החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה במידות טובות

מאת:
הוצאה: | 2010 | 208 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"עלי להתגבר על נשיותי המבוהלת, ההיסטרית, הנגררת חסרת אונים
אחר המאורעות, ולהיות לגבר. לא, להיות יותר מגבר!"

לילי, הגיבורה המבריקה והסוערת של אישה במידות טובות, מגלה את כוח ההשפעה הנשי שלה בגיל צעיר, צעיר מדי. אבל הספרים שהיא צורכת בבולמוס מלמדים אותה שכדי לחיות על פי אמות המידה של גיבורי התרבות הנערצים עליה, היא חייבת להתנכר לנשיותה, לנהוג כגבר.

מה שמתחיל בחיפוש אחר דרך להשתחרר מכבלי המגדר ומתכתיבי ה"ראוי" ו"שאינו ראוי", הופך עם התבגרותה למסע אלים, רווי יצרים ונטול עכבות, שבמהלכו היא נוקמת בגברים החלשים ושטופי הזימה המקיפים אותה ומורדת בפמיניסטיות הלוחמניות המבקשות לגייסה לשורותיהן. בדרכה להגדרה חדשה של המידה הטובה הנשית, המאחדת את השכל, היצר והרגש, לילי כובשת ונוטשת, מפתה ועוזבת, שוברת כל מוסכמה ומנפצת כל מיתוס של התנהגות ההולמת עלמה צעירה.

פזית בן נון בלום שולחת אל הקורא מעטפת נפץ המטלטלת את הנפש ומאתגרת את המחשבה. אישה במידות טובות הוא רומן אינטלקטואלי וארוטי בגוף ראשון, כְּתב אשמה מקורי, נועז ורווי הומור ורגישות, הבוחן כיצד משפיעה הספרות על הנשיות, מהו קיום נשי "נאות" בעולם של מידע חופשי, מין זמין ואינסוף אפשרויות, ומה קורה כשאישה ממאנת בכל תוקף לראות את עצמה כקורבן.

ד"ר פזית בן נון בלום היא מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ולמתודולוגיה באוניברסיטת
סטוני ברוק שבניו יורק ופוסט־דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב. מתמחה במוסר, דתיוּת וערכים בפוליטיקה.

מקט: 15100353
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

כשקוראים את הספרים הקלאסיים על הנשים הקטנות, אפשר לחשוב שנשיות היא תכונה מולדת, וכל בנות חוה הגיחו מרחם אמן מרחפות באציליות בשמלותיהן המרשרשות ואוחזות ממחטות רקומות בידיהן הענוגות. מכל מקום, נראה שהספרנית בספריית בית דוד לסקוב דילגה על הרומנים שבמדף הזה, או שאף אחד לא רמז לה שנולדה אישה. את מקומם של החולמנות, הצניעות הביישנית, טוּב הלב השופע, היומרות האמנותיות המדודות, הבריאות הרופפת ועפעופי הריסים הנמרצים, תפסו אצלה זקיפות קומה נוקשה, מבט חשדני, גישה מעשית, שדה ראייה של פרוקי רגליים ונטייה למשפטים קצרים שבהם כל הפעלים מוטים בצורת ציווי (החזירי למדף! צאי מחדר ההשאלה למבוגרים! שבי במקום אחר! לכי הביתה!). היא היתה שטוחה ומלבנית כמו אטלס כרטא, התנועעה כמוהו — אילו היה יכול לזוז — וכמוהו ישבה במקומה רוב הזמן עם פרצוף חמוּר ויודע־כול. ביליתי בקרבתה את רוב שעות היום, החל מהרגע בצהריים שבו שיחררה אותי אמי מהחובה המעיקה להשגיח על אחותי ואחַי הצעירים, שאז ניתרתי כאגודת תלתלים שופעים המשתחררים מחיבוקו החונק של סרט לשיער אל ספסל העץ הנוקשה בספרייה, וכלה ברגע הסגירה ממש.

בחמישה לשמונה היתה האטלס דוקרת אותי במבטיה, ואני נחפזתי לשאול ספר נבחר ולהסתלק. פעם אחת המתנתי בחוץ כדי לראות אותה בצאתה. אבל היא השתהתה עוד דקות ארוכות והשעה התאחרה, ואבי הגיח מעבר לפינה בפנים שהזעם והדאגה נאבקים זה בזה על הזכות לעוות אותן, ואסף את בת השבע וחצי המעצבנת שלו ממקום מחבואה מאחורי האורן, משם היא צופה מרותקת אל דלת סגורה, כמו כמוסים מאחוריה כל סודות הגלובוס. מאז אותו ערב האמנתי שאטלס מבלה שם את הלילות כמו דרקולה, נשכבת על מדף עץ ומצליבה את זרועותיה על חזהּ בטרם תעצום עיניה, או בהליכת סרטן משתחלת בין שני ספרים ונחה שם זקופה כל הלילה, רק קיבורת זרועה וצדי ירכה מלמדים על מקום הימצאה, שוקהּ חשופה במקום שבו מתנוססת על שדרות הספרים האחרים שעל המדף מדבקה בציון מספר דיואי.

היא לא נראתה לי לא מרוצה או בודדה, אלא מצויה בסוד סדר הדברים, ולכן מדקדקת מאוד בשמירה עליו. היא הלוא ידעה לאן כל ספר שייך, אפילו ספרים כבדים ומשעממים, אפילו כאלה שכרטיסיית הנייר הדבקה בהם במסירות מלמדת שאיש לא פתח מעולם, וזה נראה לי אז ראוי להערצה.

בחמישה לשמונה אחד יצאתי מבית לסקוב כשאפי עדיין קבור בספר, מאמצת הליכת עיוור־למחצה, צעדים זעירים ורגליים מגששות מפני מהמורות עירוניות, כגון עמודי חשמל, עצים דקי גזע ומטנפי מדרכת או עוברי אורח טרודים, עינַי אונסות את האותיות לתבניות מילים, והחשובות שבהן נגרסות כחצץ במערבל המשמעויות המוגבל שהיה אז מוחי הצעיר.

קיצרתי דרך חצר בית הכנסת הישן כששמעתי קול מוכר בשדרה שלפנַי. התחבאתי מאחורי החומה כדי להציץ. זה היה קולה של אחותו הבכורה של ילד מהכיתה, אחד שנבחר תמיד אחרון לכדורגל משום שהיה חסר לו מפרק בברך, וגר בשכונה של הרכבות (ריבועי בלוקים הכולאים בתוכם חצרות מוזנחות, שם לא תלויים שלטי מספרים על הבתים, וכל מרפסת מוגדרת על ידי חמש המרפסות, שלוש למטה ושתיים מכל צד, שאת פרטיותן היא מפֵרה). ממרומי גיל שמונה שלי נראתה לי אחותו מחוטבת כאפרודיטה, למרות שהיתה רק בכיתה ח'.

ילד גבוה כתורן בשיער ג'ינג'י מתולתל הניח את ידו על גבה. למה שתלך, חשבתי שאתה רוצה, הוא אמר לג'ינג'י שמנמן במכנסי ג'ינס כחולים ובחולצה מודפסת, אחיו הצעיר, ככל הנראה, שישב מצונף, שעון על צדה החיצוני של החומה התוחמת את בית הכנסת. האח הצעיר אסף את ברכיו אל חזהו והשקיע מאמצים כבירים בניסיון להתמזג עם הקיר. זה מה שאתה רוצה, אז קח את זה, חזר ואמר, אתה צריך ללמוד לקחת את זה, ודחף אליו את הילדה, שאיבדה לרגע את שיווי המשקל, ומיד התעשתה. היא קרבה אל האח הגדול, הביטה בעיניו, ואז הצמידה את שפתיה לשלו ארוכות. הוא לא אמר מילה ולא כרך סביבה את זרועותיו, אבל גם לא ניתַק מנשיקתה. עוד כמה רגעים, והיא כרעה על ברכיה ופתחה את רוכסן מכנסיו (צליל השיייייייייז שליווה את התנועה חרש את בשרי בצמרמורת), הניחה את איברו בכף ידה, ואז קירבה אליו שפתיים בזהירות. כל אותה העת זחל הג'ינג'י השמנמן על ברכיו לאורך החומה עד למרחק בטוח, ושם קם על רגליו והסתלק בריצה. הנחתי את הספר הפתוח על ברכַּי והבטתי בפליאה בילדה הכורעת, סוקרת את צדודית פניה, שערה החום המגוהץ התחוב מאחורי אוזניה, הסנטר העגול, השפתיים הלחות מעט, אבל את עיניה המושפלות לא ראיתי.

עד לאותו היום לא הבטתי בילדות לעתים קרובות מדי, משום שלא התברכתי בחברת בנות המין הנכון. למעשה, נראָה שבנות כיתתי פיתחו במיוחד עבורי ענף אולימפי חדש של התעלמות אמנותית. אף פעם לא זכיתי ללמוד מהן רזי נשיות מעשיים, כמו תנועת קימוט האף העדינה, נימת ההתנשאות הדקה או חילופי החום־קור נוסח עינויים אסיאתיים עתיקים. אבל עכשיו צפיתי באחות משכונת הרכבות עושה מה שילדות גדולות בכיתה ח' עושות, בשעה שנשים מבוגרות כמו אטלס נשכבות מוצלבות זרועות על המדף שלהן ועוצמות את עיניהן.

הילד הגבוה לא הוציא הגה ולא הניע שריר, אלא קפא על עומדו בפנים בוערות מסומק, כשהאחות משכונת הרכבות נטלה את גברות גיל הבר מצווה שלו בפיה, מקרבת ומרחיקה את ראשה ממפשעתו החלקה. נשארתי שם עוד כמה דקות, עד שהוא סגר את רוכסן מכנסיו והתנדף במהירות, ואחריו עזבה היא בתנועות מדודות, בוהה נכחה, אולי שקועה בשרעפים. יש מי שחושבים שלילדות בנות שמונה עדיין אין יצר מיני, אבל בעת הצפייה הרגשתי דגדוג בין ירכי ומוכנית הושטתי לשם את ידי.

איחרתי לחזור מהספרייה, כך שמיד כשפתחתי את דלת הכניסה, הסתער עלי אבי בצעקות, אמי ניצבת מאחורי גבו ומנידה בראשה בחוסר שביעות רצון מופגן. עמדתי שם בשקט. איפה היית? הוא שאל לבסוף בקול רם ופניו אדומות מכעס. בבית הכנסת, עניתי לו. הוא עיקם את שפתיו, ואני מיהרתי להוסיף, היו שם שניים מהבית ספר, וילדה שישבה על הרצפה ונישקה לילד את המכנסיים. אבי התרחק ממני בייאוש. בית הכנסת סגור עכשיו, אמרה לי אמא, את לא יוצאת מהחדר כל סוף השבוע, ועכשיו למיטה. אין להאשימם על שלא האמינו לי: לעתים קרובות מדי הזדאבתי־הזדאבתי, כלומר המצאתי סיפורים שגם כשנשמעו לא בלתי אמינים, התבדו כמו ציפוי זהב זול אחר חריצת ציפורן קלה. הפעם באמת היה זאב, באמת היה זהב, אבל אני נשלחתי למיטה, לחפש לשווא אחר תשובות בספר שקראתי בחושך, תחת השמיכה. אלא שעל הנשים האלה — ספרניות מלבניות, שתקניות ויודעות־כול נמות על מדפי עץ, בנות ארבע־עשרה שנוטלות בין שפתיהן את ביכורי זקפת בן כיתתן — עליהן אי אפשר לקרוא אצל ג'יין אוסטן, לואיזה אלקוט והאחיות ברונטה אפילו שורה אחת, על אף שדווקא מהן קיבלתי שיעורים ראשונים בנשיות.

בדיוק שני עשורים לאחר מכן עמדתי אני בצדה האחר של החומה, ליד גרם מדרגות המוביל מהקרדו, הנתיב הרומי העתיק, אל הרחוב העליון. האוויר הירושלמי שפע אז רוח קדוּשה, סמיכה כמו הזרע שנפלט קצובות אל כף ידי. מחיתי את ידי הלחות מרוק ומזרע באמרת חולצתי הלבנה, פיזרתי את שערי בעודי מגיחה מבין ירכיים הרוטטות עדיין מעוצמת האורגזמה, ונפניתי לטפס בגרם המדרגות, הרחק מהנער שמגעי עדיין חרש בו צמרמורות עונג, ואל עבר הספרייה בגבעת רם, שם ממתינה בסבלנות ערֵמת כתבי יד עד שיישכך חוסר המנוח שבי ואתפנה לעיין בהם, ואם במטח זרע חם צריך שייכבה — יהי כן.

לקראת גיל עשרים ושמונה פיתחתי קריירה לא רעה, ואולי חשוב מכך, עולם פנימי עשיר. חיי המין שלי היו מגוונים ותכופים ככל שרציתי, ובייחוד מופרדים הרמטית מכל שביב רגש. אבל אַל לשדיים ולארשת שביעות הרצון שלי להטעות: הייתי גבר, והייתי אומללה. ניזונתי משאפתנות ומהישגיות, והייתי רדופת חששות, ספקנות וביקורת, בייחוד כלפי עצמי, הנאבקת ללא הצלחה במגרעותי, בידיעה המאמללת שלנצח לא אוכל להן. מידרתי את חלקי חיי כמו בצוללת, כדי שניתן יהיה לאטום ולהיפטר מכל מדור שהוא במקרה של פגיעה בדפנות והצפה, עם נזק מינימלי בשאר האגפים. במו ידי חיבלתי בגנרטור הפנימי שמופקד על הפקת רוך באישה. בקור רוח מדדתי כל מרכיב בחיי במונחים של עלות, תועלת והנאות פרטיות.

אך אף שעשיתי כל שבידי על מנת למרֵב את שליטתי בעצמי ובסובב אותי, הלכה האי־נחת וגברה בתוכי, כמו בת ערובה כלואה הזועקת וחובטת באגרופיה על דופנות לבי מבפנים. בעבור הזמן לא מצאתי עוד כל טעם ברוב תחומי החיים, ודבר לא הסב לי קורת רוח. לא שבעתי לרגע: תיכננתי את המנה האחרונה בעוד אני לועסת את העיקרית, וכשחיטט המזלג בקינוח — נכספתי לדבר מתיקה נוסף. מיד בתום פגישה שבה נשאתי חן בעיני גבר, השתוקקתי לכיבוש ולתחושת שיכרון כוח עם אחר, וכבר בסיומו של משגל התאוויתי לבא אחריו. כל שיחה שהתקיימה בסביבתי נדמתה בעיני תפלה ומיותרת, כל אדם שפגשתי — עילג, בור ומשעמם, כל הישג שהשגתי — זעיר ובר חלוף, כל מפלה או עלבון שספגתי — חובקי־כול, בלתי נשכחים, ללא כפרה.

כשעתיים לאחר האירוע בקרדו בחנתי את רזי המין בשנית בספרייה, עם דוקטורנט משולהב למדעי המחשב. הלכה למעשה בהשתגלות ההיא היה משהו מהסוד ממש כשם שבטכנולוגיה שלמד יש משהו מדעי. ישובה על זכוכית חמה של מכונת צילום, עור חזי נשרט בזיפי זקנו, אור הניאון חשף את גופינו במלוא עליבותם, וההד במרתף הוציא את גניחותינו מכל פרופורציה. מכונת הצילום, לעומת זאת, לא היתה פעילה: דבר במצב לא היה ראוי לשכפול. כיוונתי אותו החוצה ממני, והוא קילף את חיפוי הלטקס וגמר על ירכי, מתיז מעט על גב "ארוס וציוויליזציה" של מרקוזה.

בזמן שהחזרתי את חצאיתי למקומה והברשתי את שערי באצבעותי, פישפש הדוקטורנט בכיסיו ביסודיות כמו מחפש בם אחר מטבע לשון, ולבסוף הרים את עיניו אלי ושאל, הם אמיתיים? השדיים אמיתיים, הינהנתי בתשובה בעודי עוזבת את החדר, אבל האישה — לא. מי כמוני ידעה אז שהנשיות המיתית, כמו ההשראה האלוהית, לא תמיד שוכנת במקדשים המיועדים לה, שהארכיטקטורה של היכל הקודש שלי — הדלת הזעירה בין הירכיים, רחם מבואת הכניסה המרווחת, קַפֵּלות העגבות המהודרות, העיטורים בחזית, הצריחים הגבוהים בראשם המחודד ואיפור הוויטראז'ים על הפנים — מכוננת בזיליקה מפוארת שהשכינה אינה שורה בה.

וכי על מי היה ללמדני את מה שאמור להיות ידוע מבטן ומלידה? אילו הידסתי עשרים שנה קודם לכן בסירות נעלי העקב של אמי, סקרתי את פני הילדותיות במראתה כשאני מצטבעת בגוני ההסוואה שלה, מודדת את חזיותיה וביריותיה וצעיפיה ומחוכיה ואת גרבי הניילון, או אילו התגנבתי לחטט בתיבת אוצרות תכשיטיה הרשרשניים, הצבעוניים, המבהיקים — אולי היה בכוחם של אלה להנשים את נשיותי, לרככני, להצית בי פוטנציאל לחום, לסבלנות, לקבלה, לכֵנות פעורת עיניים, לאומץ להמתין ולהיפגע ולהיאחז. אולי נעלי העקב שהופכות את החיבור לאדמה שברירי כל כך הן המעודדות חולמנות וכמיהה למשען, והאיפור מעורר צורך באינטימיות ובגילוי לב ובזיקה לא אמצעית, ושכבות הבגדים התחתונים מטפחות את אורך הרוח והנכונות להמתין ולקוות, אריגיהם: המשי והקטיפה — את הרוך והחום, המלמלות והתחרות — את העדינות וההבחנה בפרטים, גביעי החזיות וקימורי המחוכים — את ההכלה, הענקים והצמידים — את הקשקשנות והגנדור. אולי צדקו הסופרות הגדולות שציידו את גיבורותיהן בכל אלה. אולי חטאי הקדמון הוא באדישותי לחפצי האישה, ועונשו הוא החפצת הגוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה במידות טובות”