החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שימורי אהבה

מאת:
הוצאה: | 2015-02 | 205 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

האהבה בחייה של עינת, גיבורת הרומן, עשויה מחומרים נרקוטיים; היא ממכרת, הרסנית ומסמאת. אבל במרחב האלים שבו היא מתקיימת מופיעים חרכים להנאה, תשוקה אדירה, נחמה ואושר. בעוד היא קוראת תיגר על טאבואים של סקס ומשפחה, עינת מישירה מבט לחוליים בעברה ובהווה המבולבל שלה: אם חולת שליטה ומדכאת, אח מנוכר, הפרעות אכילה ודמויות גבריות מסובכות.
נפשה הגועשת של עינת לא מותירה לה ברירה: עליה לדלות את שימורי האהבה ולעמוד על זהויותיה כבת, כאישה וכמאהבת. האם תצליח להימלט מהמלכודות שהחיים טמנו לה? ואולי אלו מלכודות מדומיינות, והחברה היא זו שמקבעת את האהבה ומונעת את הגשמתה?

על המחברת: ברומן הביכורים שלה ממשיכה ענבר אשכנזי לעסוק במוסתר ובמודחק. כמו בקובץ הסיפורים הנועז שכתבה, בגוף הדברים, היא מפגינה כתיבה וירטואוזית שכוחה בדיוק ובישירות מצמיתים, טורדי מנוחה ומפעימים. שימורי אהבה הוא צעד נוסף של אשכנזי בדרכה להפוך לאחד הקולות הייחודיים של הספרות הישראלית הצעירה.

מקט: 9781869791087
מסת"ב: 9781869791087
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון:

זין! הכפית האחרונה נבלעה לי עקום לגמרי. השתעלתי נוראות בניסיון המוכר שלא להיחנק. רסס העיסה השחורה של המילקי ניתז מפי למניפה מצומצמת אך ברדיוס גדול. כל גופי נדרך והתרוממתי מהרביצה הנוחה בספה ובו בזמן המשכתי בשיעול הקצוב — עד שעלתה צריבה של חיכוך יתר בגרוני. השבתי את הכפית למיכל, ובכף שהתפנתה לי מיהרתי ואספתי את קערת החרסינה ושאריות הקרקרים המלוחים. בדילוגים גדולים בכפות יחפות הגעתי אל מול הכיור שבמטבח. השלכתי את תכולת שתי הידיים לפח האשפה. שבתי במהירות לסלון עם מטלית הלבד הצהובה כדי להשמיד עדויות.
שמעתי את הפסיעות הרכות שלו במסדרון הכניסה. אני שונאת שהוא נכנס לדירה בלי להודיע. בלי לפחות לחוס עליי ולתת לי את השהות המינימלית של דפיקה בדלת או צלצול פעמון. יותר מדי שיחות ניהלנו סביב הנושא והוא עדיין סירב להבין או להפנים או להשלים.
בחרתי בדרך העקיפה כדי שלא ניפגש כשאני ככה. לא יכולתי לעמוד שוב מול מבטי התוכחה והביקורת. לא עכשיו. ממש לא.
נסגרתי בחדר הרחצה. חדר מקלט של ממש, והיחיד בין חדרי הדירה שמנעול פנימי נמצא בדלתו. מיהרתי לפרום את שיערי ממלכודת האטב רב השיניים שאסף אותו לפקעת מהודקת. הסטתי את המגבת והבטתי — לראשונה מזה יומיים — בהשתקפות העצמית. הקצפתי במהירות את הסבון הקשה והשקוף בידיי וקרצפתי את פני הרכות והדביקות. הסתרקתי במהירות. שמעתי אותו קורא בשמי אבל ניסיתי להרוויח עוד קצת זמן וסירבתי לענות.
על פני מברשת השיניים הטבעתי זלף קטן של משחה וצחצחתי. וצחצחתי וצחצחתי. הרעש בתוך פי עלה והחריש את אוזניי. ידעתי, למרות שכבר לא שמעתי, שהוא ממשיך לקרוא בשמי. המשכתי בצחצוח. התנועות מהירות יותר, הלחץ מתגבר. קצף רב וחריף מילא את חלל הפה. סיבי המברשת פצעו את גבעות החניכיים; אלו הדקות, שבמעלה השן. הבטתי במראה. נשקפו משם עיניים מפוחדות ורעות. קצף הפה הפך ורוד מדם. כשנטפה טיפה מוקצפת ואדומה לתוך הכיור — הפסקתי.
הוא עמד בצדה השני של הדלת.
"עינת? מה קורה אתך, למה את לא עונה?" דפק על הדלת.
"אבא, הכול בסדר. אני מצחצחת שיניים. מה דחוף כל כך?"
ידעתי ששום דבר לא דחוף. הוא נכנס לדירתי כי זו ברירת המחדל שלו. לא בכל יום — רק כשדירתו ריקה. אם יש בה אורחת — ובמיוחד בשבועות הראשונים לאירוח — הוא לא מופיע בדירתי, בקושי עונה לטלפונים, ולעתים אפילו מתעלם מהודעות שאני משאירה לו. כשטוב לו הוא נעלם מהשטח.
סירקתי את הגבות הפרועות. החלפתי את הגופייה המוכתמת בחולצה השחורה שתלויה על הקולב לאוורור. הכתמתי את שפתיי בשפתון האדום כדי שלא להיקלע לדיון הארור על חיוורוני המוגזם, על טיבה של התזונה שלי ועל הנטייה הסוציומטית שלי להימנע מהזולת. נמאסו עליי הנושאים הללו כמו גם כמעט כל הנושאים שממתינים לנו, פרט לאלו הענייניים של חשבונות, אפיקי חיסכון והשקעה, נתיבי קידום ורווח, מעשי בנקים, עיריות, מדורי שכר, והתקדמותו האטית והמייסרת של המחקר שלי.
בעצם על הנושא האחרון אני הכי לא מעוניינת לדבר. לא אתו. לא עם האלוף שהוא. לא עם העידוד הזחוח. לא עם הדוגמה והמופת שהוא. לא עם סיפורי הגבורה שלו על התארים המתקדמים שלו, על הציונים לשבח, על מלגות ההצטיינות, על הפרסים, על הקולגות שרבו עליו, על המעבדות שהמתינו לו. אין לי כוח לכל זה. למעשה, ברגעים האחרונים של התענגות על המליחות הפריכה של הקרקר והמתיקות המוגזמת של המילקי; ממש באותם הרגעים — חשבתי שהגעתי להחלטה שאני עוזבת את הקומה המקוללת הזו, את החיבור המופרע הזה, את העיר, את המדינה, את כדור הארץ.
קומה שלמה עומדת לרשותנו. עברנו אליה כשאמי חלתה. אז נועד צימוד הדירות לאחד את המשפחה הקטנה שאנחנו. אבי העתיק את המרפאה לדירה אחת ואנחנו העתקנו את דירתנו הקודמת לזו הצמודה. מצד אחד נשמר המרחק הרשמי בין שתי הדירות — במסדרון חדר המדרגות הרחב והמואר. מצד שני, נחצב בקיר הסלון שלנו פתח לדלת שחיברה את שתי הדירות. כך צוות מרפאה שלם — שכלל שישה רופאים במשמרות, שתי מזכירות, סייעות ואחיות למכביר — נכנס ויצא מדירת משפחתנו רק להפסקת קפה. רק לנהל שיחה פרטית בשקט. רק להביא חלב. רק להוציא קרח. רק לבדוק מה שלומי. רק להתנשק במטבח. לא עברה שעה אחת משעות היום שלא נשמעה טריקתה של הדלת לפחות שלוש פעמים. למסוף נוסעים שלם הפך ביתנו. במרכזו, בחדר ענק במיוחד, שכנה מיטת חולייה ומותה של אמי. ולמרות שהמוות שכן בקומפלקס, ולמרות שהפך לתחנת מעבר, חיבבתי את צמד הדירות הזה הרבה יותר מדירתנו הקודמת והרבה יותר מצימוד הדירות שהפך להיות. עם מותה של אמי העתיק שוב אבי את פעילות המרפאה לרחוב אחר ומרוחק. המולת מרפאתו נדדה שלושה קילומטרים מאתנו, ובדירה הנותרת מיקם את משכנו. כך הפך אותנו לסיאמיים שחוברו בבטן רכה וחולקים מערכת עיכול משותפת.
בדירת ילדותי, דרום ומזרח היו המפנים של המטבח שלנו. ואם לא די במפנים עצמם, הרי שחלונות ענק ותריסי גלילה ישנים תפסו כמעט את מלוא הקירות.
הקיץ הכה במטבח שלנו — מזריחה ועד לשעות אחר הצהריים. בחום ההולך והגובר; באור הצורב והמוגזם; ברוח שבאה מוקדם, עמדה מלכת, ונעה לאטה כמו רפאים בשעות הערב. בדרום הזכוכית משוריינת. היא נבחרה כך כי הוריי חשבו שטוב יהיה לעמעם את שקיפות החלון ולהקטין את מידת הנצפות מהרחוב אלינו. הקיץ אהב את השמשה המחוספסת וניפץ את אורו בהפרזה של נתזי זוהר נוצצים. עשר בבוקר הייתה שעת הקרב. אז כבר נפגם יופיו של מופע היהלומים הזה בלהט המסנוור של יום מתעצם, ונדרשו הפעולות הקבועות והסדורות של משיכה, הצמדה, כיוון וקיבוע של תריסי הגלילה.
שנאתי את התריסים האלו. שנאתי את המאבק המסוכן עם החבל הרחב, המתיחה המדויקת, חריקת הגלגול להרמה, רעם ההתרה להנמכה, מנגנון הנעילה ופתחי האור המלוכסנים. שנאתי אותם. אמי שנאה אותם יותר. וכחלק ממטלות הקיץ הקבועות שנועדו למלא את ימי החופשה הגדולה נועדתי אני לרקד במועדים קבועים במחול מוקפד של הצללה ואוורור: בשביל הזריחה — המתינו כל הלילה התריסים כשהרבע התחתון שלהם פעור ופתוח והרוב הנותר מתוח ומלכסן את פתחיו השטוחים. בשביל עשר בבוקר — כשהתגבר היום — הורד לאט התריס עד למגע קל של שולי הפלסטיק עם אדן האבן של החלון. אז התמלא המטבח בנקודים מוארכים של אור בוהק ומסנוור וכל צעד מהבהב לתוך העיניים. בשביל שנת הצהריים — הוגפו עד תום התריסים. צריך היה למשוך באטיות את החבל ולשחרר כלפי מעלה במנות קטנות של חושך. בשביל הקפה של ארבע אחר הצהריים — הורמו התריסים עד לחצי. בשביל ארוחת הצהריים המאוחרת של אבי — הורמו עוד קצת כדי לתת לאוויר להיכנס מחדש. בשביל הערב — וכנגד כל החרקים המעופפים הקטנים, החומדים את תאורת הניאון המרכזית — הוגפו שוב התריסים והמתינו לכיבוי האורות כדי לשוב ולהיפתח לקראת הלילה הארוך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שימורי אהבה”