"סבא התגייס לגולני בגיל שמונים. זה קרה לפני חצי שנה, קצת אחרי שסבתא מרים חטפה שבץ במקלחת ומתה במקום. חודש […]
המחלקה הגריאטרית
1.
סבא התגייס לגולני בגיל שמונים. זה קרה לפני חצי שנה, קצת אחרי שסבתא מרים חטפה שבץ במקלחת ומתה במקום. חודש וחצי אחרי הוא אירגן תיק, דחס לתוכו ארבע גופיות, חמישה זוגות תחתונים, פנס, שתי קופסאות סרדינים, ביוגרפיה של משה שרת וקרם נגד שפשפת. הוא גם הכניס פנימה סוודר. לא כי חשב שיהיה לו קר, אלא כי המשיך לפחד מהאישה שאהב גם אחרי שעזבה את העולם. אחר כך ביטל את המינוי בקולנוע ‘לב’, שילם את החוב לקצב והתקשר לפרנקל להגיד לו שהוא עוזב את הפרלמנט של שישי, ושיתחילו להזמין את יוסק’ה כהן במקומו.
אבא אמר לסבא שהוא השתגע לגמרי, שלא ככה אנשים נורמלים מתמודדים. ‘צא לקרוז בקריביים או משהו,’ גער בו לילה לפני הגיוס. ‘אל תתעקש למות בכוח.’
סבא אמר שדווקא מהמוות הוא מנסה לברוח, אבל אבא לא הקשיב. הוציא מהכיס פנקס שחור ועט, התחיל לכתוב מספרים. ‘חייל בן 80. 1095 ימים בצבא. משכורת של 893 שקל בחודש,’ מילמל לעצמו נוסחאות מורכבות שרק הוא הבין. אבא עבד כל החיים כאקטואר של ביטוחי חיים, או כמו שהוא הסביר לי פעם, ‘אחד שמחליט כמה כסף שווים חיים של בן אדם.’ זה היה הרבה יותר ממקצוע בשבילו. זאת היתה תפיסת עולם, חצי דת. כל דבר בחיים שלו נכנס לטבלאות ומספרים. עלמה תמיד צחקה שבטח יש לו משוואה שמחשבת כמה שווה האהבה שלהם, היא פשוט עוד לא מצאה אותה.
אבא סיים לרשום בכתב הלא ברור שלו, ואז הסתכל על סבא. ‘לפי תוחלת החיים הממוצעת, הרקע התורשתי והמצב הבריאותי, יש לך עוד ארבע שנים לחיות, אולי קצת פחות,’ קבע באדישות מעיקה. ‘לבזבז את הזמן הזה על מסדרי ניקיון ושמירות זה כשל מחשבתי, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה.’
לסבא לא היו כלים להתמודד עם הנוסחאות המורכבות של הבן שלו. כל החיים הוא ניהל רק מכולת אחת, וגם שם סבתא מרים היתה זאת שהתעסקה עם הכסף. הוא ניסה להסביר שהרבה בגילו מתגייסים מחדש, שהמצב בדרום רגיש מתמיד, שמישהו צריך להגן על המדינה במקום כל המשתמטים שיושבים בבתי הקפה בתל אביב. הבהיר שגם אין לנו בכלל מה לדאוג. שהוא יעשה טירונות כללית כמו יהודה מקופת חולים, ואז יחתור לג’וב בקריה.
‘המשכורת לא גבוהה, אבל גם כמה גרושים זה שווה. ככה אני אוכל לעזור גם לך, ירמי,’ אמר סבא, ומיד הבין שהגזים.
‘כמובן שזאת רק הצעה,’ אמר בניסיון למזער נזקים. ‘אתה לא חייב…’
‘שקל אני לא אקח ממך,’ פסק אבא, פסל כל אפשרות להמשיך לדבר על החובות. ‘אם אמא היתה בחיים, לא היית מעז להתגייס.’
‘נכון,’ הודה סבא. ‘אבל היא לא.’
אבא יצא מהחדר, וסבא חזר לסדר את התיק. הוא ניסה לסגור את הריץ’־רץ’, אבל הידיים רעדו לו, והתיק נפל מהמיטה ותמונות של סבתא מרים התפזרו על הרצפה. עזרתי לו להכניס את הדברים חזרה לתיק, רק כדי לראות אותו רגע אחרי מרוקן שוב הכול על המיטה.
לא הפסיק להגיד שמשהו חסר, אבל הוא לא ידע מה.
2.
Alman1964@gmail.com
16 ביולי 2009 בשעה 04:45:02
נושא: היי יולי
מה שלומך?
תחזור אלי כשאתה רואה את זה.
בהערכה רבה,
עלמה רוזנבלום,
שליחת הסוכנות היהודית בניו דלהי
3.
יום למחרת, בדרך לבקו’ם, אני וסבא שמענו רשת ב’. התראיין שם איזה אחד שעשה את שביל ישראל עם מאה שקל ושני זוגות גרביים.
‘אני צריך להוסיף את זה לרשימה,’ אמר סבא וכיחכח בגרונו.
‘אתה יודע מה אני מצטער שלא הספקתי בחיים האלה?’ אמר כשהבין שאני לא אשאל.
‘מה?’ שאלתי בלי רצון, והוא התחיל למנות את הרשימה שלו בקצב איטי, מונוטוני:
לטייל בשביל ישראל.
לאכול שוב את הגפילטע של אמא.
לבקר במרכז המבקרים בערד.
למצוא את השלט של המכולת הישנה. אולי בשוק הפשפשים ביפו.
לאתר את תמר ויצמן, החברה הראשונה מהגימנסיה שנסעה לאמריקה ונעלמה.
לעשן סיגר קובני.
לומר לגולדה שבמחשבה שנייה היא לא אשמה במלחמה.
הוא השתתק וציפה לתגובה מצדי, אבל גם אני שתקתי ורק הסתכלתי על הכביש. לא היה לי כוח לדבר שוב על הרשימה שהכרתי בעל־פה, הרשימה של כל הדברים שכבר לא יספיק לעשות בחייו. כי סבא שלי, מאז שאני זוכר אותו, לא הפסיק לדבר על היום שבו ימות. הודיע לכולם שהוא אוטוטו מסתלק וגם אהב לספר בדיוק מתי ואיך זה יקרה, כולל תיאור מפורט של סדר המספידים בלוויה. סבתא מרים לא הסכימה לשתף פעולה עם הסיפורים שלו. תמיד אמרה, שאם הוא יעז להכניס את המוות שלו לתוך הבית, היא תהרוג אותו בעצמה, עם מחבת או מערוך, מה שתמצא קודם. אז לידה הוא שתק. אבל כשהייתי ילד, בכל פעם שסבא לקח אותי לסרט בשבת בבוקר, הוא פתח הכול מחדש. אמר שרק עלי הוא סומך, ואני הייתי מקשיב ולא אומר מילה, נותן לו לדבר עד שכבר ידעתי לשנן בעל־פה את היום האחרון בחיים שלו כמו את ההרכב של הפועל כפר סבא, כמו הקטע של ויקטור והרימון מגבעת חלפון. נושא בנטל, שומר על סבא שלי בחיים.
אין עדיין תגובות