כן, אני משחקת כדורגל. וממש לא אכפת לי מה אומרים על זה. לא אימא שלי, שממש דוחפת אותי להכיר בנים; ולא בשיכבה, שם בטוחים שאני לסבית. אני משחקת כדורגל, אני אוהבת כדורגל, ואני רואה את העתיד שלי בתחום הכדורגל. התרגלתי להיות יוצאת דופן, ובהפסקות הסתובבתי עם אביתר שהוא לא מקובל אצלנו. אבל רק אני ידעתי מה הרגשתי אליו באמת.
ואז הכול הסתובב והסתחרר ופתאום… אולי הכי נכון להגיד, שהכדור עבר למגרש שלי.
הסדרה 'להתבגר' מלווה את בני הנוער בבעיות שונות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון–פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת בכיתה ט', כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:
68.00 ₪
מקט: 4-20-51829
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כן, אני משחקת כדורגל. וממש לא אכפת לי מה אומרים על זה. לא אימא שלי, שממש דוחפת אותי להכיר בנים; […]
פרק 1
מתי מתחילים הזיכרונות הראשונים של בן־אדם? אין לי מושג איך זה אצל אנשים אחרים, אבל אני יודעת איך זה אצלי. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע: אנחנו, כלומר, אבא ואימא, רונית, שאול ואני, מבלים על חוף הים. אבא בבגד־ים כחול עם פסים לבנים בצד. הוא משחק כדורגל עם דוד שלי, שלובש בגד־ים אפור עם נקודות אדומות.
אני עומדת בצד ומתבוננת במשחק. אני מאוד רוצה להשתתף. נורא מושך אותי לבעוט בכדור ולגלות עד איפה אני יכולה לגלגל אותו. הבעיטות של אבא שלי מדויקות ואני רוצה לבעוט כמוהו. יש לי תחושה שאני מסוגלת. אני מבקשת מאבא שייתן גם לי. אבא מפנה לי את המקום ליד הכדור. אני מתרחקת כמה צעדים לאחור כדי לצבור תנופה.
ברגע שאני עומדת לבעוט, אני שומעת את אימא צועקת לו: “ישי, השתגעת? היא בת! מה פתאום אתה נותן לה לשחק כדורגל? ממתי בנות משחקות כדורגל?״ ושאול שעומד בצד מתפוצץ מצחוק, כאילו בזה הרגע אימא סיפרה בדיחה מוצלחת במיוחד.
האם זהו באמת הזיכרון שלי? עכשיו, כשאני חושבת עליו, עולה בדעתי האפשרות שזה בכלל לא זיכרון. זהו סיפור ששמעתי שוב ושוב במשך שנים והתחלתי לתת לו צבעים וצורות וקולות. ואיך קרה ששמעתי את הסיפור הזה שוב ושוב? מפני שבכל פעם כשאימא ואבא רבו על משהו שקשור בי, אימא האשימה את אבא שבגללו נהייתי יוצאת דופן. כאילו אם בגיל ארבע, שם על חוף הים אבא לא היה נותן לי לבעוט בכדור, לא הייתי צומחת להיות מה שאני. כלומר, במקום לשחק כדורגל יכולתי להיות רקדנית בלט, שזה בעיני אימא מתאים יותר לבנות.
כבר בגיל שמונה שלחו אותי בפעם הראשונה לטיפול פסיכולוגי. בכלל לא הסבירו לי מה הבעיה ולמה אני זקוקה לעזרה. שוב היו מה־זה חילוקי דעות בבית. אבא אמר, “שטויות, מאיה לגמרי בסדר. היא תלמידה בסדר, הבריאות שלה בסדר, יש לה מצב־רוח בסדר. היא ישנה טוב בלילות, אז מה הסיפור?”; רונית אמרה שהדס מהכיתה שלה היא אלופה בג׳ודו, ולמרות זאת היא בכלל לא כמו בן ויש לה חבר קבוע כבר שלוש שנים; שאול אמר שאנחנו משפחה היסטרית.
אבל אימא, שלא הקשיבה לאף אחד מהם, קבעה, “עכשיו הכול נראה בסדר, אבל כשמאיה תגיע לגיל ההתבגרות, יתחילו הבעיות החברתיות. כי בעולם שלנו בנות צריכות להתנהג כמו בנות ולהתלבש כמו בנות, ובנים צריכים להתנהג כמו בנים ולהתלבש כמו בנים, ומי שהוא יוצא דופן – סובל.”
על זה שאול העיר לה, שבדור שלנו רוב הבגדים הם יוניסקס ואין הבדל גדול בין בגדים של בנות לבגדים של בנים. אימא לא הקשיבה, היא התבצרה בעמדתה, ולא בגלל שהיא לא אהבה אותי או משהו. הכוונות שלה היו בהחלט טובות. היא רצתה שאני לא אסבול, ולכן היא תיכננה לעצב אותי בדרך שבעיניה הבטיחה לי כמה שפחות סבל. היא קנתה לי כל מיני טייטסים הדוקים, הציפה אותי בערכות איפור ובלק לציפורניים וניסתה לאלץ אותי להתנהג כמו שלדעתה בנות אמורות להתנהג.
בחדר של הפסיכולוגית היו ארגזים צבעוניים עם כל מיני צעצועים. היו שם בובות גדולות והיו שם בובות ברבי והיו שם מכוניות וטנקים ואקדחים. הפסיכולוגית הזמינה אותי לבחור צעצוע. עמדתי מול הארגזים הצבעוניים ולא נמשכתי לשום דבר, אולי מפני שלא היה שם אף כדור. בסוף החלטתי לקחת את הברבי, כי היו לה הרבה בגדים ורציתי להחליף לה תלבושת.
הפסיכולוגית לא הסירה ממני את עיניה. אחר כך כשהיא שאלה אותי למה בחרתי דווקא בברבי, והסברתי לה את עניין הבגדים, היא אמרה לאימא שאני נראית לה בסדר גמור.
אבל אימא היתה בטוחה שבכוונה הטעיתי את הפסיכולוגית, כאילו כבר בגיל שמונה ידעתי שיש בי תכונות שאני אמורה להסתיר.
פעם שמעתי את אימא משוחחת עם שירה, החברה הכי טובה שלה. שירה הצליחה לחלץ מפיה של אימא הודאה, שהפחד הכי נורא שלה הוא שאני אהיה לסבית. באופן כללי אימא שלי היא אישה נאורה, אבל זה לא מפריע לה להיות בפניקה כל הזמן. אצלה הכול הפוך על הפוך. היא מורה ליוגה, יש לה מודעות חברתית, היא בעד זכויות למיעוטים. היא מוכנה להשתתף בכל הפגנה למען הלסביות וההומואים, ויחד עם כל הנכונות הזאת, כאשר הדברים נוגעים בבני המשפחה שלה, היא מסוגלת להתמכר לכל הדעות הקדומות.
“את רואה אצלה סימנים שהיא נמשכת לבנות?״ שירה שאלה את אימא.
“לא,״ אימא הנידה בראש, “רוב החברים שלה הם דווקא בנים, כי היא מרגישה כמוהם ויש לה לשון משותפת איתם. תראי איך היא מתלבשת, תמיד רק דגמ״חים כאלה. ואיך היא מתנהגת.״
שירה הסתכלה עלי. בכל פעם שהיא באה אלינו הביתה, היא היתה מסתכלת עלי. הרגשתי שהיא בוחנת אותי כאילו אני נמצאת במעבדה מתחת למיקרוסקופ.
“יש לך בת טוֹם־בּוֹי וזאת תופעה נפוצה,״ היא אמרה לאימא. “גם אני הייתי טום־בוי, ותראי איפה אני היום. אין לך מה לדאוג.״ היא היתה נחושה מאוד, מה שהוכיח לי שהיא לא העלתה שום דבר מדאיג כשבחנה אותי.
ובאמת, איך היא יכלה להעלות משהו, אם שום דבר לא הסתתר? הרי כבר בכיתה א׳ אהבתי את ירין, שהוא היה אהבתי הראשונה, ואחר כך בכיתה ד׳ אהבתי את בועז, ובחטיבה, זמן קצר אחרי שהמורה לספרות קבעה שאביתר ואני נהיה צוות, והטילה עלינו ללכת לראיין את הסופר מאיר אברהם, היה לי ברור שאני מאוהבת בו.
מהזווית שלי, הבעיה שלי היתה אחרת לגמרי. הבעיה שלי היתה שלא הייתי מסוגלת להראות לבנים שאהבתי את היחס שלי אליהם. משום־מה תמיד פחדתי שיצחיק אותם שאחת כמוני, שמתנהגת כמו בן ומשחקת כדורגל, מסוגלת להתאהב בהם. פחדתי שהם ילעגו לי.
מה שאימא ציפתה שיקרה בחטיבה, קרה באמת, אבל בצורה לגמרי שונה. אחרי שכולם התחילו לרכל עלי שאני לסבית, הרגשתי שגם מי שלא מאמין לרכילויות האלה, בכל זאת מביא את זה בחשבון, ומצפה ממני שלא אתאהב בבנים ובוודאי שלא אתאהב בו.
אני חושבת שהמצב הבעייתי שלי גרם לדמיון שלי להתפתח מאוד. לאט לאט למדתי להמציא סיפורים. זה לא שנהייתי שקרנית. מבחינתי, שקרן זה מישהו שבאמצעות אי אמירת אמת סולל לעצמו דרך למען מטרה אגואיסטית. אני לא עשיתי את זה. הייתי תַרְצָנִית. לא השתמשתי בשקרים אלא בתירוצים. המצאתי סיפורים כדי להקל על אחרים.
חשבתי שאם למשל אספר לאביתר שאני מאוהבת בו, הוא ייבהל מאוד. לכן המצאתי סיפור על דורי, המאמן של הקבוצה שלנו. סיפרתי לאביתר שאני מאוהבת בדורי. אחד כמו דין אלימלך, שהוא בן־אדם בהחלט מתוחכם, אולי היה חוקר אותי קצת יותר אחרי שהייתי מספרת לו סיפור כזה. אבל אביתר, שהוא ממש תמים, קנה את הסיפור בקלות. ואולי יש עוד סיבה לכך שהוא האמין לי. לאביתר יש רגשי נחיתות איומים. הוא בעצמו התוודה באוזני על רגשי הנחיתות האלה. לדעתו, לא יכול להיות מצב שבת תתאהב בו. לכן הוא אפילו לא העלה בדעתו שזה מה שקרה לי.
“אז מה?״ אביתר אמר לי מייד אחרי שהמורה קבעה שנהיה צוות, “גם את אוהבת את הספרים של מאיר אברהם?״
“ממש לא,״ עניתי לו.
“מה את לא אוהבת בכתיבה שלו?״ אביתר שאל.
“אין לי מושג,״ עניתי.
“מה, אף פעם לא קראת ספר שלו?״ אביתר נראה המום.
“לא,״ הנדתי בראש.
“למה?״ הוא התפלא.
“כי אני לא אוהבת לקרוא ספרים,״ הודיתי.
זאת היתה יכולה להיות סופה של המשימה המשותפת, אבל מהר מאוד התברר שניגודים עשויים להסתדר לא רע. בגלל שאני לא אוהבת לקרוא ספרים, ואביתר נוהג להציג את עצמו כחובב קריאה, הוא התנדב ליצור קשר עם הסופר וגם להכין את השאלות. זה הקל עלי מאוד, כי בדיוק באותו שבוע היה לנו משחק חשוב נגד הרצליה. כשאביתר צילצל והודיע לי בהתרגשות שהוא דיבר עם הסופר וקבע איתו ליום שלישי בחמש אחרי־הצהריים, אני הייתי שקועה לגמרי בענייני המשחק.
“כל הכבוד שסידרת את זה במהירות כזאת,״ אמרתי לו.
“את מעדיפה שאני אלך לבדי לראיין אותו?״ אביתר שאל.
כמעט אמרתי: ׳אתה יודע מה, אחלה. לך לבד, ואחר כך נגיש את העבודה בשם שנינו.׳ איכשהו, המילים לא יצאו מהפה שלי, ובמקום זה אמרתי שברור שאני אבוא, כי אני לא מסוגלת להיות חתומה על עבודה שלא טרחתי בשבילה.
הדברים האלה מצאו חן בעיני אביתר, והוא אמר לי, “אני אוהב אנשים ישרים.״
המשפט הזה הציף את הלב שלי בתחושה נעימה, ובגללו טילפנתי אליו מייד אחרי המשחק. הודעתי לו בגאווה שבמו רגלי תקעתי שני גולים ושיתפתי אותו בשמחה שלי.
“מה זה?״ הוא שאל, “מה עשית?״
“תקעתי שני גולים,״ עניתי לו.
“איפה?״ הוא לא הבין.
“במשחק נגד הרצליה.״
“איך הגעת למשחק נגד הרצליה?״ אביתר שאל.
הייתי בחדר ההלבשה של מועדון הספורט והבגדים שלי היו ספוגים זיעה. אני זוכרת איך התיישבתי על הספסל, ביד אחת הצמדתי את הנייד אל האוזן וביד השנייה התחלתי לפרום את שרוכי הנעליים. ככה, במצב הזה, הסברתי לאביתר מי אני, ושאני חלוצה מרכזית בקבוצת כדורגל של בנות. ככה גם נודע לי בפעם הראשונה, שאביתר בכלל לא מעורה ברכילות של השיכבה, עובדה שהוא לא ידע עלי שום דבר.
“וואו!״ הוא אמר כשירדנו מהאוטובוס בדרך לביתו של הסופר מאיר אברהם, “איזה קטע!״
“מה קטע?״ לא הבנתי.
“שאת בת ומשחקת כדורגל,״ הוא אמר, “זה באמת קטע.״ הוא נשמע נלהב כמו ילד שקיבל צעצוע חדש.
“קטע טוב או קטע לא טוב?״ לא הבנתי אם זה מוצא חן בעיניו או לא.
“קטע מגניב,״ הוא אמר.
“מה כל כך טוב בזה?״ הייתי המומה מהתגובה שלו.
“שזה שונה,״ הוא אמר.
“ומה טוב בלהיות שונה?״ לא הבנתי.
“קודם כול, זה מקרב אותנו, כי גם אני שונה. שנית, זה אומר שאת צריכה להתמודד עם קשיים,״ הוא דיבר לאט וליווה את דבריו בתנועות ידיים. “בעינַי, מי שהחיים הולכים לו יותר מדי חלק, נהיה משעמם. הוא לא צריך לפתח שרירים, הוא נע עם הזרם. הכול זורם לו, הוא לא צריך לחתור.״
“וואלה!״ זה היה תורי להתפעל, “אתה נשמע פילוסוף שחבל־על־הזמן.״
“לא בדיוק פילוסוף,״ אביתר תיקן אותי, “אבל אני כותב.״
“כותב מה?״ לא קלטתי.
“כותב סיפורים, שירים, כל מיני,״ הוא ענה. “החלום שלי הוא להיות סופר, ואני לא מבזבז זמן ומשקיע בזה. לכן אני שונה. כל השטויות של השיכבה לא בראש שלי. אני עסוק בבעיות של החיים.״
“בעיות כמו מה?״ רציתי להבין.
“כמו למשל…״ הוא השתתק ונראה כמו מי שמנסה למצוא את התשובה הכי מבהירה, “כמו למשל… כמו למשל למה בן־אדם חייב להיות חברותי. ידעת שרוב הסופרים הגדולים בעולם היו לא חברותיים? מי קבע שאתה חייב להתנהל לפי חוקי החברה? מי קבע שחוקי החברה הם החוקים הנכונים? את מבינה למה אני מתכוון?״
“לא כל כך,״ הודיתי. “אני מבינה בחוקים של כדורגל. אני מבינה שאַת חייבת לבעוט את הכדור אל השער של היריב, כי אם תבעטי אותו אל השער של הקבוצה שלך – זה יהיה גול עצמי.״
אביתר חייך.
“אלה חוקים אחרים,״ הוא אמר, “אני לא מתכוון לחוקים האלה. אני גם לא מתכוון לחוקי המדינה. אני מתכוון לחוקים שלא כתובים בשום מקום, שהם נוצָרים מעצמם. חוקים שאתה לא מבין איך הם נוצָרים.״
“אתה יכול לתת דוגמה?״
הוא דחף את ידיו לכיסי הג׳ינס שלו.
“למשל חוק החברים,״ הוא אמר. “אם ביום שישי בערב אתה יושב בבית ואף חבר לא בא אליך, ואף אחד לא שולח לך אס־אם־אס, ואתה לא משתתף באיזה צ׳אט מדליק, סימן שאתה מסכן ובודד ו…”
“אני בימי שישי תמיד יושבת בבית,״ קטעתי אותו. “מבחינתי, זה היום הכי כייפי, כי אני יכולה לרבוץ מול הטלוויזיה ולא לעשות כלום, לא שיעורים, לא אימונים, לא קשקושים. כלום.״
“וזה לא מפריע להורים שלך?״ הוא נראה מופתע.
“מפריע להם?״ צחקתי, “מה נראה לך, שבראש של אבא שלי להסיע אותי באמצע הלילה לכל מיני מקומות? מבחינת ההורים שלי, אם אני אפסיק לשחק כדורגל, הכול יהיה בסדר. זאת נקודת התורפה שלהם. שום דבר אחר לא מטריד אותם. כי אימא שלי חושבת שאף גבר לא ירצה מישהי שמשחקת כדורגל. זה הסיוט שלה.״
הגענו אל הבית של מאיר אברהם, והשיחה נקטעה. אני זוכרת את החיוך המבין שנפרש על פניו של אביתר, כשהוא הביט בי וצילצל בדלת. נדמה לי שזו היתה השנייה שבה התחילה ההתאהבות שלי בו. החיוך הזה… זה היה חיוך מקסים. זה היה החיוך הכי מקסים שראיתי בחיי, והוא היה מכוּון אלי, והוא היה מין חיוך כזה שבן מחייך אל בת.
השאלות שאביתר שאל את מאיר אברהם היו מבריקות. אפילו הסופר עצמו הודה שהשאלות מאוד מיוחדות. לכן הוא הניח שאביתר כותב בעצמו. הוא אמר שרק מי שכותב סיפורים בעצמו, מסוגל לשאול שאלה כמו: “אילו חלקים בגיבור שלך הם אתה, ואילו חלקים בגיבור שלך הם ההפך ממך?״ או שאלה כמו: “האם מה שקורה לגיבור הוא מה שהיית רוצה שיקרה לך, או שאתה מייעד לגיבור גורל שאתה מפחד ממנו?״
ישבתי שם בצד, והקשבתי לשיחה בפה פעור, ולא העזתי להתערב. אביתר נראה לי הבן־אדם הכי חכם שפגשתי. הוא גם נראה טוב. השערות החלקות שלו נפלו לו על המצח, ומדי פעם הוא העביר בהן שתי אצבעות והזיז אותן הצידה בתנועה עדינה. הוא הקליט את השאלות וגם את התשובות, אבל בסוף, לפני ששאל את השאלה האחרונה, הוא כיבה את הטייפ.
“את השאלה הזאת אני שואל לא בקשר למשימה שקיבלנו,״ הוא הסביר למאיר אברהם, “זאת שאלה פרטית.״
“בבקשה,״ הסופר חייך.
“רציתי לדעת אם איבדת פעם חבר קרוב,״ קולו של אביתר נהיה קצת צרוד.
“איבדתי בַּקְרָב את החבר הכי טוב שהיה לי,״ הסופר השיב.
“וכתבת עליו?״ אביתר התעניין.
“אף פעם לא.״
“למה?״
“אני נושא אותו בליבי,״ הסופר אמר. “אני לא מסוגל להוציא אותו לרשות הרבים.״
אביתר נראה מהורהר. אחר כך הוא קם וסימן לי לבוא אחריו. הוא הודה למאיר אברהם על הריאיון. כשעמדנו לצאת מהבית, מאיר אברהם הניח יד על הכתף של אביתר.
“מי הוא היה?״ הוא שאל.
“מי?״ אביתר שאל.
“החבר הקרוב שאיבדת.״
“קראו לו רן,״ אביתר ענה.
“ומה קרה לו?״ מאיר אברהם התעניין.
“הוא נהרג בפיגוע,״ אביתר השיב בשקט.
מאיר אברהם חיבק את אביתר. הוא קרא לו “בני”. הוא אמר כי הוא משוכנע, שבעוד כמה שנים אביתר יהיה סופר מפורסם ומצליח, ותלמידים יעלו אליו לרגל כדי לראיין אותו. הוא איחל לו בריאות ואריכות ימים. ואז הוא פנה אלי:
“תשמרי על החבר שלך,״ הוא ביקש ומייד הוסיף, “הוא ילד יקר.״
ואני הרגשתי מין דפיקות לב חזקות כאלה, ובאותו רגע ידעתי שהמשפט הזה ילווה אותי שנים ארוכות, ושכנראה המפגש המיוחד עם אביתר שקרה לי באותו יום לא היה מקרי. כוח עליון כיוון אותי להכיר אותו, ובהחלט ייתכן שהכוח העליון הזה מתכוון שמעתה ואילך נתחיל שנינו לצעוד בדרך משותפת.
ברור שבאותו יום, כשיצאנו יחד מביתו של הסופר מאיר אברהם, לא העליתי בדעתי איזה בלגאן מצפה לי בגלל הקשר החדש הזה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 5 – להיות יוצאת דופן”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות