החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האנאלפביתית

מאת:
מצרפתית: ארז וולק | הוצאה: | 2021 | 75 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

14.00

רכשו ספר זה:

"האנאלפביתית" מורכב מאחד-עשר רגעים צלולים, משיכות מכחול, בחייה של דמות אחת. בראשית הטקסט בוקעת ילדה. חייה מאושרים. היא טורפת ספרים ומילים, ואלה הופכים לפיגומים שעליהם היא פורחת.

מלחמה, עוני, קשיים, הגירה, נטישה של שפת האם ואימוץ כפוי של שפה חדשה אינם שוברים את רוחה. אדרבה, הילדה הופכת לנערה ולאישה שמוצאת במילים ניצוצות המאירים לה את הדרך ועושים אותה לסופרת.

הספר הזה ראה אור בצרפת בשנת 2004 ומייד נהפך לאירוע הספרותי של השנה. כך היה גם  בגרמניה, איטליה וספרד. זוהי מתנה לכל אוהב ספרות, אוהב אדם.

מלווים את הסיפור ציורי שמן על נייר מאת בעז נוי, שצוירו במיוחד תוך כדי קריאה בספר.

 

מקט: 4-1298-82
"האנאלפביתית" מורכב מאחד-עשר רגעים צלולים, משיכות מכחול, בחייה של דמות אחת. בראשית הטקסט בוקעת ילדה. חייה מאושרים. היא טורפת ספרים […]

הַתחלות

אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו: עיתונים, ספרי לימוד, מודעות, קרעי נייר שאני מוצאת ברחוב, מתכונים, ספרי ילדים. כל דבר מודפס.

אני בת ארבע. המלחמה בדיוק התחילה.

בתקופה הזאת אנחנו גרים בכפר קטן שאין בו לא תחנת רכבת, לא חשמל, לא מים זורמים ולא טלפון.

אבא שלי הוא המורה היחיד בכפר. הוא מלמד את כל הכיתות, מא׳ ועד ו׳. הכול בחדר אחד. בין בית הספר לבית שלנו מפריד רק מגרש המשחקים, וחלונות בית הספר צופים על גינת הירק של אמא שלי. כשאני מטפסת אל החלון העליון בחדר הגדול אני רואה את כל התלמידים, ומלפנים עומד אבא שלי וכותב על הלוח.

לכיתה של אבא שלי יש ריח של גיר, של דיו, נייר, שלווה, דממה ושלג, אפילו בקיץ.

למטבח הגדול של אמא שלי יש ריח של חיות שחוטות, של בשר מבושל, חלב, ריבה, לחם, כביסה לחה, פיפי של התינוק, חרדה, רעש וחום קיץ, אפילו בחורף.

כשאי אפשר לשחק בחוץ בגלל מזג האוויר, כשהתינוק צורח בקול רם מהרגיל, כשאחי ואני מרעישים ומזיקים יותר מדי במטבח, אמא שלנו שולחת אותנו לקבל 'עונש' מאבא שלנו.

אנחנו יוצאים מהבית. אחי נעצר מול האסם שבו שומרים את עצי ההסקה:

'אני מעדיף להישאר פה. אני אקצוץ קצת עצים.'

'כן. אמא תשמח.'

אני חוצה את החצר, נכנסת לכיתה הגדולה, נעצרת קרוב לדלת, משפילה עיניים. אבא שלי אומר:

'גשי.'

אני ניגשת. אני אומרת לו באוזן:

'עונש… אמא…'

'זהו זה?'

הוא שואל אותי 'זהו זה?' כי לפעמים יש פתק מאמא שצריך לתת לו בלי לומר דבר, ולפעמים צריך לומר מילה מסוימת: 'רופא', 'חירום', ולפעמים רק מספר: 38 או 40. כל זה בגלל התינוק, שסובל כל הזמן ממחלות ילדות.

אני אומרת לאבא שלי:

'כן. זהו זה.'

הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים:

'לכי שבי.'

אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים.

כך קורה שבגיל צעיר מאוד, בלי להרגיש ולגמרי במקרה, אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא.

כשאנחנו מבקרים את ההורים של אמא שלי, שגרים בעיר קרובה, בבית שיש בו אור ומים, סבא נותן לי יד ויחד אנחנו מטיילים בשכונה.

סבא מוציא עיתון מהכיס הגדול שבמעיל הארוך שלו ואומר לשכנים:

'תסתכלו! תקשיבו!'

ולי:

'קראי.'

ואני קוראת. בשטף, בלי שגיאות, הכי מהר שמבקשים.

חוץ מהגאווה הסבית הזאת, מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז:

'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.'

'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.'

'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש.'

'זאת עצלנות.'

ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'

במקום מה?

'יש הרבה דברים שימושיים יותר, לא?'

גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות…

ומעל לכול, מעל לכול! במקום לכתוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האנאלפביתית”