החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמה רחוק את מוכנה ללכת

מאת:
הוצאה: | 2011 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לגיבורת הספר כמה רחוק את מוכנה ללכת, אין שם. כולם מכנים אותה "חמודה". היא נשואה באושר לגבר מקסים ומתחשב, יש לה עבודה מעניינת וחיים מלאים ומספקים. רק דבר אחד חסר בתמונת החיים המושלמים שלה – תינוק. דווקא היא, שהכול תמיד הלך לה כל כך בקלות, נאלצת ללמוד בדרך הקשה שלא תמיד משיגים את הדבר בו רוצים יותר מכול.
ברנע-גולדברג מתארת בדרך ייחודית ומרגשת את המסע שאליו יוצאת הגיבורה שלה. גיבורה שהיא במידה רבה גם היא. זהו מסע סוחף ומטלטל, זרוע בבוּרות ובאטימות, אך גם מלא אומץ לא מצוי וישירות כובשת. במהלך המסע תגלה חמודה את פניהם האמיתיות של הקרובים לה וגם כמה עובדות כואבות על המקום בו אנחנו חיים, לצד רוך, חסד ואהבה במקומות לא צפויים. היא תאלץ להניח לאשליית השליטה ולהפקיד את גופה, נפשה ורחמה בידי המערכת ובעיקר – להתבגר ולעמוד על שלה, להחליט עד כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת כדי להשיג את שכמהה אליו נפשה.

"לכאורה זהו עוד אחד מאותם ספרים צפויים, שבמרכזם אישה חזקה שמתגברת על כל המכשולים ומשיגה את מבוקשה, במקרה הזה תינוק, ואגב כך מעניקה לנו שיעור מזורז ב"העצמה נשית", "אמונה עצמית", "הצלחה כנגד כל הסיכויים", וכיוצא באלה. אבל כמה רחוק את מוכנה ללכת הוא ספר שונה, מפתיע, וכל כך לא קונבנציונלי – סיפור מסע אישי של אישה צעירה שיוצאת לחפש תינוק ומגלה את הצביעות החברתית, את הזיוף, את הדעות הקדומות, ואפילו את הגזענות החבויה מאחרי התקינות הפוליטית שלנו. אולם החשיפה הקשה הזו לא מתוארת במטיפנות חסדנית, עם קצף על השפתיים, אלא ברגישות, באמפתיה ובהומור עצמי מושחז. ספר אמיתי ונוקב, שמצליח להיות גם מצחיק, גם מרגש, וגם כל כך מהנה וקולח."
יוכי ברנדס
מאירה ברנע-גולדברג,ילידת 1978, נשואה לחנן ואם לאבישי, נולדה, גדלה ומתגוררת בפתח תקווה. "כמה רחוק את מוכנה ללכת" הוא ספרה הראשון.

מקט: 15100150
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מה נשתנה הלילה הזה?

ליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת. הופעתי במחטב חדש ואיכותי ובשמלה השחורה הכי יפה שלי, זו השמורה לאירועים מיוחדים, אבל אפילו הם לא יכלו להסתיר חודשים ארוכים של אכילה כפייתית, בעיקר של שוקולד. לאחר סבב הנשיקות והחיבוקים, פנתה אלי בחיוך דודה צילה ואמרה, "נו, חמודה, בשעה טובה. את בהיריון, נכון?"

זאת לא היתה הפעם הראשונה שדודה צילה שואלת את אותה השאלה. פני האדימו. עמדתי נבוכה ועניתי לה די בעצבות שלא. אך לה זה לא הספיק.

"די! את עובדת עלי! את כן בהיריון!"

במשך כמה שניות שנראו כמו נצח, ניסיתי לחשוב איך לענות לה, ומה יהיו ההשלכות של תגובתי על האווירה החגיגית. דודה צילה נמנית עם זן של אנשים חצופים במיוחד שאצלם אין דבר כזה "לא נעים". גם לאחר שעניתי לה בשנית, הפעם די בתקיפות, שאני לא בהיריון, היא לא האמינה.

"אם את לא רוצה לספר, אל תספרי. זכותך. את הבטן שלך אני רואה מהקצה השני של השולחן." חזרתי למקומי בעיניים מושפלות, תוך כדי מלמול, "טוב, בסדר, אני בהיריון," בעוד היא רוטנת, "למה במשפחה הזאת הכול סודות? כשרונה שלי תיכנס להיריון בעזרת השם, אני ישר אספר לכולם."

דורית, אחותי, ישבה לידי משועשעת. "תחשבי טוב לפני שאת מוסיפה עוד קניידלך למרק. עוד יחליטו שגם לך יש תאומים."

הבטתי בה בזעם. סתומה. וזה לא שלא היה לי מה להגיד לצילה. ועוד איך היה לי. משפט ארסי עמד לי על קצה הלשון, ורק בזכות המון כוח רצון, ובזכות ידו של בעלי שהתהדקה, מחזקת, סביב ידי, הצלחתי להתאפק. לו רק רציתי, יכולתי לעמוד על הכיסא ולצרוח: "כן? כשרונה שלך תיכנס להיריון את ישר תספרי לכולם? אז לידיעתך, רונה שלך נכנסה להיריון לפני שנתיים, חצי שנה לפני שהתחתנה ואני, לא את! אני — הלכתי איתה לרופא לעשות הפלה!"

המחשבה על דודה צילה מתעלפת במקום ושומטת מידה את קנקן השתייה שמתנפץ לרסיסים קטנטנים בכל רחבי הסלון, העלתה על שפתי חיוך קטן, וזה עוד לפני שהספקתי לחשוב כיצד היתה מגיבה לו ידעה מי האבא של הנכד האבוד… גבר בן חמישים וחמש, נשוי, אבל לא לבת שלה וממש לא דומה לחתן שלה. יכולתי גם לצרוח בקולי קולות שהיא פשוט מטומטמת חסרת רגישות, אבל העדפתי לשתוק.

התקופה הזאת היתה מלאה במקרים כאלה. בחתונה של בת דודתי, למשל, התבקשתי להביא צלחת של עוגות לכל יושבי השולחן. לאחר שחזרתי למקומי עם הצלחת הגדושה, דודה אחת קרצה לי ואמרה, "לבריאות, חמודה, אבל דווקא בתקופה הזאת חשוב לשמור על המשקל." תחילה לא הבנתי על מה היא מדברת ולאיזו תקופה היא מתכוונת, אבל אחרי שהיא המשיכה להביט בי נרגשת ושאלה במתיקות אם היא יכולה לגעת בבטן "החמודה שלי", הבנתי הכול. רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. "אני לא בהיריון ושלא תעזי לגעת לי בבטן," צעקתי. כל יושבי השולחן הביטו בי, ואני השפלתי מבט. רגע לפני שקמתי עצבנית לחפש את אסף בעלי ולבכות על כתפו ולקטר שכולם חושבים שאני שמנה, עצרה אותי דודה חדווה וחיבקה אותי, "הרגע שמעתי את הבשורות הטובות. הלוואי שזה בן."

ניסיתי להסתיר את הדמעות ורצתי לשירותים. כשחזרתי כבר דאגו שתמתין לי כוס תה על השולחן, כי, כפי שסיכמה זאת המלצרית, "כשמקיאים, הכי טוב לשתות כוס תה." אסף מצא אותי יושבת ומקפיצה טקילות על הבר, אחרי שאחת הדודות הפנתה את תשומת לבו לכך שאני שותה אלכוהול ומזיקה לעובר. את הלילה סיימתי באמבטיה. לא זכרתי כיצד הגעתי לשם, אבל למחרת אמא שלי סיפרה לי שהקאתי על הנעלים שלה בחניה ושעכשיו כולם יודעים על ההיריון שלי.
***

אני בת שלושים, נשואה חמש שנים, וכל חטאי הוא שאין לי תינוק. העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה.

דוגמאות יש בשפע:

1. האמהות הצעירות: נשים שמיום שילדו, כל חייהן מוקדשים לתינוקן ולהטרדת זוגות שעדיין אין להם תינוק. בכל הזדמנות הן דוחפות לזרועותי את התינוק ואומרות, "לא מתחשק לך? את לא יודעת מה את מפסידה. חבל שבגלל הקריירה תפסידי את חוויית האימהות." וכמובן מוסיפות את המשפט הכי גרוע והכי מרגיז, "כדאי לך להתחיל עכשיו, ילד זה לא לפי הזמנה. היום יש המון בעיות."

אני מחזיקה את התינוק ומחייכת. מצלמים אותי. אני לא מבינה למה בכל פעם שנותנים לי להחזיק תינוק, חייבים גם לדבר עלי ועל התינוק שעדיין אין לי.

2. אלה שיודעים על הבעיה ורוצים לעזור: בכל ברית הם קוראים לי ולבעלי להגיש את התינוק למוהל, כסימן לברכה. הפכתי למומחית מספר אחת להגשת תינוקות בבריתות, וכבר חשבתי להתחיל לגבות על כך תשלום.

3. מספרי הסיפורים: אלה שגם לאחות של דודה שלהם היתה בעיה דומה לזו שלי ועכשיו יש לה שלושה ילדים בלי עין הרע, טפו, טפו, טפו.

4. המאמינים: המציעים לי להשתטח על קברי צדיקים, לעבור טיפול הילינג, לקשור סרט אדום על מפרק היד, לקרוא תהילים וללכת למגדת עתידות ערבייה ביפו.

5. המשלבים: מספרי הסיפורים המאמינים. "אחות של דודה שלי נכנסה להיריון יום לאחר שהתחילה להדליק נרות שבת וללכת למקווה באופן קבוע."

6. בעלי הזדהות היתר: זן שטרם גיבשתי עמדה לגביו. הם פשוט מתחילים לבכות כי המקרה שלי באמת נגע ללבם. לאחר כמה דקות אני מתחילה להרגיש לא נעים ומנחמת אותם, מחבקת וממלמלת, "טוב, די. לא צריך לבכות. הכול בסדר. בסוף יהיה תינוק." ובתוך הלב אני צועקת: "אפשר להבין מה קורה כאן? אני זאת שאמורה לבכות! אני!!!"

7. אלה שמכירים את הרופא הכי טוב בשבילי: אנשים מסוג זה בדרך כלל נוהגים להביט בי במבט רציני כדי להדגיש את חשיבות הדברים, ואומרים בהחלטיות, "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אני נותן לך מספר טלפון של פרופסור כך וכך. הוא מומחה מספר אחת בארץ לכך וכך. הוא מנהל מחלקה / סגן מנהל מחלקה / מנהל יחידה / סגן מנהל יחידה (מחקו את המיותר), במחלקת פוריות בבית חולים כך וכך. הוא הציל לכך וכך את החיים. כולם מכירים אותו. מה, לא שמעת עליו? לא יכול להיות. ממש מוזר."

8. אלה שלא אוהבים ילדים וחושבים שאת לא חייבת שיהיו לך ילדים משלך: "עזבי אותך, בשביל מה את צריכה את כאב הראש הזה? הרבה יותר כיף להיות דודה. אין את כל הבכי, הרעש, החיתולים והדאגות. תאמיני לי, החיים שקטים יותר ככה. יש יותר זמן להנאות של החיים, לזוגיות טובה, יותר זמן לעצמך." לשמוע את זה מאמא לשלושה ילדים גורם לי לרצות לירות בה כדור בראש.

9. המעצבנים במיוחד: אלה שיודעים מה טוב בשבילי ואומרים, "את פשוט צריכה להיות רגועה ואז תצליחו…"

לספר ל — כ — ו — ל — ם שאני באמת מנסה? האם לשתוק ולהמשיך להנהן בנימוס כאשר מתחילות השאלות?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמה רחוק את מוכנה ללכת”