אריה ומיכאלה הם זוג המצפה ללידת בנם הבכור. אריה אוהב ים, צוללן חובבן ועורך דין מצליח, ומיכאלה מנהלת מחלקת פרסום […]
אריה
אריה דהר אל בית החולים.
מיכאלה הרגע התקשרה אליו ואמרה לו שהמים ירדו ושהיא בדרך לבית החולים. הוא קפץ על אופנועו והתניע מייד, הז’קט השחור מהודק אל גופו, מאושר מכך שבשעה זו הוא מצליח לנווט אליה את דרכו במהירות. הוא נסע במהירות גבוהה, מעל המותרת, הכבישים היו ריקים, מעט מכוניות היו על הכביש, כאילו פרשו לפניו שטיח לבן, והוא שעט היישר קדימה, כשכל מה ששמע היו פעימות ליבו. אהובתו עומדת ללדת בכל רגע והוא רצה להיות שם לפני שהיא תגיע. הוא ניער את ראשו בניסיון לסלק את המחשבה ‘העיקר שיהיו בריאים’ וכמעט התנגש ברכב בודד שנכנס למסלולו. הוא עקף אותו בתנועה מעוקלת וחדה.
לבסוף הגיע אל בית החולים המרכזי בתל-אביב, “ערי דן”, והחנה את אופנועו בקדמת הבניין שיועד ליולדות. הוא חיפש אותה בעיניו, כשלפתע ראה אותה, דמותה העלתה חיוך על פניו והוא בחן אותה ברוך כשפסע אליה. מיכאלה התנודדה ונשענה על עמוד סמוך. הצמה הארוכה שקלעה ותמיד עיטרה את צווארה הייתה מפורקת קמעה, וקצוות שיער השתחררו מכבליה ונפלו על פניה. שמלת הגופייה הפרחונית שהגיעה עד לקרסוליים התנפנפה כמניפה, מאווררת את רגליה. הוא ידע כמה היא מזיעה שם וחייך. הוא הבחין בעיניה התרות וידע שהיא מחפשת אחריו וכי השמש מאחוריו מקשה עליה להבחין בו. שיחי ורדים שעמדו מאחוריה עיטרו אותה והשמש על פניה התוותה הילה מיוחדת סביבה.
עיניה הכחולות בלעו אותו בשמחה כשהבחינה בו. הוא רץ אליה בזרועות פרושות והרגיש את ליבה הפועם בחוזקה, נרגע אט אט למגעו.
“איי”, פלטה, פניה התעוותו מכאבים, הצירים החלו לתקוף אותה. הוא ליטף את בטנה, נזכר בבעיטה הראשונה. ככל שחלפו השבועות התחזקו הבעיטות והורגשו יותר ויותר בחדות. עד כה היה הקשר ביניהם דרך המגע על בטנה של מיכאלה והיום יזכה לראותו ולהחזיק אותו סוף סוף.
“בואי, בואי”, אמר ואחז במותניה כשהיא מדדה את דרכה לעבר הדלת, אף שכבר לא יכול היה להקיף את מותניה בזרועותיו. בטנה העגולה העלתה סימני מתיחה והקשתה על הליכתה, והוא חייך לעצמו כשנזכר איך חיקה את אופן הליכתה ואיך היא צחקה כל כך עד שכאבה לה הבטן.
הוא נכנס מייד לרשום אותה בדלפק הקבלה של היולדות, מציץ לעברה כל רגע, חושש שמא יחלו הצירים. אך משום מה המזכירה עבדה בעצלתיים. אריה החליף יציבתו מרגל לרגל, מביט במזכירה הרושמת את הפרטים של מיכאלה, מבטה אדיש כלא מתרגשת מהאישה הכורעת ללדת, שהרי מבחינתה כולן חושבות שהינה הן עומדות ללדת כאן ועכשיו. הוא הציץ לעבר מיכאלה. חווה, חברתה, השגיחה עליה וישבה לידה.
‘נו’, זירז אריה את הפקידה ללא קול. הוא הפנה את ראשו לאחור והביט שוב באשתו, פניה מתעוותות.
“נו, בבקשה, אשתי כאן עומדת ללדת בכל רגע”, הפעם ביטא את מילת הזירוז בקול.
“אני מבינה אדוני, אנא הירגע ומלא לי כאן את הפרטים”.
“בבקשה, תני לי מה שצריך ואזדרז”.
הוא מילא במהירות את הטפסים ומסר אותם לאחות.
“עליכם ללכת לחדר המיון, שם יבדקו מה מצבה לפני שיפנו אותה לחדר היולדות”.
אריה הביט בה, לא מבין.
“זה הליך שגרתי, צריכים לבדוק אותה, יבדקו את לחץ הדם ואת התינוק במוניטור”.
“אבל היא עומדת ללדת”, התחנן.
“זהו הליך שגרתי והיא צריכה לעשותו כמו כולם”, ענתה הפקידה.
“בואי מיכאלה”, אמר. הוא ניגש אליהן וניסה לזרזה, אך היא בקושי הצליחה לקום ממקום מושבה. הוא הושיט אליה את זרועו והיא נתמכה בה כדי לקום.
“לאט לאט”, קרא אליה, מנסה למתן את הקצב. הם ניגשו אל חדר המיון, שם ערכו בדיקות והפנו אותה לחדר הלידה.
בחדר הלידה מיכאלה אחזה בגבה המתקשת כלפי מעלה וצעקה “אפידורל”.
אחרי ארבעים דקות מורטות עצבים הגיע סוף סוף המרדים והחל להכין את המזרק, מזרק ענק. אריה התפלץ למראהו.
“זה לא מסוכן?” שאל.
“אסור לה לזוז”, ענה המרדים קצרות.
“וזה לא יפגע בתינוק?” הקשה, מתאפק מלשלוח ידו ולעצור את המחט הארוכה.
“אין מה לחשוש”, הרגיעה האחות, “הרבה יולדות משתמשות באפידורל”.
אריה עמד מול מיכאלה כשהשכיבו אותה על המיטה, כשגבה אל המרדים. מיכאלה אחזה בידיו של אריה, מביטה בו ומתרכזת בפניו כדי שלא לזוז. הצינור הוכנס לתוכה והאפידורל החל דרכו פנימה. אריה לקח מגבת קטנה, הרטיב אותה במים ומחה את זיעתה.
הוא החזיק בידה, מחייך אל עיניה, והיא החזירה לו חיוך קלוש, עיניה מעפעפות מעייפות וממתח. הוא המשיך לנגב את פניה. ‘זה לא תמיד הולך כמו שמדריכים בקורסי ההכנה ללידה’, חשב. כשניסה להדריך אותה לנשום נכון היא נאנחה ואמרה לו שזה לא הזמן. כשניגב שוב את מצחה במגבת, קול צרחה נשמע מחדר הלידה הסמוך ומיכאלה פקחה את עיניה לרווחה. זו הייתה צרחה חזקה, אפילו המיילדת עצרה במקומה והפסיקה את מלאכתה. אריה הרכין ראשו אל ראשה של מיכאלה ולחש לה “יהיה בסדר, נעבור את זה ביחד”. הוא ראה אותה מתוחה וכואבת, וניסה שוב לשכנע אותה לעשות את תרגילי הנשימה. הפעם היא לא התנגדה. הוא תרגל עימה את הנשימות וראה שהיא נרגעת, לא ידע אם בזכותו או בזכות האפידורל, העיקר שכעת נרגעה.
אריה החל לעסות את כפות רגליה, הוא נתן לה מים לשתות, הרטיב את מצחה, את פניה ואת צווארה במגבת לחה. לא הכינו אותו לריח בחדר הלידה, בליל של ריחות זיעה, חומרי חיטוי וריחות שהוא לא זיהה. לפני רגע האחות בישרה כי מי השפיר פקעו והריח הזכיר לו את ריחו של נוזל הזרע. הוא עזר למיילדת להכניס את סיר הלילה מתחת לישבנה של מיכאלה. הוא שמע על מקרים רבים שבהם אבות התמוטטו בחדר הלידה והותירו את הצוות הרפואי לטפל בהם במקום ביולדת. הוא הבטיח לעצמו שלו זה לא יקרה, לא לו.
“אני לא יכולה יותר”, קולה היה חלוש אך היה בכך מספיק כדי להוציא אותו משרעפיו. היא פלטה עוד קריאות כאב והמיילדת הכריזה שהגיע הרגע והכינה את מיכאלה ללידה. אריה הרגיש כמו קיבל זריקת מרץ והחל לעודד אותה.
“מתוקה, ניקח את הציר הזה ביחד”.
לאחר מספר שעות היא ילדה.
בן בכור.
האחיות נתנו לאריה לאחוז בו והוא החזיק בו כמחזיק יהלום נדיר. הוא נישק את התינוק במצחו וניגש אל מיכאלה כשהוא מתכופף על ברכיו, מראה לה את התינוק. הוא פחד לאבד את אחיזתו בבנו. הוא הביט באצבעותיו, ספר אותן אחת אחת, מלטף בזהירות את כפות הידיים, עורו נראה מקומט כל כך, ליבו געש, התינוק בריא ושלם. בעודו מחזיק בתינוק, התכופף עד לגובה המיטה שלה כדי שתנשק את בנם. המיילדת ניגשה אליו ועזרה לו להניח את התינוק על מיכאלה. היא הביטה בתינוק.
“אני מאוהבת, אריה”.
“לא פלא, הוא דומה לי”, אמר והביט במיכאלה בהתרסה, מטה את פניו אליה באלכסון. ידו החזיקה את ידה כשידו השנייה מלטפת את ראשה.
מיכאלה השתעלה וצחקה. האחות לקחה ממנה את התינוק.
הוא הביט בה ברוך ואמר, “העיניים שלו הן ממך. הוא יפהפה, שילוב קטלני של שנינו. גם אני מאוהב”. בעודו מלטף את ראשה שלח את ידו השנייה אל כיסו, הוציא משם קופסה והושיט אותה למיכאלה, היא חייכה אליו, מופתעת, ופתחה אותה. בתוכה נחה שרשרת מוזהבת עם תליון בצורת ילד. מיכאלה הרימה ראשה אל אריה והביטה אליו. הוא רכן אליה לנשקה.
הם החליטו לקרוא לו אלון.
אריה חזר הביתה תשוש ומאושר והתקשר מייד אל מיכאלה כדי להודיע לה שהדברים הגיעו ושהם כבר מסודרים במקומם בחדר של אלון “הקטנטן שלנו”. הוא שמע את נשיקתה באוויר דרך הטלפון.
למוחרת הוא הגיע כשזר פרחים צבעוני בידיו. עיניה הכחולות היפות שמחו לראותו. הוא חיפש אחר בקבוק פלסטיק כדי להניח אותם בו ולבסוף מצא בקבוק עם פתח גדול ומילא אותו במים והכניס לתוכו את הזר. אחר־כך יצא להביא את אלון. הוא ניגש אל חדר הילודים. אלון בכה בעריסה, הוא ליטף אותו. הוא הסתכל סביב, מחפש אחות שתעזור לו להרים את התינוק. הוא פחד להרים אותו לבד. הוא ניסה לנענע את העריסה ולא הצליח. הוא המשיך ללטף אך הבכי לא פסק. הוא הכניס את כף ידו מתחת לראשו של אלון, הרים אותו בזהירות והצמיד אותו אל חזהו. הבכי פסק. אריה חייך ונשק לראשו של בנו. הוא עמד שם דקות ארוכות עד שהיה בטוח שנרגע והניח אותו בחזרה בעריסה.
“עכשיו הולכים לאימא”, אמר והביא את בנם לחדרה, הגיש אותו לידיה, קירב את הכיסא וישב למרגלות מיטתה, כשמרפקיו נשענים על קצות המיטה וידיו מחזיקות את פניו. הוא הביט במיכאלה, מרוכזת בתינוקם הקט, ראשה רכון אליו, מסיטה את החזייה ומיטיבה את תנוחתו של התינוק על בטנה, מכוונת את פיו אל שדה להיניקו, כפי שהנחתה אותה מדריכת ההנקה. ההנקה לא צלחה. היא התרכזה כל כולה בהכנסת שדה לתוך פיו של התינוק. אריה צחקק למראה השתדלותה. התינוק החל לינוק ומיכאלה החזיקה בעדינות בראשו, מהססת אם לנתק את מבטה ממנו. לבסוף הרימה בזהירות את מבטה לעבר בעלה מבלי להרים את ראשה וחייכה אליו.
“מה?” שאל.
“אתה מתוק”.
“זהו?!”
“לא, אבל לעת עתה אגיד רק שאתה מתוק. אני אוהבת אותך”, הוסיפה וחזרה לעזור לתינוק למצוא את שדה.
עיניו הביטו בה ובבנו. ליבו התמלא אושר למראה המשפחה שהתרחבה.
“מיכאלה אמורי?” שאלה אחות שעמדה מול מיטתה והציצה בגיליון שהוצמד בצד המיטה למרגלותיה של מיכאלה.
“כן”, הנהנה מיכאלה.
השעה הייתה שעת צוהריים. האחות הביטה בשניהם.
“אתה בעלה?” שאלה ואריה הנהן.
“אתם יכולים לבוא איתי לחדרי?” ביקשה.
“קרה משהו לבננו?” שאלה מיכאלה וקולה רטט.
“אדבר בחדר שלי, בואו”, ביקשה.
אריה חיבק את מיכאלה סביב מותניה ועזר לה לרדת מהמיטה. כשהיא לצידו, דחף את העריסה בעדינות לפניהם והם עקבו אחר האחות.
“שבו בבקשה”, הורתה האחות, ניגשה מסביב לשולחן והצביעה על כיסאות שעמדו מול שולחנה. אריה החליף מבטים מודאגים עם אשתו, סובב את הכיסא ועזר לה להתיישב.
“בבית החולים אנו נוהגים לבצע בדיקות שגרתיות”, החלה האחות בדבריה. “בנכם עבר את כל הבדיקות בהצלחה, אך הוא לא עבר את בדיקת הסינון השמיעתי שאנו עושים לתינוקות. התינוק שלכם לא הגיב בבדיקה הזו”.
“מי נתן לכם רשות לגעת בבן שלי ולבדוק אם הוא שומע או לא?” התפרץ אריה.
“זו בדיקה שגרתית שמבצעים בכל בתי היולדות בארץ. למעשה, אנחנו מחויבים לבצע את הבדיקה הזו. משנת 2010 החלו לחייב את כל בתי החולים בארץ לבצע את בדיקת הסינון השמיעתי”.
“הבדיקה מכאיבה?” קולה של מיכאלה רעד.
“לא, זו לא בדיקה מכאיבה בכלל. לבדיקה הזו קוראים בדיקת ההדים הקוכליאריים. טכנאית מבצעת את הבדיקות האלו. היא שמה צינורית על האפרכסת של התינוק, משמיעים לו צלילים והיא בודקת את התגובות שלו. הרבה תינוקות נכשלים בבדיקה הזו, אבל אנחנו רוצים שתישארו כאן עוד לילה אחד, כדי לבצע את הבדיקה הזו שוב מחר, בסדר?” אריה ומיכאלה הנהנו.
“תראו, עליכם להבין שמדובר בבדיקה ראשונית שיכולה להיות מטעה, יכול להיות שמחר הוא יעבור את הבדיקה, בואו נראה מה יהיה מחר”, הוסיפה האחות.
אריה הביט במיכאלה, הוא הביט בה ארוכות, היא הידקה את אחיזתה בו. הוא ייצב את ישיבתו על הכיסא ליד אשתו, מחזיק בידה, מרגיש את אחיזתה מתהדקת.
הוא ניסה לדבר, אך קולו השתנק והוא ביקש מהאחות שתחזור על דבריה.
הוא שמע טוב, הוא לא התבלבל. אבחנו אצל בנו בעיית שמיעה. אך כבר קרה שטעו באבחנות ואולי התינוק שלו היה עייף ברגע הבדיקה ולא רצה להגיב. הוא הביט באשתו. היא נראתה המומה כאינה קולטת את דבריה של האחות. כמוהו, גם היא חושבת שזו טעות ושמחר יגיע יום חדש ויאמרו להם שהכול היה טעות מצערת ושהם משוחררים הביתה.
“זה קורה הרבה”, אמרה האחות פתאום, “שהאבחנה נמצאת שגויה”. אנחה בלתי רצונית יצאה מפיו, בנו ישמע ויהי מה. אף אחד לא יגיד אחרת.
“ואם מחר יגידו שוב שהוא לא שומע?” הקשתה אשתו.
“אל תעלי את האפשרות הזו”, ביקש. הוא חיבק אותה. “תאמיני שזה לא נכון, בבקשה”, התחנן לתוך עיניה ששינו את צבען לירוק, מבשרות על הסערה שבתוכה. הוא רצה רק לטבוע בהן.
“אני רוצה להאמין שלא”, עצמה את עיניה וחיבקה אותו.
הם חזרו אל החדר. אריה שמע הורים הממלמלים לתינוקותיהם: “מתוק שלי, אתה התינוק הכי יפה בעולם”, “תראה את אבא, תראה את אחיך”, “אימא פה, תראה מה הביאו לך”. מיכאלה קירבה אליה את אלון ואריה הביט בתינוק השוכב בעריסה, התכופף ונשק לו.
“אני צריך ללכת הביתה”, אמר. הוא הצמיד את ראשו למצחה והביט בעיניה. “אני אוהב אותך”, נשק לשפתיה והלך.
הוא נכנס לביתו והלך לכיוון חדר השינה, התפשט וזרק בגדיו על הרצפה, לבש בגדי ספורט ויצא לריצה. תחילה הוא לא ידע לאיזה כיוון לרוץ. לבסוף פנו רגליו צפונה מביתו ברחוב שדרות חן לכיוון פארק הירקון. רגליו הגבירו קצב ומחשבותיו התרוקנו, הזיעה ניגרה אט אט על רקותיו וזלגה במורד לחייו, לעבר צווארו. הוא עצר ליד ברזייה בפארק ולגם לרוויה, ידיו אוחזות בברכיו כשעיניו סוקרות את השטח. אנשים רצו לכיוון נמל תל-אביב והוא החליט לפנות מזרחה, לעבר רמת החייל. רגליו נשאו אותו הלאה, זרועותיו וידיו מתנועעות קדימה ואחורה. החושך כיסה את כל העיר ורק מנורות השבילים האירו לו את הדרך.
אין עדיין תגובות