צרפת, מלחמת העולם השנייה. בזמן שבו החשיכה משתלטת על אירופה, אלפי ילדים יהודים־צרפתים מופרדים ממשפחותיהם ונשלחים ע"י משטר וישי, השלטון […]
מוֹנטארז'י
יש סיפורים שהם כמו יערות, המטרה היא לצאת מתוכם. יש סיפורים שמביאים אותנו לאיים רחוקים. בין שמדובר בסירות ובין שביערות, כל הסיפורים עשויים מאותו עץ.
איני יודעת לאיזה סוג משתייך הסיפור שמתחיל כאן.
יום אחד אחותי צלצלה בפעמון הבניין שנמצא בדיוק מול ביתה בפריז. קול אישה ענה לה. אחותי אמרה את שמה לאינטרקום ובלי לשאול שאלות נוספות, האישה אמרה לה: "תעלי."
הבניין נפתח בשער מתכת מחושלת, תחת פני אבן מכונפות ומזוקנות. הכתובת מופיעה בספר הטלפונים. אחותי ציפתה להיתקל בכל מיני קשיים עד שמצאה אותה, אבל לא היו כאלה.
היא חזרה לעתים קרובות. היא רצתה לדעת כל דבר שאפשר על שלוש הילדות הקטנות. ואף על פי שהאישה הכירה אותן לפני שנים רבות, היא הסכימה לספר לה עליהן.
קודם לכן, אנחנו, מצדנו, ידענו מעט מאוד. ידענו רק את הסוף. אבל כשאחותי הלכה לבקר אותה בבניין הזה, במרחק מטרים ספורים מביתה, ברחוב שלה, היא הצליחה לקשר בין הדברים המעטים שהיו ברשות משפחתנו: תצלומים, מכתבים. ואז דברים נוספים שמצאה בהמשך: תעודות לידה ורשומות המאסרים הרצופים. כל מה שהצליחה לחבּר לכדי סיפור שכתבה והפקידה בידיי.
הסיפור מתחיל זמן רב לפני גיל הזיכרון הראשון, כשהאישה עדיין תינוקת בעריסה. העריסה לא נמצאת בבית הוריה אלא בבית אחר, שבו מסרו אותה לאומנה. הפנים הרכונות מעליה אינן פני אמה. שלוש ילדות קטנות נמצאות איתן, בבית שאינו שלהן. גם ההורים שלהן נעדרים.
ב־9 באוקטובר 1942, נכפה על אן־לוֹר מוּרְג להכין את שלוש הילדות. מיריי, הבכורה, אמרה לאחיותיה ללבוש את מעיליהן וקשרה את שרוכי נעליה של אַנריֶיט שהייתה בת שלוש בלבד. ז'קלין, האחות האמצעית, מסרבת להרפות מידה של מדאם מוּרג. זו הוציאה שתי מזוודות, ואליהן ניסתה להכניס את כל מיטלטליהן.
לשלוש הילדות יש שמות פרטיים מיושנים, שלמרות הכול אמורים להישמע כמו מים זכים. מיריי נולדה מירה, אבל השם המקורי שנתנו לה הוריה ושנרשם במשרד הפנים, הוסתר במהרה על ידי השם הפרטי הנפוץ. לשם של ז'קלין צפוי עתיד מזהיר, ז'קלין מתאימה מאוד לסרט של קלוֹד סוֹטֶה, לדור הבא שז'קלין לא תלד, שם אידיאלי לרעיה או לשדכנית בצרפת שלאחר המלחמה. אנרייט נושאת את שמה במין תדהמה עמוקה, המתכחשת לכל המתרחש סביבה.
מיריי אומרת לאחיותיה מילות נחמה שוודאי שאלה מהמבוגרים, "תתנהגו יפה", "הכול יהיה בסדר". היא מתכופפת ומכפתרת את המעיל של אנרייט, שהזדעפה קודם אבל עכשיו נעמדת חסרת תנועה במרכז הסלון. עוביו של מעיל הצמר מרחיק מעט את זרועותיה מגופה, וכפות ידיה הקטנות נשארות פתוחות וחסרות מעש. זו תקופה שבה אי אפשר לנחש את הצבעים מתחת לעמימות הכללית, תקופה שבה מלבישים ילדים בצורה מעט יותר אופנתית לעומת היום, כאילו הם מבוגרים. זאת עוד לפני שילדים אחרים בצדו האחר של העולם עסקו בייצור המוני של אימוניות מפוליאסטר או מלייקרה, של מעילי ניילון רכוסים, נעלי ספורט מעור מלאכותי — לכן הייתי אומרת שהמעיל היה כחול־בהיר או ורוד־בהיר או כל צבע שהיה מתלכלך כל כך עד שאִמן הייתה מזדעזעת. כשז'קלין שואלת אם הן הולכות לפגוש את ההורים, מיריי, שלא יודעת על כך דבר, עונה לאחותה הצעירה "כן" ואז מחפשת לשווא אישור בפניה של מדאם מורג, "בוודאי."
בחדר נמצאת גם תינוקת בשם מדלן. מדאם מורג ניגשת להציץ בה בקביעות. היא ישנה. שנתה מתארכת בשבריריות של ענן שאנחנו יודעים שרכותו עלולה להיקרע בכל רגע. כל עוד השינה נמשכת, היא מאפשרת למדאם מורג להשאיר אותה לבדה, גם כשיהיה עליה לרדת למטה עם שלוש האחרות. ובכל זאת, היא לא מצליחה להימנע מלגשת לראות אותה. בין שבשביל לנעול לה את נעליה הסרוגות ובין שבשביל לסדר את השמיכה הארוגה על כתפיה או להסיט תלתל משערה — אותן תנועות מיותרות ויקרות שאדם עושה כדי למצוא סיבה לגשת לתינוק, לצפות בו בשנתו.
אן־לוֹר מורג היא אישה בת ארבעים, אישה טובה, כמו שאומרים כנראה באותם ימים על אישה שמתמסרת כל כך לטיפול בארבעה ילדים שאינם ילדיה, נוסף לעבודתה כזבנית ובהיעדרו של בעלה, שנאלץ להסתתר מפאת היותו יהודי. לפי הסבך המפותל של חוקי וישי, מעמדה כאישה לא־יהודייה, אך כרעייתו של יהודי, התיר לה לארח ילדים יהודים שהוריהם נלקחו למחנות בחודש יולי.
הבית של אן־לור מורג שכן ממש במרכז העיר, ברחוב דוֹרֶה 81. הלכתי לבקר שם. היום, מאחורי חלון הראווה, מוכרים שם נעליים אורתופדיות, נעלי בית ונעלי ספורט. המקום לא השתנה הרבה והרחוב נותר רחוב מסחרי. מסייה ומדאם מורג עסקו בחייטות, עוד לפני שמסייה מורג החליט לרדת למחבוא בימים שלאחר מעצרי היהודים העובדים במפעל סמוך. החנות שלהם הייתה בקומת הקרקע ואילו דירתם שכנה בקומה הראשונה.
החיילים הגרמנים מגיעים אל החנות בחברת איזידור לוי, סוחר בהמות שגר ליד תחנת הרכבת, נציג הקהילה היהודית במוֹנטארז'י. התושבים מכנים אותו "זיזי הזקן", כמו הכינוי ל"בולבול". ביום המצוד, המשטרה כבר ערכה רישום של רוב היהודים וכתובותיהם עבור הגרמנים. החיילים עשויים להגיע לכל דלת עם רשימה מוכנה, לקרוא בשם של כל אחד ואחד מהם ולזמן אותם. האם הגרמנים שמים לב מיד שהחשבון אינו תקין? האם מדאם מורג מוסרת להם פרטים על חפצי הילדות? אולי היא אומרת לחיילים: "הלבשתי אותן בסוודרים גדולים." או מבטאת בנוכחותם את המילים: "הצעצועים במזוודה הזאת." לא צריך לשוחח יותר מדי, אני מניחה שאיש לא רצה להאריך בדיבור. שלוש הקטנות נשארו רגועות, אן־לור מורג כותבת ש"הן לא צעקו ולא בכו, הביעו נכונות למלא הוראות", והצייתנות הקפדנית מצדן מטרידה אותי, היא מוכיחה לי באיזו מידה הילדות לא העזו לעשות דבר, כמה היו מפוחדות, אלא אם ייאמר הדבר לזכות החינוך המצוין שקיבלו, שבנסיבות כאלה אין בו תועלת. מיריי אומרת לז'קלין לשאת את אחת המזוודות, והיא לוקחת את המזוודה השנייה. בידה הפנויה היא אוחזת בידה של אנרייט. תוך זמן קצר כולם מוכנים, שני החיילים הגרמנים, איזידור לוי, מיריי, ז'קלין ולבסוף אנרייט, שידה נתונה בידה של מיריי.
החבורה עומדת לצאת, אבל בדיוק אז אחד משני החיילים מחליט להיכנס לבית בלי התראה. הוא הודף את החבורה, פותח את הדלת ועולה במדרגות, מוביל את כל אלה שהיו שם, מול חלון הראווה שעכשיו גדוש בנעלי ספורט ונעלי בית, ושעולים למעלה — מדאם מורג ושלוש הילדות, החייל השני, איזידור לוי. החייל שהחליט לעלות מגיע ראשון לסלון ומעיף מבט בתינוקת הישנה. הוא מתעקש לקחת אותה. הוא אומר שהם כאן כדי לקחת את כל הילדים, והתינוקת היא ילדה. מדאם מורג, שעד כה הצליחה פחות או יותר לשמור על קור רוח כדי לא להקשות יותר מדי על הילדות, על ביתה, על העולם, מתחילה לצעוק. כל מילה שהיא צועקת עוברת דרך התרגום לגרמנית של מסייה לוי: "היא קטנה מדי", "האומנת הראשונה טיפלה בה גרוע, היא הייתה במצב קשה כשהגיעה", "היא לא ישנה טוב בלילות". האם גרוע יותר לחטוף תינוקות מאשר ילדות בגיל שלוש, חמש ועשר? האומנם ערכם של ילדים גבוה מזה של האבות והאמהות שלהם? האם אישה בת שלושים וחמש חיונית יותר מסבתא, האם שערורייתי יותר להרוג זקנים מאשר גברים בוגרים? השאלות האלה מטרידות את מנהלי רצח העם, אבל לא את מדאם מורג.
האם מה שעתיד להתרחש קשור לדמות הקדושה שתלויה על הקיר מעל העריסה? או לסערה שגואה בחזה של מדאם מורג, בוקעת מפיה וממלאת את הבית? כל מילה נמתחת לשתיים כי צריך לתרגם הכול, ממדאם מורג לחייל הגרמני דרך מסייה לוי, ואז מהחייל הגרמני למדאם מורג ושוב דרך מסייה לוי. בזמן שסבלנותם של החיילים אוזלת, מדלן הקטנה מתעוררת ומתחילה לצרוח מרוב רעב ומתח בשפתם האוניברסלית של התינוקות, שאינה מצריכה תרגום. בסופו של דבר הנוחות מנצחת: מורג תסתדר בעצמה עם התינוקת הצרחנית, ובכל מקרה, מה יעשה הוורמכט בתינוקת שעושה פיפי בכל מקום?
הילדות יוצאות זו אחר זו, לכיוון הפֶלדזַ'נדַרמֶרי, נושאות את המזוודות ובהן כל הדברים שנשארו להן מאז נעצרו הוריהם: הבגדים שלהן, צעצוע או שניים, בובות, כמה ספרים.
בסלון, אן־לור מורג מערסלת את מדלן, שאינה בוכה עוד.
סבא וסבתא שלי רצו לאמץ את שלוש הבנות. אבא שלי היה בטוח בזה. מאז יצאו לגלוּת בשווייץ, הם חשבו שעם תום המלחמה ייסעו ויביאו את האחייניות שלהם — טיפחו את התקווה הזאת בעקבות החדשות המעטות שקיבלו דרך מתווכים. לא היה עוד אות חיים מאח של סבא שלי ומאשתו, ונראה מיותר לצפות לו. אבל הם יוכלו להביא את הקטנות. הן יהיו הבנות שלהם.
בעולם שבו הן היו הופכות לאחיותיו, אבי לא קיים. הוא תמיד אמר לנו את זה. הוא בטוח בכך, כי לסבתא וסבא שלי כבר הייתה בת, אָנֶט, בת גילה של ז'קלין. כך יהיו להם ארבעה ילדים, וכיוון שהיו סוחרים חרוצים ולא עשירים בעצמם, סבא וסבתא שלי לא היו רוצים ילד חמישי. אבא שלי, אם כך, לא היה נולד בדצמבר 1946.
הרעיון הזה לא משכנע אותי. אני חושבת שילדים נולדים להוריהם מסיבות שלא תמיד מובנות להם, ודבר לא היה מונע מאבא שלי להצטרף לחבורת הילדות הזאת, למרות הכול. כשהוא מספר לנו את כל זה, נדמה לי שהוא מדבר פחות על עצמו ובעיקר על כאב השְכול. המילים "לא הייתי נולד", החוזרות על עצמן, מצלצלות כמעין נוסחה שמלווה קורבן, משהו שיש בכוחו להפוך את הגזירה: אני במקומן, הן במקומי. הנוסחה הזאת בעיקר מתארת את מצבו כשורד. היא מספרת לנו על החומר שממנו קורצנו — הוא, אחותי ואני — על התחושה שאנחנו חיים בסבך של אפשרויות איומות ומשונות. באי־הלידה הזאת, אני מזהה את עצמי. אני מזהה לפעמים את חוסר העניין הבלתי נסבל מצד אבי בסובב אותו, אבל גם משהו שהוא נתן לנו ושמשחרר אותנו מהכובד: קלות הדעת המשותפת לנו, היכולת שלנו לדבוק לסירוגין במציאות. המשפט "לא הייתי נולד" נולד בתוך חלום בהקיץ.
ב־1987, כשאבא שלי עזב ללִיוֹן, הייתי בת קצת יותר משלוש. הוא שימש כאחד מעורכי הדין במשפט נגד קצין האס־אס לשעבר קלאוּס בַּרבּי, שהואשם בפשעים נגד האנושות, בעיקר כמי שארגן את גירושם של ארבעים וארבעה ילדים מאיזיֶיה, יתומים יהודים שנעקרו ממקום המפלט שלהם כדי להמיתם. המעורבות העיקרית של אבא שלי הייתה קשורה להליך המשפטי. הוא דרש שבּרבּי יהיה נוכח במשפטו, אף שסירב להופיע ושככל הנראה היה צורך להביאו בכוח. בזמנו, רבים בצדו של אבי חשבו שהוא מגזים, שאסור לנקוט אלימות נגד אדם מבוגר כל כך שבריאותו לקויה. ברבי היה אז רק בן שבעים וארבע, כלומר בגילו של אבי כשאני כותבת את הספר הזה, והיום מדהימה אותי העובדה שפשעיו אינם שייכים לעבר הרחוק כל כך.
נדרש לי זמן רב להבין את הקשר בין המשפט הזה לבין תולדות המשפחה שלנו. אבא שלי לא דיבר על כך, בדיוק כמו אביו.
עד שאחותי צלצלה באינטרקום של מדלן קמינסקי ואמרה את שמה, "אסתר קורמן", לא ידענו שהיו עדים לשנותיהן האחרונות של הדודניות של אבי. לא ידענו על העריסה גדושת הזיכרונות שעשתה את דרכה עד אלינו.
אסתר סיפרה לי על כך יום אחד כשהזמינה אותי לביתה. בדירתה הקטנה עם נוף לחצר המרוצפת והעמוסה עצים ואופניים, היא ביקשה ממני לשבת ואז הקימה את כל מאה שבעים וחמישה הסנטימטרים שלה כדי להביא את כל מה שאספה, הארכיונים, המכתבים, הסיפור שכתבה. היא הניחה את הכול על השולחן.
אחותי ואני, שתי דמויות שונות במראה ובגובה, אחת ירוקת עיניים, שנייה בעלת עיניים חומות, אותו מצח, אותן גבות, רכַנו מעל המסמכים, מעל התמונות, מעל המכתבים. אחותי דומה לי מלבד היותה גבוהה הרבה יותר. היא כולה כתפיים ורגליים, עם קלילות, עדינות ואושר שראיתי כשקמה בפעם השנייה וניגשה להרתיח מים ולהביא קומקום, ספלים ואיזו עוגה שתמיד אפשר למצוא בביתה.
היא נשענה לאחור ואז התחילה לדבר איתי על מדלן קמינסקי, התינוקת בעריסה ביום הפשיטה. דרך מדלן הגיעו לא רק ניירות, אלא גם קולות, קולותיהן של שלוש אחיותיה הגדולות שנכלאו עם הדודניות של אבי בתקופת המלחמה. קשישות שחיו בעולם של 2019 בבניינים, בבתים, מאחורי אינטרקום שאפשר לצלצל בו.
פרקנו וסקרנו את כל המסמכים יחד. אסתר מצאה רשומות ממשרד הפנים באותיות קיריליות, שהעידו על לידת הוריהן של בנות קורמן הקטנות, חוה וליזוֹרָה — שמותיהם ביידיש של אווה ולָזָרוס — בסוף המאה התשע־עשרה בפּיוֹטְרְקוֹב, אזור שטרם היה שייך לפולין, אלא היה חלק מהאימפריה הרוסית. זו הייתה עיר גדולה, לא שְטעטְל נידח, אף על פי ששמה הופיע לנגד עינינו זו הפעם הראשונה. היו גם עותקים של כל הרשומות במנהל האוכלוסין הצרפתי, שבהם השמות קמינסקי וקורמן הוזכרו בשלבים שונים של המעצרים והכליאות שלהם: ראשית ההורים, ביולי 1942, ואז הילדות, מאוקטובר של אותה שנה. היו שתי תמונות של בנות קורמן הקטנות וכן שישה מכתבים בחתימתה של מיריי. אחד מהם, הראשון, מתאריך 17 ביולי 1942, לא נכתב בכתב ידה. לבסוף, עוד מכתב שנחתם בידי "לינָה", שם שמעולם לא נתקלנו בו בעבר. הוא נשלח ב־26 ביולי 1942 מדְרַנְסי.
אין עדיין תגובות