החופשה הסתיימה, וארתור קונן דויל נרגש לפגוש שוב את חבריו בפנימיית בסקרוויל, בית ספר סודי לתלמידים עם יכולות יוצאות דופן. […]
אחת
יוצאים לדרך
ארתור קונן דויל היה ילד שלא מחמיץ הרבה, אפילו בהמולת הבוקר בתחנת וֵיבֶרְלִי החדשה שבאדינבורו. הוא לא החמיץ את כותרות העיתון שהיה תחוב מתחת לזרועו של איש עסקים חולף ולא את הבזק ידו של כייס קרוב שנעץ יד בתיקה של גברת שעמדה לעלות לקרון המחלקה הראשונה.
הוא בהחלט לא החמיץ את פרצופו החיוור והרציני של האיש הרזה שבהה בו בתחנה הצפופה.
הוא ראה את הפרצוף הזה פעמים אחדות במהלך חופשת חג המולד, לוטש עיניים קרות בביתו הרעוע מעברו האחר של הכביש. עכשיו הוא ראה אותו שוב, ולא היה כל ספק שהוא עוקב אחריו ואחרי משפחתו.
אבל למה?
"אם ארתור לא ימהר הוא יפספס את הרכבת," קראה גברת דויל שהייתה כמה צעדים לפניו. "מרי, תעמדי בקצב בבקשה!"
ארתור העיף לרגע מבט במאם. אבל הרגע הזה הספיק כדי שהאיש יתפוגג בהמון. הוא נעלם, ממש כפי שעשה כשארתור ניסה להתעמת איתו מחוץ לביתו.
לארתור לא היה זמן לרדוף עכשיו אחרי האיש. הוא לא התכוון להחמיץ את הרכבת שתסיע אותו בחזרה לפנימיית בסקרוויל!
ארתור פנה לאחוז בידה של מרי, אחותו הצעירה. לפני רגע היא מיהרה אחריו בתחנה, נושפת בעורפו.
אבל עכשיו היא נעלמה.
הוא סרק במבטו את הרציף. רק שלושה דברים היו עשויים לקרות למרי.
הראשון, היא הייתה עלולה ללכת לאיבוד בהמון. ארתור חשב שזה לא סביר, מפני שהייתה צמודה אליו עד לפני רגע.
השני, היא הייתה עלולה להיחטף. על ידי שותף של חיוור הפנים? גם זה נראה בלתי סביר, בהתחשב בצפיפות שבתחנה. מישהו היה שם לב ומזעיק עזרה.
השלישי, היא הייתה עלולה ללכת מרצונה למקום זה או אחר. במקרה כזה, לאן הייתה אחותו חובבת ההרפתקאות הולכת?
עיניו דילגו אל הרכבת הקרובה ביותר.
"מרי, לא!"
הוא זינק ושלח יד אל מותני אחותו הקטנה, שעמדה להתגנב לתוך אחד הקרונות. הוא הרחיק אותה באנחה מהרכבת.
"זה לא הוגן!" הזדעקה מרי כשארתור שתל שוב את רגליה על רצפת הרציף. "אתה יכול לעלות לרכבת. למה אני לא?"
"כי צריכים אותך בבית," אמרה אימא שלהם בתמציתיות, לפתה את ידה של מרי ומשכה אותה איתה. "בית שאולי לא היית רואה שוב, אם היית מצליחה לעלות לרכבת שנוסעת לטימבקטו."
שריקה עגמומית הדהדה לפניהם כשמיהרו לצד גברת דויל.
"הגענו," היא קראה בקול מהדהד שגבר על רעש הקהל המתנועע והרכבות הממתינות. היא נעצרה מתחת לשלט נוסעי המחלקה השלישית, משכה את ארתור לחיבוק ואחר כך מסרה אותו לארבע אחיותיו – חמש, אם כוללים את קונסטנס התינוקת – שהעבירו אותו מיד ליד כדי להיפרד ממנו.
"תכתוב לעיתים קרובות," אמרה אן.
"ואל תסתבך בצרות," הוסיפה קתרין במבט מזהיר.
אין להן מושג, חשב ארתור.
הוא לא סיפר למשפחתו על רוב הדברים שקרו לו במחצית הראשונה בפנימיית בסקרוויל. הם לא ידעו על המורה דינה גריי, שהחביאה בבית הספר מכונת חיי נצח. והם בהחלט לא ידעו על הדינוזאורית התינוקת שארתור החזיר לחיים בטעות וברגעים אלו ממש התעופפה לה מן הסתם ברחבי פנימיית בסקרוויל. ארתור נתקף התרגשות. הוא ציפה מאוד לחזור לשם כבר.
קונסטנס התינוקת גרגרה מילות פרֵדה מבין זרועותיה של גברת דויל. קרוליין הקטנה נעצה מבטים רעבתניים ברגליו של ארתור וחיפשה את האזור המובחר ביותר לנשיכה – הפגנת החיבה המועדפת עליה. מרי סירבה לדבר עם ארתור מפני ששיבש את תוכנית הבריחה שלה.
"אני אמליץ עלייך בבית הספר," הוא מלמל באוזנה. "כדי שכשתהיי מבוגרת מספיק, אולי תוכלי לבוא גם."
בתגובה, מרי הטילה את זרועותיה סביב מותניו ופרצה בבכי.
"ארתור יקירי, אתה מוכרח ללכת," אמרה מאם, ניתקה את מרי ודחפה אותו באי רצון לכיוון המדרגות. "אבל לפני כן…" היא שלפה מתוך המעיל שלה צעיף שהיה סרוג מריבועים בצבעים שונים. כמה מהריבועים היו גבשושיים מהאחרים.
"עבדנו על זה ביחד," אמרה גברת דויל וכרכה את הצעיף סביב צווארו. "מתנת חג מולד מאוחרת."
"כדי שלא תשכח אותנו!" הוסיפה מרי.
"כדי שיהיה לך חם ולא תצטנן," תיקנה אותה קתרין.
"הוא נפלא," אמר ארתור וחייך אל בנות משפחתו. "תודה רבה."
"יוצאים לדרך!" קרא קול בסמוך.
ארתור עלה בזריזות במדרגות אל הקרון, נופף לאימו ואחיותיו ומצא מקום לשבת על אחד הספסלים הנוקשים. בנות משפחת דויל עמדו על הרציף ונופפו לו. עיניה של גברת דויל נצצו מדמעות. ארתור נתקף כמיהה לחיבוק אחרון איתה ועם כל אחת מהן.
ואז ליבו זינק. הרכבת התעוררה לחיים והתחילה לנסוע, משאירה את בנות דויל מאחור.
הרפתקה חדשה החלה.
בזמן שהרכבת חצתה את התחנה, ארתור סרק את הקהל בפעם האחרונה ולא ראה זכר לאיש שעקב אחריו. הוא חש הקלה, עד שהבין שבעצם חיפש עוד פרצוף. חלק קטן בתוכו קיווה שאבא שלו ישנה ברגע האחרון את דעתו ויבוא להיפרד ממנו.
מר דויל בילה את רוב החג ספון בחדר העבודה שלו, בטענה שהוא סובל מכאב בטן. אבל כשארתור חלף על פניו במדרגות, הוא הריח ריח אלכוהול.
אם חיוור הפנים יחזור, אבא שלו לא יצליח להגן על משפחתו. הנחמה היחידה של ארתור הייתה שנדמה היה שהאיש מתעניין רק בו, לא באחיותיו או בהוריו. אבל מי האיש הזה… ומה הוא רוצה?
אולי הוא עובד אצל האביר הירוק.
לארתור עדיין היו יותר שאלות מתשובות בקשר לדמות המסתורית שהופיעה בפנימיית בסקרוויל במחצית הקודמת. הוא לא הכיר את זהותו האמיתית של האביר, רק ידע שהוא ניסה לגנוב את מכונת חיי הנצח של פרופסור גריי. ארתור וחבריו בקושי הצליחו לעצור אותו.
שמש חדרה מבעד לחלון בזמן שהרכבת יצאה מהתחנה והגבירה מהירות. ארתור צפה בשורות הבתים הרעועים שעשן היתמר לאט מארובותיהם מתחלפים בשדות משתרעים ושמיים צלולים כבדולח. שני ילדים שישבו מולו השתנקו כשהים נפרש ממזרח, נוצץ בשמש. ארתור בהה מבעד לזגוגית הקרה, צפה בגלים מתנפצים ושבים, מתנפצים ושבים. הרכבת נעה והתנודדה בנעימים. הוא החליט שאף על פי שנסיעתו הראשונה לפנימיית בסקרוויל בספינת האוויר של מנהל הפנימייה צ'לנג'ר הייתה הרפתקה נפלאה, הרכבת הייתה כלי רכב הרבה יותר שלֵו – גם אם חלקו על הספסל הלך והצטמצם כשנדמה היה שהגבר המשופם שלצידו הולך ומתרחב.
בשעה שהרכבת שעטה קדימה הוא הניח למוחו לשוטט חזרה לפנימיית בסקרוויל. הוא תהה איך חבריו האמידים יותר – ג'ימי מוריארטי ואיירין איגל – יגיעו לבית הספר. אולי בכרכרות משובחות? גרובר קומאר ומרי מורסטן, המכונה בפשטות פוקט, ודאי ייסעו בכרכרה זולה או בקרון כמו שלו.
אבל לא משנה איך יגיעו לשם, העיקר שיהיו שוב יחד.
מחשבותיו נדדו מהצריח העקום שבו נמצא החדר החמים והנעים שהוא וג'ימי חלקו אל המזנון עם התקרה המקומרת שבו כולם אכלו יחד, ועפעפיו נעשו כבדים מרגע לרגע. הערסול העדין של הרכבת היה מרגיע להפליא – כמו רכיבה על סוס רגוע במיוחד.
אבל המחשבה על סוס הקפיצה את מחשבותיו מהצריח אל היער שבשולי בית הספר, שם ראה לראשונה את האביר הירוק. הוא צמצם את העיניים באור השחר הסמיך וראה אדם בגלימה ירוקה יושב על גב סוס שחור.
"עוד ניפגש, ארתור," אמר האביר מתחת לברדס. "מוקדם משנדמה לך."
מישהו אחז בכתפו של ארתור. עיניו נפקחו בבת אחת והוא השתנק. שני הילדים שמולו צחקקו. האיש שלצידו הצביע על כרטיסן מטופח, שנראה כעוס למדי.
"איפה הכרטיס שלך?" הוא שאל את ארתור בנימה שרמזה על כך שזו לא הפעם הראשונה שהוא שואל.
"אה, כן, כמובן." ארתור שלף את הכרטיס לכיוון אחד. הכרטיסן ניקב בו חור, וארתור נשען שוב לאחור במבוכה. הוא הרגיש לא בנוח והייתה לו הרגשה שלא הייתה זו אשמתו של החלום שחלם. צמרמורת חלפה בעורפו. כל הקרון בוהה בי?
אבל כשהעז להעיף מבט מעבר לכתף הוא ראה שאיש לא מסתכל עליו. במושב שמאחוריו ישבו זקנה מנמנמת שמסרה את הכרטיס שלה לכרטיסן בלי לפקוח עיניים, אישה סמוקת לחיים עם סל ירקות עולה על גדותיו, צעיר מעשן מקטרת ועוד אדם שקרא עיתון. ארתור קרא את הכותרות.
מוזר.
הכותרת הראשית עסקה בעיכובים בפתיחת תחנת ויברלי. אבל תחנת הרכבת החדשה של אדינבורו הייתה פתוחה כבר כמה חודשים. למה שמישהו יטרח לקרוא עיתון לא עדכני?
"כרטיס," נבח הכרטיסן. הנוסע מסר לו את הכרטיס והנמיך מעט את העיתון.
ארתור שאף שאיפה חדה.
זה היה חיוור הפנים מהתחנה.
האיש תפס את מבטו של ארתור מעל העיתון ועיקם את פרצופו.
הוא קם בבת אחת, חטף את כרטיסו בחזרה וצעד אל המעבר מול עיניו של הכרטיסן.
הוא התקרב אל ארתור.
ארתור זינק ממושבו וחלף על פני הנוסעים האחרים תוך התעלמות ממבטיהם המופתעים ומהמלמולים הלא מרוצים.
הוא התקדם בזריזות במעבר. צעדים רקעו בעקבותיו.
אם רק יגיע לדלת שבקצה הקרון, אולי הוא יצליח לנעול אותה כך שאיש לא יוכל לעקוב אחריו.
ארתור הגיע לדלת ומשך אותה בכל הכוח. היא נכנעה, והוא נשפך למשטח קטן עם מעקה נמוך. רוח חורפית חדה סטרה ללחייו והיממה אותו לרגע. הוא מצמץ.
רק מוט ברזל צר קישר בין המשטח שעליו עמד למשטח הבא. לא הייתה לו שום דרך לעבור מהקרון הזה לקרון שמאחוריו… אלא אם כן יקפוץ קפיצה מסוכנת מאוד. הוא היה לכוד.
הוא נזכר בדלת וניסה לסגור אותה, אבל האיש כבר התפרץ החוצה. משהו לפת את צווארו של ארתור. ידיו היו לכודות מאחורי גבו וגופו צמוד למעקה הרעוע של המשטח. הקרקע שמתחת לפסים נעלמה, ובמקומה צץ גשר צר. הרחק למטה געש נהר.
"עכשיו תפסתי'תך, ילד," נהם קול באוזניו. "ואין לך לאן לברוח."
שתיים
ויגינס רצית, לא טעית
הנהר שלמטה נראה קפוא ואכזרי. ארתור בלע רוק וניסה להיזכר במשהו מועיל משיעורי האגרוף עם פרופסור סטון. משהו שיעזור לו לא לעוף מעבר למעקה תוך כמה שניות.
"רק אתה ואני כאן…" אמר התוקף.
אבל הוא לא הספיק להשלים את המשפט. ארתור שאף שאיפה עמוקה והטה את ראשו למעלה ואחורה. החלק הנוקשה ביותר של גולגולתו סדק את אפו של האיש. זעקת כאב נשמעה, והלפיתה סביב מפרקי הידיים של ארתור התרופפה מספיק כדי שיצליח לשחרר יד אחת ולתקוע מרפק בבטנו של האיש.
האיש התקפל מכאב. ארתור פנה לאחור, מוכן להילחם כמה שיידרש כדי לחזור לקרון. עיניו סרקו את המשטח הקטן בחיפוש אחרי משהו להתגונן בעזרתו. אבל מבטו נתקל בפיסת נייר שצנחה לצד התוקף, ששכב ונאנח. זה היה כרטיס.
ארתור סרק את הכרטיס בעיניים מצומצמות ואז הפנה את מבטו חזרה לחיוור הפנים. הוא היה גבוה, צנום וצעיר מכפי שנראה מרחוק. ארתור הרים שערה כסופה, בערך באורך של מחט סריגה, ממעיל הצמר הגס והגדול על מידותיו של האיש. הוא הנהן בהחלטיות. הנהר נשאר מאחוריהם ואיתו גם הבהלה שחש.
"מישהו מפנימיית בסקרוויל שלח אותך, נכון?" הוא שאל כשהם חצו באיטיות כר עשב ושדה.
"ועוד איך שכן," התיז האיש. הוא הזעיף פנים אל ארתור כשנעמד ומחה דם מהאף. "חבל שלא קלטת את זה לפני ששברת לי ת'אף."
התוקף לטש בו מבט מעל לחי שמאל, שהייתה מחוטטת מצלקות אבעבועות רוח. בלי לוותר על החשדנות, ארתור שלף ממחטה והושיט לו.
"איך קלטת בכלל?" האיש שאל, לקח את הממחטה והצמיד לאפו. "לא היית אמור לדעת."
"קודם כול, הבנתי שאם היית רוצה להרוג אותי, היית מנסה כשעברנו מעל הנהר."
"אז לא רציתי," רטן האיש. "אבל נראה לי ששיניתי את דעתי."
"שנית, הכרטיס נפל לך מהכיס." ארתור הצביע על הנייר שעל הרצפה. "זה כרטיס חזור מליטל ביגסבי, העיירה שהכי קרובה לבית הספר."
"ולמה אתה כל כך בטוח שאף אחד שם לא שלח אותי לחטוף אותך או לשבור לך את הרגליים? בטוח שכולם אוהבים אותך, הא?"
ארתור כמעט צחק. הוא נזכר בסבסטיאן מוראן, ילד עשיר מהכיתה שלו, שלא סבל את ארתור מהרגע שראה אותו. ההרגשה הזאת הייתה משותפת לעוד חברים ממועדון התלתן, מועדון סודי ורב־עוצמה שפעל בשיתוף פעולה עם האביר הירוק. לארתור בהחלט היו אויבים בפנימיית בסקרוויל.
הוא הניף את השערה הכסופה שהרים ממעילו של האיש. היא הייתה ארוכה מדי לכלב או חתול, ועבה מכדי להיות שערה אנושית. "ושלישית, שערת הזאב הזאת," הוא אמר. "יש לך המון שערות כאלה על המעיל. הזאב היחיד שאני מכיר הוא זה שמגן על פנימיית בסקרוויל, ואף פושע לא יסתכן ויתקרב אליו מספיק כדי לגרד לו את הבטן. עניתי לשאלות שלך. עכשיו תורך. מי אתה ומי שלח אותך?"
האיש הרים גבה, בהתרשמות או אולי ברוגז.
"הולמס צדק בקשר אליך," הוא אמר. "אתה בחור חד, אין ספק. אני ביל. ביל ויגינס."
הוא הושיט את ידו לארתור, שמצמץ בהפתעה לשמע שמו של הולמס ואחר כך לחץ את היד.
"אז אתה בטח כבר יודע שאני ארתור דויל," הוא אמר. "אתה חבר של פרופסור הולמס?"
ויגינס הרים גבה והסתכל עליו בשעשוע. "סוג של חבר," הוא אמר. "שרלי הזקן עזר לי בתקופה קשה לפני כמה שנים, אז עכשיו אני מנסה לעזור לו כשיש לי הזדמנות."
"ואיך בדיוק אתה עוזר?" שאל ארתור. "למה הולמס שלח אותך לעקוב אחריי?"
"כדי להגן עליך, כמובן," אמר ויגינס. "קפצתי לאדינבורו מדי פעם לוודא שלא קרה לך כלום. ואתמול חזרתי כדי להבטיח שתגיע בריא ושלם לבית הספר היום. לא הבנתי שאני זה שצריך הגנה."
ארתור עמד לשאול את ויגינס מפני מה הוא מגן עליו, אבל קפא.
"זה קשור לאביר הירוק, נכון?" הוא שאל. "מה פרופסור הולמס יודע? למה הוא מודאג עד כדי כך ששלח אותך?"
ויגס הרים ידיים בכניעה. "אין לי מושג, אני רק עשיתי את מה שהוא ביקש ממני. אבל אני כן מתכוון לבקש בונוס. דמי סיכון." הוא הצביע בעגמומיות על אפו המדמם ושוב הסתכל על ארתור בזעף.
"טוב, אתה דחקת אותי למשטח הזה ותפסת לי בעורף," אמר ארתור והרגיש שהוא מסמיק למרות הקור.
"אתה זה שרץ לכאן והסתכל על המעקה כאילו הוא מתכוון לקפוץ," רטן ויגינס. "לא משנה. בוא נחזור פנימה. אני קופא."
הוא פתח את דלת הקרון, סימן לארתור להיכנס ונכנס מאחוריו. הנוסעים האחרים בהו בהם בסקרנות – חלקם במורת רוח – כשעברו על פניהם. הגבר המשופם שישב ליד ארתור תבע עכשיו בעלות על כל המרחב הצמוד לחלון, כך שארתור נדחס לצד ויגינס. המשך הנסיעה עבר עליהם בשתיקה. ויגינס חזר לעיתון הלא עדכני שלו ועזב את ארתור להרהוריו. הרכבת האיצה, האטה ונעצרה לעיתים קרובות בדרכה המזדחלת לכיוון דרום־מערב.
אחרי שארתור פגש את האביר הירוק ביער, פרופסור הולמס הזהיר אותו שהאביר לא נטש את תוכניתו להשיג חיי נצח. הוא רק התחיל. בהמשך המחצית ניסה ארתור לחלץ עוד מידע מהולמס, אבל הפרופסור הסכים לומר רק שהוא יספר לו בבוא העת.
אם הולמס חשש מספיק כדי לשלוח מישהו שיעקוב אחריו, העת ללא ספק הגיעה. כך או אחרת, הוא יגלה כל מה שיש לדעת על האיש המכונה האביר הירוק.
אין עדיין תגובות