החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אבן נייר ומספריים

מאת:
מרוסית: יעל טומשוב | הוצאה: | 2018-03 | 223 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

דברים שכתבה סבטלנה אלקסייביץ, Svetlana Alexievich, זוכת פרס נובל לספרות ב-2015.
אני אוהבת את הפרוזה של מקסים אוסיפוב. הסיפורים שלו מהווים אבחנה מדויקת וחסרת סלחנות של החיים הרוסיים. למרות שהמחבר מלא אהבה לקיום האנושי הפשוט, הוא נדהם בו זמנית עד כמה מעט הקיום הזה עולה בקנה אחד עם הציפיות שלו עצמו. לסופר חזון כפול: ראשית, הוא רופא – קרדיולוג – מקצוע הקשור באופן ישיר לזמן, אל ארעיות האדם ; ושנית, כשאתה גר בפרובינציות, קשה יותר לתרבות להטעות אותך; קשה יותר להסוות את המציאות עם רעיונות אופנתיים ואמונות טפלות – של "העולם הרוסי".
מחוץ לפרובינציות הכל נראה לעין, חשוף יותר, ולכן הסופר לא מתרגש ממראהו של האיכר, כשהוא רץ עירום ברחובות, "רודף אחרי אמו בגרזן, וצלב משתלשל סביב צווארו". ובסיפור אחר, אחת הדמויות שלו ,שוטר, מסביר לסופר – אדם נאיבי, כפי שהוא רואה אותו – "אל תחשוב עליהם. רוצחים הם רק אנשים ממוצעים ". המחבר מתייחס לדמויותיו כלחולים; הוא שואל אותם איפה הכאב והאם … בכלל, זה כואב בנשמה? הנפש הרוסית; עוד מיתוס. כותב אוסיפוב, "הרוסים מוכנים לחיות חמישים, שישים שנה, אבל לא כמו במערב" … ואז, "האמת לא היתה , ולא הכרחית", ואז מגיע הרגע שבו המילים פורצות מן הסופר הנואש: "אולי כדאי לבגוד במסורותיה של התרבות הרוסית הגדולה הזאת; ולא לחפש איזה עומק של בסגנון דוסטוייבסקי בכל דבר"
כאשר אתה מתעמק בטקסטים של אוסיפוב אתה רואה שהם פשוטים בצורה מטעה, מאחורי השגרה הילדותית הזאת יש מטמון נסתר. הסיפורים גורמים לך לחשוב כמה קשה לאהוב את האנושות – נפלאה, דוחה, מפחידה כמו שהיא – אבל כדי להישאר אנושי, זה בדיוק מה שאתה חייב לעשות: עליך לאהוב את האדם. הנשמה שלך חסרת מנוח – היא חושבת. כדי לעורר מחשבות כאלה – זה משהו שרק ספרות אמיתית כשל אוסיפוב יכולה לעשות.

מקט: 4-128-78

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


צעקת הציפור הביתית

במקום פתח דבר

פרובינציה היא בית – מלוכלך מעט, אבל חמים ונעים. אך יש אפשרות אחרת להביט בבית הזה, מנקודת מבט חיצונית. רבים מאלה שתקועים כאן על כורחם שותפים למבט הזה: פרובינציה היא טיט ורפש, היא חושך, חיים בה אנשים אומללים, וזה הדבר המחמיא ביותר שאפשר להגיד עליהם.

צעקתה של הציפור הביתית מבריחה את הרוע שצבר כוח במהלך הלילה.

בוקר בבית החולים. על המיטה שוכב איש רזה, המרבה לעשן. הוא נהג במקצועו, לא איזו ציפור מבויתת. הוא לקה בהתקף לב. הרע מכול כבר מאחוריו והוא צופה בפעולות החייאה שמבוצעות בשכנו, קשיש הומלסי שקעקוע של שמש מעטר את שורש כף ידו[1]. שוק חשמלי – וקצב הלב חוזר לפעולה סדירה. "סבא מרגיש טוב יותר, הוא נושם פחות," אומר הנהג מאחורי הפרגוד. אני והוא מחליפים מבטים. האם ירשו לו לשוב ולנהוג באוטובוס? הוא שואל. ויש לו עוד עניין, בוער יותר: איך לסדר כך שאשתו וההיא שמביאה לו שיפודים – לא ייפגשו. הנהג מבין דבר או שניים גם בכל הנוגע אלי: ציפורי בר הן חדות ראייה.

השאיפה ברורה – לאהוב לא רק את הקרובים, את בני הבית, אלא באופן רחב יותר – את האנשים בכלל ואת המקום בפרט. זה דורש ממך להיזכר, לבחון לעומק, ליצור.

הנה משהו מהילדוּת: אבי ואני צועדים בכפר בחום נורא. אנחנו צמאים מאוד. אבי דופק על דלת בית לא מוכר, מבקש מים. בעלת הבית אומרת שאין לה מים, אבל מוציאה לנו חלב קר. אנחנו גומעים אותו בשקיקה, שותים הרבה, לפחות ליטר וחצי ואבי מציע לה כסף. האישה מושכת בכתפיה ומפטירה לעברנו ללא רגש מיוחד: "חוֹמֶד, נפלת על השכל?"

אשר למקום – כל מקום יפה בדרכו – בייחוד אזורי פְּנים רוסיה, היכן שהאקלים הוא יבשתי. קל להישבות בקסמי האזור, כשם שלאישה קל להתאהב במפסידן. "הו, נאהב ארץ זו/ אשר עולה/ חרושת תלמים, חשופה על פני המים…" שרים בהמנון נורבגיה. גם המנוננו הוא שיר הלל לגיאוגרפיה, דבר שנראה בלתי הולם בעליל, בהתחשב בממדינו העצומים. ההמנון שלנו חוּבַּר על ידי הממונים מלמעלה, האחרים, לא על ידי ציפורי שיר.

עוד אני זוכר: אני בן שמונה עשרה, נוהג ברכב ישן מסוג "זָפּוֹרוֹזֶ'ץ", שמתחיל להעלות עשן מאחור, מתא המטען, היכן שנמצא המנוע ברכבים מן הסוג הזה. עוד רגע ויקרה אסון, פיצוץ. האנשים התקבצו על המדרכה – תתרחקו, זה עומד להתפוצץ. "תפתח," אומר לי עובר אורח כבן שלושים, לוקח סמרטוט ומכבה בעזרתו את הלהבה במשך דקות ארוכות, בשלוות נפש גמורה. אחר כך הוא הולך – עוד ציפור בר אחת.

מאגר הזיכרונות הקשורים ברכבים ובדרכים גדול: ציפורים ביתיות חשופות לאי-נעימויות רבות בדרכים. כאן הן פוגשות בציפורי פרא, ציפורי טרף והמפגשים האלה נחרתים עמוק בזיכרון, הן בשל גילויי טוב הלב הבלתי צפויים, הן בשל הרוע הבל יתואר. "רוצחים הם אנשים ממוצעים," יגיד לימים קצין משטרה בכיר ואתה, פַספוס שכמוך, פתאום תשלים עם הקביעה הזאת, תקבל אותה, תבין אותה.

אפרופו שוטרים: יש להם יחסים מצוינים עם הרופאים שלנו. השוטרים יעזרו להעלות חולה במדרגות אם המעלית תקולה, הם יאספו אליהם את השתויים עד הבוקר, כדי שלא יתפרעו במחלקה, אפילו כדי לגרור את כלי הרכב מהבוץ – קוראים למשטרה. גם הם לובשים מדים ויוצרים אשליה של ביטחון בקרב בני הקהילה המקומית.

ליד האמבולנס עומדים שוטר וגבר צעיר אזוק, שניכר שחבטו בו מעט. הוא בטח עולל משהו רציני, סתם כך לא אוזקים אצלנו. "הייתָ ישר אומר – יש לי אישה וילדים," אומר לו השוטר. "במקום לאיים עלי בעורכי דין וחבר'ה ממוסקבה…."

יחד עם הבחור שכיבה את המנוע הבוער עולה בזיכרוני ריאיון טלוויזיוני עם שחקן הוקי מיוזע ומרושל, לאחר שנבחרת רוסיה בהוקי ניצחה בקנדה. "ניצחון על מייסדי ההוקי במגרש הביתי שלהם ודאי משמח אותך מאוד." הוא מחייך בפה חסר שיניים: "לא, מה 'כפת לי!" משכורתו יכלה לממן תיקון שיניים, אך נראה שלא הייתה לו בעיה לנגוס בסטייקים. הוא הותיר עליי רושם בל יימחה.

מה עוד? דְרשה ששמעתי בחג הכיסוי של מרים הבתולה: יום שבו נוצחו אבותינו הסלובנים עובדי האלילים בידי הביזנטיון הפרבוסלבי, מועד שנהפך לאחד החגים הגדולים שלנו. אין דבר פשוט יותר מגידוף הכנסייה. זה כמו לקלל את דוסטוייבסקי, למשל: הכול אמת, הכול נכון, אבל גם לחלוטין לא העניין. הכנסייה היא נס וגם דוסטוייבסקי הוא נס והעובדה שהרוסים קיימים, גם היא נס.

אותה "חומד, נפלת על השכל?" יכולה הייתה להיות אחת מהספּתות המאושפזות במחלקה. "ספּתא" הוא לא שם גנאי, כך הן מכנות את עצמן. זו שמצבה קשה מכולן רואה חזיונות ושומעת קולות: "יוּרָה," היא אומרת לשכנתהּ "זה אתה?" "לא, אני לא יורה," עונה השכנה. "אז מי אתה?" "אני ספּתא". "ואתה יורה?" היא פונה לספּתא אחרת. "לא," היא עונה לה, "גם אני ספּתא." אין שום דבר מעליב במילה ספּתא, כך הן רואות את עצמן, לא כקשישות הצלולות, בנות גילן הציפוריות מהעיר הגדולה, אלא כספּתות.

בצוהריים ניטש ריב קולני בין שתי עובדות כוח עזר. האחת עובדת כאן כדי להאכיל את עצמה ואת הבהמות שלה בשאריות האוכל שמוגש למטופלים, ואילו האחרת חולשת על כמה הֶקְטָרִים של אדמה, נופשת בטורקיה ובאירופה לסירוגין ומגיעה לעבוד כאן רק כדי להיות בקרבת בני אדם. למעשה הכול מורכב יותר – העובדת הראשונה נסעה גם היא לאירופה, המסכנה נכנסה לחובות והנושים כבר החלו לדפוק על דלתהּ.

אצלנו המגזר הפרטי חשוב יותר מהמגזר הציבורי. חוקר מס, בחור בן עשרים ומשהו, אומר לי: "טוב שאתה רופא, אני בדיוק מנסה לקבל פטור מהשירות, אתה מבין?" ודאי שאני מבין. "לפנים משורת הדין." – נוסחה בדוקה. מתברר שכולנו נמצאים בכיס אחד של השני. אולי מוסקבה, כמו שאומרים, "אינה מאמינה בדמעות", אבל אצלנו רק לזה מאמינים. אם יש צורך, נאשר הכול, לפנים משורת הדין.

זה ביזיון ואסור להיכנע לזה, אבל ההשתתפות העולצת בפרקטיקת "הולכַת השולל" הכללית תורמת לחיזוק ולאחדות בעם, לא פחות מחקיקה טובה. חשבונות החשמל, הגז, הטלפון לא שולמו? במוסקבה מחסור בכסף הוא בושה, ואילו כאן זאת הנורמה. "המונה בטח מקולקל," אומרת הבחורה משירות הלקוחות, "זה בדיוק המקרה שלי. ואת, אל תתביישי, תבואי, נרפא אותך." סנדקים, כלות, אחייניות, המים והביוב, הגז והחשמל – הכול מובן, ביתי ונעים. יש גם חסרונות, אבל מדובר באורח חיים יציב למדי. כולם כאן יודעים הכול על כולם. כמו בגן עדן.

כוח עזר והספּתות מעסיקים אותך במהלך היום, אבל לקראת הלילה אתה מבין שרוב מה שנעשה הושג הודות למאמצים עילאיים ודברים רבים לא נעשו כלל. עם רדת החשיכה שבות המחשבות הרעות, הטורדניות, ובכללן: לאן נעלמו כל האנשים הנבונים? בילדותנו היו הרבה כאלה. הם היגרו? מחשבה גוררת מחשבה – הִיזוּן חוזר חיובי. בלילה, הטומן בחובו את כל אֵימוֹתיו, הנפש חשופה יותר לרוע. ועוד דבר: סנוניות וירגזים עפים לעתים קרובות אל תוך ביתי – זה נחשב לאות מבשר רעות. אין ברירה, הרי לא נחייה בחלונות אטומים. עליך לעזוב את הבית, אם אתה פוחד, או להשתחרר מאמונות תפלות. כששנתך נודדת כל המחשבות הליליות הן כאלה, עד עלות השחר.

אחת היא אם במוסקבה, בפטרבורג, או בפרובינציה – החיים מפחידים בכל מקום. נאמר כך – הם גם מפחידים. יש בהם דברים שאי אפשר לכתוב עליהם: מות חפים מפשע, לרבות צעירים וילדים ממש. אנו תמיד נושאים בתוכנו את ניסיון ההתמודדות עם מיתות כאלה, ניסיון נורא ומיותר – אי אפשר לעקור אותו מקרבנו.

ואחר כך יבואו ימים אחרים ושוב יהיו הציפורים – ציפורי מרום, ציפורים ביתיות, ציפורי בר, כל מיני ציפורים. העולם לא יימוֹט, ולא חשוב מה יקרה, כך הוא בנוי.

ספטמבר 2010

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבן נייר ומספריים”