החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קברות התאווה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 159 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

קברות התאווה, הרומן החדש של אהרן מגד, מגולל סיפור על אהבה עזה וקנאה קשה וכמיהה לגאולה שבמוות. זהו סיפור אהבתו הגדולה של גיבור הספר, יהונתן דותן, לרעייתו אלנה, שעובדת בחברת נדל"ן מצליחה ומסייעת ברוב כישרון לפרנסת המשפחה. אך פציעת הראש של יהונתן פגעה בזיכרונו, גרמה לו לחוות את אירועי העבר כאילו הם הווה אחד מתמשך, וערערה את היחסים במשפחתו. היא גם העלתה מנבכי הנשייה טראומות ישנות, שהמכאיבה ביניהן היא מלחמת ששת הימים, כשהיה טירון בצבא, וחברו הטוב נהרג על ידו, ואת הטראומות על "בגידת" אשתו ועל מות אמו אלישבע-ליזבטה, שנקברה מעבר לגדר של בית-העלמין.
לא תמיד ברור ליהונתן באיזו ממלחמות לבנון נפצע ומתי בדיוק אשתו "בגדה" בו, אם בכלל. דעתו תועה בין אירועים מכריעים בחייו, שנפרשים מנעוריו ועד שנות השמונים, לבין ההווה המסובך והבלתי מובן לו של שנות האלפיים, הרצוף מבצעי נדל"ן מרקיעי שחקים ותעלומות פיננסיות נסתרות. אבל גם כשהוא מתקשה לפלס את דרכו בין הזמנים, שאיפתו הנחושה היא למצות את אהבתו הגדולה לאלנה, ולמצוא מנוחה נכונה בחיק הנצח.
קברות התאווה הוא רומן חכם, אלגנטי וחושפני גם יחד, שעוסק באובדן האחיזה בהווה, באהבה, בציר הזמן, ובוחן בסקרנות את מה שממתין מעבר לכל זה. כמיהתו של יהונתן לרעייתו מתחלפת שוב ושוב בכמיהה מסתורית למוות, שאינה אלא שיר הלל מפוכח לחיים שנחיו באינטנסיביות רבה, ותוהים כעת על משמעותם וסופם.

מקט: 4-497-1178
מסת"ב: 978-965-13-2375-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א.

השעה הייתה שמונה בבוקר. עמדתי לצאת לעבודה. כבר הייתי לבושה במעיל הסגול העבה, אבל הייתה סערה גדולה בחוץ והרוחות ייללו, וכשהטלפון ממשרד המוניות המשיך להיות תפוס, חשבתי לחכות עוד זמן־מה, אולי תשקוט הארץ ואוכל לצאת ולעצור מונית מזדמנת. התיישבתי ליד השולחן הכבד, מעץ אלון, במטבח, מול יהונתן שישב רכון על מחברתו, כמו בכל בוקר, ורשם שם בעט הנובע שלו נוסחאות באותיות יווניות או רומיות בתוך מסגרות מרובעות או עגולות שאינני מבינה בהן כלום. שנינו שתקנו. רציתי לומר לו שאחזור מאוחר היום, אולי רק בשש, ושבמקרר יש מרק ירקות טוב, שלא יחכה לי. שייקח בעצמו.

פתאום הוא נשא אלי את עיניו מן המחברת ואמר:

תגידי, מה עושים כדי למות?

צמרמורת עברה בי. ולאחר רגע ארוך של שיתוק, אמרתי:

למה אתה שואל?

הוא נעץ בי מבט זועף ואמר:

סילביה פלאת, לפני שהמיתה את עצמה, נשקה לילדיה, השכיבה אותם בחדרם, אחר־כך נכנסה למטבח, אטמה את הדלת והחלון, ופתחה את ברז הגז. זה מוות בטוח, אבל איטי מדי.

אתה חושב איך להמית את עצמך? עצרתי אנקת כאב בתוכי.

הוא הוציא דף נייר מכתבים מכיסו והניח אותו לפני.

את זה כתבתי הלילה, אמר. אני משאיר לך אותו. תקראי ותעשי בו מה שאת רוצה.

הוא פרש את הדף לעיני וחזר להרכין את ראשו על מחברתו ולעיין בה, כשהעט בידו.

תקרא, פרופסור אהרליך. הנה מה שכתב:

השעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, יום שישי. חושך בחדר, חושך גם מעבר לחלון. ציוץ ציפור לא נשמע. לא ריחוף של נשימת ילד, גם לא נשיפות זקן. אני רוצה לנוח. אני עייף מן החיים. רוצה לנוח מנוחת עולמים. לשכב בשקט גמור, ללא סבך קוצים של מחשבות. למה לחכות למוות עד שיגיע אלינו? מוטב לקדם את פניו, למשוך בשולי אדרתו ולומר לו: ברוך בואך, המוות.

קראתי ושתקתי. היה עלי לצאת לעבודה.

מה אתה אומר על זה, פרופסור?

תראה, פרופסור, יהונתן מאוהב במוות. הוא מחזר אחריו כמו גבר צעיר אחר אהובת ליבו.

אתה הכרת אותו משתי פגישות מקריות בבית אבי, מרווין גרוסמאייר, ואמרת לי אז שהוא עשה עליך רושם מצוין. צעיר שמח, בוטח בעצמו, שעתידו לפניו, לא מעט בזכות ההשכלה שרכש. זה היה קצת לפני מלחמת ששת הימים, שבה נהרג חברו הטוב ביותר. אחריה התחילו אצלו התקפי דכדוך, אבל עדיין, האישיות שלו, התנהגותו, יחסו למשפחה ולעבודה, כל זה לא נפגע. הוא תיפקד לגמרי נורמלי. חיינו חיי משפחה תקינים לחלוטין, אהבנו זה את זה, הילדים נולדו, למדנו, עבדנו. אבל אחרי פציעת הראש שלו על גבול לבנון, כשהיה כבר הרבה מעבר לגיל גיוס אבל התנדב להרצות בפני הלוחמים ונפגע בראשו מכדור תועה – למזלנו הגדול הפציעה לא הייתה אנושה אך היא פגעה בצלילות זיכרונו – התחילה אצלו הנסיגה. ואז גם עלו מחדש התמונות הישנות מהמלחמה ההיא, כשהיה עוד בסדיר, ויוסקה חברו נהרג שני צעדים ממנו, והאשמה חזרה לרדוף אותו, על שלא מת במקומו. זו ממש פיקסציה אצלו…

אם אספר לך על הכשלים היומיומיים שלו, על השיכחות, הגמגומים, התפרצויות הרוגז… לא להאמין עד כמה יכול טבע האדם להשתנות כתוצאה ממשבר נפשי, או מה שאתם קוראים "פוסט־טראומה", שבאה בעקבות הפגיעות ההן…

לפעמים אני מתעוררת בלילה מצעקה הפורצת מגרונו – אמא! למה? אבל אני אמרתי לך… – ואני חושבת, שאולי כל האובססיה שלו על המוות היא גידול פראי, מאוחר, שצמח על רקע אהבתו החולנית לאמו. יש לו, כמובן, תקופות טובות, נורמליות לגמרי, ואז אני משלה את עצמי שהכל חזר לתקנו, אבל בשבועות האחרונים חלה הידרדרות קשה…

טוב, סטיתי מסיפורי… חזרתי בשעה חמש. שעה מוקדם יותר משאמרתי לו. שאלתי אם אכל. כן, המרק היה טעים מאוד. וכשהתיישבתי מולו, עוד לפני שפשטתי את המעיל, אמר:

תראי, את שלחת אותי לטיפול אצל פרופסור אהרליך, פסיכולוג בעל שם, אולי אחד הטובים בחצי הכדור שלנו. אני מעריך מאוד את רגישותך ואת דאגתך. והנה, בפגישה האחרונה שלנו, הוא שאל אותי מה אני רוצה בעצם מן החיים שלי. אמרתי לו שאני רוצה לגמור אותם. – כל־כך רע לך בהם, הוא שאל. – אני רוצה לחזור מהם, אמרתי. לחזור לאחור, לפני שהם השתלטו עלי… – אבל לפני ש"השתלטו" עליך, כך אמרת לי בשעתו, הכל היה ריק בשבילך… – לא, לא הכל. היה אלוהים, אתה אמרת שהיה, אבל עכשיו אני רוצה שאלוהים יחזור בתשובה…. – בתשובה ממה, שאל הפרופסור. – מכל העוולות שעשה לי, אמרתי.

וכששמעתי מפיו את הדברים האלה, השתתקתי. לא יכולתי לדבר עוד.

למה אני באה אליך, פרופסור? כי אני לא עומדת בזה. אני לא ישנה בלילות. מרטיבה את הכר בדמעותי. הלב מלא רחמים עליו עד להתפלץ. גם בעבודתי אני פזורת רוח כל־כך שאינני יכולה להתרכז בשום עניין. מה יש לך, אמרתי לו, למה אתה רוצה למות? כי איבדתי את הכישרון לחיות, ענה. אינני יודע איך לחיות.

והוא באמת איבד את הכישרון לחיות.

חל אצלו בלבול נורא בראש, פרופסור. הוא לא מבדיל בין הווה לעבר. באמצע ארוחת הערב, כשהוא לוגם את המרק, הוא מסוגל להפסיק, כף המרק תלויה מעל לצלחת, והוא שואל לפתע: יוסקה היה פה היום? זה אותו היוסקה שהיה איתו באוגדה של ישראל טל ונהרג בפריצה שלהם לביר גפגפה, ועד היום הוא לא בטוח שאמנם מת. הוא לא מצא את גופתו בין אלה שנקברו בבית־הקברות הארעי בבארי. הזיכרון הורג אותי, אמר לי פעם. הוא כמו תולעת מכרסמת במוח שלי. אני תולעת יעקב. אני חייב להשמיד אותו. בלילה לפעמים הוא פורץ בצעקה, מתוך חלום, כאילו משווע לעזרה: יוסקה! איפה אתה? למה עזבת אותי?! לפני יומיים צלצל אלינו מר דגני, המורה שלו לשעבר בתיכון, שנתי ממש העריץ אותו, ושואל, איפה יהונתן? אני מחכה לו כבר יותר משעה בקפה ארדון, קבענו להיפגש פה בחמש, ואין אות וסימן ממנו… וכשנתי חזר, בערך בשבע, ושאלתי אותו על כך, הוא התפלא מאוד: מה, דגני עוד חי? הייתי בטוח שהלך בדרך כל בשר…

אבל מה שמציק לי עוד יותר בימים אלה הוא מצב שאינני יודעת איך אתמודד איתו: יהונתן, בעלי ואב ילדי זה שנים רבות, התחיל לחשוד בי. והחשד הזה מכרסם בו ולא נותן לו מנוח יומם ולילה. וגם לי הוא לא נותן מנוח. כדי שתבין כמה קשה המצב הזה, אספר לך על משהו שאירע לפני שבועיים. לולא היה זה טראגי, בשביל שנינו, אפשר היה לחשוב שאני משחזרת קטע מקומדיה של מולייר. תשמע: כאות הוקרה להישגי בחברת 'קדם', כאשר במבצע מכירות של דירות בבניין רב־הקומות שרכשנו במרכז המסחרי החדש של בת־ים הבאתי תוך שבועיים מאתיים ועשרים קונים, החברה העניקה לי פרס, מעין צל"ש שמעטר גיבור מלחמה – מכונית רֶנוֹ מֶגאן מהודרת בצבע מתכתי, מאובזרת בכל העזרים הטכניים של ההמצאות העדכניות. התגאיתי בה. החניתי אותה על המשטח המרוצף שבגינה הקדמית שלנו. הוצאתי את נתי החוצה ואמרתי לו, בוא תראה צעצוע נחמד. הוא נעמד מול המכונית, מצמץ בעיניו ולחש לעצמו: אסון, מסנן מבין שפתיים קפוצות, במין איבה כבושה: אסון. נאלמתי. הייתי נדהמת. הוא זקף עלי מבט זועם, ואמר: של מי זה? שלי, אמרתי. ומיהרתי להסביר: מתנה שקיבלתי מן החברה, מין אות הצטיינות על הישגי במכירות. פתאום השמיע זעקה, ברגע שהבחין, כנראה, בסמל שעל מצח המכונית: רנו?! כאילו בשורת איוב הממה אותו. רק מאוחר יותר הבנתי מה היה פשר הזעקה שלו. רנו היא חברה צרפתית. וכל מה שהוא צרפתי טמא בעיניו, נגוע בזימה, בניאוף. והוא, כבר כמה שבועות, מאז שהחלטתי להמשיך בלימודי הצרפתית שלי, חושד בי שאני בוגדת בו עם צרפתים, כי לפני כך וכך שנים היה לי פלירט קצר ולא מחייב עם סוכן צרפתי אחד שלנו ושילמתי על כך מחיר כבד מאוד… אתה מבין? בכל פעם שאני נעדרת מן הבית, או מאחרת לחזור הביתה בערב, על־פי־רוב לרגל ישיבות הנהלה, והמכונית איננה במקומה, הוא בטוח שאני מתעלסת עם אחד מן הצרפתים האלה, נציגי הסניף הפריזאי שלנו, שמזדמנים מדי פעם לתל־אביב. בסופו של דבר הפסקתי את לימודי הצרפתית, והחלפתי את הרנו מגאן בשברולט כשר, שאינו חשוד בניאופים.

אתה צוחק, פרופסור. כמה הפסדתי? לא, לא הפסדתי כמעט כלום. בערך אותו מחיר.

לחיות תחת הסוואה זה עניין קשה. את מתחבאת, בעצם, מפני עצמך.

אני מרחמת עליו. וכשאת מרחמת, כאילו נמסך רעל לכוס האהבה. שום דבר אינו כפי שהיה.

לא, אני לא רוצה להיפרד ממנו.

לא בא בחשבון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קברות התאווה”