החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מזוודה לשנתיים

מאת:
הוצאה: | 2022 | 444 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

״אני נותרת לעמוד במקומי, תוהה כמה חוויות עוד אפספס בזמן שהותי בפנימייה, בכמה רגעי אושר משפחתיים או רגעי עצב בלתי נמנעים לא אנכח. אני מרגישה כאילו כל חיי נפרשים לנגד עיניי כמו פרשת דרכים, ואפילו שבחרתי בלב שלם בדרך אחת, אני לא יכולה להימנע ממבט בנתיב השני בידיעה ברורה שייתכן שאני עושה טעות״.

 

כולנו עומדים לפני צומתי דרכים בחיינו וצריכים לבחור את הנתיב שמתאים לנו. במקרה שלי, כשלא מצאתי היגיון בחיי, בחרתי לעזוב הכול ולעלות על טיסה. נחַתי לתוך חיים חדשים בפנימייה שמטיילת בעולם, בשפה שאינה שפת אימי, הרחק ממשפחתי.

במסעי התאהבתי קשות, למדתי הרבה על עצמי ועל העולם, חוויתי תשוקה ושגשוג ואז כישלון ופרידה, ומכל אלו נבניתי והתבגרתי. אני מזמינה אתכם לצלול אל בין העמודים ולחוות שנתיים מהעולם שלי.

 

רוני טנא היא סופרת בתחילת דרכה ואת ”מזוודה לשנתיים“, ספר הביכורים שלה, כתבה במהלך לימודי התיכון שלה בחו"ל.

מקט: 4-1272-1388
״אני נותרת לעמוד במקומי, תוהה כמה חוויות עוד אפספס בזמן שהותי בפנימייה, בכמה רגעי אושר משפחתיים או רגעי עצב בלתי […]

 

1

 

״רוני,״ אני שומעת את שמי היכן שהוא בעולם אחר, רחוק שנות אור מכאן. גופי ממשיך לנוע לפי קצב המוזיקה המהדהדת בחדר החזרות, אך בראשי רצות אלף מחשבות, והן מעסיקות אותי יותר מאשר הרגע הנוכחי. מה אני עושה פה? האם אלו החיים שנועדו לי? האם זה כל מה שיש לעולם להציע לי?

״רוני!״ שמי נשמע שוב בין צלילי הפסנתר, הפעם הטון עולה, מרוגז יותר מקודם. אני ממשיכה להתעלם מהקול הזה, כל כולי בתוך רגשותיי הנסתרים ביותר – עוד רגע ואני מגיעה לזה, להבנה שאני מצפה לה, לתשובה לכל שאלותיי. זה לא הזמן לחזור למציאות…

המוזיקה נעצרת והשקט שמשתרר משיב אותי אל המציאות. ואדים, נגן הפסנתר הטרחן שלנו, שולח לעברי מבט מאשים.

״רוצה לספר לכולנו על מה את חולמת בהקיץ במקום להיות כאן איתנו בסטודיו?״ ענת, המורה לבלט, שואלת אותי, בעוד הרקדניות האחרות קופאות במקומן ומביטות בי בחשש. ענת היא המורה הכי מפחידה במגמה, ונראה שהיא מודעת לזה היטב ואפילו נהנית מזה.

״מצטערת, זה לא יקרה שוב,״ אני עונה, מופתעת ומבוישת בשל הסיטואציה. אני תלמידה צייתנית, ובדרך כלל לא מעוררת מהומות, וזה בדיוק מה שמדגיש את חוסר הריכוז שלי לאחרונה. מחשבות על החיים העמוסים האלה גורמות לי לרצות לברוח אל מציאות שונה, או, לפחות, אל חלומות בהקיץ.

״פעם ראשונה ואחרונה שאני עוצרת את כל השיעור בשבילך, הבנת אותי? מה שרקדת עכשיו היה רחוק מאוד ממה שהגדרתי – זה היה נורא וזה הרס את החזרה. כעת ניאלץ להתחיל מהתחלה. כולן למקומות! ואדים, תחזור לנגן!״ היא מפנה אלינו את גבה ומתקדמת אל הכיסא שלה במרכז הכיתה, וממנו היא משליטה עלינו טרור. האם זה באמת מה שנועדתי לעשות — להיות רקדנית? עד איזה גיל החלום הזה ימלא אותי? ובתכל׳ס, עד איזה גיל ארגיש נוח ללבוש בגד גוף צמוד וטוּטוּ? אני ממשיכה לרקוד, כפי שענת דורשת ממני, ומרגישה שהזמן נמתח כמו מסטיק – כל כך צמיגי, שהוא כמעט מפסיק להתקדם. עד סופו המיוחל של השיעור, אני מנסה לנתח בראשי את מקור התחושה המכבידה שמונעת ממני לחיות את חיי כסדרם. לצערי, בכל פעם האמת הדקיקה מצליחה להסתנן בין חריצי מחשבותיי, ובסופו של דבר, אני מוצאת עצמי חסרת כל כיוון. מה גורם לי לחוש כך? ולמה אני מרגישה שאני היחידה שחווה את סערת הרגשות הקיומית הזאת, בעוד אחרים נהנים מהמציאות ומוצאים בה את מקומם?

כשבסוף היום אימא באה לאסוף אותי, היא מבחינה מיד במבט האבוד שלי.

״פיצי, מה קורה?״ היא שואלת וקולה נבלע בתוך צלילי השיר האהוב עליה של ריטה – ״לא כל כך יפה ולא בת שש-עשרה״ (“אני חיה לי מיום ליום״). אני חוששת שהיא חווה כרגע את משבר אמצע החיים שלה. אולי אני חווה את משבר גיל חמש-עשרה שלי?

״כלום,״ אני מנסה להתחמק מהתשובה, לפחות עד שאבין מה באמת מפריע לי, אבל לאימא יש חוש שישי, שבזכותו היא תמיד יודעת שמשהו עובר עליי.

״ועכשיו באמת,״ קולה מרצין והיא מנמיכה את השיר שברקע.

״כלום, באמת שכלום,״ אני משתדלת להביט מחוץ לחלון כדי שלא תראה את חולשתי פורצת ממני ללא כל שליטה.

״שושק׳לה..״. היא מנסה שם חיבה נוסף שלי.

״לא ממש טוב לי, אימוש״. לבסוף אני נשברת ומתוודה בפניה: ״משהו יושב עליי. אני לא חיה את החיים, לפחות ככה זה מרגיש לי. אני עוברת יום אַחַר יום מבלי לחוות אותו על כל גווניו. הזמן חולף ואני לא מתקדמת, אני תקועה במקום ומרגישה שיש עולם שלם שאני לא חשופה אליו״. המילים נשפכות ממני זו אחר זו במהירות מפתיעה.

״אויש, פיצי..״. היא פונה אליי בטון של אימא שכבר חוותה הכול ויודעת את התשובות לשאלותיי, ״זו בטח תקופה קשה שתעבור. יש הרבה עומס בלימודים?״

״זה לא משהו אחד, זה הכול יחד. זה גם לא משהו רגעי או ספציפי, זה משהו עמוק יותר. נראה לי..״. משפטי נקטע כשאנחנו מגיעות הביתה, אימא חונה ושתינו יוצאות מהרכב אל שער הבית. אני כבר לא בטוחה שאני מעוניינת להמשיך לדבר על הנושא, ולמזלי, בדיוק ברגע הזה, אימא מקבלת שיחה מאחד הלקוחות החשובים שלה ונאלצת לענות לו. אני מנצלת את הרגע כדי לברוח אל המקלחת, לשטוף מעליי את היום הארוך ולהיכנס לפיג׳מה האהובה עליי. לחטוף ארוחה זריזה ולהתחפר במיטה. אני מודה על שהיום הזה נגמר, אבל הידיעה שמחר אתעורר ליום נוסף בכיתה, ובה התלמידים לא מעוניינים ללמוד והמורות לא מעוניינות ללמד, יום ובו שיעורי בלט אינסופיים, י״בטניקים מתנשאים ומשועממים ויו״דניקיות בשכבתי, שיעשו הכול כדי לזכות באהדה שלהם, לא מאפשרת לי להרגיש הקלה. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי בוחנת את החיים המהונדסים סביבי ולא מוצאת את מקומי שם. אני משתדלת מאוד אך לא מצליחה להתלהב כמו כולם מהחיים המעובדים המוצגים לנו בראוותנות ברשתות החברתיות. אני לא מרגישה צורך לפרוץ במרד נעורים סוער, לחמצן את השיער, ללבוש אך ורק בגדים שחורים או לזלזל בהוריי ולהתחצף אליהם. עוד לא חוויתי אהבת נעורים קיצונית ודביקה ולא הסתגרתי בחדר במשך ימים שלמים. בתקופה האחרונה אני בעיקר מתקיימת – מנסה כמה שיותר להדחיק את רגשותיי וכמה שפחות להפריע לסובבים אותי. אבל ככל שאני מנסה להדחיק יותר את המחשבות שלי, כך הן חוזרות אליי כשאני הכי פחות מוכנה להן – שנייה לפני שאני נרדמת, ולא משנה כמה אנסה לגרש אותן – הן לא מרפות.

כשהחדר כבר חשוך, המזגן על הטמפרטורה המושלמת להירדמות ואני בעיניים עצומות, מיליון ואחת מחשבות עולות ומציפות אותי. ״הבמה היא המקום הטבעי שלך,״ אני נזכרת במשפט שיעל, רכזת המחול שלנו בתיכון, אמרה לי בתחילת השנה. כמו המורות שלי, ההורים שלי וחברותיי, האמנתי שיש לי עתיד בריקוד: ראיתי את עצמי מופיעה על הבמות הגדולות בעולם, יוצרת כוריאוגרפיות מרהיבות, מקימה סטודיות מקומיים ומקדמת רקדנים צעירים, כמוני. אם כעת לא אחלום בגדול, חשבתי לעצמי, אז מתי כן? אבל עם הזמן הבנתי שחלומות באים וחולפים, ועם כל יום שעובר, כשאני שקועה בשגרה, אני מרגישה שהחלום להיות רקדנית דועך ומפנה מקום לחלומות יותר חדשניים. אם היום ישאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, כנראה אתן לפחות עשר תשובות: עיתונאית, רקדנית, מתמטיקאית, רופאה, אסטרונאוטית, עורכת דין, תקליטנית, סופרת, נסיכה (החלום עוד לא אבד) או אצנית, וייתכן כי מחר כל העשר האלה יתחלפו. איך אדם יכול לדעת בביטחון גמור מה הוא רוצה לעשות בחייו? ומה אם יש יותר מדבר אחד שבו ארצה לעסוק? לא אוכל להיות רופאה ותקליטנית? או רקדנית וסופרת? אני חושבת על כל שנותיי בסטודיו, על כל הזמן והכוח שהשקעתי במחול – כל אלו ירדו לטמיון אם אעזוב עכשיו. ואם אלך – מה אעשה במקום ריקוד? למה אקדיש את חיי? מאז שאני זוכרת את עצמי, הסטודיו היה המקום שבו הייתי מוציאה את כל כאביי וייסוריי, מקום המפלט שלי, אבל פתאום כל זה כבר לא מספיק לי.

כשדלת חדרי נפתחת אין לי שום ספק שאימא הגיעה לשיחת עידוד.

״שושק׳לה,״ היא אומרת בקול מלא דאגה וברגע הבא היא כבר איתי מתחת לשמיכה. ״פיצי קטנה של אימא..״. היא מחבקת אותי חיבוק עצום, שבאופן לא מוסבר מרגיש הרבה יותר גדול מממדיה ומממדיי יחדיו.

״מה קורה? למה את לא מדברת איתי?״ היא מעבירה את ידה על פניי ואני נותנת לעצמי להרגיש כמו אותה ילדה קטנה בת שמונה שהייתי כשהיא ידעה בדיוק איך לנחם אותי – במתנות חומריות ובסוכריות על מקל, שמשאירות צבע מאכל על הפנים כל היום.

״אולי יש משהו בבית הספר? אולי משם הכול נובע?״ היא מציעה. אני מריצה בראשי את כל מה שהיה יכול להשפיע עליי בבית הספר: המורות והמורים, שבעצמם מבריזים משיעורים אך מצפים ממני לציונים שלא יורדים ממאה, השומר המטריד ששולח נשיקות לכל אחת שעוברת בשער, הדשא ״של הי״בטניקים,״ שעליו רק המגניבים ביותר מעשנים, הרשימה השחורה, שלועגת לתלמידים הפופולריים של השכבה שלנו, בלוני המים שנזרקו עלינו בתחילת השנה ושיעורי המחול, שכבר לא מספקים אותי כמו פעם. אבל שום נקודה מאלו לא יוצרת באמת את הבור העמוק שאני מרגישה בתוכי.

״לא, זה לא בית הספר. אולי חלק קטן מזה קשור לבית הספר, אבל זה לא העיקר,״ אני חושבת בקול. שתינו משתתקות ונותנות לכל האופציות לרוץ בראשינו. איך אפשר לשפר את המצב כשאני בעצמי לא יכולה להבין מה הסיבה לקיומו?

״אולי נברח מפה קצת?״ היא מציעה אחרי מחשבה ארוכה. ״יש הרבה יעדים חמים בתקופה הזו. אפשר לטוס לזנזיבר או תאילנד, ראיתי שאנשים טסים עכשיו גם לווייטנאם ויפן. היית רוצה שנטוס שתינו?״ היא מפנה אליי עיניים מלאות דאגה. בלי שום התראה מראש, ללא שום קשר לשאלה שלה, אני מתחילה לדמוע. זה משהו בנוכחותה, בחמלה שהיא מראה ברגעיי הקשים, שגורם לי לאבד שליטה ופורץ את הסכר שאני כל כך דואגת לטפח כדי לשמור על רגשותיי בפנים.

״זה רעיון טוב, אבל טיסה תפתור את המצב רק לזמן קצר. זה כמו לשים פלסטר, זה לא פתרון לטווח ארוך,״ קולי מקרטע. ״תודה על העזרה בכל זאת… אני אסתדר, אולי זו באמת תקופה כזו וזה יעבור מעצמו,״ אני משקרת לעצמי. לפעמים, אם אומרים משהו די פעמים, מתחילים באמת להאמין בזה.

״אף אחת לא יוצאת מהחדר הזה עד שאנחנו מוצאות פתרון,״ אימא מצהירה בקול עורכת הדין הרציני שלה. ״אומר לך על מה אני חשבתי… התקופה הנוכחית לא הכי טובה לי מבחינה מקצועית, לכן אני מחפשת אלטרנטיבות. עלתה בי מחשבה..״. היא מותירה את המילים תלויות באוויר ולאחר רגע ממשיכה: ״תמיד חלמתי לעבור לניו יורק״. באותו רגע, כמו בסרטים ממש, אני מרגישה כאילו נדלקת לי נורה מעל הראש. יש פה רעיון שיכול לשנות את חיינו – רק אימא ואני בניו יורק, בדרכנו להגשים חלומות. אני מדמיינת אותנו נעלמות בין ההמון ברחובות הסואנים, בין המוניות הצהובות, הבניינים הגבוהים, הקניות, האוכל, המוזיקה, הברים והחלומות הגדולים. כולם יודעים שבניו יורק חיים וחולמים בגדול. אולי שם אהיה מאושרת! אני מביטה באימי: שפת גופה משדרת הסתייגות, אבל עיניה המרצדות מצד לצד מעידות שהיא חושבת על הנושא ברצינות. אני מרגישה קרובה מאי פעם אל כל התשובות שחיפשתי בתקופה האחרונה בחיי, ונראה שהיא שמה לב לכך. מתוך ניסיון לברוח מהרגע, היא יוצאת מהשמיכה ומתחילה לקפל את בגדיי המפוזרים.

״טוב, בעצם, אני לא יודעת, פיצי… תני לי לחשוב על זה. עד עכשיו זה היה רק בגדר רעיון,״ היא אומרת ומבטה מופנה לכיוון ההפוך ממני. ברור לי שהיא מצטערת על שהפיחה בי תקוות, אבל דווקא עכשיו אני בוחרת שלא לוותר, ממש כפי שהיא בעצמה לימדה אותי: לא להרפות ממה שיכול להפוך אותי למאושרת.

״אימא, זה הרעיון הכי טוב שאי פעם היה לך!״ אני מצהירה ולרגע חשה בגל של אופטימיות מחלחל מבעד לאדישות. ״תחשבי על זה – רק את ואני מול כל העולם, מטיילות יחד ברחובות הסואנים של מנהטן, מכירות אנשים חדשים, נחשפות לתרבויות שונות ומגשימות את כל החלומות שלנו. זו תהיה חוויה מטורפת!״ אני פותחת בניסיון לשכנע אותה, אבל אני רואה את הסקפטיות משתלטת עליה. זה משהו שקורה למבוגרים – הם חושבים יותר מדי והופכים כל סיטואציה לכבדה.

״ומה יהיה עם הבית? האחיות שלך? מה נעשה עם הכלבים? מה עם רישיון נהיגה ומיונים לצבא שתפספסי פה?״

כאן אני כבר קרובה לנקודת שבירה – אין לי תשובות לשאלות האלו, הן הופכות את הרעיון הנחמד והמקורי של אימא לאמיתי ולמוחשי, מלא אחריות והשלכות. ובכלל, לא ברור לי איך לבסוף אני הפכתי לזו שתומכת בהצעה שלה ומקדמת אותה!

״את הבית אפשר להשכיר, נשכנע את חן להצטרף אלינו. וגם את מור, אם תרצה. את הכלבים ניקח איתנו… טוב, אולי לא ניקח איתנו, אולי ניתן אותם למישהו שאנחנו סומכות עליו. את רישיון הנהיגה אעשה כשנחזור מחו״ל וגם את המיונים לצבא״. אני רוצה להמשיך, לומר לה שהיא צודקת, זה באמת הרבה לעכל והרבה לחשוב עליו, אבל זה אפשרי! אנשים עוזבים ומתחילים מחדש, אבל מלבד עיניים מתחננות וחנופה, שנדמה שלא בדיוק עובדת, לא נותרו לי קלפים במשחק.

״אני אחשוב על זה,״ אימא אומרת ותחושה קלה של תקווה ניצתת בתוכי. אימא ממהרת לצאת מהחדר ומשאירה אותי עם אינספור מחשבות חדשות שממלאות את ראשי.

אחרי שבוע, ובו אני מרגישה טוב במעט בידיעה שיש סיכוי, אומנם קלוש, שאוכל לצאת מהמצב שבו אני נמצאת, אימא שולחת לי אס-אם-אס בזמן שיעור מחול מודרני וכותבת שהיא רוצה שנדבר. כמו בכל יום רגיל, היא אוספת אותי מבית הספר וכבר בתחילת הנסיעה אני יכולה לחוש באי הנוחות שלה. זה מתחיל בהתעסקות שלה ברדיו, היא לא משחררת עד שהיא מוצאת משהו שהיא אוהבת ממש, ממשיך במשחק שלה בשעון ונגמר בעובדה שהיא לא ממטירה עליי מבול של שאלות בנושא “איך עבר היום שלי״.

כשאנחנו מגיעות הביתה, השקט עדיין שורר בינינו. אני ממהרת למקלחת, נפרדת מכל התקוות שטיפחתי במהלך השבוע, ולאחר מכן נכנסת ישר למיטה – המקום היחיד שיכול להכיל את כל הבלבול שלי בבת אחת. בעוד אני מנסה לעכל את המציאות, ששוב התפוצצה לי בפנים, אימא מתפרצת אל חדרי, טרודה מתמיד.

״פיצי… אנחנו… אנחנו לא נוכל לעבור לניו יורק כמו שרצית,״ היא אומרת בקול של מבוגרים שבטוחים שהם קוראים את הסיטואציה טוב יותר ממך כי אתה בסך הכול ילד. במפתיע, האמירה הזאת לא כואבת כמו שציפיתי, אולי כי כבר הכנתי את עצמי אליה. כבר מזמן הפנמתי: “כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה״.

״רוני׳לה, זו בסך הכול תקופה קשה שתעבור. לכולנו יש כאלה. חוץ מזה, החיים שלנו נמצאים כאן בארץ, אי אפשר סתם ככה לעזוב הכול,״ היא ממשיכה. אני רוצה לצעוק עליה שזה לא נכון, שאלו לא החיים שנועדו לי, שהיא אמורה לדעת את זה יותר טוב מכולם, אבל איך שהוא, באופן בוגר במיוחד, אני מחליטה לשתוק. לשתוק ולהנהן כמבינה.

בראשי, אני מריצה את כל האופציות העומדות לפניי כעת. אין סיכוי שאישאר פה – במקרה כזה אצא מדעתי. מה אם אטוס לבד? לא אחכה שהעולם ישתנה, אלא אשנה אותו בעצמי, כפי שאימא לימדה אותי כל חיי? אבל איך עוזבים הכול ככה, ברגע אחד? בלי חסכונות, בלי המשפחה והחברים, ומבלי לדעת לאן אני הולכת? רק המחשבה על זה גורמת לי לרעוד ולבטני להתהפך. ייתכן שאם אטוס, אאבד את כל מה ומי שיש בחיי, את כל התדמית שבניתי לעצמי בארץ ואת הרגעים הכי יפים בהתבגרות פה. בדמיוני חולפות תמונות שבהן אני לבד בניו יורק, מסתובבת אבודה ברחובות, ללא חברים או משפחה סביבי, וזה מלחיץ. אני נושמת נשימה עמוקה, וכשאני פוקחת את עיניי אני מוצאת את אימא באותה תנוחה, עדיין מחכה לתגובה. אף שאני משקשקת רק מהמחשבה על מעבר לבד למקום אחר, אני מחליטה שלפחות מול אימא אני צריכה להיראות בטוחה.

״אם זו ההחלטה הסופית שלך, אז אעזוב את הארץ לבד,״ המילים כמו נפלטות מפי בעצמן. “אני אמצא לי פנימייה, שבה אלמד, ובערבים אמשיך לרקוד,״ אני מכריזה בכל כך הרבה ביטחון, שגם אני מאמינה לאמירתי היהירה.

״פיצי, תעשי רק מה שטוב לך. אם את רואה את עצמך במקום אחר – תחפשי מקום אחר. לכי בעקבות החלומות שלך,״ אימא מסכימה בשקט. זהו? כל כך קל לשכנע אותה שאני רצינית בנוגע לרעיון הזה?

״כן, אולי זה מה שצריך לקרות. כרגע זה מרגיש לי נכון,״ אני משתדלת להמשיך באדישות כדי לשכנע אותה ואולי גם קצת את עצמי.

״מה שיעשה אותך מאושרת יעשה גם אותי מאושרת,״ היא מוסיפה, מתקדמת לעבר הדלת, ״תעדכני אותי אם את צריכה עזרה, אני פה במטבח״. שנייה לפני שהיא יוצאת, היא נעצרת, מסתובבת, מפנה אליי את מבטה האימהי והאוהב ומנסה למצוא חרטה בדבריי, אך ללא הצלחה. היא לא יודעת שמאחורי המבט האדיש שלי מתרחשת סערת רגשות אדירה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.