השם האירוני 'אַוּשוויץ, עיר שלֵווה' – המשקף את הפרספקטיבה של גרמנים אפורים שהעדיפו לא לדעת – לא צריך להטעות אותנו. […]
אותי אתם מכירים. ייתכן שאז ושם, באותם סמרטוטים של זֶבְּרה, עם זיפים מגולחים עוד פחות מהרגיל ובשיער קצוץ, היה המראה שלי שונה מאוד משהוא היום; אבל אין לכך חשיבות, היסוד לא השתנה.
ואילו על וידאל ודאי סיפרתי לכם פה־ושם. וידאל היה פעם איש נמוך־קומה ושמן; נמוך הוא נשאר, ועל משמני העבר שלו העידו בעצב הקפלים הרפויים על פניו ועל גופו. הוא היה יהודי מפיזה; גורש בטרנספורט שלי.
אף־אחד לא היה יכול לאהוב אותו או לשנוא אותו: הנמיכות שלו, חוסר־האונים שלו, היו כאלה שהחריגו אותו, החל מהמגע הראשון, מן הקשרים הרגילים עם בני־אדם. הוא מת, כן, ודאי: גם האחרים מתו כולם, מדוע עלי לספר עליו באופן שונה?
עבדנו יחד שבועות רבים בבוץ. לכל אחד מאיתנו הזדמן למעוד בו, בבוץ החלקלק והעמוק של המקום העגום ההוא: אבל הודות למעט האצילות החייתית השורדת אצל כל אדם עשינו כל מאמץ להימנע מנפילות, להפחית למינימום את תוצאותיהן (ודאי שמתם לב שבדיוק שיווי־המשקל הפנטסטי שלהם מעניק לחתולים נִכְבָּדוּת ללא־עוררין). אדם על האדמה הוא נִקלה, מושא לצחוק. לא אדע לומר מדוע, אבל ככה זה, ותמיד היה ככה, וכולם יודעים זאת.
והנה וידאל נפל לבוץ בלי־הרף. יותר מכל אחד אחר: היה די בהתנגשות הכי קלה, ואפילו היא לא נדרשה; אדרבה, לעתים היה ברור שהניח לעצמו ליפול בכוונה, אם מישהו רק העליב אותו, או הרים עליו יד. נפל אפיים ארצה בקומתו הנמוכה לתוך המדמנה, כאילו היא שדי אמו; כאילו המצב הזקוף לא־טבעי בשבילו, או מסוכן, כמו לאדם המהלך על קביים. הבוץ היה המקלט שלו, המחסה שלו. הוא היה האיש הקטן של הבוץ; צבע הבוץ היה הצבע שלו. הוא ידע זאת; במעט הצלילוּת שהותירו לו ייסוריו ידע שהוא גרוטסקי.
והוא דיבר על כך, משום שהיה פטפטן. הוא סיפר ללא קץ על תלאותיו, על נפילותיו, על הסטירות שספג, על הלגלוגים, כמו פּוּלצ’ינֶלָה; ללא שמץ של מאמץ להציל באופן כלשהו פיסה מעצמו, להסתיר את התווים הכי בזויים; להיפך, הוא הדגיש את הצדדים הכי ליצניים ועלובים של הרפתקאותיו, בקורטוב של תבלין תיאטרלי שרמז על שרידים, רחוקים עכשיו, של חביבות נוחה לבריות.
האם אתם מכירים אנשים כמוהו? סביר שלא, אבל אם כן, אתם יודעים שהם חנפנים, באופן טבעי ובלי מניעים נסתרים. אילו היינו נפגשים בחיינו הרגילים, איני יודע על מה היה מחניף לי: אך אני זוכר ששם שיבח מדי בוקר את מראה פני הבריא. רחמים? כן, ככל הנראה חשתי כלפיו גם רחמים, אף־על־פי שלא הייתי מבוגר ממנו בהרבה. אבל הרחמים בימים ההם, בהיותם חסרי־תכלית, נמוגו ברגע היווצרם כמו גשם על החול, והותירו בפה טעם חלול של רעב.
כזה היה איפוא וידאל בשנת 1944, שהיתה האחרונה בחייו. לא יפליא אתכם אם אומר לכם שכמו כולם, השתדלתי להתחמק ממנו: מצב המצוקה שלו היה ניכר כל־כך, ואדם במצוקה נדמה לנו תמיד כנושֶׁה.
והנה, ביום ספטמבר חם נשמעו מעל לבוץ צופרי האזעקה האווירית. הם לא נשמעו כמו באיטליה, בשברים מובחנים של צליל יחיד; אלא הם ייללו (וזה גם היה, והדבר הפליא אותי, שמם הגרמני הרשמי, “הוֹילטוֹן”, יללה), ייללו בטון עולה ויורד כמו צעקה פראית ארוכה. האפקט היה ניבֶּלוּנגי, והלם במדויק את הרטוריקה של המיתוס הגרמני על חיות טרף אלוהיות מן האֶדָה הנורדית, על גולגולות של מתים. איני יודע אם במקרה או במתכוון, או מתוך השתתפות לא־מודעת, אך הצליל הזה היה יותר מסימן: הוא היה צווחת מלחמה, קריאת תיגר, נשיפת זעם ואנחה. היה לי מקום מסתור סודי: מצאתי צינור תת־קרקעי, שנערמו בו חבילות של שקים ריקים. ירדתי, ומצאתי שם את וידאל. הוא קידם את פני בלבביות דברנית, שלא התקבלה על־ידי יפה, ובלי להשתהות, בעוד אני מתנמנם לי, החל לספר לי מי־יודע־איזה הרפתקאות יבבניות שלו.
בחוץ, אחרי הזִמְרָה הטראגית של הצופרים, השתררה הדממה הניטרלית של השמיים: דהויים ורחוקים, מלאי איום. אך לפתע נשמעה המולה מעל ראשינו, וראינו, במרום המדרגות, את הצטיירות המִתאר השחור והענק של רפופורט ובידו דלי. ברגע שהבחין בנו קרא “איטלקים!” והניח לדלי להתגלגל בקרקוש גדול במורד המדרגות.
הדלי הכיל קודם מרק, אבל עכשיו היה כמעט ריק. אני וּוידאל דלינו ממנו כמה לגימות, גירדנו ביסודיות את התחתית בכפית, שבאותם ימים נשאנו איתנו יום ולילה, מוכנה ומזומנה לכל מקרה חירום, כמו הצלבנים את החרב. בינתיים ירד אלינו רפופורט ברוב הוד: הוא לא היה מהאנשים שמעניקים מרק, ולא מאלה המבקשים אותו במתנה.
רפופורט היה אז מן־הסתם בן שלושים־וחמש, פולני במקור, סיים לימודי רפואה באיטליה, וליתר דיוק בפיזה: מכאן היתה חיבתו לאיטלקים וידידותו המוזרה עם וידאל, איש פיזה הקטן. אני אומר מוזרה, שכן רפופורט היה אדם מצויד להפליא. כאדם ערמומי ואלים, מיזוג של צייד לא־חוקי ושודד־ים, הצליח להשאיר מאחור בקלות רבה ובמקשה אחת את כל מה שהתגלה כמיותר בחינוכו האזרחי. הוא חי בלאגר כמו נמר בג’ונגל: רמס וחמס את החלשים יותר, תפס מרחק מהחזקים יותר, והיה נכון לשחד, ללכת מכות, להסתפק במועט, לשקר ולהרכין ראש, לפי הנסיבות.
מחיי החופש שלו שימר, מלבד את בריאותו הגופנית, גם רצון מוצק ועולץ ליהנות ולהכיר: והנה, זה היה המפתח שלו, זו היתה הסיבה לכך שאף שחשתי בו אויב, תמיד נעמה לי ההימצאות במחיצתו.
רפופורט ירד איפוא לאטו במדרגות, וכאשר התקרב, יכולנו לראות בבירור לאן נעלם תוכן הדלי. זו היתה אחת המומחיויות שלו: עם הנביחה הראשונה של הצופר, בתוך המהומה הכללית, הוא חש למטבח וברח עם השלל לפני בואם של חיילי המילואים מההגנה האווירית (רפופורט עשה זאת שלוש פעמים, בהצלחה מושלמת; בפעם הרביעית, בהיותו שודד נבון, לא מש ממקומו, יחד עם החבורה שלו, במשך כל האזעקה. גולד, שרצה לחקות אותו, נתפס על חם ונתלה בפומבי ברוב טקס ביום המחרת). “שלום איטלקים”, אמר, “שלום פיזאי”. אחר־כך השתררה דממה: היינו שרועים על השקים זה לצד זה, מן החוץ לא הגיע שום רעש. וידאל ואני, כפי שהיה קורה אז, שקענו אט־אט בנים־לא־נים שורץ חזיונות (לא נדרשה לכך תנוחה מאוזנת: אני זוכר איך ברגע של מנוחה נרדמתי בעמידה); לא כן רפופורט, שאף־על־פי ששנא את העבודה, היה אחד מאותם טיפוסים חמי־מזג שאינם סובלים את הבטלה. הוא דלה מכיסו סכין והחל להשחיזה על אבן תוך שהוא יורק עליה מפעם לפעם; אבל גם בזה לא היה לו די, ועד מהרה גער בווידאל, שכבר החל לנחור.
“תתעורר, וידאל! על מה חלמת? רַביולי, נכון? רַביולי ויין קיאַנטי. במֶנזָה בוויה דֵיי מילֶה, בשש־וחצי לירות. והסטייקים, פְּשָׁא־קְרֶב חוֹלֶרָה: סטייקים מהשוק השחור שכיסו את הצלחת” (רפופורט דיבר איטלקית די טוב, אבל קילל בפולנית; אין להתפלא; כי הקללות בפולנית הן בין העסיסיות ביותר). “ואז מרגריטה”, וכאן עיווה את פניו בעליזות וטפח בכף ידו ברעם על ירכו.
וידאל התעורר ושכב מכורבל וחיוך תלוי על פני־האדמה הקטנות שלו. כמעט אף־אחד לא פנה אליו אי־פעם בדברים, ואני לא חושב שבמצבו כאב לו הדבר; אבל רפופורט שוחח אתו לעתים קרובות למדי, על פיזה ועל הפיזאים, והניח לעצמו להיסחף בגל הזיכרונות מתוך התמכרות ונוסטלגיה כנה. לי היה ברור שבשביל רפופורט שימש וידאל לא יותר מתירוץ לאותם רגעים של רגיעה ושל חופשה מֶנטָלית: אבל בשביל וידאל אלה היו אותות של ידידות, ידידות יקרת־ערך עם אדם חזק, שניתנו ביד רחבה לו, לווידאל, כאדם אל אדם.
“מה, לא הכרת את מרגריטה? אף־פעם לא היית איתה? איזה מין פיזאי אתה? הַא!” (ממש ככה הוא אמר, רפופורט, “הַא!”, כמו הגיבורים של ראבְּלֶה, הרוויים באהבה וביין, אבל עדיין יציבים על רגליהם ושִׂכלם צלול). “זו היתה אשה שהעירה את המתים: שקטה, נקייה ועדינה בימים, ובלילות אמנית אמיתית”.
כאן שמענו שמתחילה שריקה, ומיד אחריה נוספת. היה נדמה שהן נולדו במרחקי־מרחקים, אבל הן התקרבו כמו קטרים בדהרה מטורפת: ואז רעדה האדמה, קורות הבטון בתקרה רקדו לרגע כאילו הן עשויות מגומי, ולבסוף הבשילו שתי התפוצצויות עצומות, ואחריהן בא שאון של ברזל קורס, ובנו פִּרכסה ההירגעות המענגת.
אני, למען האמת, לא פחדתי במיוחד מן ההפצצות. הייתי יותר מדי אדיש, והרפיון שלי התעטף בסטואיות ובדעה המופרכת שהפְּצצות, משום שאינן מכוּונות אלינו, לא יזיקו לנו. הבשר שלי רעד, כן, אבל לא עד כדי כך שישתלט: לא נדרש ממני מאמץ כדי להישאר במקומי. וידאל גרר את עצמו לפינה, טמן את פניו בשקערורית מרפקו כמו כדי להתגונן מסטירות והתפלל בקול רם.
נולדה שריקה מפלצתית חדשה. כולכם מכירים את השריקות הללו. אלה צלילים דֶמוניים: לעתים קרובות חשבתי שאותם נַפָּחים עגומים מעניקים לפצצות קול במכוּון, את הקול הזה, כדי לבטא את צימאונן הברברי, ואת האזהרה החצופה האחרונה לקורבנות. התגלגלתי מטה מהשקים לעבר הקיר: הנה ההתפוצצות, קרובה עד מאוד, כמעט מוחשית, ואחר־כך נשיפת ההדף האדירה.
רפופורט התפתל מצחוק. “כבר עשית במכנסיים, אֶה, פיזאי? או עוד לא? חכה, חכה, הכי טוב עוד יבוא”.
“יש לך עצבים חזקים”, אמרתי לו.
“זו לא שאלה של עצבים, אלא של תיאוריה. של חשבונאות: זה הנשק הסודי שלי”.
הייתי עייף עכשיו, בעייפות שהיא כבר עתיקה, טבועה בדם, שנראתה לי חסרת־תקנה. לא העייפות המוּכּרת לכל, הצונחת על החיים הטובים ועוטפת אותם כמו שיתוק ארעי; אלא היעדר, רִיק מוחלט, קטיעת איבר. המצב הרגיל שלי היה תחושה של פריקה, כמו רובה שיָרו בו. וכמוני היה גם וידאל, גם אם באופן פחות מודע; וכמו שנינו היו גם כל האחרים. המלים של רפופורט, אופן היותו, החיוניות שלו, שבנסיבות אחרות הייתי מעריץ (כפי שאכן אני מעריץ אותן היום), נראו לי לא־במקומן, חצופות. בסופו של דבר היינו באותה קדירה, אנחנו שני המוּזֶלמָנים והוא, למרות היותו פולני, ונבון, ורופא, ורב־אמן בהתחמקות מקשיים ובעריכת משתאות לא־חוקיים. אם העור שלנו לא היה שווה פרוטה, גם העור שלו לא היה שווה הרבה יותר, והיה מרגיז שלא רצה לראות את עצמו כאחד מאיתנו. באשר לאותה תיאוריה ולאותה חשבונאות, לא היה לי חשק להקשיב להן. היה לי מה לעשות: לישון, אם אלה שלמעלה ירשו לי: אם לא, רציתי לגמוע את הפחד שלי, בשלווה, כמו כל אדם מן השורה.
אבל לא היה קל להשתיק את רפופורט, להוליכו שולל או להתעלם ממנו. “מה, אתם ישנים? אני עומד להכריז את הצוואה שלי, ואתם ישנים. אולי הפְּצצה שלי כבר יצאה לדרך: אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות.
“אילו הייתי אדם חופשי, הייתי כותב ספר מאת רפופורט, הדוקטור השמן, עם הפילוסופיה שלי, ובו המנהגים הטובים והרעים שלי מסוכמים באופן גיאומטרי. אבל לפי שעה כל מה שאוכל לעשות הוא להציג אותה בפניכם, שני בַּבּוּנים. אם היא תשמש אתכם, מה טוב; אם לא, ואם אתם תשרדו ואני לא – וזה יהיה מוזר – תוכלו לספר אותה ברבים, ואולי היא תתאים למישהו. כמובן, לא אכפת לי במיוחד: אני לא עשוי מחומר של גומל־חסד.
“אבל הנה, au temps de ma jeunesse folle,י[2] שתיתי, אכלתי, עשיתי אהבה, היו לי חברים מכל הסוגים, עזבתי את פולין השטוחה והאפורה לטובת איטליה זאת שלכם, ובאיטליה למדתי, טיילתי, ראיתי. עשיתי את כל זה בעיניים פקוחות לרווחה, לא איבדתי אף פירור: הייתי חרוץ, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה יותר, או טוב יותר. הכל הצליח לי, צברתי המון רווחים, וכל הרווחים האלה לא אבדו, אלא הם בתוכי, בטוחים: לא נתתי להם לדהות. שמרתי עליהם.
“אחר־כך התגלגלתי לכאן: אני פה עשרים חודש, ועשרים חודש אני עורך את החשבונות שלי: החשבונות מסתכמים, שורת הרווח עוד גדולה למדי. כל עוד אני ביתרון אני טאבו, אני חסין. כדי לקלקל את המאזן שלי יידרשו עוד שנים רבות בלאגר, או ימים רבים של עינויים. וחוץ מזה (והוא ליטף בחמדה את בטנו), עם קצת יוזמה אפילו כאן, מדי פעם, אפשר למצוא משהו נחמד.
“לכן, אם יקרה המקרה המגונה ואחד מכם יאריך ימים אחרי, תוכלו לספר לכל מעוניין פוטנציאלי, שליאון רפופורט קיבל את מה שמגיע לו, לא השאיר אחריו לא חובות ולא נושים, לא בכה ולא ביקש רחמים. אם בעולם הבא אפגוש את היטלר, אירק לו בפרצוף בזכות מלאה, מפני שהוא לא ניצח אותי”.[3]
הנאום שלו נקטע בחדות. למחסה שלנו פרצו שני לוחמים מהפלָאק,[4] מלוּוים בקאפו, וגירשו אותנו החוצה – שם כבר נשמעו הצופרים של הארגעה – כדי שניתֵּן יד לפינוי ההריסות.
ראיתי שוב את רפופורט פעם אחת ויחידה, כעבור כמה חודשים ולרגעים ספורים, ולפיכך נותרה בי דמותו בצורה הכמעט־צילומית של אותה הופעה אחרונה.
שכבתי חולה במרפאה של הלאגר, בינואר 1945. מהדרגש שלי היה אפשר לראות פיסת דרך בין שני צריפים, ושם, בשלג שהיה עמוק עכשיו, היה מסומן שביל; לעתים קרובות חלפו בו עובדי המרפאה, בזוגות, ונשאו באלונקה מתים או גוססים. אני חושב שהדרך הובילה למחסן שבו נערמו הגופות שנועדו להעברה למשרפות בבירקנאו.
באחד הימים ראיתי שני אלונקאים, ואחד מהם הרשים אותי בקומתו הגבוהה ובמשמניו התקיפים, הסמכותיים, הבלתי־שכיחים לחלוטין במקומות הללו. הכרתי בו את רפופורט, ירדתי אל החלון ונקשתי על הזגוגית. הוא נעצר, שלח לעברי העוויה עליזה ורומזנית, והרים את זרועו לברכת שלום רחבה: עקב כך נטה משאו העגום אל צדו פְּשוט איברים.
כעבור יומיים פונה המחנה, בנסיבות המחרידות הידועות היטב. יש לי יסוד להניח שרפופורט לא נשאר בחיים; לפיכך אני רואה לי לחובה למלא כמיטב יכולתי את המשימה שהופקדה בידי.
אוקטובר 1959
אין עדיין תגובות