קרמה שירר 6/5 – פריציוטים, זיכרונות ושני החותמות

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה הם חיי חטיבת הביניים של קרמה שירר, שהפעם לומד כיצד לפרוץ לסיוטים של מי שראו את אימו מתה, כדי לגלות הכול על עברו המסתורי. ספר חמישי מתוך שישה.
מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר ושחקן, למד פסיכולוגיה, כתיבה, קולנוע, מוזיקה ותחומי עידן-חדש רבים, ובעל תואר שני במדע המדינה. מיכאל בן 37 ומתגורר ביישוב אלקנה.

מקט: 978-965-92589-5-6

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה […]

---

להט
פרק 1

🌪️
נושא למחקר

מגנוליה לין השועלית התהלכה על מדשאות בית הספר הֶרדוֵולס לרקימת חלומות כשהשיער הכתום שלה, בעל פס סגול אחד, גולש בעקבותיה, לובשת פיג’מת מורה בגוון שחור ולבן בעלת חותם סגול של מסלול הצלילה שנע ברוח, ודמות שבקושי הגיעה למותניים שלה דידתה בעקבותיה. היא נכנסה למגדל הרועים בצעד מהיר וחיוך מרוח על פניה, הציצה בחדר המזכירות בעזרת עיניה הכתומות הדבשיות – אבל נראה שכרמי עוד לא הגיעה – וטפחה פעמיים על אפה מעוטר הנמשים כשהיא מחפשת במסדרון.

במרכז אולם הסעודות ישבה קבוצת תלמידי שנה חמישית ממסלולים שונים. אחד ניפח בלון ורוד בעזרת משאבה חשמלית שנוזלים משונים נעו בתוכה. הבלון כבר הגיע לגודל של סוס קטן והחל לרעוד.

“פיוס, אתה תתחרט על זה,” אמרה מגי באצבע מושטת.

“הכול בשליטה, פרופסור. את צריכה לבטוח בי יותר,” ענה אותו פיוס.

“אה, הבנתי,” אמרה מגי ושלפה את הטלפון שלה על מצב מצלמה.

“פרופסור, את מצלמת אותנו?” נפגע פיוס.

“מתעדת,” תיקנה מגי.

כמעט כמו ידע הבלון שהוא מצולם, פיצוץ עז נשמע וקרעי גומי ובוץ ניתזו לכל עבר. מגי הטתה את ראשה לצד וכל שאריות הבלון חלפו על פניה בלי לפגוע בה, כשהיא מצלמת כעת את חבורת התלמידים שוכבת על הרצפה, אחד מהם מתגלגל מצחוק והאחרים בוחנים את הפיג’מות ספוגות הבוץ. מגי החזירה את הטלפון הצמידי לזרוע והחלה למחוא כפיים. הדמות הקטנה שמאחוריה צחקקה.

“פרופסור, זה בגללך!” טען פיוס.

“לבטלנים אין זכות להתלונן,” העירה מגי והמשיכה לכיוון המדרגות המסתלסלות למעלה.

“אני לא בטלן!” צעק פיוס מאחוריה.

“ואני לא זאת שצריכה לנקות את כל הקומה אחר כך,” קראה אליו מגי, וחייכה לעצמה כשזה נאנח ונשכב לאחור.

“פרופסור לין!” נשמעה צווחה. שלוש תלמידות שיצאו מתוך אחת המעבדות רצו אליה. “זה הבן שלך?” שאלה אחת מהן.

איזה מתוק!” אמרה אחרת וזינקה על הדמות הקטנה, ילד חיוור בעל עיניים סגולות תמימות שבתוך אחת מהן כתם לבן.

“אפשר לשמור אותו?” שאלה הראשונה.

“תכיני אחד בעצמך,” ענתה מגי ונפרדה מהבנות המאוכזבות.

מגי עלתה את 66 המדרגות לעבר הקומה השנייה של מגדל הרועים, נכנסה למשרד קטן עם חלון בהיר ווילון לבן מתנפנף, והתיישבה מאחורי שולחן עץ לבן כשהיא נאנחת. היא כתבה לעצמה תזכורת בטלפון לבקש מאבוני לחשוב שנית על בניית מעלית. זה לא הגיוני שאישה בשבוע השישי להיריון תיאלץ לעלות ולרדת את כל זה בכל פעם שהיא צריכה לעבוד, שלא לדבר על העונות הבאות, אז היא וגלשה לרישום אפשרויות לארוחת הצוהריים; צ’יפס בטטה, סלט שש-גבינות, סינטה מזויפת עם רוזמרין…

“מגנוליה,” נשמע קול צרוד, וגבר בעל שיער שחור מרוח, עין אחת ורודה ואחת לבנה ובעל כווייה מכוערת לאורך הגרון נכנס לחדר. “איפה המזכרת שלי מאיאוניה?”

מגי נאנחה וסגרה את הטלפון. “טינבל לקחה אותי לסדנה של שלושה ימים אצל המרצָה שלה. לא קנינו מזכרות.”

“פרופסור וַרְדֶנָה?” שאל בגבה מורמת.

“אוי, היא זהובה!” סיפרה מגי בעיניים נוצצות. “שתיתי כל מה שהיא אמרה! ביצענו תיקון זיכרונות אחת על השנייה, שיחקנו תופסת חלומות…”

“תופסת חלומות…?”

“…דברים שבכלל לא למדתי בהֶרדוֵולס! בחיים לא יצאתי ככה מהגוף! הזמנתי כרטיסים לכל הסדנאות הבאות שלה. חבל שאתה גבר, הכניסה למסייטות בלבד.” מגי הביטה לאחור; הילד ניסה לפרק קסדת יציקה ישנה. “אתה לא אמור להגיע ב-20:00?” שאלה.

“אני כאן בכל זמן שצריך אותי. אני רואה שהבאת את הילד—”

מגי סטרה לידו של רופוס אורנל לפני שזה נגע בבן שלה. “הוא לא כאן לצורך מחקר, הוא השתעמם בבית ולא ראה אותי מתחילת השבוע. אבוני במשרד שלו?”

“הוא עוד לא נכח בבית הספר היום.”

“מפתיע. הפרויקט לא יתקדם כשאני שמרטפית על שלושה ילדים.”

“שלושה?” נחנק אורנל. “את כל כך רוצה שזה יצליח, אבל את זו את שחוסמת את הפרויקט. את צריכה להבין את זה.”

“הוא ילד, לא נשמומית,” הזהירה מגי. “ימי שלישי בלבד.”

“יום שלישי יהיה בעוד מספר שעות,” רטן אורנל, לקח את הקסדה מהילד והחזיר את מה שהוא הצליח לפרק למקום.

“גם יום רביעי יהיה בעוד מספר שעות, זה פשוט מספר גבוה יותר,” ענתה מגי ונתנה לילד פאזל עץ שישב על השולחן שלה. “הנה, תשבור את זה,” אמרה. הילד שבר את הפאזל על הרצפה – ומייד התכופף לחפש את החלקים שהתפזרו מתחת לשולחן.

מגי שלפה קופסת פלסטיק שבתוכה שני גזרים ונשנשה את אחד מהם. אורנל בחן אותה בידיים שלובות, הניח את הקסדה על השולחן ועזב כשהוא טורק את הדלת. מגי הרכיבה זוג אוזניות ובחרה בטלפון מוזיקת פסנתר קצבית שהחלה להתנגן. “תהיי ילדה טובה היום, כמו אח שלך,” אמרה בשקט, טפחה קלות על הבטן שלה, עצמה את עיניה ונשענה לאחור, וקרמה פקח את עיניו על המיטה שלו בבית היתומים הסמלי-האוס שבניו-יורק.

גופו היה נעול ועורפו כאב. הוא היה כמעט בן 16 ועמד להתחיל את שנתו החמישית בהֶרדוֵולס, אבל הוא עדיין לא הצליח להתעלם לחלוטין מרעשים חיצוניים בזמן שחלם, כמו מוזיקת הפסנתר הקלאסית שרייצ’ל שמעה בקולי קולות מהקומה הראשונה. רק השנה הזאת והשנה הבאה נותרו כדי לסיים את הלימודים ולזכות באזרחות הלומינרית הנחשקת, שתאפשר לו לעזוב את בית היתומים ולגור בלומינריה, היכן שהיה לו כסף, בית, חברים וזיכרונות ממשפחתו.

צרחות נשמעו מלמטה. מישהו דרך על אנג’ל, כך זה נשמע, וזה הקים את המולת סוף-העולם השגרתית.

“ראית את החלום הזה?” שאל קרמה את פינקה, הישות השנייה שחיה בתוכו.

“ראיתי? אני הראיתי לך את זה. מצאתי את זה בזמן שישנו. זה כל מה שאני זוכר ממגי.”

“זה הכול? אין עוד? זה היה מנקודת המבט שלי? זה אומר שהיית בתוכי כבר אז? זה היה רופוס אורנל? הוא באמת עזר לאימא שלי במחקר? והיא… היא הייתה בהיריון עם קיורי, נכון?”

“תסתום את הפה על הבוקר!” נשמעה גניחה מתחת לשמיכה שבקצה השני של החדר. קרמה כלל לא שם לב שמתיו שם. לא פלא שאנג’ל צרח, היחיד שמסוגל לשלוט בו ניסה לישון.

“סליחה,” מלמל קרמה ויצא מהחדר כשהוא ממשיך לתחקר את פינקה בראשו.

“אני לא יודע יותר ממך. מה שראית זה מה שאני ראיתי,” הסביר פינקה.

“כמה זמן זה היה לפני שהם מתו?”

“אנחנו יודעים שקיורי הייתה בת שתי עונות בזמן התאונה, אז לפי הבטן של מגי אני אנחש שזה חצי שנה לפני. חבל שהחלום לא היה בחוץ, אז היינו יכולים לדעת לפי מזג האוויר.”

קרמה חזר לשכב במיטה וניתח את תמונת אימו במעבדה במשך זמן מה. הוא תהה למה לא סיפרו לו על אחותו עד שראה את המצבה שלה בסוף שנת הלימודים השלישית שלו. כנראה זה היה עוד אחד מהדברים שמונולית החליט שעדיף לא לספר לו מסיבות אלו ואחרות, או עוד אחד מהדברים שלכרמי היה קשה מדי לדבר עליהם. הוא לא ראה אפילו תמונה אחת של אחותו.

“השנה אנחנו חייבים לגלות הכול,” אמר לפינקה. “לא משנה באיזה מחיר.”

“אני מנסה לחפור, אבל המידע הזה כנראה נמצא במקומות אחרים,” ענה פינקה.

קרמה קם, התמתח, הלך לאמבטיה, שטף את עיניו וניגב אותן בפיג’מה. זה היה החלום הראשון בחופש הזה שאמריטה לא הופיעה בו. הוא ירד למטה אל המטבחון וצפה באשלי דמוית הגורילה לועסת מסטיק ומנתחת פסיכולוגית את אנג’ל דמוי העכברוש הפוזל, בזמן שזה, אדום לחלוטין, בוכה, משתנק ומאיים לחנוק את עצמו.

“תודה לאל,” אמרה רייצ’ל דמוית היען, בעלת פקעת שיער מהודקת ושמלה ויקטוריאנית מסודרת, עקפה את השניים ופסעה לעבר קרמה כשהיא מסירה צרור מפתחות שנתלה על וו בכניסה. “מתיו ישן ואני צריכה לקחת את אשלי לקולג’. אתה צריך להישאר כאן עם אנג’ל.”

“איזה כיף לי,” לעג קרמה והתיישב במטבחון כשהוא מורח לעצמו ריבה על פרוסת לחם. “אני יכול להרגיע אותו באיזו דרך שמתחשק לי?”

“רק בדרכים רגילות, של אנשים רגילים!” איימה רייצ’ל, תפסה את אשלי ומשכה אותה מחוץ לדלת כשזו לא מסירה את עיניה מספר הפסיכופתולוגיה שלה.

“היי, אנג’ל,” אמר קרמה וטפח פעמיים על אפו של אנג’ל. אנג’ל הפסיק לבכות באחת ובהה בו, ואז חזר לבכות – יותר בכוח. “אתה נהיה עייף…” אמר קרמה, פיהק כמו אריה והניח יד על עיניו של אנג’ל. הוא לא היה מוצלח בזה כמו המורים שלו, אבל בעזרת פינקה הוא הצליח להעביר מידה מסוימת של “אנרגיית עייפות” לתוך עיניו של אנג’ל, וזה הפסיק לבכות והחל להתנדנד במקום ברוגע. קרמה, מופתע שזה עבד, הספיק לתפוס את אנג’ל רגע לפני שזה התרסק על הרצפה, הרים אותו במאמץ – הוא שקל הרבה יותר מאשר בשנה הקודמת – והשכיב אותו על הספה. קרמה בעצמו התיישב על אחת הכורסאות והתעטש.

“פינקה, אני חולה?” שאל בהרמת גבה.

“נראה לי.”

“חשבתי שקיבלתי בלומינריה חיסון נגד דברים כאלה.”

“אולי זה נגיף חדש.”

עיניו של קרמה צרבו ודגדוג פנימי תקף את נחיריו. הוא קם וניגש אל ארון התרופות במשרד של רייצ’ל, וכשפתח אותו שלוש קופסאות אספירין נפלו על ראשו, כולן בעלות תאריך תפוגה שחלף לפני מספר חודשים, ועליהן נפל מכתב; הודעה על סגירת מוסד לילדים יתומים עקב תפקוד לקוי.

קרמה החזיר את המכתב ואת קופסאות האספירין לארון. רייצ’ל דיברה על זה לא פעם בימים האחרונים. בשנה שעברה אימצו את ג’וזף, ולפני מספר חודשים אימצו את שרה. לא התקבלו ילדים חדשים מאז אנג’ל, ואם מישהו על פני האדמה יסכים לאמץ גם את כדור העצבים הזה, אולי באמת לא תישאר לעירייה סיבה להחזיק את הסמלי-האוס. בעבר אלה היו חדשות נהדרות עבור קרמה, אך היום הוא ידע שבמקרה כזה ועדת הביקורת של לומינריה תיאלץ למצוא לו מקום אחר בהירנימול לעונת הלהט הבאה, ומי יודע איפה זה יהיה. הוא נהג לחשוב שאין מקום גרוע כמו הסמלי-האוס, אבל לפחות את הצרות של המקום הזה הוא כבר הכיר.

קרמה מצא כדורים להרגעת תסמיני צינון ובלע אחד, אבל לדעת פינקה הוא היה יכול לאכול קוביית סוכר וזה היה עוזר באותה המידה. במשך שעה קרמה ישב בסלון ורוקן שתי קופסאות של ממחטות. הוא ניסה להסיח את דעתו באימוני לארקבט בעזרת קסדת הנובה קראנצ’ר החדשה שקנה, שאפילו הגיעה עם מתאם חשמל עבור ארה”ב, אבל גם השיבוליות שיצק היו מצוננות והוא נאלץ לדחוף ממחטות לתוך האף כדי לעצור את הנזילה.

קרמה הדליק את הטלוויזיה ובהה בחדשות הבוקר, בזמן שהוא בדק בחדשות הלומינריות בטלפון שלו. העדכונים הושהו בשעתיים, לא רק בגלל המרחק מלומינריה לניו-יורק, אלא גם בגלל צנזורות של הבסטיון:פיצוץ גדול אירע הבוקר בנמל התעופה ווינטרגלובס. כל הטיסות בוטלו, וצוותי חירום חסמו את האזור מכניסה קרקעית. בשעה זו נראה שמדובר בצינורות בני 200 שנים שלא עמדו בעומס החום, אך לא נשללת האפשרות של אירוע מכוון. ארבעה אנשים איבדו את חייהם ויותר מ-30 נפצעו, במה שנחשב לאסון הקטלני ביותר ב-50 השנים האחרונות…

תמונה צורפה לכתבה ובה בור רחב ועמוק מול הכניסה הראשית לווינטרגלובס. מספר צינורות חשופים נראו בתוך הבור, חלקם פלטו מים או עשן, ודם היה מרוח על דלתות הכניסה השבורות. קרמה בהה בתמונה בפה פעור וצמרמורת חלפה בכל גופו.

רק לפני עונה נשלחה הנהלת ווינטרגלובס למאסר בוולהול בשל קשר עם ארגון הטרור מול”ה. ללנד טרז’ר, מנכ”ל ווינטרגלובס לשעבר, שכידוע הסתיר במשך שנים את הכספת הנצחית בתמורה לשוחד, נלקח לחקירה נוספת. הנהלת ווינטרגלובס החדשה מתקשה לעמוד בעומס, ועל פי דיווחים ראשוניים אין אפשרות לדעת מתי יתוקנו נתיבי התעופה שניזוקו ומתי ישובו הטיסות להרגלן. כתבינו יעדכנו בהמשך…

“אתה חושב שתהיה בעיה עם הטיסה שלי?” שאל קרמה את פינקה.

“אולי כדאי לשלוח הודעה לפרופסור מגרימסול או לכרמי,” הציע פינקה, וכמו נשמעה השיחה הזאת – הטלפון של קרמה צלצל. קרמה בדק את הספה והציץ במעלה המדרגות; מתיו ואנג’ל ישנו ואיש לא נראה מחוץ לחלונות.

“הלו?” ענה קרמה, וחזר על השאלה לפחות שלוש פעמים בזמן שהמתין לתשובה.

“שומעים אותי טוב?” נשמעה השאלה בקול צורמני ומעוות, ובעיכוב של מספר שניות.

“מי זה?”

“זו בלוסום ריד. אני מדברת עם קרמה שירר?”

“כן!” אמר קרמה וקם כשהוא מתהלך בחדר. בלוסום ריד הייתה כעת נציבת הבסטיון הזמנית במקום מונולית, שהפך למלכת לומינריה, ואם היא בעצמה התקשרה אל קרמה, כנראה עיכוב הטיסה הוא בלתי נמנע.

“זה קו חירום של הבסטיון, אבל הוא לא יציב. אני אשלח לך הודעה עם כל הפרטים אחר כך. כרגע אני רוצה לעדכן שאתה לא יכול לטוס השנה.”

בטנו של קרמה התכווצה. “זה בגלל הפיצוץ?”

“כן. אנחנו חוששים שהבא יהיה במטוס שלך.” קרמה המתין לשמוע עוד. “אנחנו רוצים שתגיע השנה בדרך בטוחה יותר. היא גם מסוכנת, אבל פחות. אנחנו מתכננים את המסלול ונעדכן אותך. תכין את התיק.”

“בסדר,” אמר קרמה והמתין לתשובה, אבל השיחה נותקה.

בשעתיים הקרובות, בין קינוחי האף ושתיית תה, קרמה ארז את התיק שלו והמתין בסלון. כל גופו סמר כשהטלפון צלצל שנית, והוא קרא בתשומת לב מלאה את המסרון מהבסטיון:

 

הנחיות הגעה:

טיסה ב-40 בלהט, שעה 8:00 בבוקר, מלה-גוורדיה לדנבר. כרטיס ותעודות מעבר אצל לינט אוזווין.

טיסה ב-40 בלהט, שעה 11:30 בבוקר, מדנבר למוסקבה.

טיסה ב-41 בלהט, שעה 20:00 בערב, ממוסקבה לנוֹרִילְסְק.

טיסה מנורילסק לדיקסון. שַׁיִט מדיקסון ללומינריה. פרטים אצל לינט אוזווין.

“מה, מה, מה?” שאל קרמה וקרא את המסרון שוב ושוב. “אני לא מבין פה כלום! הם רוצים שאני אשוט ללומינריה? הם משוגעים? זה דרך מערבולות בים! זה לא ממש ממש מסוכן?”

“זה עדיף מלהתפוצץ במטוס,” אמר פינקה.

קרמה שלח מסרון חזרה לבלוסום ריד וביקש עוד פרטים, אבל היא החזירה את התשובה הקצרה: אוזווין תסביר הכול. תגיע ללה-גוורדיה שעתיים לפני הטיסה הראשונה.

רועד ומבולבל, אולי מפחד ואולי מהתרגשות, קרמה מצא את התאריך בטלפון שלו ורשם שעון מעורר לשעה 4:00 לפנות בוקר. הוא ייקח מונית ויגיע ללה-גוורדיה עד 5:00, שם יפגוש את לינט אוזווין, בתקווה שהיא תסביר לו ביתר פירוט מה עומד לקרות.

לקראת הצוהריים רייצ’ל ואשלי חזרו וכולם התאספו בסלון לארוחה. אשלי הסתכלה על שקית האשפה שצמודה לשולחן ובתוכה מאות ממחטות נייר מגולגלות ושלוש כוסות תה ריקות. קרמה ישב על הכורסה כשהוא רועד וחבילת הממחטות האחרונה עומדת להיכנע.

“אני מתערבת שזה פסיכוסומטי,” אמרה אשלי.

“תתרחקי ממנו בכל זאת, אני לא צריכה שכולכם תתחילו להעביר מוטציות של אותה המחלה אחד לשני,” אמרה רייצ’ל.

“אני יכול ללכת לקנות עוד טישו?” ביקש קרמה ומשך באפו.

“חס וחלילה! ולפזר נזלת בכל הרחוב? תשתמש בנייר טואלט.”

קרמה סחב את גופו לשירותים, לקח שני גלילי נייר טואלט ודידה בחזרה אל ספות הסלון, בזמן שהאחרים החלו לארגן את שולחן האוכל.

“זה לא פסיכוסומטי, זו אלרגיה עונתית,” אמרה רייצ’ל לאשלי בזמן שמילאה סיר במים. “אני מזהה את זה בכל מקום. זה תמיד תוקף את הרגישים בגילים האלה, ככה, משום מקום. לפני שנים ראיתי מקרה כזה באחד הטיולים בבית הספר שלנו. הילד היה כל כך מסכן, אבל מגע הקסם שלי ממש הציל את החיים שלו.”

“מה עשית, הכנת לו שיקוי של מכשפות?” לעג מתיו, עדיין מזכיר תרנגול עם זרועות תמנון, אבל יותר שרירי ורגוע מאשר בעבר.

“מכשפות!” צעק אנג’ל.

“חצוף. אולי אחרי שאני אסיים כאן אני אחזור להיות מורה. לפחות שם אני צריכה לסבול את שכמותך רק חצי יום,” נזפה במתיו והחלה להרתיח את הסיר על הגז.

“מה זאת אומרת, אחרי שתסיימי כאן?” שאלה אשלי.

“מאז ששרה אומצה, הרגשתי שזה נגמר.” רק לשמע שמה דמעות עלו בעיניה של אשלי. “אחרי שיאמצו גם את מתיו ואת אנג’ל, בית סמואלי ייסגר.”

“את בוכה? קשה לך בלעדיה? איך זה גורם לך להרגיש?” התגרה מתיו באשלי.

“תסתום את הפה!” צרחה אשלי. “לפחות אותה אימצו! מי ירצה לאמץ דביל-מכוער כמוך?”

מתיו החליף מבט עם רייצ’ל, וזו העבירה נושא במהירות. “קרמה, הלכת לרופא בשבוע שעבר? הייתי כל כך עסוקה ששכחתי מזה לגמרי,” אמרה בקול.

“בנוגע לצינון?” שאל קרמה והתעטש לתוך נייר הטואלט.

“לא, בנוגע לעיניים שלך.”

רייצ’ל כמעט התעלפה כשראתה את הכוכב המשושה שהופיע על עינו הימנית של קרמה בסוף השנה שעברה. אשלי ניסתה לצלם את קרמה כשלא שם לב ולשלוח את התמונה למרצה שלה ל”מחלות עור פסיכיאטריות”, ומתיו פשוט שמר מרחק. רייצ’ל, כמובן, קבעה לקרמה תור לרופא עיניים, ובשבוע שעבר הוא עבר עשר בדיקות שונות. הרופא נאלץ לקבוע שמדובר בכתם לא מזוהה, והוא הפנה את קרמה לבדיקות יסודיות יותר על מנת לשלול את החשש לסרטן לא מוכר. קרמה כמעט התעלף בעצמו כששמע את זה, והוא כנראה ירש את הדאגות הכספיות של רייצ’ל, כי הדבר הראשון שהוא שאל היה, “כמה זה יעלה?”

הרופא הדפיס לקרמה חשבונית עם עלות הבדיקות, וקרמה שכח לגמרי שהניח אותה בכיסו. הוא שלף את החשבונית המגולגלת לכדור והעביר אותה לרייצ’ל, שקראה אותה בעיון בזמן שהיא השליכה ירקות לתוך הסיר. “מה זה הסכום הזה? עבור בדיקה אחת?!” הזדעזעה.

“הרופא אמר שאפשר לדחות כל עוד זה לא כואב לי,” אמר קרמה והרים את פיו להתעטשות כשהדגדוג באף גובר. זה היה שקר, אבל קרמה הניח שכל עוד המרפים בלומינריה לא היו מודאגים, אין לו צורך בבדיקות הירנימוליות.

“בסדר, בסדר, תחזור לסלון!” אמרה רייצ’ל, וקרמה חזר לשבת בסלון כשהוא מקנח את האף.

מתיו חזר לשולחן עם תפוחי אדמה קרים בצלחת שלו ושיחק בהם בעזרת מזלג. “יאמצו אותי לפני שיאמצו את קרמה,” לגלג לעבר אשלי.

“אני בספק. הוא לפחות יודע לשמור על השקט כשצריך,” אמרה אשלי ופתחה את אחד הספרים הכבדים שלה.

עכשיו כשהיו לקרמה 23 מיליון ביטוול, הוא יכול לשפץ את בית הוריו ולגור בגבעת לארק בהנחה שיסיים את הלימודים, ובמקרה הכי גרוע יש לו מספיק כסף כדי לגור בהירנימול. אף אחד לא יצטרך לאמץ אותו. בכל מקרה, הביקור הבא שלו בסמלי-האוס יהיה האחרון.

כשקרמה לא חשב על אמריטה, הוא כתב בלי סוף לטנגו, לרד ולכרמי, ואפילו לקוולה ולפרופסור סיגורני, ששלחו בכל יום מסרונים מודאגים ושאלו לגבי מצבו. פעם אחת הוא אפילו כתב מסרון לאפריקוט ושאל לשלומה, אבל זו לא ענתה.

הוא הוציא מכיסו את הטבעת של אימו ושיחק עם המגנט שבקופסה שלה. הוא פתח את היומן שלה בטלפון שלו וקרא בו, עדיין מחפש ולא מוצא מידע על ששת הצ’רמננטים של הרועים. היו לו כל כך הרבה שאלות, למשל, האם העוגן היה אחד מהם. הוא ידע על המסרק של ליזרן לארק שהיה ברשות מול”ה, ועל הסיכה של אייבורי אירבט שהייתה ברשות אפריקוט, אבל לא ידע דבר על הצ’רמננטים האחרים, איפה הם נמצאים ומדוע מול”ה אוספים אותם. לגלות את כל זה היה אחד משני הדברים החשובים שקרמה החליט שיעשה השנה.

הדבר השני היה לגלות הכול על עברו. במשך החופש פינקה וקרמה ניסו לדלות מידע נוסף מהזיכרונות שלו לפני התאונה שבה אימו ורופוס אורנל מתו, אבל לבד מהחלום של הבוקר הם לא מצאו דבר. הזיכרונות היו חסומים או נעולים או נמחקו באיזו דרך.

קרמה נכנס לארכיון האינטרנטי של פיגווינגס וקרא כתבות מהתאריך שבו אימא שלו מתה. הוא עבר על מאות דיווחים של זיליה קופר בצעירותה על התפרעויות של מול”ה, שכללו עדויות של תלמידים ששמעו את הרעש ואת ההמולה, וסיפורי הבירים על המבצע בהדריה שבו אביו של קרמה טס לשם יחד עם נשמומית בגודל ילד בן שש, בזמן שקרמה הוברח להירנימול.

הרוב היה מצונזר. מי שידעו עוד, מונולית ואולי גם הפרופסור מגרימסול, סירבו לספר לקרמה מסיבות שלא הובנו לו, ולאחר אירועי השנה שעברה קרמה החליט שהוא מוכרח לדלות את המידע הזה בעצמו, ייתכן שבעזרת פריצת סיוטים – טכניקה לא חוקית שהוא ילמד אם לא תהיה ברירה. רק ככה הוא יוכל לגלות מה מול”ה רוצים ממנו ומה הקשר בין אימו לבין רופוס אורנל, ואולי אפילו לפתוח את הקופסה השחורה בעלת מנעול הכוכב שבחלומות שלו, שכבר יותר משנה הוא מנסה לפתוח ללא הצלחה.

האנשים שהכיר שידעו לבצע פריציוט היו מונולית, מגרימסול וסיגורני, ומכיוון שהשניים הראשונים יהיו גם האחרונים ללמד אותו לעשות את זה, סיגורני היה האפשרות היחידה, וקרמה השתדל לשמור על קשר טוב איתו במסרונים במהלך החופש. קרמה תכנן לבקש את זה ממנו כבר בשיעור הסיוטים ומראות הראשון שלהם השנה. סיגורני הראה בעבר שהוא מוכן לעבור על החוק אם צריך, ואימו של קרמה הייתה התלמידה האהובה עליו – אז על אלה קרמה בנה. יחד עם הכישרון של פינקה ללמוד טכניקות ולהשתמש בהן מהר וטוב יותר מכל אחד אחר, ייתכן שהשימוש בפריציוט השנה זה יותר מסתם “רעיון הזוי”, כמו שרד בוודאי יחשוב.

עסוק בשלו, קרמה מצא את עצמו עובר על חדשות לומינריות ישנות מהחופש. לפני שבועיים נרצח מקסוול טיווז, הבעלים של מסעדת טרה-קוטה, לאחר שענודי מול”ה פרצו לסניף קורדורן שלו מחזיקים ברובים שהוברחו מהירנימול. רבים בלומריה קראו לזה “אירוע הטרור הראשון”. מדממים, הדרגה המטורפת והמסוכנת ביותר של ענודי מול”ה, פרצו לתוך המסעדה עוטים מסכות שחורות, ירו בתקרה ודרשו לדבר עם הבעלים. טיווז, שכנראה מול”ה ביררו באיזה סניף של טרה-קוטה הוא נכח, יצא אליהם בניסיון להגן על לקוחות המסעדה. המסעדה הייתה ידועה בשמות המגוחכים שנתנה לחלק מהמנות, והמנה ‘אין אלוהים’ לא מצאה חן בעיני מול”ה. טיווז, על פי עדי ראייה, לא חשב שהרובים אמיתיים והתקשר לקו החירום של הבסטיון. עוד לפני שהספיקו לענות בטלפון טיווז שכב מחורר על רצפת המסעדה, שהתמלאה בדם ובצרחות.

לומינריה כולה הזדעזעה מהאירוע. לבד מטיווז נפגעו שני לקוחות מנתז הקליעים, ועשרות נפגעי חרדה נלקחו אל בית המרפים הִילד בטענה שלא חלמו שאותם רובים שראו בסרטים הירנימוליים עשו כל כך הרבה רעש או הותירו כל כך הרבה דם. הבסטיון חסם את כל הכניסות והיציאות של לומריה למשך שארית השבוע כדי לברר איך הצליח ארגון מול”ה להבריח נשק חם לתוך היבשת.

הרצח השני התבצע בשבוע שעבר. הולסטיד סינבורג מוועדת הביקורת, על פי מצלמות האבטחה שהותקנו בביתו, הוכנס לתוך חדר ארונות קטן ונורה מבחוץ. הבסטיון לא שִחרר את הסרטון המלא והמצלמות לא הקליטו קול, כך שלא ניתן לשמוע מה נאמר בו. פינקה שיער שהדבר קשור לקלודיה סלייד ולזוג אלר, חברי ועדת הביקורת שהתגלו בתור ענודי מול”ה, שייתכן שסינבורג ידע פרטים שיכולים לעזור לתפוס אותם. לאכזבתו של קרמה, האירוע הזה פורסם בתור רצח ולא בתור אירוע טרור, וערוץ פיגווינגס לא קישר באופן ישיר בינו לבין מול”ה, בדיוק כפי שנעשה בנוגע לפיצוץ בווינטרגלובס הבוקר.

בתור מי שגדל בהירנימול, אולי קרמה היה מורגל יותר באירועים מהסוג הזה. כמעט מדי יום דווח בחדשות על אירועי טרור באירופה או במזרח התיכון, שלא לדבר על מקרי ירי בתוך ארה”ב, אך בלומינריה זה היה חריג כמו כניסה לחלומודע בהירנימול.

הצינון התיש אותו וקרמה עצם את עיניו. בגלל החלומות על אמריטה, הוא העדיף לישון מה שפחות בחופש הזה, לפחות עד שיירגע ממה שקרה בכספת הנצחית. בכל לילה הוא טייל בסוג אחר של בית קברות בחלומותיו, חולף על פני המצבה של אלפרד פפר ושל מבולוס ליר, וכעת גם על פני המצבה של מקסוול טיווז ושל הולסטיד סינבורג. כל החלומות הסתיימו במצבה של אמריטה, ובכל פעם קרמה היה פותח אותה בצורה אחרת ומוציא את אמריטה מתוכה. פעם הוא תפס את חפירה וחפר עד שמשה את אמריטה החוצה ברגליה, ופעם הוא צלל פנימה בכוח וחפר בעזרת הציפורניים. הוא תמיד ניער אותה והיא התעוררה לחיים, והם התחבקו חזק כל כך עד שהוא בעצמו התעורר.

באחת הפעמים כל המצבות התחלפו במצבות של ענודי מול”ה שפגש: פיית’ון פולי, ביוולף נוקס, גודי זייל, אולריקה ת’ורן ולבסוף גם רופוס אורנל כפי שנראה בתמונות. לפעמים הוא ראה לידם מצבה של טנגו או של רד, ופעם אחת הוא אפילו ראה את המצבה של עצמו. משום מה, כשהוא ראה את המצבה של רד הוא התעורר מזיע במיטה ופינקה נאלץ להשתלט על גופו כדי להרגיע אותו. “רד הולך למות השנה!” התעקש קרמה. “זה היה אמיתי! זה היה חלום נבואי!”

“אין כזה דבר חלום נבואי,” קבע פינקה, אבל קרמה היה זקוק למספר דקות כדי לחזור לעצמו.

כשהוא לא ראה את השפעת מול”ה בחלומות, הוא ראה אותן באינטרנט. הסרטון שת’ורן הקרנפית פרסמה לפני עונה, בו היא שוברת את הצ’רמננט שלה ומחליפה אותו בצ’וקסי, הקולר השחור המקולל של מול”ה, צבר תאוצה והד תקשורתי, ולתדהמת רבים בתקשורת ובפוליטיקה הלומרית כמות הענודים של מול”ה גדלה פי עשרה בתוך שבועות בודדים.

המצב נתפס חמור עד כדי כך שפוליטיקאים העלו הצעות ליצירת קשר מיידי עם הירנימול ובקשה לעזרה בהתמודדות עם המצב, לפני שפיגועי הטרור יהפכו לחלק מהשגרה וישנו את המבנה העדין של העולם הלומינרי. מנגד, נטען שכמות ואיכות פיגועי הטרור בהירנימול גדולות פי כמה, ולכן כל יצירת קשר איתם יכולה להיות תוספת של שמן למדורה.

החדשות הטובות היחידות היו שמונולית, מאז שמונה להיות המלכה, נלחם במול”ה בכל כוחו. הבירים היו בכל מקום, בדקו את הכניסה לכל המבנים הציבוריים ומצלמות אבטחה נסרקו כדי לזהות קולרי צ’וקסי ולקחת את העונדים אותם לחקירה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז פרגרין שפרד שנציב הבסטיון והמלכה היו אותו אדם, אף שהמתנגדים טענו שבלוסום ריד הייתה הנציבה בפועל, ושמונולית ניצל את מצב החירום כדי להגדיל את קהל הבוחרים שלו…

קרמה פקח את עיניו על הספה בשעת ערב. האף שלו התייבש מעט והראש כאב פחות. הוא כלל לא שם לב שנרדם, ולהקלתו לא זכר אף חלום הפעם.

“קום, מהר!” פקדה רייצ’ל, ממהרת אנה ואנה. “ותסדר את הכריות של הספה אחריך!”

“מה קרה?” שאל קרמה.

“מגיע אלינו זוג אורחים חשוב במיוחד! אין לך בגדים יותר יפים מהדבר הזה?”

“אין לו בגדים בכלל, הוא לובש רק את זה,” העיר מתיו והצביע על פיג’מת הלימודים של קרמה. אנג’ל סטר לו, מתיו הרים אותו באחיזה נועלת ולקח אותו משם בזמן שזה צווח.

נקישות נשמעו בדלת. אשלי הסירה את רגליה היחפות משולחן המטבח והתיישבה בצורה זקופה, ורייצ’ל סידרה בפזיזות את השמלה הוויקטוריאנית שלה. היא ניגשה לפתוח את הדלת וזוג משונה עמד בפתח; אדם נמוך ושמנמן ומי שנראתה כמו בת זוגתו, מאופרת כמו בובה ומרכיבה משקפי שמש אדומים. כל גופו של קרמה סמר. הוא קפץ מהספה, אסף את ממחטות הנייר ואת ספלי התה וזרק אותם במטבח. משקפי שמש צבעוניים היו תג הזיהוי של לומינריים, ואם אלה היו שני הבירים או מורי הֶרדוֵולס חדשים שהגיעו לאסוף אותו, אסור לו לבזבז זמן.

“אני מייד חוזר,” אמר קרמה לזוג, מיהר במעלה המדרגות, וידא שכל רכושו נמצא בתוך התיק שאמריטה קנתה לו, נעל את נעלי הספורט הישנות וירד למטה, מופתע לראות את מתיו לבוש ומסודר על יד הכניסה ומחזיק תיק יציאה בעצמו.

“אלה הזוג ג’ונסון,” אמרה רייצ’ל והציגה את השניים בפני הילדים.

“מַרְתָה ושׁוֹן,” אמרה האישה המאופרת בכבדות.

“אפשר לשבת?” שאל הבעל ותפס לעצמו מקום על הספה, מה שהרעיד קלות את רצפת הסלון.

“לא, שון. אנחנו תכף עוזבים.”

“תני לי חמש דקות לעצום עיניים.”

מרתה נאנחה, אבל התקרבה לבחון את מתיו כשהיא לופתת את סנטרו בידה.

“הם לוקחים את מתיו היום,” אמרה רייצ’ל.

“מה?!” צעקה אשלי. ספר מחלות העור נפל על כף רגלה וגרם לה לזעוק בכאב ולהיתקל עם ברכיה בשולחן בזמן שניסתה לקום. “מאמצים אותו?!”

“איפה אנג’ל?” שאלה רייצ’ל.

“ישן למעלה,” אמר מתיו והרים את התיק על גבו. “עדיף שהוא לא יהיה כאן.”

“הבנתי. אתה מוזמן לחזור לבקר מתי שתרצה,” אמרה רייצ’ל ברשמיות ולחצה את ידו.

“תודה,” אמר מתיו והנהן אליה. הוא חצה את הסלון ונעמד מאחורי מרתה.

“שון, קום!” פקדה מרתה ומשכה את בעלה בשיערו.

“בסדר, בסדר,” התלונן שון והרים את עצמו מתוך הספה כשהוא נעזר במתיו. “או, זה גבר! אתה תהיה נכס חשוב למשפחה. ברוך הבא,” אמר שון למתיו וחיבק אותו.

“מה קורה כאן?” שאל קרמה.

“אני חושב שהיא רק נראית מוזר, אבל היא מהירנימול,” אמר פינקה.

“לא!” פלט קרמה.

“לא?” שאלה מרתה בזמן שרייצ’ל פערה את פיה בתדהמה.

“אתם לא באתם בשבילי?” שאל קרמה.

“קרמה, תעצור! אתה מביך!” זעק פינקה.

“על מה הילד מדבר?” שאלה מרתה.

“תסתכלי, עיניים סגולות,” דחק קרמה, התקרב אל מרתה כשהתיק שלו על גבו והצביע על הכוכבים שבעיניו. מרתה לקחה צעד לאחור ובחנה את רייצ’ל בפה פעור.

“אני מתנצלת, יש לו בעיות!” אמרה רייצ’ל ומשכה את קרמה. “מה אתה עושה?!” שאלה אותו.

“זה בדיוק כמו בשנה שעברה, הם באו לאסוף אותי לבית הספר למשוגעים שלי! את לא זוכרת?”

“אני זוכרת היטב, אבל הפעם בדקתי את הרקע שלהם— אני מתכוונת,” התנצלה רייצ’ל כלפי הזוג.

“לא, זה מובן. לא הייתי מצפה שבית יתומים ימסור את ילדיו בלי לבדוק את רקע הזוג. זה מאוד מקצועי מצידך,” הרגיעה מרתה. רייצ’ל נשמה לרווחה. “וזה מאוד נדיב מצידך, באמת. אתה מנסה להקל על מתיו, אני רואה,” הוסיפה והפנתה מבט רב תודות לעבר קרמה.

“הוא קצת משוגע לפעמים, אבל הוא בסדר,” אמר מתיו.

“אני לא משוגע!” צעק קרמה.

“הוא מקשה על כולנו,” צחקה רייצ’ל, מצטרפת להצגה.

“מאתגר,” אמרה אשלי והצטרפה לשיחה. “אם יורשה לי לשאול, למה אתם מאמצים את הדביל הזה?” שאלה והצביעה על מתיו.

שון נאנח ומרתה לקחה נשימה עמוקה. היא הסירה את משקפיה וחשפה עיניים חומות רגילות. “אני מאחלת לך המון בהצלחה,” אמרה לרייצ’ל. “בואו, אנחנו עוזבים. ברוך הבא למשפחת ג’ונסון, מתוק,” אמרה למתיו וחיבקה אותו. מתיו נתן מבט אחרון, הנהן שנית לעבר רייצ’ל ועזב יחד עם הוריו החדשים. קרמה שמט את התיק על הרצפה ובהה בדלת הסמלי-האוס נטרקת.

“גם אני לא משוגעת!” צעקה אשלי בדמעות והלכה משם כשטריקת דלת החדר שלה נשמעת ברקע.

כאב משונה הצטבר בבטנו של קרמה והוא הניח עליה את ידיו.

רייצ’ל נאנחה בקולניות והניחה יד על כתפו. “מתי אתה צריך להיות בנמל התעופה? אני אקח אותך כמו שצריך הפעם, אני מבטיחה.”

“ב-40 בלהט, ב-6:00 בבוקר—”

“40 ב-מה?”

קרמה ניער את ראשו. “רגע, יוני-יולי, אוגוסט-ספטמבר… 10 בספטמבר. אני יוצא ב-4:30 לפנות בבוקר.”

“4:30?! מי טס בשעה כזאת?” היא נאנחה שנית. “יש לך כסף למונית?”

“כן.”

“יופי. תעדכן אותי לפני שאתה עוזב,” אמרה והלכה אל המשרד שלה.

קרמה נותר לבדו בסלון, אוחז בבטנו ונופל על ברכיו כשהוא עוד צופה בדלת, ממתין שהיא תיפתח ואותה מרתה תופיע ותגיד לו, “בוא!”