החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אודיסיאה יפנית

מאת:
הוצאה: | 2007 | 157 עמ'
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

"הוא מתלבט: להקיש על הדלת או להוסתובב ולרוץ הרחק משם? בעצם, הוא חושב, אם כבר הגיע עד כאן, עדיף שיסיים את שהתחיל. הגיע הזמן לפעול, אין עוד טעם לחכות. יותר מידי שנים התמהמה לשווא. כך הוא מדרבן את עצמו בעודו מזדקף, מסדר את בגדיו ומקיש בנחישות על הדלת. נדמה לו כי מעבר לה מישהו משתעל ומסנן משפט לא ברור. הוא נוגע בידית, אך ידו קופצת מעצמה בחזרה על חיקו ופניו מתעוותות בכאב."

גיבור הרומן אודיסיאה יפנית הוא אליק, העושה דרכו בטיסה מישראל ליפן כדי לפגוש שם את בנו מאישה יפנית, שזה עתה נוגע לו על קיומו, ולקבל עליו חזקה לאחר מות אמו של הילד. המטוס נקלע לתאונה קטלנית, אמיתית או הזייתית, ובשניות המעטות שנותרו לו לחיות פונה אליק לבנו ומספר על עצמו כדי ללמדו על שורשיו המשפחתיים העלומים לחלוטין מבחינתו. זהו רומן רצוף בתלאות, מפגשים, הרפתקאות וצירופי מקרים מיתולוגיים, המתאר את מסעו של המספר בין שתי אהבותיו – זו שביפן וזו שבישראל – אודיסיאה המתרחשת על צירי הזמן והמקום בין ילדות בקיבוץ לבין הסחפות בזרם החיים ברחבי העולם, עד לשיבה הביתה. אולם מתוך הסחף הזה צפה השאלה היכן הוא בעצם אותו בית: האם בישראל הקטנה, המשפחתית, או ביפן האורבנית, האולטרה-מודרנית?

בספר זה מציג המחבר, דור טוקר, סגנון מגובש וייחודי, המאגד בתוכו בכפיפה אחת ובאופן תלתי צפוי צמצום, קלילות וריחוק, עם עומק פסיכולוגי ותודעתי. דור טוקר מלמד קולנוע בבתי ספר ומכללות ברחבי הארץ. אודיסיאה יפנית הוא ספרו השלישי. קדמו לו "בורשלסיד" ו"קומיקס".

מקט: 001-2060-001
מסת"ב: 978-965-565-089-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

להפתעתו, הוא עדיין בחיים. האם זו מציאות? אולי דמיון? הוא נבלע מבעד לדלת המסתובבת מעצמה היישר לתוך לועו המאיים של הבניין העצום, פוסע בהיסוס לאורכה של קומת הכניסה המהודרת. הוא נדהם, ממש כמו בעבר, עד כמה הכל נראה הרבה יותר אלגנטי ואינטליגנטי מכל מקום אחר שבו היה בחייו. אלגנטי ואינטליגנטי, הוא חושב, ממש כמו שני תאומים לשוניים הנבדלים זה מזה בסך הכל בשבעים ותשע אלפיות גימטריות.

נדמה לו כי מעלית הבניין חושבת מהר ממנו. עוד לפני שהספיק ללחוץ על כפתור כלשהו נסגרות עליו דלתותיה והיא עולה במהירות, מטפסת במעלה הבניין הגבוה ונעצרת בדיוק בקומה החמש עשרה. ברקע מתנגנת מנגינה עדינה, לא ברורה, והוא אינו מזהה אם סגנונה מערבי, או שמא מקומי לחלוטין. דלתות המעלית נפתחות, והוא מביט מעבר להן אל מסדרון ארוך וצר, שרצפתו וקירותיו עטופים בשטיחים עבים. דלתות משרדיות מסודרות לאורכו, ניצבות זו מול זו בסדר צבאי, כמו עומדות למסדר המפקד בדום מתוח ובנשימה עצורה.

כשהוא דוחף עצמו אל מחוץ למעלית וצועד במסדרון האפלולי הוא מרגיש כיצד שוקעות רגליו כמעט עד מעל לברכיו בתוך שטיח הרצפה הרך, וכל פסיעה כופה עליו מאמץ עליון. הוא מתקדם כשיד אחת מלטפת את הקיר הרך הנעים למגע ומחפש את הדלת הנכונה, זו של המשרד מספר אלף חמש מאות ארבעים ושתיים. הוא נעמד מול הדלת מהסס רגע, חושש מאוד מהמצפה לו בצדה האחר של הדלת הארורה, הניצבת מולו חומה ומאיימת, רחבה ומתריסה. היא נראית גבוהה כל כך, אולי אפילו גבוהה מדי, כאילו הוא עומד מול פתח ביתו של ענק, והדלת היא בעצם שער גדול ועתיק, עשוי אבן ועץ. שערי טרויה הבצורה.

הוא תוהה מה מחכה לו מאחורי שער הכניסה המפחיד. האם עברו, ושמא ההווה? ואולי העתיד? הלוואי ותהיה זו מסיבת הפתעה לכבודו, הוא חושב, ומתכוון בתקוותו לכך שכל יקיריו המתים יחכו בשביל להפתיע אותו מאחורי הדלת. תמר תהיה שם, וכך גם מירו, ומטוסומי, ואפילו יושיאה, אביו, ואמו, ודודותיו, שחזרו בוודאי לדבר זו עם זו, וגרוסמן, ואלונה, שנשארה בת ארבע לתמיד, וגדי, האח הגדול שמעולם לא היה לו, ואולי אפילו אתה תהיה שם. כולכם תחכו שידפוק על הדלת וייכנס כדי להתחיל לצעוק ולשיר ולצחוק, להדליק נרות ולהפריח בלונים.

אבל הלוואי לחוד ומציאות לחוד. פתאום הוא מבחין כי דלת המשרד זוהרת בכתום ומזיעה. כמו בסרט הנע בהילוך מהיר, עולות ומופיעות בועות מתוך הצבע המכסה את הדלת והוא מתקלף מרוב חום. בכף יד לחה הוא מוחה ממצחו את טיפות הזיעה. חם מאוד. חם מדי. למרות מיזוג האוויר המרכזי, שהיה אמור להשרות טמפרטורה אידיאלית לתקופה זו של השנה בכל רחבי הבניין.

הוא מתלבט: להקיש על הדלת או להסתובב ולרוץ הרחק משם? בעצם, הוא חושב, אם כבר הגיע עד כאן, עדיף שיסיים את שהתחיל. הגיע הזמן לפעול, אין עוד טעם לחכות. יותר מדי שנים התמהמה לשווא. כך הוא מדרבן את עצמו בעודו מזדקף, מסדר את בגדיו ומקיש בנחישות על הדלת. נדמה לו כי מעבר לה מישהו משתעל ומסנן משפט לא ברור. הוא נוגע בידית, אך ידו קופצת מעצמה בחזרה אל חיקו ופניו מתעוותות בכאב. הידית לוהטת וצורבת את קצות אצבעותיו. הוא מכניס את האצבעות השורפות לפיו, מרטיב אותן ברוקו, מנסה להרגיע את כאבן. אחר כך הוא עוטף את כף ידו בחולצה שהוציא מתיקו ולוחץ על ידית הדלת, פותח אותה כדי להיכנס, אבל לחרדתו מזנקות לעברו להבות אש אדומות וכתומות, עוטפות אותו, מלטפות את גופו, מושכות אותו אליהן, חורכות את בגדיו ושערו. הוא מריח ריח בשר חרוך, ושנייה אחר כך הוא מבין כי זהו גופו הנצרב. וראו זה פלא, מבעד לאש הזוהרת מצטיירים לנגד עיניו כל מי שקיווה למצוא, כולם למעט אחד – אתה. הוא מחפש שוב, אבל אינך ביניהם.

“תודה לאל”, הוא אומר רגע לפני שהכרתו אובדת לבלי שוב, “תודה לאל, אתה חי”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אודיסיאה יפנית”