפני שבועיים הודעה במסוף שאכן אותאם ביום ההולדת שלי כמעט יכולתי לשמוע את הקליק של החלקים המסתדרים במקומם, בדיוק כמו שדמיינתי במשך זמן רב כל כך. כי אמנם לא הייתי צריכה לחכות אפילו יום שלם להתאמה, אבל במובן מסוים חיכיתי כל חיי.

"קאסיה," אומרת אמי בחיוך. אני ממצמצת ומביטה למעלה בהפתעה. ההורים שלי עומדים, מוכנים לירידה. גם זאנדר עומד ומותח את שרווליו. אני שומעת אותו נושם נשימה עמוקה ומחייכת לעצמי. אולי הוא בכל זאת קצת מתוח.

"קדימה," הוא אומר לי. חיוכו נעים וטוב כל כך. אני שמחה שהזמינו אותנו באותו חודש. בילינו יחד חלק כה נכבד מהילדות שרק טבעי שנבלה יחד גם את סופה.

אני מחייכת אליו בחזרה ומאחלת לו את האיחול הטוב ביותר שקיים בקהילה, "שתזכה לתוצאות מיטביות."

"גם את, קאסיה," הוא אומר.

כשאנחנו יוצאים מרכבת האוויר וצועדים לעבר בית העירייה משלבים הורי את זרועותיהם בזרועותי, אחד מכל צד. אני מוקפת כרגיל באהבתם.

הערב רק שלושתנו כאן. אחי, בראם, לא יכול לבוא לנשף ההתאמה מפני שהוא עדיין לא בן שבע־עשרה, כלומר צעיר מכדי להשתתף. הנשף הראשון שבו אתה משתתף הוא תמיד הנשף שלך. אני אוכל להשתתף בנשף של בראם מפני שאני אחותו הגדולה. אני מחייכת לעצמי ותוהה איך תהיה ההתאמה שלו. אני אגלה בעוד שבע שנים.

אבל הערב הוא הערב שלי.

***

קל לזהות אותנו המותאמים. אנחנו לא רק צעירים מיתר הנוכחים, אנחנו גם מרחפים בשמלות יפהפיות ובחליפות מחויטות, ואילו ההורים והאחים הבוגרים שלנו לבושים בתלבושת, רקע שכנגדו אנחנו זוהרים. מנהלני העירייה מחייכים אלינו בגאווה, ולבי מתנפח כשאנחנו נכנסים לבניין שכיפתו מעוגלת.

חוץ מזאנדר שמנופף אלי לפרֵדה כשהוא חוצה את החדר בדרכו לאזור הישיבה שלו, אני מזהה נערה נוספת שאני מכירה ששמה ליאה. היא בחרה בשמלה האדומה בהירה. זאת בחירה טובה בשבילה מפני שהיא מספיק יפה והבולטות רק תדגיש זאת. אבל היא נראית מודאגת ומפתלת ללא הרף את הפריט שלה, צמיד אדום משובץ אבנים טובות. אני קצת מופתעת לראות כאן את ליאה. הייתי חושבת שהיא תבחר להיות רווקה.

"תראי את כלי האוכל," אומר אבא שלי כשאנו מוצאים את מקומותינו בשולחן הנשף. "זה מזכיר לי את פריטי הווג'ווּד שמצאנו בשנה שעברה…"

אמא שלי מסתכלת עלי בשעשוע ומגלגלת עיניים. אפילו בנשף ההתאמה הוא לא מסוגל להפסיק לשים לב לדברים האלה. אבא שלי מבלה חודשים בעבודה בשכונות ישנות, שעוברות שחזור והופכות לרבעים חדשים לשימוש הציבור. הוא בא במגע עם שרידים של חברה שאינה עתיקה כפי שנדמה לנו. עכשיו למשל הוא עובד על פרויקט שחזור מעניין במיוחד: ספרייה ישנה. הוא ממיין את הדברים שהקהילה סימנה כחשובים ומפריד אותם מהדברים האחרים.

אבל אז אין לי בררה אלא לצחוק מפני שאמא שלי חייבת להעיר על הפרחים שהם חלק מתחום העיסוק שלה כעובדת בגן הבוטני. "הו, קאסיה! תראי את הקישוט המרכזי. חבצלות." היא לוחצת את ידי.

"הנכם מתבקשים לשבת," אומר מנהלן העומד על הבמה. "מיד תוגש ארוחת הערב."

אנחנו מתיישבים בחיפזון קומי כמעט. אנחנו אמנם מתפעלים מכלי האוכל ומהפרחים, ונכון שהגענו בשביל ההתאמה, אבל אנחנו קצרי רוח לטעום את האוכל.

"אומרים שהארוחה תמיד מבוזבזת על המותאמים," אומר גבר עליז למראה היושב מולנו ומחייך אל יושבי השולחן. "הם כל כך נרגשים שהם לא מסוגלים לטעום אפילו פירור." זה נכון; נערה בשמלה ורודה, שיושבת בהמשך השולחן, נועצת מבט בצלחת שלה ולא נוגעת בשום דבר.

אבל נראה שאני לא סובלת מהבעיה הזאת. אמנם אני לא זוללת, אך אני טועמת קצת מהכול — ירקות צלויים וירקות טריים ופריכים, בשר עסיסי וגבינה נימוחה. לחם אוורירי וחם. הארוחה היא כמו ריקוד, כאילו אנחנו בנשף ריקודים ולא סתם נשף. המלצרים מחליקים לעברנו את הצלחות בתנועות חינניות. בדומה לנו, האוכל התהדר בעיטורים ובעשבי תיבול. ואנחנו מרימים את המפיות הלבנות, המזלגות הכסופים וגביעי הבדולח הנוצצים כמו במקצב מוזיקלי.

אבא שלי מחייך באושר כשבסוף הארוחה מלצר מניח לפניו פרוסת עוגת שוקולד וקצפת טרייה. "נפלא," הוא לוחש כל כך בשקט שרק אמי ואני מסוגלות לשמוע.

אמא שלי קצת צוחקת עליו, מקניטה אותו והוא מושיט יד ואוחז בידה.

כשאני נוגסת בעוגה אני מבינה את התלהבותו. היא עשירה אבל לא כבדה מדי, עמוקה וכהה ומלאת טעם. זה הדבר הכי טעים שאכלתי מאז הארוחה המסורתית בחג החורף שהיה לפני כמה חודשים. אני מצטערת שבראם לא יכול לאכול מהעוגה ולרגע אני שוקלת לשמור לו קצת משלי. אבל אין שום דרך לקחת בשבילו חתיכה. היא לא תיכנס לפודרייה שלי. וזה יהיה בלתי מנומס להסתיר את זה בארנק של אמא שלי בהנחה שהיא תסכים, והיא לא. אמא שלי לא מפֵרה את החוקים.

אני לא יכולה לשמור לאחר כך. זה עכשיו או לעולם לא.

רגע אחרי שהכנסתי את הביס האחרון לתוך הפה מודיע הכרוז, "הגיעה השעה להכריז על ההתאמות."

אני בולעת בהפתעה ולרגע אני מרגישה דקירת כעס בלתי צפויה: לא נתנו לי להתענג על הביס האחרון של העוגה.

"ליאה אבּי."

ליאה מפתלת את הצמיד בפראות ונעמדת, ממתינה לראות את פניה על המסך. היא מקפידה שידיה יישארו שמוטות כדי שהנער שנמצא בבניין עירייה אחר, אי־שם, יראה רק נערה יפה ובלונדינית ולא את ידיה המודאגות מפתלות ומסובבות את הצמיד.

מוזר שאנחנו נאחזים בפיסה מהעבר בשעה שאנחנו ממתינים לעתיד.

כמובן יש סדר להתאמות. כל בנייני העירייה ברחבי המדינה מלאים באנשים וההתאמות מוכרזות על פי סדר אלפביתי של שמות המשפחה של הבנות. אני קצת מרחמת על הבנים, אין להם מושג מתי יקראו בשמם, מתי הם יצטרכו לעמוד כך שבנות שנמצאות בבניין עירייה אחר יקבלו אותם כהתאמה שלהן. מכיוון ששם המשפחה שלי הוא רייס אני אהיה מתישהו לקראת סוף האמצע. התחלת הסוף.

על המסך מבזיקות פניו של נער בלונדיני ונאה. כשהוא רואה את פניה של ליאה אצלו על המסך הוא מחייך וגם היא מחייכת. "ג'וזף פטרסון," אומר הכרוז. "ליאה אבי, הותאמת לג'וזף פטרסון."

הממונה על ניהול הנשף מביאה לליאה תיבת כסף קטנה; אותו דבר מתרחש על המסך בצד של ג'וזף פטרסון. כשליאה מתיישבת היא מביטה בכמיהה בתיבה, כאילו היא משתוקקת לפתוח אותה בו ברגע. אני מבינה אותה. בתוך התיבה נמצא מיקרו־כרטיס ובו רקע על הנער שהותאם לה. כולנו נקבל תיבה כזאת. מאוחר יותר ישמשו התיבות כמקום אחסון לטבעות חוזה הנישואים.

המסך מקרין שוב את תמונת שומר המסך: נער ונערה מחייכים זה לזה וברקע אורות מנצנצים ומנהלן לבוש לבן. למרות שהקהילה מתזמנת את ההתאמות ביעילות המרבית עדיין יש רגעים שבהם חוזר המסך לתמונה הזאת, ופירוש הדבר שמשהו קורה במקום אחר ועלינו לחכות. התאמה היא דבר מסובך להפליא שמזכיר את צעדי המחול המסובכים שנהגו לרקוד בעבר. אך לריקוד הזה יש כוריאוגרף אחד ויחיד — הקהילה.

התמונה נעלמת.

הכרוז קורא בשם אחר — נערה אחרת קמה על רגליה.

עד מהרה בידיהם של עוד ועוד ממשתתפי הנשף תיבות כסף קטנות. כמה אנשים מניחים אותן מולם על המפה הלבנה, אבל רובם אוחזים בהן בזהירות, מסרבים להרפות מעתידם זמן כה קצר אחרי שקיבלו אותו.

אני לא רואה אף נערה נוספת שלבושה בשמלה ירוקה. לא אכפת לי. אני אוהבת את המחשבה שבמשך ערב אחד אני לא נראית כמו כולם.

אני מחכה, אוחזת את הפודרייה ביד אחת ואת ידה של אמי ביד השנייה. כף ידה מזיעה. לראשונה אני מבינה שגם היא ואבא שלי מתוחים.

"קאסיה מריה רייס."

הגיע תורי.

אני נעמדת, מרפה מהיד של אמי ופונה אל המסך. אני מרגישה את לבי הולם ומתפתה להניע את ידַי כמו ליאה, אבל עומדת קפואה במקומי, סנטרי מורם והעיניים נעוצות במסך. אני מביטה ומחכה, נחושה שהנערה שתיראה על מסך בניין העירייה אי־שם ברחבי הקהילה תעשה רושם של נערה יציבה, רגועה ומקסימה, הפנים הטובות ביותר של קאסיה מריה רייס שאני יכולה להציג.

אבל כלום לא קורה.

אני עומדת ונועצת מבט במסך, ועם חלוף השניות זה כל מה שאני יכולה לעשות כדי לא לזוז, כדי להמשיך לחייך. אני מתחילה לשמוע סביבי לחשושים. מזווית העין אני רואה את אמי שולחת את ידה כמו לאחוז שוב בידי, ומיד מושכת אותה בחזרה.

נערה בשמלה ירוקה עומדת ומחכה בלב הולם. אני.

המסך חשוך ונשאר חשוך.

יש לכך משמעות אחת ויחידה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבחירה”