החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הטוב בשקרים

מאת:
הוצאה: | 2017-05 | 248 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

88.00

רכשו ספר זה:

אחר–צהריים אחד נכנסת שלומית גפן למרפאתו של ד"ר מנחם ברנשטיין, גניקולוג ומומחה למיילדות ופריון, אשר איש לא עלה בדעתו, ודאי שלא הוא עצמו, שבמקום להיות כירורג יהפוך ל"מומחה מחשכים של הפלות וגרידות" כפי שמכנה זאת בנו. המפגש עם שלומית, אשר באה לקבל אישור לעבור הפלה, מטלטל את מנחם ברנשטיין ומעורר בו בושה עמוקה אשר אחר מקורה הוא מנסה להתחקות. אט אט מתוודע הקורא לאירועי מפתח בחייו של מנחם: יחסיו הבעייתים עם אחיו, הניתוק הרגשי מהוריו, אהבתו הראשונה בצבא, המשולש הרגשי אשר נרקם בינו לבין פרופסור לגנטיקה ובתו, לימודי הרפואה שלו באוניברסיטה בירושלים של שנות ה– 70 ועוד. כעת, כשהוא מעל גיל שישים, נשוי ואב לשני בנים בשנות העשרים לחייהם, הוא יוצא לגלות מה הכתיב את האופן שבו סיפר לעצמו את חייו. האם מסופר כאן סיפור אחר לגמרי אך אמיתי לא פחות? הטוב בשקרים הוא סיפור מסע ההיחלצות של מנחם ברנשטיין מגוב הבורגנות הישראלית הגברית, היודעת כול, הבטוחה בעצמה; לעולם של תהיות, בו–זמְַניִוּת ואשמה. זהו למעשה סיפור בלשי פנימי המתחקה אחר האמיתות והשקרים המרכיבים את חיינו והמחיר שגובה השתקתם. באומץ לב וביד בוטחת, בטביעת עין חדה ובסגנון בהיר ומדויק, נכנסת נועה לם אל מתחת לעורו של גיבורהּ, ופורשת בפנינו עולם שלם, עשיר ונוגע ללב.

נועה לם היא ילידת חיפה, בעלת תואר דוקטור מהמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה העברית ועוסקת במחקר. גרסה מוקדמת של ספר זה זכתה בפרס הַרִי הֶרְשוׂן מטעם האוניברסיטה העברית.

מקט: 4-20-533236
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אחר–צהריים אחד נכנסת שלומית גפן למרפאתו של ד"ר מנחם ברנשטיין, גניקולוג ומומחה למיילדות ופריון, אשר איש לא עלה בדעתו, ודאי […]

1

דוקטור מנחם ברנשטיין הניע את המַתְמֵר הווגינלי תוך כדי התבוננות במסך שהיה מופנה גם אל המטופלת ששכבה על גבה, רגליה פשוקות ושוקיה מורמות, מונחות על רגליות המתכת. פלג גופה התחתון היה מכוסה בבד כותנה דהוי משימוש ומכביסות ובמרכזו הכיתוב מצוינות זה אנחנו.

״את רואה,״ אמר דוקטור ברנשטיין, ״זה הרחם. הרחם הוא זה או זו? על פניו, זכר. אבל ודאי שלא מתקבל על הדעת שתמצית הנשיות היא זכרית, מה?״ הוא הפנה אל הצעירה את מבטו, אך עיניה נותרו חלולות, מבולבלות. ״הרירית סדירה ודקה,״ הוא המשיך, ״והקו הלבן שאת רואה פה הוא קו האמצע של הרחם, כך שאת יכולה לראות שאין יותר שום היריון.״ כתמיד שמחה פשוטה ניצתה בו למראה הייצוג של מערכת הרבייה הנשית על הצג – ריצודי כתמים לבנים על רקע שחור, שהיו מובנים לו כשפת אם. הוא התמקד במרכזה של אלומת ההדמיה, וחזר בסיפוק, ״כן, את יכולה לראות שאין שום היריון, רק כמה קרישי דם שייפלטו בווסת הבאה.״

הוא הוציא בעדינות את המתמר, קילף את כיסוי הגומי החד־פעמי והשליך אותו לפח. ״את יכולה להתלבש,״ אמר למטופלת וניסה לשוות לקולו גוון רך. לפגישת הביקורת שנהג לערוך כשבועיים לאחר ביצוע ההפלה, או ה״פעולה״ – המינוח שבו השתמש הצוות המטפל כולו, כולל פקידות הקבלה – הגיעו המטופלות בדרך כלל נינוחות יותר ושונות מאוד מכפי שפגש אותן לראשונה, בוועדה להפסקת היריון או ביום ה״פעולה״ עצמו אם לא היה חלק מהוועדה שלהן. אולם אצל הבחורה הזו הוא לא זיהה סימני הקלה גם כשחזר בפעם השנייה על כך שההיריון הסתיים והכול בסדר, ואף לא כשציין שהפסקת היריון באמצעות כדורים בטוחה לחלוטין ולא תפגע בשום אופן בסיכוייה להרות בעתיד. ״אנחנו לא עשינו כלום,״ היה נוהג להיתמם, ״זה הגוף שלך שעשה את כל העבודה והפיל את ההיריון, רק עם טיפה׳לה עזרה של הכדורים.״ ולמרות זאת, המבע המזוגג שבעיניה נשאר כשהיה, והוא לא היה בטוח כי היא הקשיבה לו בכלל.

הוא ניסה לסלק את תחושת הרוגז והחמיצות שעלתה בו נוכח כפיות הטובה הכמעט בוטה הזו, ומסר לה עותק של סיכום הביקור. אחר כך הוסיף מתוך כוונה מלאה, ״אם יש איזושהי בעיה או שאלה את יכולה להתקשר אלי,״ לפי שבאמת ובתמים ניחן בסבלנות וברצון לעזור למטופלות שלו, שנבעו לא מחמלה והזדהות דווקא, אלא מתוקף מחויבות לקוד מוסרי בסיסי ביותר המכתיב עזרה לחלש. לפני שיצאה הושיט לה את כרטיס הביקור שלו: דוקטור מנחם ברנשטיין – מומחה למיילדות ופריון, ועליו מספר הטלפון שלו.

הוא חצה את רחבת הכניסה לבית־החולים ולאחריה את הכביש שחצץ בין הווילות המערביות ביותר של הרצליה לבין חוף הים, ולבסוף התיישב ליד שולחן פלסטיק דביק במזנון קטן שעל החוף. חוץ מרמי, בעל המזנון שעמד מאחורי הבר וניגב כוסות, המקום היה ריק. היום היה אפור ואביך ואנשים מעטים בלבד נראו על החוף.

״דוקטור ברנשטיין, איזה כבוד, ברוך הבא, ברוך הבא!״ קרא אליו רמי ויצא לעברו. מפעם לפעם ביכר דוקטור ברנשטיין דווקא את המזנון המיושן שעל החוף על פני הקפטריה של בית־החולים, שהיתה, כמו יתר השירותים הניתנים בבית־חולים פרטי, לא רעה, ובוודאי טובה בהרבה מהקפטריות שבבתי־החולים הציבוריים.

״מה בשבילך בעל הבית?״ פנה אליו רמי במאור פנים, אף על פי שידע היטב שדוקטור ברנשטיין הזמין תמיד את אותה המנה. הוא נעלם במטבח למספר דקות ומייד לאחר ששב והניח לפני מנחם את הצלחת, חזר לעמוד מאחורי הבר ולנגב כוסות זכוכית גבוהות. אולם מבטיו נדדו מהכוסות למנחם שוב ושוב בציפייה, שמנחם, גם תוך כדי אכילה ורפרוף בעיתון, לא היה יכול שלא להבחין בה. הוא ידע היטב שרמי לא ייגש אליו עד שיהיה בטוח שסיים לאכול, ועל כן מייד לאחר שסיים הסיט את צלחתו וקיפל את העיתון. ואכן, זמן קצר לאחר מכן ניגש אליו רמי, הגיש לו כוס תה ואמר, ״אני מאוד קיוויתי שתעבור פה, דוקטור. אתה בטח עסוק וצריך לחזור לבית־החולים, אבל אם במקרה יש לך רגע אפשר אולי להתייעץ, משהו אישי, אתה יודע…״

מנחם החווה בידו לעבר הכיסא שלצידו, ורמי התיישב ואמר, ״זה בעניין בת אחותי.״ הוא השפיל את מבטו, השתתק לכמה רגעים ואז המשיך, ״היא, אתה יודע, בחורה טובה, כבר לא צעירה כל כך, בת שלושים ותשע. לקח לה זמן להתחתן. אחותי כבר היתה ממש מיואשת. ואז בא בחור נחמד עם עבודה מסודרת, באמת היתה שמחה גדולה במשפחה. לפני ארבע שנים התחתנו, כמובן, ישר התחילו לעבוד על ילד, אבל מה? היא לא נקלטת להיריון. ואתה יודע, אנחנו לא פרימיטיבים. היא הלכה לרופאים ועשתה טיפולים הכי חדשים שיש בשוק, וכולה הפכה ככה מנופחת מההורמונים, ובד בבד אחותי, מה לא עשתה? נסעה לצפת להשתטח, הגיעה לרב איפרגן, הרנטגן, אם אתה מכיר, דוקטור, וכלום לא עוזר.״ מנחם, שקינח את פיו במפית ללא צורך אמיתי, הוטרד מה״בד בבד״ הגבוה הזה שרמי שיבץ בטבעיות בתוך קברי הצדיקים בצפת של הרב איפרגן, וחיבל בביטחון שלו כי נהיר לו מיהו רמי.

״וזה משפיע, ברור, היחסים ביניהם מתחילים להתערער, נהיה מתח בבית, התחילו לאכול אחד את השני אֶלַייב, מה שנקרא,״ המשיך רמי, ״והיא באה לישון אצל אחותי כי הוא לא חזר הביתה, ואחותי בוכה לי, היא אומרת, ׳רמי, אישה בלי ילד זה כמו באר בלי דלי, אף אחד לא יכול ליהנות מהשפע שלה,׳ והיא, הילדה, מתחילה לחשוב על אימוץ, אבל הבעל שלה לא מסכים, ופייר אני אגיד לך, אני מבין אותו. זה לא בטבע שלנו אימוץ, אנחנו צריכים משלנו. ואז הנה יום אחד אסתר אחותי באה אלי עם עיניים מבריקות ככה כמו של הילדים שיש להם חום, ואומרת לי, ׳רמי תישבע שלא תגיד כלום, אבל היא נקלטה.׳ ואל תחשוב דוקטור, אסתר אחותי לא כפוית טובה, הכינה עוגות לכל הרופאים במחלקה וגם חזרה להשתטח בקבר להגיד תודה. אבל אז, אז הגיע הזמן של האולטרה־סאונד, ומה אני אגיד לך, דוקטור, טרגדיה. אומר לה הרופא שזו בת אבל יש בעיה בלב, לא התפתח כמו שצריך. ׳אין מחיצה בין החדרים,׳ אמרו לה. שלחו אותה לבדיקות ומרופא לרופא, ואני התחלתי לשמור שבת כולל בלי כדורגל. אמרתי: ׳ריבון העולמים, תן לה להביא ילדה בריאה, ואני שומר שבת כל החיים.׳ ומה? בסוף אמרו לה שהיא צריכה להפיל, כי עם לב כזה, הילדה לא תשרוד בחוץ אפילו יום אחד. וגם אמרו לה שבגלל שלא בטוחים מה זה, יכול להיות שזה חלק מסימפטום יותר גדול והילדה אולי מפגרת, לא עלינו. זה כשלעצמו, דוקטור, זה טרגדיה, אבל הבעיה היא יותר גדולה, שבר על שבר, בוא נאמר. הבעיה היא שהבעל שלה אומר לה להפיל, כמו הרופאים, והיא לא מוכנה לשמוע. היא אומרת, ׳זה בידי שמיים, אני לא אהרוג את הילדה הקטנה שלי.׳ וזה לא מתוך דתיות. אנחנו מסורתיים אבל לא כבדים כאלה. זה, אני חושב, זה קשר שאי אפשר להסביר בין אמא לילד עוד שהוא עובָּר. לא סתם כתוב נרקם במעיה. העובר הוא הרי רקום בתוך האמא, תוציא רקמה מבד מה יישאר? חורים. אנחנו הגברים יותר קשה לנו להבין את זה. אולי לך לא, דוקטור. אתה למדת הרבה, בטח גם פסיכולוגיה של האישה, וכל היום אתה מטפל בנשים ואמהות, אבל הבעל שלה לא מבין. עזב בינתיים את הבית. והיא? לא מעניין אותה, היא בשלה. מתכוננת ללידה, קנתה כבר עריסה וכל מה שצריך.״ רמי השתתק ונראה לרגע נבוך משטף דיבורו, לפי שמטבעו היה שתקן, ובעיקר נזהר בבני משפחתו כיוון שמעולם לא הצליח לברוא אותם במילותיו כפי שהיו באמת, ולכן חש כי בשתיקתו הוא מגונן עליהם.

דוקטור ברנשטיין חיכה להמשך, הוא הניח כי רמי רוצה לבקש ממנו לדבר אל ליבה של בת אחותו ולשכנע אותה להפיל. ״אבל אז,״ המשיך רמי, ״במקרה ראיתי במחשב משהו… לשונות תדבקנה, דוקטור, ממש ככה. זה העיף אותי. אני רואה בלייב ניתוח שעשו לעובר תוך כדי ההיריון, ממש כשהוא בבטן. וריפאו אותו. בסרטון אפילו רואים את היד של העובר, שקופה לגמרי, יוצאת מתוך הבטן ופשוט תופסת את האצבעות של הרופא המנתח. זה היה אין לתאר, דוקטור, קדוּשה, פשוט. אני קראתי פעם שהעובר בעצם עובר את כל השלבים בהתפתחות של האדם רק תוך תשעה חודשים ובתוך הבטן. בהתחלה הוא תא אחד ואז מקבל צורה של ראשן ואז לטאה, קוף, אדם קדמון, עד שהוא תופס צורה של בן־אדם רגיל. אתה מבין, המנתח החזיק יד לתינוק בשלב שהוא עוד לא ממש בן־אדם, הוא עוד בגלגול קדוּם, הוא עוד קרוב לאלוהים. ככה פשוט, לראות את נזר הבריאה ביו־טיוב, טוב מה אני מדבר אתה רואה את זה כל יום בְּרִיל. בכל אופן, דוקטור, אני חשבתי, אולי אתה יכול לבדוק אותה לראות אם יש אפשרות שיעשו לה ניתוח כזה, כי הרופאים לא נותנים שום תקווה, וחשבתי אולי תבדוק אם אפשר… בתשלום מלא כמובן, דוקטור.״

מנחם ברנשטיין כיחכח בגרונו ואמר, ״צר לי, רמי, הייתי שמח מאוד לעזור אבל זה פשוט לא התחום שלי. אני אוכל להמליץ לך על קולגה שהוא באמת שם דבר באבחון טרום לידתי.״

רמי נראה נבוך. ״אולי בכל זאת, דוקטור? רק אם תוכל באולטרה־סאונד להסתכל ולהגיד מה אתה חושב, כי אני מרגיש שאתה בן־אדם עם נשמה אמיתית וזה קריטי בסיפור הזה. היא עקשנית, הילדה, בת אחותי. בר קוראים לה, ובאמת תמיד היתה בר, צריך להגיע אל הלב שלה. בעצם אל הלב של שתיהן צריך להגיע.״

מנחם כיחכח שוב ונעמד, ״אני מצטער, רמי, אני באמת לא מתעסק בזה. אלי באים בעיקר כדי לסיים הריונות. אם היא תחליט שהיא מעוניינת בזה אשמח לעזור,״ וכבר חש כלפי רמי את הטינה שהתעוררה בו תמיד כלפי מי שגרם לו להרגיש שלא בנוח.

הוא חזר למשרדו והשתרע על הספה הרכה שלצד דלת הכניסה, מקווה לנוח בשעה שנותרה לו עד שיתחילו הוועדות, אבל היה חסר מנוחה ותזזיתי. הוא קם, פסע בחדר, נעצר מול שידת העץ המוארכת והתבונן בעיון בצלחת ההגשה השטוחה, העשויה נחושת מרוקעת, אשר מעולם לא הוגש בה דבר. שנים היא מונחת כאן, ולראשונה הוא הבחין שציפורים חרותות מקשטות את בסיסה. הוא הרים אותה והסתכל בעיון בסבך החריתות אשר לפתע התבהר. מהומה של ציפורים ארוכות זנב שמקורן פעור לרווחה כמו בצחוק מרושע או באימה מקפיאה, והן משורגות בין זמורות גפן. בלב כרם האימה שנגלה לו פתאום ובמרכז הצלחת, נחרת פרח אשר שוליו, והם בלבד בכל הצלחת, חלקים, ובתוכו ציפור זהה לחברותיה אשר מחוץ לסורג הפרח. אלא שבניגוד אליהן מקורה חסר והיא נדמית באילמותה תמימה ומבוהלת. רונית קנתה לו את הצלחת הזו בעיר העתיקה של ירושלים כשסיים את ההתמחות, כשעוד היה לו נהיר שהתכלית המוחלטת של חוכמתו וידענותו תהיה הצלה רבת משמעות של היריון יקר, עוּבָּר במצוקה או אם עקרה. על כל פנים, איש לא העלה בדעתו אז, ודאי שלא הוא עצמו, שבסופו של יום הוא יהפוך להיות ״מומחה מחשכים של הפלות וגרידות״, כפי ששמע את יונתן, בנו הצעיר, מכנה אותו כמה חודשים קודם לכן. הוא נכנס הביתה ושמע את יואב, בכורו, שואל את אחיו אם הוא לא חושב שזה קצת מוזר שאבא מסתובב כבר שנים עם פָסוֹן של פרופסור מומחה, כאילו הוא מינימום מנתח מוח. יונתן אמר, ״בטח מומחה. למה לא מומחה? מנחם ברנשטיין, מומחה מחשכים של הפלות וגרידות. ריספקט.״ ויואב צחק ואמר, ״פשוט קצת מוזר לי אבל הוא באמת נראה מבסוט ממה שהוא עושה.״

כשרונית הביאה לו אז את הצלחת היא אמרה בביישנות שיהיה נעים אם יוסיף נימה אישית לחדר שלו, אשר לא היה אלא כוך קטן שהוקצה לו ולשני המתמחים שסיימו איתו. זה היה בתקופה שבה ספות במבוק, כדי חרס וכדורי זכוכית כחולים לתלייה, מדליית אל כרמל או מהעיר העתיקה, היו הדרך הנגישה ליצירת חמימות ביתית. יותר מעשרים שנה נדדה איתו הצלחת; מהכוך למשרד ואז למשרד הגדול יותר, מאיכילוב עד ל׳מרכז הרפואי החדש׳. כעת, לראשונה, הבחין דוקטור ברנשטיין בציפור הכלואה במרכז הצלחת. נדמה לו כי היא מבשרת רעות וכי היום הזה כולו רצוף אותות מבשרי סכנה. הוא תהה אם רונית, שהגיעה למשרד חודשיים קודם לכן – לראשונה זה שנים, כדי לאסוף צרור מפתחות ששכחה – הבחינה שהצלחת עדיין איתו. הוא חשב שהוא ישאל אותה על כך הערב, זה ישמח אותה שהוא שמר את הצלחת, בזה היה בטוח. דחוף היה לו לשמח אותה, מאז שאיזו נינוחות טבעית אשר בחסותה חלפו ימים רבים, וגודלו ילדים ונחגגו ימי הולדת, התפוגגה, ומתח וטינה כבושה הופיעו, נחושים כיַבְּלִית. אלא שהרצון הזה לשמח ולפצות על חוסר הסבלנות שנהג בה יום קודם היה קיים בו אך ורק כשלא היתה לצידו. כשהיה בעבודה היה הוגה במחוות קטנות שעשויות לשמח אותה. לכתוב לה הודעה ולבקש ממנה להכין את מרק העגבניות המצוין שלה או אולי לכתוב שהוא חשב על זה, ונכון, להחליף את כל דלתות הפנים בבית זה רעיון מצוין. אבל כשהיה נכנס הביתה, החיוך המרוצה שלה כשהיא בוחשת את אותו מרק עגבניות או מראה לו קטלוגים של דלתות היה מוציא אותו מדעתו. הוא היה נגדש זעם נקמני וחושב, את לא תמיד צודקת, את יודעת, ובעצמו לא הבין מה בדיוק הוא טוען נגדה. וכבר בקרים לא מעטים, כשנכנס למכונית ועיניו היו נתקלות בשקית הנייר שבתא המטען שבתוכה כותונת לילה שקנה לה, היה מתמלא כלפיה חיבה והכרת תודה על השותפות בבניית החיים. אך בערבים, כשהיה אוסף את תיקו מתא המטען, הרוגז שכבר החל מפעפע בו מתחילת הנסיעה הביתה לא הניח לו לקחת איתו את השקית ולהביא לה.

״דוקטור ברנשטיין,״ דפקה הפקידה של משמרת אחר הצהריים ונכנסה, ״קרין אסף כאן, התור שלה נקבע לעכשיו.״

קרין אסף התגלתה כבחורה מקבוצה שתיים. באופן גס חילק דוקטור ברנשטיין את המטופלות שהגיעו לוועדה להפסקת היריון לארבע קבוצות. בראשונה היו הקטינות – התיכוניסטיות שהגיעו לרוב בלוויית אִמן או חברה ורק לעיתים נדירות עם צעיר מבוהל ומושפל עיניים. איתן הוא האריך במיוחד את הפגישה הראשונה וטרח בהסברים מפורטים על הפעולה והשלכותיה, והדגיש בעיקר את בטיחותה, וטרח לציין יותר מפעם אחת שלא צפויה פגיעה כלשהי ביכולתן להרות בעתיד. הוא האריך בדבריו היות שבנות קבוצה אחת היו הכי פחות צפויות, ודווקא אלו שנראו אדישות לגמרי בפגישה הראשונה עשויות היו להיות נתונות להתקף בכי בלתי נשלט לפני הגרידה. ואלו שבקלות בלעו את שלושת הכדורים הלבנים שאחראים על ניתוק השליה מהרחם, נעלמו לעיתים ולא חזרו אחרי יומיים לקחת את הכדורים הוורודים שגרמו לכיווץ הרחם ופליטת ״הגוש האפרפר״ – המינוח הטוב ביותר שמצא דוקטור ברנשטיין לצבר התאים העובריים. אחרי אדווה קורן למשל, הוא רדף ימים. צילצל שוב ושוב, משדל אותה להגיע, לסיים את הטיפול. היא חזרה על כך שהיא שינתה את דעתה, ״תודה על הדאגה דוקטור, אבל אני כבר יסתדר מכאן.״ הוא ניסה להימנע מכך, ובשיחות הטלפון הראשונות רק אמר, ״בסדר גמור, אני מבין בהחלט, ובכל זאת אני מבקש שתבואי שאוכל לבדוק אותך, ואותו.״ את ה״אותו״ הוא הוסיף ברוב משמעות, לא מוטרד מהאשליה שהוא נוטע בה לגבי עובר מתפתח שיש לעקוב אחריו, שהרי לא שיקר. באמת צריך לבדוק את ״אותו״ הגוש האפרפר, ולוודא שנפלט. אולם משהיא לא הופיעה לפגישות שנקבעו הוא נאלץ לבסוף לומר, ״למעשה ההיריון הזה כבר נגמר, חביבה, רק צריך לוודא שהכול ישתחרר כמו שצריך, למנוע בעיות בהמשך.״ היא ייבבה, ״אבל התחרטתי, אני מתחרטת ולא קיבלתי מחזור, זה אומר שהכול בסדר לא?״ והוא אמר, ״אני מצטער, אבל את מבינה שיש דברים שאי אפשר להפוך, כן? זה הרי לא כמו חולצה שאת יכולה להחזיר לחנות, מה?״ כמה ימים אחר כך הוא יצא ממשרדו לשמע זעקות שבר. הוא ראה אותה עומדת בכניסה למחלקה וצועקת, ״תעזרו לי, משהו לא בסדר, דחוף, אני מדממת. מה לא בסדר?״ היא לא הבחינה בו וכך הוא נותר עומד בפתח מתבונן איך אחת האחיות ופקידת הקבלה מלוות אותה לאחד מחדרי הבדיקות.

בקבוצה השנייה היו הבחורות הרווקות שאינן קטינות. הן היו על פי רוב עצובות אך נחושות, ובדרך כלל לא נשקפה מצידן סכנה של חוסר החלטיות או סערה רגשית מופגנת. בקבוצות השלישית והרביעית הוא סיווג נשים נשואות, אלא שבעוד שבקבוצה השלישית היו הנשואות שנשאו היריון רצוי, לא תקין, והופנו להפסקת ההיריון על ידי הרופא המטפל, בקבוצה הרביעית היו הנשואות הנושאות היריון לא רצוי שעל פי החוק, ובניגוד לרווקות, אינן זכאיות לבחור בהפסקתו אלא אם יוכיחו בוועדה שהוא מסכן את בריאותן הנפשית או הגופנית. על כן, בעוד בנות הקבוצה השלישית היו מרוכזות ביגונן ואם הבחינו כלל בדוקטור ברנשטיין, הרי זה כמוציא לפועל של אסונן, ולעיתים, להרגשתו, כאילו לדידן גם אשם בו במידה כלשהי, בנות הקבוצה הרביעית טרחו מאוד להוכיח את שבריריותן ואת הנסיבות הנפתלות שהביאו להיריון הלא רצוי הזה, שבלא מעט מקרים נטען כי הוא תולדה של רומן מחוץ לנישואים, ובכל מקרה עמלו על יצירת קשר עין וניסיון לאמוד את העומד מולן ואת הדרכים להגיע אל ליבו.

דוקטור ברנשטיין גמל לבנות קבוצה ארבע על מאמציהן בכך שהשתכנע באופן כמעט גורף בכך שההיריון אכן מסכן אותן ואף הכווין לעיתים עם שאלות בנוסח ״את מרגישה שאת עלולה לסכן את עצמך אם תיאלצי להמשיך את ההיריון הזה?״ שגררו מבטי תוכחה מצד הפסיכיאטרית והעובדת הסוציאלית שישבו איתו בוועדה.

אנה, העובדת הסוציאלית, הכניסה לו את הניירות של קרין אסף. כתמיד הוא הרגיש שנכפה עליו להבחין בשדיה הכבדים והזקופים בניגוד גמור למקובל בגילה, שהקדימו תמיד את בואה, ועוררו בו מבוכה של אינטימיות שלא ביקש.

״דוקטור ברנשטיין,״ פנתה אליו במבטאה הרוסי ובקולה המאנפף בפינוק ילדותי, ״קרין אסף, בת עשרים ושש, רווקה, שבוע שמונה, הביאה את כל המסמכים, ישראלה כבר אישרה.״ הוא עיין ברפרוף במסמכים ואמר, ״תודה אנה, תכניסי אותה בבקשה.״ כמה שניות אחר כך, קרין אסף, שהיתה בחורה קטנה בעלת עצמות לחיים בולטות מרזון, עמדה בפתח.

״שלום, בואי שבי,״ הוא פנה אליה. היא התיישבה בכיסא מולו מכווצת, והוא המשיך בקולו העמוק שעם השנים הפך מעט חורק, בעיקר בסופי משפטים, ״אז אנחנו כמובן מאשרים לך את הבקשה.״ הדברים נאמרו בנינוחות כמעט עולצת. זה היה הטון הרגיל שלו כשדיבר עם מטופלות, אלא אם הן גרמו לו אי־נוחות או חלקו על דבריו, אז הפך הניגון של דבריו לקצר רוח אם כי לעולם אדיב. קרין אסף הביטה בו מופתעת ואמרה, ״מה? ז׳תומרת שאתם מאשרים לי? אבל עוד לא הייתי בוועדה.״ ודוקטור ברנשטיין היתמם, ״מה זאת אומרת לא היית בוועדה? את בוועדה ברגע זה ממש,״ וקרין אסף ענתה, ״אבל אמרו לי שזה שלושה אנשים יושבים ביחד ואז מתייעצים ומחליטים,״ ודוקטור ברנשטיין ענה בנחת כי זה היה מסוג הדברים שלא הפריע לו להתעכב עליהם, ״כן, נכון, ראית את ישראלה הפסיכיאטרית ואת אנה העובדת הסוציאלית, ועכשיו את רואה אותי, ואני, כמו שכבר הבנת, הגינקולוג.״ ואת ה״גינקולוג״ הוא ביטא לאט והטעים כל הברה, ״ולכן אני, מתוקף תפקידי כראש הוועדה ברגע זה, קובע שעברת את הוועדה.״

בדל חיוך חלף על שפתיה, ואז היא הרצינה ואמרה, ״תודה דוקטור, באמת, זו היתה טעות, ואני אמרתי כבר לעובדת הסוציאלית שדווקא השתמשנו בקונדום אבל הוא נקרע. זה נשמע תירוץ אבל ככה זה היה…״ ודוקטור ברנשטיין, שלא אהב להיכנס לפרטים ברזולוציה הזו, אמר, ״ששש… עכשיו הכול בסדר. את יכולה להיות רגועה.״ ובעוד הוא ממלא את המסמכים הרשמיים, קרין אסף שאלה, ״אז מתי אפשר לעשות את זה?״ והוא הרים את עיניו מהמסמכים ואמר, ״אני מבצע את הפעולה רק באופן פרטי. חבל לך, כי את זכאית לה חינם. פשוט תפני עם האישור של הוועדה לבית־חולים ציבורי,״ והיא ענתה, ״אני מעדיפה לעשות את זה אצלך כי אני לא רוצה את הכדורים האלה, אני פשוט רוצה לגמור עם זה בבת אחת, לישון ולהתעורר בלי ההיריון הזה.״ ואף על פי שדוקטור ברנשטיין חשב שהגיוני הרבה יותר לקחת את הכדורים ולהימנע מגרידה בהרדמה מלאה, הוא הסכים, כי לא ראה טעם לשטוח טיעונים ענייניים בפני קרין אסף אשר מצבה הרגשי לא איפשר לדעתו קבלת החלטה רציונלית.

מלבד קרין אסף הוזמנו לאותו היום עוד שתי בחורות שגם הן השתייכו לקבוצה שתיים, אלא שאחת מהן התקרבה לגיל ארבעים, ועל כן במידה רבה של צדק חששה שזוהי ההזדמנות האחרונה שלה לילד, שעליה היא הולכת לוותר במחי בליעה אחת. על כן בדיוק כשדוקטור ברנשטיין הסביר לה כמה בת מזל היא שהגיעה בשבוע שמונה ועדיין אפשרי להפיל בלי גרידה, היא פרצה בבכי מר ולא מודע לעצמו שהזכיר לו בכי של ילדים לנוכח היתקלות באי־צדק מהותי, ובמידת מה היה זה בכי מפתיע שלא תאם את מראהּ הכולל שלא היה ילדותי וחינני בשום אופן. היא ישבה מולו רפויה ונוזלית בגופה העבה והביטה בו בעיניים נוצצות מדמעות מאחורי משקפיים עגולים וקטנים מדי לפניה הבצקיות, הירחיות. ולפתע, כשסילקה תלתל שנפל על פניה והידקה אותו מאחורי אוזנה בתנועה מגושמת, גל פתאומי של חמלה הציף אותו והוא אמר, ״את יכולה לחשוב על זה עוד כמה ימים, את לא חייבת לעשות את זה עכשיו. בכל מקרה את האישור של הוועדה יש לך.״ היא אמרה, ״כן אני לא אעשה את זה עכשיו למרות שזה טיפשי, כי בסוף אני הרי אעשה את זה. אני לא יכולה להשאיר את הילד, איך אני אפרנס אותו חד־הורית? חוץ מזה, אמא שלי תשתבץ אם פתאום אני אגיד לה שאני בהיריון, מאף אחד בעצם. היא חולה, לא בדיוק חולה, אבל רוצה שאני אעזור לה כל הזמן. אני מטפלת בה… היא לא תתמוך בי בכלל, היא תעשה לי את המוות.״ הוא הקשיב לטיעוניה בנוגע לחוסר ההיתכנות של הולדת הילד והאמין לה. הוא האמין שאמה באמת תמרר את חייה אם תחליט ללדת, ושמשכורתה ודאי נמוכה ביותר, ויחד עם כל אלו היתה לו תחושה שיותר מהכול היא מבועתת מכך שהאהבה והרכות שיביא איתו תינוק ירסקו אותה כי הן זרות לה, מצויות הרחק מעבר למנעד הרגשות המוכר לה. הוא הביט בה והרגיש שיותר מהכול היא מפחדת שחשיפה כל כך מהירה ופתאומית לקִרבה עשויה להביא לכמישתה, כצמח שהוצף מים. ופתאום הוא לא היה יכול לשאת את ההחמצה שעומדת להתרחש כאן לפניו, והוא רצה להגיד לה שיש צמחים ששורדים הצפה. לבטח זה מותיר להם יותר סיכויים מאשר יובש מוחלט. אך במקום זה אמר, ״טוב, חגית, שיהיה לך בהצלחה, מה שלא תחליטי.״

כמה דקות לאחר שיצאה מהחדר, ובדיוק כשכבר הרים את תיקו ומישש את כיסיו, מוודא את הימצאותם של המפתחות, נכנסה הפקידה של אחר הצהריים ואמרה שהבחורה של שבע צילצלה והיא מתעכבת כמה דקות. מנחם אמר, ״מה פתאום, אני אמרתי שהיום אני יוצא בשבע, כבר לפני שבוע אמרתי ללילי שתקבע להיום רק שלוש.״ לאחר דין ודברים קצר התברר שהיתה אי־הבנה, שאחר זהות האחראית לה הוא לא הצליח להתחקות, כיוון שדבריה של הפקידה היו מבולבלים וסתומים, והיא חזרה עליהם בנחישות וללא שום קשר לשאלות ששאל. הוא נכנע ואמר ברוגז שיקבל אותה. לאחר שהפקידה יצאה מחדרו וסגרה מאחוריה את הדלת, הוא צילצל לרונית והודיע לה שיאחר, ואף על פי שהיא ביקשה ממנו במפורש ולא פעם אחת שיגיע בזמן באותו היום כי היא הזמינה את אחיו ומשפחתו לארוחת ערב, היא רק אמרה, ״בסדר, נמתין לך.״

היא נכנסה לחדר לאחר דפיקה קלה בדלת. בצעדים הספורים שעשתה עד שהתיישבה בכיסא שלמולו ולמול אנה וישראלה, הוא הבחין בניגון הייחודי של הליכתה שהיתה כבושה ומהוססת ועם זאת לא הצליחה להסתיר איזו חינניות וגמישות. הם העבירו ביניהם את המסמכים שהיא מילאה אצל הפקידה, שגילו להם כבר כמה דקות קודם לכניסתה שהיא שייכת לקבוצה ארבע שבה מתן האישור אינו מיידי, ולמעשה זו הקבוצה היחידה שלגביה היתה משמעות של ממש לכינוס הוועדה, ולכן ישבו שלושתם בחדר אחד. אנה אינפפה וידוא של פרטים אישיים, ״שלומית גפן, כן? גיל שלושים וחמש, כן? נשואה ועוד ילד, כן?״ ושלומית הינהנה ואמרה, ״נכון, כן, נכון.״ מנחם שישב מולה והביט בה, נדהם מהיופי שנגלה לו לפתע מבעד לענני המועקה והחמיצות שהתחשרו בו כל אותו היום, ולמעשה הכבידו עליו כבר מספר שבועות, אלא שהיום חש בהם ביתר שאת. קול נושן שהוא לא היה בטוח למי הוא שייך, אולי לאחת ממורותיו כשהיה ילד, עלה והידהד בו וחזר והידהד בתוכחה, ״שלא מעלמא הדין, שלא מעלמא הדין,״ וזאת אף ששלומית גפן היתה אמנם בחורה יפה אך באופן לגמרי ארצי ולא נטול פגמים, שגם דוקטור ברנשטיין הבחין בהם. עורה היה חיוור וצח מלבד שתי חבורות נמשים קטנות ובהירות על כל אחת מלחייה, שפתיה צרות, והמרחק שבין קצה שפתה העליונה לאפה היה מרווח ונינוח והשקע הקטן שקבוע שם – גומה עמוקה ופגיעה בין שני קפלי עור אורכיים כקפלי מכנסיים מגוהצים.

אנה אמרה, ״כן, אז את מבקשת להפסיק את ההיריון אם הגעת לכאן, כן?״ ושלומית אמרה, ״נכון, זה היריון לא רצוי,״ וכל חברי הוועדה המתינו מעט, מצפים להסברים מתפתלים ומצטדקים שיאפשרו להם למצוא סעיף להיתלות בו ולאשר לה את הפסקת ההיריון. שלושת חברי הוועדה, אם כי כל אחד באופן מעט אחר ומטעמים קצת שונים, נטו לאשר הפסקות היריון. דוקטור ברנשטיין הרגיש כי בכך הוא מושיע את מטופלותיו באופן דומה לזה שבו מצילים גור חתולים שנקלע לצמרת עץ ואין ביכולתו לרדת, לפי שלרובן המוחלט הוא ייחס חוסר מסוגלות כללית שיעיד עליה, למשל, ההיריון הלא רצוי שהן לא השכילו להימנע ממנו. ועל כן, ובניגוד לאנה, לא ראה טעם בהטפות מוסר. אולם שלומית גפן רק ישבה מולם דוממת והמתינה אבל לא באופן עוין, או לפחות כך היה נדמה למנחם, אלא מתוך איזו תמימות שמגולמת בה היכולת לשאת שתיקות ולהימנע מדיבור המוּנע אך ורק מהצורך להפר אותן.

ישראלה אמרה לבסוף, ״טוב, את יודעת שאת צריכה סיבה להפסקת ההיריון הזה.״

ושלומית אמרה, ״ברור, לא הייתי מגיעה לכאן ללא סיבה, אני לא מעוניינת בעוד ילדים.״

ואנה אמרה ברוגז, ״כן, אבל את צריכה לתת סיבה.״

״זו הסיבה,״ אמרה שלומית, ״אי אפשר לגדל ילד, בטח לא כמו שצריך, אם לא מעוניינים בזה.״

ואנה אמרה בארסיות, ״קצת מאוחר מדי בשביל זה, חמודה, היית צריכה לחשוב על זה קודם, לא?״

הרוגז הזה של אנה הפתיע אותו, כיוון שעל פי רוב אנה התרשמה באופן מיוחד מאקדמאיות, ועל אחת כמה וכמה כאלו כמו שלומית גפן, שהיו בנוסף אשכנזיות, ובעלות דוקטורט או במהלך הלימודים לקראתו. כחודש לפני כן הגיעה דוקטורנטית לפיזיקה, אמא לשניים, שסיפרה שהיא ובעלה אמורים לטוס לפוסט־דוקטורט בארצות־הברית, וההיריון הזה ממש לא אפשרי, והיא לא יודעת איך קרה לה דבר כזה, ואנה יצאה מגדרה כדי לעזור לה ולהראות אהדה, וממש חשה התעלות של מי שבזכותה מתאפשרת התקדמות המדע, ועוד דקות ארוכות אחרי שכבר חתמו על מסמכי האישור המשיכה לשכנע את ישראלה ומנחם בנחיצות של אישור הוועדה. אבל הדוקטורנטית ההיא לפיזיקה, ובכלל רוב המתייצבות בפני הוועדה, ובעיקר הנשואות, הגיעו, והחטא נשרך אחריהן ככלב ברצועה. ובעצם, לעיתים היה נדמה שהחטא הוא שמושך אותן אחריו פנימה לחדר בצעדים כושלים. ואותו החטא, ניגהּ בהילת בושה, נכח והשתקף בעיניים נבוכות ומושפלות, ברסיסי הצטדקויות ובהכרה ברורה בכוחם של חברי הוועדה להיות טובים ומיטיבים אם יתרצו. אבל שלומית גפן הגיעה ברה וקלה, כאילו מעולם לא נֶהֱרָה חטא. ובעוד שאת אנה הפרת הסדר הזו הרגיזה, דוקטור ברנשטיין הרגיש את הילת הקהיון, המבודדת אותו כמו עור שֵני, הולכת ומידקקת. הוא הבחין בעגיליה – שתי שרשראות ארוכות עשויות חוליות זהב דקיקות – נסתרים ונגלים חליפות מבעד וילון שערה הרך.

לאחר שתיקה קצרה ישראלה אמרה, ״טוב, אני לא יודעת אם את יודעת, אבל לפי החוקים של מדינת ישראל זו לא סיבה מספקת לבצע הפסקת היריון,״ ודוקטור ברנשטיין ניעור משרעפיו ואמר, ״אולי מה שאת בעצם אומרת לנו, שלומית, זה שלא תעמדי בהיריון הזה.״ על פניה של שלומית גפן הוא זיהה בלבול אמיתי. היא שאלה, ״באיזה מובן אני לא אעמוד בזה?״

הוא כיחכח ואמר, ״מבחינה נפשית. אולי קיימת איזו בעיה, כמו למשל דיכאון אחרי לידה שלא טופל עוד מהלידה הקודמת, או כל מה שאת יכולה לחשוב שמסכן אותך בהמשך קיום ההיריון הזה.״ אבל שלומית גפן לא נרמזה ואמרה בקול שקט וכבר מעט רועד, ״אני בסדר, הכול בסדר אצלי, יש לי בן נפלא, אני פשוט לא מעוניינת בעוד ילד.״ ואנה אמרה, ״ומה הבעל אומר? את שאלת אותו? דיברת איתו, כן?״

ומנחם, שפתאום ניעור בו רצון פיזי של ממש לסיים את ההתנצחות הזו, רצה להגיש לה מנחת היחלצות ואמר, ״את יודעת, שלומית, לפעמים יש בעיות בזוגיות, ובמקרים קיצוניים כמו אלימות או כשהזוג על סף פרידה זה ברור שזה לא מצב נפשי שמאפשר היריון. יכול להיות שיש דבר כזה?״ ובמבטה הוא ראה עווית של שאט נפש מתמצקת, מהובהבת בהבזקי אימה וחוסר הבנה שהרטיטו את שולי נחיריה וכיווצו את עיניה, במה שנראה כניסיון להבין מה היא מפספסת.

לבסוף היא אמרה, ״אתם מדברים ברצינות נכון? אתם לא צוחקים. אתם רוצים שאני אגיד שבעלי מרביץ לי, או שאולי הוא בכלל לא האבא, כדי לקבל את האישור שלכם. אם אני אגיד שאני שבירה ובמצב נפשי רעוע זה ממש יופי־יופי בשבילכם, נכון? אז לא. אולי תמצאו את זה מפליא, אבל למילים שאני בוחרת יש משמעות בשבילי. אני לא מוכנה לשתף עם זה פעולה. אני לא אברא את המציאות שאתם רוצים שאני אברא פה בחדר הזה.״ היא נעמדה ואז הוסיפה, ״ברגע שאני אברא אותה היא קיימת. נקודה. ואז זהו, היא כבר שם, מחלחלת, עד שכבר אי אפשר לזכור שבכלל המצאתי אותה בשבילכם, כי בכל מציאות שאצור פה, הרי יש משהו ממני, ומשהו מן האמת. אני לא אעצים נימי ייאוש שאולי קיימים למציאות נוכחת, תשכחו מזה.״ והיא אספה את הניירות שלה מהשולחן בתנועות חדות והכניסה אותם לתוך תיק הבד הגדול שלה, הביטה בשלושתם, ובעיניה כבר זהרו הדמעות, ואז פלטה ביבבה, ״אתם מטורפים אם כל זה נראה לכם התנהלות הגיונית,״ ויצאה בלי לסגור את הדלת. ודוקטור ברנשטיין, לראשונה אחרי שנים רבות, הרגיש שהוא מתבייש.

וכבר בקול טפיפת צעדיו שהידהד מתכתי בחלל החניון התת־קרקעי של בית־החולים המואר באור עכור כתמתם, הוא זיהה שמקצב הליכתו שונה, והוא מונע מכוח מנגינה פנימית חוזרנית ופשוטה ואפילו עליזה במפגיע. ומכוח אותו מקצב, אצבעותיו, שאחזו בידית תיק העור השחור בעל שני האבזמים המוזהבים, נלחצו כלפי הידית, כל אצבע בתורה, כפורטות על קלידים סמויים. בתחילה התבהר המקצב, ואז הקול – קול אישה דידקטי וקרקרני, ואז ההבנה שאת הקול הזה בדיוק הוא שמע כשנגלתה לו שלומית גפן, ורק לבסוף נצטרפו צלילים והברות לפשר שחזר והלם בו – נפל דבר, ושוב במקצב הפשוט נפל דבר, נפל דבר, נפל דבר. מתחת לתל המועקה שהלך והתגבה בו בתקופה האחרונה כמערום עלי שלכת בסתיו, משהו חי החל לרחוש ולהתפתל בעדינות, בלתי נראה עדיין, ועל נוכחותו תעיד רק אוושת עלים יבשים בתזוזתם הקלה. התחלה של שמחה פשוטה ונושנה ניצתה בו, אלא שקול האישה שהידהד בו ובישר שנפל דבר נשמע לו לעגני, כשמח לאידו, והצמית אותה. רגעים מתוך אותו מפגש שנסתיים אך לפני כמחצית השעה השתחזרו בו, רצוא ושוב. הישיבה הזו בגו הזקוף בחומרה, והסוודר השחור המסורבל, ומפרקי האצבעות הארוכות הבולטים קמעה, והנה אלו נדחקים מפני ראשית פגישתם והיא נכנסת בצעדים קלים, כמוסים, ושוב הוא נפעם וחושב שמעולם לא ראה רישול כל כך מרשים ואינטליגנטי, וחוסר ההבנה המתמיה הזה של מה צפוי לה, ומה נדרש ממנה להגיד. והרי לו רק היתה מחפשת קצת היתה מוצאת ברשת בקלות אתרים המכילים הסברים מפורטים על איך ניתן לעבור ועדות להפסקת היריון, ובאילו סעיפים להיתלות. ״יוּניקוֹרְן אין מַיי גארְדן״. נדרשו לו מספר שניות להיזכר שזהו שמו של מאמר ישן שקרא בזמן שהיה סטודנט. הוא לא זכר את שם מחברו או את תוכנו. רק שתואר שם איזה גילוי מדעי חדשני ולא צפוי, שגרם למחבר לאמץ ניסוחים פואטיים ולדמות את טלטלת הגילוי לטלטלה העשויה ללוות הופעת חד־קרן בחצר הבית. משהו נטבע בו, או אולי נמחק, הוחלק. נכנסת מטופלת, כפי שנכנסו רבות כל כך לפניה, מושכות יותר או פחות, ומשהו בו נרעד. והעונג… זהרורים, מדקרות שמחה בבליל הבושה והתימהון. אני לא מבין, הוא חשב, מה היה לה, מה היה בה, מה גרם לה ומה נגרם לו, מה פועם בה שצורב בו כך…

בעשרים הדקות של הנסיעה לביתו הוא נע בין קטבים של ריגוש עמוק, שכמותו לא זכר שחווה זה זמן רב, לבין תחושה חמוצה של בושה, שהתעצמה בקולה של האישה הלועגת המהדהדת בראשו. ובין אלו הוא לא ויתר על ניסיון לניתוח אנליטי של מה בדיוק התרחש שם בחדר שהשפיע עליו כך.

נחיריה שרטטו וניצוץ הניצודה בעיניה כשהבינה את שמצופה ממנה, העירו מרבצו זיכרון ישן שלו ושל אלי. זו היתה שנת בר המצווה של אלי, קצת לפני שלו מלאו עשר. הם אכלו ארוחת צהריים סביב שולחן הפורמייקה הקטן המכוסה שעוונית מעוטרת בשרשראות פרחים ורודים מודפסות לאורכה. בתדרי ילד דרוכים הוא חש בזמזום בלתי נשמע של התרחשות. הטיקים של אחיו הלכו וגברו – המצמוצים בעיניים, משיכת השפה העליונה כלפי מטה עד גבול האפשר, ריטוט הנחיריים כשל סוס מבוהל – וכעושים בפניו כבתוך שלהם הפכו אותן לעיסת תווי פנים תועים. אחיו לא נגע באוכל, רק הזיז אותו מעט בקצה מזלגו. מנוחה ברנשטיין, אמם, שגבה הופנה כלפיהם והיתה עסוקה בהדחת הכלים, אמרה לפתע ברוגז, ״נו, אליהו, מה יהיה? תפסיק לעשות פרצופים ותתחיל לאכול.״ ואלי ניסה לענות אלא שגמגומו שעל פי רוב לא היה מאוד כבד, החמיר והוא נתקע ב״אאאאאאאא״ של האני.

״אני יודעת, אתה לא רעב… תאכל בכל זאת,״ השלימה אמם את המשפט במקומו. הגמגום של בנה, כמו גם הטיקים שלו, שהיא התעקשה שהם רצוניים לחלוטין, הוציאו אותה מדעתה וגרמו לה דאגה בעוצמה שלא היה ביכולתה להכיל בשום אופן, ועל כן לא היה לה מנוס מלהמיר אותה לכעס מר ועוקצני שהתעצם מול נחת הרוח שהסב לה בנה השני בתפיסתו המהירה ובשלל תעודות ההצטיינות שלו. כמה שנים מאוחר יותר מצא מנחם במגירה של אחיו הבכור אסופת שירים רשומים על דפי מחברת שאחד מהם נפתח בשורה, ״מרה מלענה אכזבת אם…״. הוא ריפרף בהם מעט, והם עוררו בו דחייה הדומה לדחייה המתעוררת במרבית האנשים למראה פצע פעור, ודומה לדחייה שחש הוא עצמו למראה רונית הבוכה לאחר לידת יואב בנם הבכור, כששדיה הצבים חשופים מבעד לחלוק בית־החולים המהוה.

מייד לאחר ארוחת הצהריים חמק אחיו דרך הדלת האחורית ונעלם בחורשת האיקליפטוס. מנחם חיכה מספר דקות וחמק אחריו. בדרך כלל לא גילה עניין רב במעשיו של אחיו הבכור, שהיה מסוגר ובודד, אלא שהיום ממש היה יכול להריח את ריחה של ההתרחשות הצפויה. לא היה צורך במאמץ מיוחד כדי שאלי, שהלך פזור דעת ותלש עשבים וצמחים שצמחו לצד השביל, לא יבחין בו. הוא חצה אחריו את חורשת האיקליפטוסים והמשיך לאורך שביל העפר עד אחרי מגדל המים ומשם לפרדס של כץ בקצה המערבי של המושב. הוא הלך אחריו מספר דקות בינות לעצים, מקפיד לשמור על מרחק ביטחון, עד שבטבורו של הפרדס קפא במקומו לשמע קולות ילדים מתווכחים ומהסים זה את זה. אלי התקדם עוד קצת לעבר קולות הילדים, ומנחם, שנזהר מאוד לא לדרוך על עלים יבשים, שיפר חרש את עמדתו, כך שהיה יכול להבחין ממקום מסתורו מאחורי העצים בארבעה ילדים מכיתתו של אלי שישבו בשורה על ארגזי אריזה ישנים והמתינו לאחיו. דויד הגבוה אמר לאחיו שהתקרב אליהם מהוסס, ״מזלך שבאת אחרת היית חוטף.״ ושאול, שמנחם ידע שהוא הילד הכי חכם בכיתה של אלי ושאביו היה רופא, אמר, ״כמו שהסברתי לך כבר, אתה צריך להבין שאנחנו בעדך ורוצים לעזור לך. קודם נעשה לך שימוע. אתה יודע מה זה שימוע? זה כמו משפט כזה, יותר כמו ועדה, ואז אנחנו נדון במצב שלך ונגיע להחלטה.״ וורדה כץ שאירחה את המאורע בפרדסם של הוריה אמרה בקול משולהב וצורם, ״ומה שנחליט תצטרך לעשות. אתה מבין, כי ככה זה דמוקרטיה, ואנחנו הרוב.״

״מה בבבבבבדיוק יש לללללללעזור לי?״ גימגם אלי, וילד אחר שמנחם לא זכר את שמו גיחך ואמר, ״כאילו אתה לא יודע.״ וורדה צווחה, ״קדימה בואו נתחיל כבר.״

דויד הגבוה גרר ארגז נוסף מבין השיחים, הניח אותו מול שורת הארגזים ואמר לאלי, ״שב, השימוע מתחיל.״ מנחם הרגיש שמשהו גדול הולך להתרחש. לרגע חשב לרוץ הביתה לקרוא לאמם, כך עשה כמה חודשים קודם לכן כשילדים התנפלו על אלי והיכו אותו נמרצות. אולם התוכנית הסדורה שדומה היה שהילדים פועלים על פיה סיקרנה אותו. הוא השתכנע בקיומה של מטרת־על מצדיקה ועל כן קפא במקומו, עצר את נשימתו והמשיך להקשיב.

שאול, שככל הנראה היה הוגה התוכנית, פתח והסביר לאלי שלאחרונה, כשהוריו חשבו שהוא ישן, שמע את שיחתם, שנגעה לאיזה בן של קרוב משפחה שנולד בלידה שהסתבכה, ועכשיו יש לו הרבה בעיות, והוא גם על כיסא גלגלים, וגם מעוות את הפנים כמו אלי, וגם מגמגם. אז אמא שלו שאלה את אבא שלו אם הגמגום קשור ללידה, והוא לא שמע את כל התשובה של אבא שלו, שמי שלא יודע הוא מנהל מחלקה בבית־חולים, אבל הוא הבין שני דברים: הראשון, שזה כנראה קשור ללידה, והשני שזה כנראה נפשי, בעיקר הגמגום.

״וזה צריך לשמח אותך,״ הוא פנה לאלי, ״כי אם זה נפשי אז אפשר לתקן.״

אלי, שישב מולם שפוף ונראה המום, אמר, ״אאאאאבל אאאאני לא ממממממעעעעעווות.״ וורדה צווחה, ״ועוד איך אתה מעוות, הנה רק עכשיו משכת את הפה למטה.״

ושאול, בפטרונות הנדיבה של הבטוחים בצדקתם, אמר, ״לא אמרנו שאתה מעוות,״ וליכסן מבט חמור אל ורדה, ״פשוט, יש לך כמה בעיות שמייד נפרט אותן.״

מנחם, שלצד ההבנה שמשהו נורא קורה הוקסם עד כדי שכחת עצמו מהסמכותיות הבטוחה של שאול שהסביר לאלי במומחיות של מנהל מחלקה איך אפשר לרפא אותו, זז מאחורי העץ שמאחוריו הסתתר והרעיד את עלוותו, ובכך משך את תשומת ליבו של דויד הגבוה שהחל ללכת לכיוונו.

״תראו, תראו,״ התלהמה ורדה, ״מנחם ברנשטיין הקטן בא לרחרח!״ והילד שהוא לא זכר את שמו אמר, ״דויד, תפוס אותו ותפרק אותו את הטפיל הזה.״ מנחם הסתכל על אלי שהמשיך לשבת על הארגז, ובעיניו נצצו ההפתעה ותקוות הישועה למראה אחיו הצעיר, וצעק, ״מה זה? מה אתם רוצים ממנו? תשחררו אותו,״ ובעוד דויד הגבוה מתקרב עוד לעברו וכולו איום, ומנחם כבר הרגיש את הזיעה בכפות ידיו ואת היובש בפה וכבר הכין את גופו לניתור מהיר ומְנוּסָה, שאול אמר, ״רגע, חברים, רגע… מה אתם נובחים כמו הדוברמנים של צימרמן? לא קרה כלום. זה דווקא טוב מאוד שמנחם כאן, הוא מכיר את אלי יותר טוב מכולם, והוא יכול להיות עד. אתם שוכחים שהמטרה שלנו היא לרפא את אלי, ומי שיכול לעזור – זה מצוין.״

כך קרה שמול שורת הילדים־שופטים־רופאים ישב אחיו אלי, ומנחם ישב בצד על ארגז שנגרר מאי־שם במרכזה של הצלע החסרה שבין הילדים ואחיו, ושימש עד. שאול פתח והסביר שניכר שאלי סובל מבעיות רבות שעושות אותו מוזר, וכנראה בגלל זה הוא גם התלמיד הכי גרוע בכיתה והוא יוריד את הממוצע של הכיתה במבחן הסקר, וככה בטוח שהם לא יזכו בפרס שעוזי המנהל הבטיח לכיתה שתקבל את הציון הגבוה ביותר. בשלב זה אלי ניסה למחות ולהביא דוגמאות לתלמידים גרועים ממנו, אבל הוסה בידי שאול שאמר שאחר כך ייתנו לו זמן לדבר. אז אמר שאול שכעת ייכתבו בפרוטוקול כל הסימפטומים, שמי שלא יודע, הפירוש של סימפטומים הוא תופעות, שאלי סובל מהן, והוא פנה אל חבריו, ״קדימה, כולנו מכירים את אלי עוד מהגן, תפרטו מה אתם רואים שמוזר בו.״

וכך פורקו להברות ולמילים שהידהדו בין עצי התפוז בפרדס של כץ שלל תנועותיו ומצמוציו של אלי, וגם נהמותיו ומבטיו וגמגומיו עד לאטוֹמי ההתנהגות הבסיסיים ביותר. ספק אם אלי עצמו היה צולח בדיוק כזה את מלאכת הניתוח. הוא ככל הנראה לא היה יודע להצביע על כך שמילים שמתחילות בגימל יש להן סיכוי טוב יותר להתגמגם בפיו. הטיקים והגמגומים פורטו על גוניהם ונכתבו בידי הילד שמנחם לא זכר את שמו, שלפעמים ביקש שיחזרו על הנאמר כי לא הספיק לכתוב במחברת שעל כריכתה נכתב אלי ברנשטיין – טיפול.

מישהו מהם ציין את הנחירה הקצרה והמוזרה שמקדימה את צחוקו, וורדה שלחה טענות שנגעו לבולטות של אוזניו, ושאול התערב ואמר, ״חבר׳ה, נראה לי שאתם כבר לא מדברים לעניין. אנחנו מתעסקים רק במה שניתן לתקן. הצחוק והאוזניים שלו לא קשורים, וזה גם לא יפה. גם הכתם לידה שלך על הכתף לא הכי יפה, ואנחנו לא צוחקים עלייך,״ הוא פנה בתוכחה לוורדה. ״אם ככה,״ הוא המשיך, ״לפני שנסכם את דוח הסימפטומים, נפנה למנחם ברנשטיין ונראה אם הוא יכול להוסיף לנו משהו בתור עד.״ הוא הישיר מבט לעבר מנחם ואמר, ״תתרכז, מנחם, יכול להיות שאתה יכול לעזור לאחיך, אתה מכיר אותו הכי טוב, ויכול להיות שאתה יודע דברים מאוד חשובים שיכולים לעזור לנו להחליט איך לטפל בו.״

אף על פי שהמסכנות של אלי לא נעלמה מעיניו באותו רגע – הוא ראה אותו יושב מכווץ על הארגז וכמעט היה יכול לשמוע את הגפת עפעפיו ופתיחתם במצמוצים שלא פסקו, חזקים ואלימים – לא היה יכול לבחור אחרת, ולכן אמר, ״יש עוד משהו… בלילה במיטה לפני שהוא נרדם, הוא תולש לעצמו שערות מהראש עם השורש, ואז הוא…״ מנחם השתתק כשאלי רץ אליו באגרופים שלופים ובנהימת חיה גרונית, כבדה מעלבון, ולא אמר מילה כשדויד הושיב אותו בכוח בחזרה על הארגז.

״אלי, אני מבין שזה לא קל לשמוע את זה, אבל אחרת לא נוכל לעזור לך, אתה חייב לתת לנו לעשות את התחקיר הזה,״ אמר שאול לאלי ואז פנה למנחם, ״תמשיך, זה מאוד חשוב, אז מה אמרת? הוא תולש שערות עם השורש, ואז מה?״ ומנחם ענה בלחישה, ״ואז הוא מכניס את זה לפה וחותך עם השיניים בין השערה לשורש שהוא כזה עגול ולבן.״

״תמשיך,״ אמר שאול.

״ואז הוא בולע את השורש. הוא חושב שמלבלוע שורשים של שערות הוא יקבל כוח, לא בדיוק הבנתי למה, משהו כמו שמשון הגיבור,״ סיים מנחם, ואת השקט הפרה ורדה כץ שצווחה, ״איכס איזה דוחה.״

שאול אכן עמד במילתו ופנה לאלי ושאל אם יש לו מה להעיר על מה שנאמר, ומשאלי לא הפר את שתיקתו, ולא את מצמוציו, הודיע שאול שעכשיו הוועדה תדון בחומר ותחליט מה הטיפול הכי טוב בשביל אלי, ואיך אפשר לעשות שהוא ירגיש יותר טוב. ובזמן שארבעת חברי הוועדה התכנסו במרחק־מה, ונשמעו רק לחשושים, בעיקר בקולו הרגוע ובניגון המחנך של שאול, מנחם הצליח כבר להיות משוכנע לגמרי בכך שהוא עשה את הדבר הנכון כשסיפר על אלי, כי לפעמים צריך לעזור לאנשים שברור שהם צריכים עזרה, גם אם הם לא יודעים שהם צריכים עזרה, וצריך להכריח אותם לקבל אותה. הוא הסתכל על אלי שעדיין לא קם מהארגז ובהה באדמה בטור נמלים בשרניות אדמדמות, שעלו וירדו על הרי רגבים ועל גבן אניצי שלפים וקש ומיני גרגירים, ובמאסף, אחרונה בטור, נמלה שעל גבה נמלה אחרת בערך כפי גודלה ואף על פי כן קצב הליכתה אחיד, ואין פער בינה ובין שאר חברותיה שבטור המתפתל. אלי הביט בנמלים מרותק והתעלם מנוכחותו של מנחם לידו ומהבגידה שזה עתה התרחשה. לבסוף איבד מנחם את סבלנותו ואמר לאלי, ״היא בטח מתה, הן הולכות לאכול אותה.״

תוכנית הטיפול של אלי, כפי שנקבעה בוועדת הילדים בראשות שאול, כללה לידה מחדש. שאול הסביר שלאור מה שהצליח לקרוא בספרים של אביו ומה שהצליח לסחוט ממנו, הבעיה של אלי התחילה בלידה שכנראה היתה מסובכת, ואולי גם לא הגיע לו חמצן למוח, והוא כנראה נבהל מאוד. אפילו שהוא לא יכול לזכור את זה, הלידה משפיעה עליו עד היום, ומהפחד שהיה לו אז הוא מגמגם ועושה פרצופים ואוכל שערות ולא יכול להתרכז בלימודים. הדרך הכי טובה לטפל בו, לדברי שאול, היא לעשות כאילו הוא נולד מחדש ולהראות לו שזה לא מבהיל. הוא המשיך והסביר שלפני שנולדים, ברחם, חשוך ורטוב, ואז האור הפתאומי כשיוצאים לעולם הוא נורא מבהיל ומסנוור, ולכן מה שצריך לעשות זה כאילו להחזיר את אלי לתנאים של רחם, כלומר אפשר למשל לקבור אותו באדמה לחה עד שהוא ממש ירצה לצאת החוצה, כי פתאום החושך והמחנק שאולי נעימים לעוּבָּר כבר לא יהיו לו כל כך נעימים, ואפילו מפחידים, ורק אז, כשהוא יבין את זה, לתת לו לצאת. ככה, בלידה השנייה שלו תהיה לו חוויה הרבה יותר נעימה, והוא יפסיק לגמגם. שאול פרשׂ את טיעוניו במין שרשרת לוגית, משכנעת, שכשלי החיבור בין חוליותיה הוסוו היטב. מייד בתום דבריו החל ויכוח שנסב סביב המקום הכי הגיוני לקבור בו את אלי ברנשטיין, שהביט בהם המום, ואז מיואש, ואז התרומם לאיטו מהארגז שעליו ישב והתחיל ללכת, אבל באיטיות ובלאות ולא במנוסה. הילדים הביטו זה בזה נבוכים ומבולבלים מכללי המשחק שהופרו פתאום, עד ששאול צעק, ״אלי, תחזור הנה. זה נראה מפחיד אבל זה לטובתך, זה ירפא אותך,״ ואלי אמר ואפילו כמעט בלי לגמגם שלכולם יש בעיות, וזה נכון שבבעיות שלו קל להבחין אבל הוא יחליט איזה עזרה הוא רוצה, והיא בטח לא שלהם, ומי בכלל הם חושבים שהם. שאול ענה לו שהוא לא מתכוון להתווכח איתו, ושיחזור מייד, כי אם לא, דויד יביא אותו בכוח. אבל אלי המשיך ללכת כאילו לא שמע עד שדויד השיג אותו וגרר אותו חזרה, תוך כדי שהוא כורך את זרועו סביב צווארו. מהרגע שהוחזר, אלי לא ניסה יותר לברוח או למחות. הוא עמד בצד כאילו העניין אינו נוגע לו לאורכו של הוויכוח שנגע למיקום ואופן החפירה, בכלים שהובאו ממחסן העץ שבפרדס של כץ. הוא המשיך לשתוק לאורך ניסיונות החפירה שלא צלחו כי האדמה היתה קשה וסרבנית, ועל כן, כיוון שדקות החירות שְׁכוּרוֹת הכוח הלכו ואזלו ורצו לעבר תומן המוחלט – שעת ארוחת הערב, החלו לפעפע ריבים קטנים שהלכו והעמיקו עד לצעקות של ממש. לבסוף הציעה ורדה כץ שהם יעתיקו את מיקומם למשק של אייזן, שבנה בדיוק בית לישעיהו, הבן שלו, שכולם ידעו שהוא לא לגמרי בסדר, אבל כיוון שהבנייה התבצעה על קרקע חקלאית שהבנייה בה לצורכי מגורים היתה אסורה, אדון אייזן טען בתוקף שהוא בונה בית אימון חדש לאפרוחים. על כן אתר הבנייה היה מוקף ערב רב של משטחים ולוחות ודלתות ישנות ששימשו חומה, ונטעו בו באייזן את אשליית הפרטיות. הרעיון התקבל בברכה כיוון שערימת החול הגדולה שהיתה שם נדמתה כפתרון הקל ביותר לקבורה מהירה. אמנם שאול חשב שקבורה בחול היבש והשורט אינה מדמה את החושך והלחות שברחם, בעוד שקבורה באדמה כבדה ובוצית מדויקת ומתאימה הרבה יותר להצלחת הטיפול, אבל נאלץ להסכים לבסוף מטעמים פרגמטיים. בעשר דקות ההליכה בין הפרדס של כץ למשק של אייזן הלך מנחם לצידו של שאול במאסף ונשא את את החפירה בגאון, ובדמיונו הפך מדי פעם את האת לנשק ואת הפרדס לרחבת הטקס הצבאי המפואר לכבוד יום העצמאות, שבו הוא צועד בראש ובעוד רגעים ספורים ממש יעניק לו הרמטכ״ל צל״ש או את עיטור העוז או משהו דומה. שלא כמו השאר שהלכו מלפנים וחישקו את אלי, וניכרה בהם איזו קלילות עליזה אבל גם אגרסיבית, מנחם הקפיד על איפוק ושקט כהבעת סולידריות לשאול שהסטייה מתוכניתו המקורית הקדירה את רוחו. החפירה בחול הזהוב אכן היתה קלה הרבה יותר, ותוך זמן לא רב נפער במרכזה של הדיונה המרכזית בור בעומק לא מבוטל שתכליתו לשמש רחם שני לאלי ברנשטיין. הבור הפעור על שוליו המופזים ותחתיתו הכהה ועל המפולות הקטנות שניגרו לאורכו וקפאו באותה שרירותיות שבה התחילו, טילטלו ככל הנראה את אלי שביבבה חנוקה פלט, ״אתם רציניים? אתם הולכים לקבור אותי? אני איחנק… מנחם, תעזור לי, בבקשה.״ לרגע פילחו את מנחם הספק והרחמים ונארגו לפקעת חרדה בבסיס גרונו, אלא שאז שאול חיבק את אלי, טפח על גבו ואמר לו, ״נו באמת, אלי, אני אתן לך להיחנק? אתה נורמלי? זה טיפול, אני רוצה לעזור לך,״ ומנחם הרגיש איך הוא מזדכך לקראת הנס המתקרב. אלי נגרר לבור בועט וצורח, בוטש בחול ופניו עיסה של אימה ודמעות ונזלת, ולבסוף הוא אכן הושלך פנימה. מייד כשמטחי החול הראשונים נזרקו לעברו, הוא זינק וניסה לטפס חזרה למעלה כדי להיזרק מייד שוב. רק לאחר מספר סיבובים כאלו, וכשהיה כבר ממש על סף אפיסת כוחות, התחיל במשא ומתן והסכים שיקברו אותו אבל בלי לכסות לו את הפנים, אלא ששאול טען שככה אין משמעות לטיפול. ואז ניסה אלי להגיע להסכמה לגבי משך הזמן שבו יהיה קבור, וגם לזה שאול סירב כי הוא טען בתוקף שרק לפי התגובה של הגוף שלו הוא יידע מתי לשחרר אותו ומתי הוא נרפא. לבסוף הוא נשכב כנוע בבור בתנוחה עוברית, שהוכיחה לשאול עד כמה הוא צודק בטענתו בדבר ערגתו של אלי ברנשטיין לתקופה עוברית שנייה. מנחם עמד בשולי הבור וגרף במרץ פנימה באת החפירה מטחי חול שהלכו וכיסו את אחיו. הוא הסתכל בפניו שהיו מגולות עדיין. דמעותיו, שהשתברו בהן קרני השמש ונצצו, נדמו ליהלומים זוהרים. שאול הורה להתחיל עם כיסוי הגוף ורק כשיסתיים יחל כיסוי פניו וראשו, ולמעשה יחל הריפוי. ובכל זאת מפעם לפעם נזרה מטח חול תועה על פניו של אלי. בתחילה הוא מחה את החול בידיו, ואחר כך, כשידיו כבר כוסו בשמיכת החול ונאסר עליו להזיזן, בטלטול של ראשו מצד לצד בנואשות של חרק הפוך על גבו. תחת השמש שנכחה אבל לא יקדה, הלך והתכסה הבור, שבתוכו ייבב אלי ברנשטיין ואמר שוב ושוב, ״אני נחנק, הכול מלא חול, אני לא יכול לנשום.״

פרט לשאול, שעמד מעט מרוחק יותר משפת הבור, ארבעת האחרים עסקו בכיסוי הבור בעזרת האת או הידיים, וכל החמישה שמרו על שתיקה מרוגשת, ממש על סף האקסטטיות, שהקהתה את שמיעתם. וכך קרה שנעמי אייזן הגיורת האנגלייה, אשתו של אייזן, שבדיוק הגיעה ללול לאסוף כמה ביצים שחסרו לה לעוגה ושמעה רחשים וקולות ילדים מאזור ״בית האימון״ ההולך ונבנה, טיפסה כמעט עד לבור ממש בלי שאיש מהילדים הבחין בה לפני שפתחה את פיה. למעשה, היא רצתה להזהיר את הילדים שמשחק באתר בנייה עלול להיגמר באסון, ועל כן אספה את שולי חצאיתה הארוכה והכבדה שעליה הקפידה בקנאות ועברה את גדר לוחות העץ. היא היתה האישה היחידה במושב שלבשה חצאית כבגד עבודה; השייר האחרון של מסורת ויקטוריאנית מכובדת שעל ברכיה חונכה. למראה הילדים העובדים בראש הדיונה, ולשמע היבבות החנוקות של אלי, שבתחילה טעתה לשמוע בהן יבבות של גור כלבים, ליבה ניבא לה רעות, והיא החלה לטפס על ערימת החול.

״מה זה? מה אתם עושים שם? את מי שמתם שם בתוך הבור הזאתי?״ היא שאלה בזעזוע והתקדמה לשפת הבור להציץ. הילדים שבלהט המעשה אפילו לא זכרו לחשוש מהאפשרות שמישהו ימצא אותם, ובוודאי לא נעמי אייזן שהיתה המורה שלהם לאנגלית, הביטו בה המומים וניסו כל אחד בדרכו לעבד את התקלה הבלתי צפויה, ואת המהלכים הנדרשים למזעור נזקים. כולם חוץ מדויד הגבוה שמייד עם סיום דבריה רץ במורד הדיונה, קפץ מעל הגדר המאולתרת שאייזן בנה ונעלם. נעמי אייזן התקרבה לשפת הבור וצימצמה את עיניה כדי להיטיב לראות מיהו שאת קבורתו היא עצרה בעיצומה, אך התקשתה להבחין, כיוון שאלי היה קבור כולו בחול, חוץ מפניו שעוד לא היו קבורות לגמרי אבל בהחלט מכוסות.

״מי זה שם? תצא משם, תצא, אוי מַיי גוּד לורד ווֹט דיד זֵיי דוּ? וִישֶׁס, סוֹ וִישֶׁס. אני לא מאמינה לזה, זה חיות לא מתנהגות ככה,״ היא הישירה מבט לשאול, ״אתם קברתם אותו אלייב.״

אלי החל לנוע, ושריון החול שעטף אותו נסדק ואז קרס, והוא התרומם ומשך את עצמו למעלה אל מחוץ לבור, ונקל היה להבחין בכתם הרטוב בקדמת מכנסיו שפירורי חול אדמדם דבקו בו. נעמי אייזן שאלה אותו אם הוא בסדר ומה קרה, אך בדומה לדויד הגבוה הוא ירד מהדיונה במרוצה, אלא שבכיוון ההפוך בדיוק, ונעלם. הפער בין התרוממות הרוח שהיתה מנת חלקו של מנחם כמה רגעים קודם לכן, לבין תחושת אשמה צורבת שנבראה ברגע תחת עיניה המזועזעות של נעמי אייזן והתעצמה עם כל ״וישס״ נוסף, היה בלתי נסבל ובלתי ניתן לגישור. אף שלא הכיר את אותו ה״וישס״ החוזר, הבין היטב את כוונת המילה מאופן הגייתה ומשריקת נחש הססססס שבסופה.

שאול היה הראשון שדיבר. הוא אמר: ״נראה לי שיש פה אי־הבנה, אנחנו בסך הכול ניסינו לעזור לאלי,״ והדברים נאמרו בנחת ובפיוס. ״את מבינה, המורה, אההה… גברת אייזן,״ המשיך שאול, ״זה פשוט ששמעתי מאבא שלי שהרבה אנשים סובלים מבעיות בגלל הלידה שלהם שהיתה מסובכת, אני פשוט חשבתי שאם נעשה לאלי מעין לידה מחדש אולי נצליח לעזור לו עם הבעיות שלו.״ וורדה כץ מייד הוסיפה, מעודדת מהביטחון של שאול, ״כן, את יודעת המורה, הוא לא לגמרי בסדר.״

אולם הזעזוע בפניה של נעמי אייזן לא נמחה בעקבות דבריו של שאול, שמנחם מצא אותם שוב משכנעים ביותר, ואפילו להפך. כעת נוספו סימנים של שאט נפש ודחייה שהודגמו באופן שבו היא הפשילה את שפתה התחתונה וחשפה את שיניה התחתונות.

״מה אתם יודעים,״ היא פנתה בפאתוס למאזינים בלתי נראים, ״נולד פרופסור חדש, פרופסור שאול אנגלהרט הצעיר. בדיוק כמו אבא שלו, מיסטר נוֹאו אִיט אוֹל, בונה עולמות ומחריבן.״ נעמי אייזן השתמשה בביטויים ומילים בעברית שהתמיהו את שומעיה, בעיקר לאור העובדה שבשפה הדבוּרה היא טעתה תכופות, ובעיקר נטתה להנקיב זכרים. היא למדה עברית מקראית בכנסיית סנט־ג׳וזף שבפרוורי לונדון מאז מלאו לה ארבע־עשרה שנה והכירה את התנ״ך על בוריו. שם, בשיעורי התנ״ך, תחת מנורות הניאון המזמזמות, לצד קשישות משועממות שמרבית השיעור עסקו בסריגה ולקולו המונוטוני של הכומר, הלכה והתגבשה בה ההכרה שאף על פי שאינה מאמינה באלוהים היא רוצה להיות יהודייה. היא חשבה, שעַם אשר כבר לפני שנים רבות כל כך ניסח בדיוק ובאומץ נימי־נימים וגוני־גוונים של הנפש האנושית ועמד על היבטיה השונים של ההכרה האנושית על הפראי ועל הנאצל שבה, עַם שהודה בחולשותיה של הנפש, בכיעורה ובעליבותה, ומתוך זה מצא את הנשגב והיפה, הוא עם שהיא היתה רוצה להשתייך אליו. היא סברה כי עַם שזהו ספרו הקדוש חייב להיות מעבר לקרתנות ולקטנוניות ולעליונות שחישקו אותה עד חנק באנגליה. וכך, ובלי הסכמת הוריה, היא התגיירה ועלתה לישראל. במשק פועלות היא הכירה את גיורא אייזן שאהב אותה ברצינות, שכן כל דבר שעשה, עשה ברצינות, והתחתנה עימו. אחרי החתונה היא עברה להתגורר איתו במושב קטן בשרון, בבית הוריו שנפטרו כמה שנים קודם לכן. למותר לציין שעם כל שנה שעברה, ולמעשה עם כל יום שעבר במושב הולדתו של גיורא, אשר גם לו היה נאמן ברצינות גמורה, נוכחה נעמי אייזן לדעת כמה טעתה בהנחותיה על סובלנות ופתיחות, והרשימה השחורה של אנשים שקוטלגו אצלה כנבלים הלכה והתארכה. ללא שום ספק, במעלה הרשימה מוקם פרופסור יעקב אנגלהרט, אביו של שאול, שאליו הגיעו היא וגיורא להיוועץ באפשרויות הטיפול בבנם היחיד, ישעיהו, שהראה סימנים מדאיגים.

כשהגיעו אליו לראשונה – כשישעיהו, שכונה בפי הוריו שעיה, היה בן חמש – הוא עדיין לא הצליח לומר ולו מילה אחת על כל הברותיה. בנוגע לתפיסתו התגלעה מחלוקת, כשלמעשה פרט לאמו שטענה בתוקף שהוא מבין הכול ולא רק בעברית אלא גם באנגלית, כל האחרים כולל הגננת טענו שהוא מבין הוראות בסיסיות בלבד בדומה לכלב. פרופסור אנגלהרט הסתכל בילד המגושם בעל הפנים הרחבות, המבהיקות בלובנן, ועיניו הכהות נראו לו אטומות. לאחר סדרת בדיקות קצרה וכמה שאלות שניסה לשאול את שעיה ולא קיבל מענה, הוא בישר לנעמי וגיורא בקול נעדר חמלה או אמפתיה שהילד נולד עם פיגור שכלי קשה, וככל שימהרו למצוא לו מוסד לילדים כמוהו כן ייטב להם. בשנתיים הבאות, נעמי אייזן הקדישה כל דקה פנויה שהיתה לה לבנה היחיד. בסבלנות נדירה ממש היא הערתה הברות חצי אפויות לתוך פיו כלגוזל. דפי ציור רבים מספור התמלאו בשרבוטים נרעדים שהופקו מאצבעותיה השלובות באצבעותיו הנוקשות. היא תימללה עבורו כוונות ומעשים, נחושה לבאר לו את העולם, שבלעדיה לא היתה לו בו דריסת רגל. בתום השנתיים היא חזרה לדוקטור אנגלהרט וכולה גאווה על הדיבור המסורבל והאיטי שרכש שעיה, ועל תבונת הכפיים שכבר ניכרה בו. גם את שעיה היא הדביקה בהתרגשותה, ואין־ספור חזרות הם ערכו על לחיצת היד שתלוּוה ב״שלום דוקטור״, שייאמר עם כניסתם. ולמרות ה״שלום דוקטור״ שאכן נאמר ואפילו נקל היה להבינו, ולמרות שפרופסור אנגלהרט הודה שהילד התקדם הרבה מעבר לתחזיותיו, הוא סיכם את דבריו בכך ששעיה לעולם לא יוכל להיות עצמאי, ולכן אין טעם בכל המאמץ שנעמי משקיעה, ועדיף למצוא לו מוסד שאליו יתחיל להתרגל כבר מעכשיו.

״ואת, חביבתי,״ הוא פנה בנימה אישית יותר לנעמי, ״כדאי שתתרכזי בלהביא ילד חדש. אין שום סיבה לחשוש שדבר כזה יקרה עוד פעם,״ והחווה בידו לעבר שעיה. מאז אותו יום לא לקחה נעמי את שעיה לבדיקות נוספות. הוא ליווה אותה כצל בכל אשר עשתה, ולרוב אף ישב בקצה הכיתה בזמן שלימדה. לא היתה ולו עבודה אחת שנדרשה במשק שהוא לא יכול לה. היא דרשה מגיורא לבנות לו בית במושב שאליו יוכל לעבור כשיהיה בן שמונה־עשרה, כך שיוכל להתאמן בעצמאות שנים רבות כשהוריו עוד יכולים ללוות אותו. גיורא הבין שמהדרישה הזו היא לא תיסוג בשום מקרה, ולאחר שוועדת הקליטה של המושב הבהירה ששעיה לא יוכר כ״בן ממשיך״ אלא אם יקרה נס ולכן לא יוקצה לו משק משלו, החל בבניית בית קטן באזור הלולים במסווה של בית אימון. זו היתה למעשה הפעם הראשונה והאחרונה בחייו של גיורא אייזן שבה עבר על החוק במודע, וזאת כיוון שבניסים לא האמין כלל.

כשנתקלה נעמי בפרופסור אנגלהרט בצרכנייה או בשבילי המושב היתה מסבה את פניה כדי שלא יבחין באודם שפשה בהן, עדות לעלבון ולזעם שניצתו בה בכל פעם מחדש. כעת, למראה שאול העומד מולה ומסביר בביטחון את השתלשלות האירועים, נאלצה להפר את שהבטיחה לעצמה כשהתחילה ללמד את כיתתו – לא להאשימו בפשעי אבות.

״ממש בונה עולמות ומחריבן,״ היא חזרה על עצמה, ״אתה התכוונת ללדת מחדש את אלי? הוּ דוּ יוּ סִינק יוּ אַר? בדיוק כמו אבא שלו. מה אתם חושבים? במה אתם חושבים שאתם יותר טובים? אני רוצה להבין.״

שאול, שאפילו הוא נראָה קצת מבוהל מעוצמת הכעס שניתך עליו פתאום, ניסה להגיד שהם רק רצו לרפא אותו, אבל נעמי לא שעתה להסבריו והמשיכה למלמל, ״באיזו זכות? יוּ הֶב נוֹ רַייט,״ ואז הביטה במנחם, שאותו אמנם לא לימדה אבל הכירה אותו כפי שהכירה את כל ילדי המושב, ואמרה, ״ואתה… אתה… את הסיפור על יוסף והאחים שלו אתה שמעת?״ מנחם הינהן בשתיקה, ונעמי המשיכה ואמרה, ״הם זרקו את אח שלהם לבור כי הם קינאו בו, הם חשבו שאבא שלהם אוהב אותו הכי הרבה.״ ומנחם קטע את דבריה ואמר, ״זה לא קשור, זה בכלל לא אותו דבר, אני רק רציתי לעזור לאלי לטפל בבעיות שלו.״ כעת נעמי קטעה אותו, וכמעט בשנאה אמרה לו, ״אתה הרבה יותר גרוע, הם לפחות היו כמו בני־אדם, מקנאים, אתה… אתה חושב שאתה אלוהים. באמת? אתה תברא אותו מחדש? אז מי פה בעל החלומות תגיד לי?״

שאול אנגלהרט נהרג במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהצליח לשכנע את מפקדיו שיש ביכולתו לשמש פיתיון לפלוגת טנקים סורית ולצאת מזה בשלום. תרגיל ההסחה ההרואי שעליו אף קיבל צל״ש אחרי מותו מילא את ייעודו ואיפשר את התקדמות כוחות השריון הישראליים במחיר חייהם של שאול ושמונה מפקודיו. יום אחרי שנהרג, מנחם, שהיה בשלהי שירותו הצבאי, שוחרר לחופשה של עשרים וארבע שעות. עם כניסתו לבית הוריו, הוא מצא את אלי יושב על הספה החומה הכבדה בסלון האפלולי, בוהה בחלון ובטיפות הגשם שניגרו לאורכו. מבטו היה מרוכז הרחק מעבר לעץ התאנה שבחצר אשר ענפיו העירומים והזקורים נראו כאצבעות מעוקלות, מוכות שיגרון, שולחות תוכחה נוקדנית לשמיים. סמרטוט ספוג גשם התנפנף על חבלי הכביסה שמאחורי העץ. יבבת הרוח הידהדה בביתם הדומם והקר של הברנשטיינים, ולרגע לא ידע מנחם אם זו הרוח או תחילתה של צפירת אזעקה נוספת, אחת מני רבות שנשמעו באותו היום.

הוא השעין את העוזי שלו על הקיר ואמר, ״הגעתי, מה נשמע? איפה ההורים?״ ואלי הפנה אליו את פניו ואמר, ״שאול אנגלהרט נהרג אתמול ברמה.״

מנחם הרגיש איך גופו התרוקן ממשקלו באחת, ריקנות מוחלטת כל כך שלרגע חשב שהנה זה הוא עצמו שעל מותו הכריז אלי כרגע. הוא ניסה לנוע אך כפות רגליו מוסמרו לרצפה כאילו אליהן התנקז המשקל כולו. הוא כשל לכורסה ועצם את עיניו. שניהם ישבו דוממים זמן־מה עד שמנחם הפר את השתיקה וסיפר לאלי שכשנסע בטרמפ הביתה הוא שמע ברדיו בחדשות על הכוח הזה ועל המ״פ, ואיך מלחמות דורשות כל כך הרבה חיילים כדי להתקיים אבל מוכרעות בעצם על ידי בודדים, כמו המ״פ הזה, רק שהוא לא ידע שזה שאול. הוא המשיך ואמר שבמובן מסוים, לצד המובן הטרגי של הסיום שיש בכל מוות, ועל אחת כמה וכמה במוות שבטרם עת, שאול הוא בר־מזל כי הוא עשה משהו שמשנה, שמשפיע. בודדים האנשים בעולם הזה שמשפיעים על מהלכו. הרוב הם עוברי אורח, איתם או בלעדיהם זה היינו הך, אבל שאול במעשה שלו ייתכן שתרם להכרעת המלחמה המזופתת הזאת, ואולי אפילו לא מוגזם להגיד שבאופן עקיף גם לגורל שלנו פה בארץ הזאת, ואפשר להרחיב את זה אפילו עד לגורל העם היהודי. השמונה שנהרגו איתו, למשל, יכלו להיות גם שמונה אחרים בדיוק באותה מידה, וזה לא היה משנה את המהלך של המלחמה. הוא המשיך ואמר שהוא ידע ששאול הוא מאלו שישנו משהו. זה היה ברור שהוא יעשה משהו שבלעדיו כנראה לא היה יכול להיעשות. רק שהוא חשב שזה יהיה במדע או רפואה. למרות שאם חושבים על זה, צבא, ובטח בזמן מלחמה, זה באמת אחד המקומות שבאמצעותם אפשר להותיר חותם של ממש. משאלי לא ענה, הוא הוסיף שהוא מקווה שיעקב ועליזה ישאבו נחמה מכך שזה היה מוות עם משמעות. רק אז התפרץ אלי ואמר שהוא מדבר שטויות, ואין דבר כזה למות עם משמעות או למות בלי משמעות כי פשוט מתים, כמו שפשוט אוכלים או ישנים או חיים. המשמעות היא תוצר לוואי של המגלומניה האנושית, וצריך לחשוב טוב טוב את מי ה״משמעות״ הזאת משרתת. מנחם תיעב אמירות שכפרו באקסיומות הבסיסיות ביותר של תפיסת עולמו. הוא התרחק בסלידה ממה שהריח בעיניו כניהיליזם וגרם לו לחוש שיכולותיו, שהפכו אותו לטוען רב־אמן, משמשות כנגדו ומוכיחות שגם הוא עצמו שייך לאיזה עולם ישן וסדר ישן שאפשר ואפילו חובה לפקפק בהם. על כן רק אמר שעבורו, בכל אופן, שאול היווה מודל לחיקוי, והוא למד ממנו המון. ואלי שתק עד שאמר לבסוף כאילו לעצמו, ״כן, גם אני, בטח. למדתי ממנו, המון.״

הוקל לו כעת עם כניסתו לבית להחליף את אלי הממצמץ בפרדס של כץ באלי המזוקן והמפויס שבסלון ביתו. רונית נישקה אותו על לחיו, שאלה איך היה היום שלו, ובלי לחכות לתשובה מיהרה לצקת לקעריות מרק דלעת וערמונים מוקרם, שהיה, כך הסכימו כולם, יוצא מן הכלל. היא היתה בשלנית נדירה שהבינה אוכל באמת ועמדה בגאון מול תכתיבים של מה שהיא הגדירה כטרנדים בני־חלוף כמו צמחונות או בישול דל שומן שעוררו בה בעיקר בוז. כל הווירטואוזיות והיצירתיות שלא ניכרו כלל לא במראהּ ולא בהליכותיה או בבחירותיה ואף לא במחשבותיה, תועלו לבצקים שהכינה, שהיו זהובים ורוויי חמאה, לפשטידותיה שגבינות ונקניקים מהמשובחים ביותר שימשו בהן בערבוביה, ולסטייקים העסיסיים שהיתה קונה רק באטליז מיוחד ביפו ומעליהם היתה מוסיפה פיסת כבד אווז צרוב שהושרה לילה שלם בחלב. היא המשיכה להגיש את המנה הזו שלא היה חולק על כך שהיא נדירה בטעמה גם אחרי שיואב בנה הבכור אמר לה, ״אמא, די, הגזמת, אפילו לא צמחוניים כבר הפסיקו לאכול כבד אווז. כולם כבר יודעים שכבד אווז זה ממש לעבור את הגבול, זו רמת ניתוק לא סבירה להמשיך להכין אותו.״ האווירה היתה נינוחה ואפילו מפוהקת במידת־מה, עד ששירי, בתו של אלי, פנתה למנחם ואמרה, ״נו, דוד, אולי תגיע במוצאי שבת להפגין קצת למען צדק חברתי.״

היא עברה את גיל שלושים והמשיכה במסלול של הנוער העובד, שנת שירות, נח״ל, הרבה מעבר לסביר לדעתו של מנחם, וכעת התגוררה במעין קהילה שיתופית בדימונה וניהלה תיאטרון קהילתי. אחיה גיא אמר שזה חסר טעם וממילא המחאה של קיץ 2011 לא תחזור, ואלי הסכים איתו וטען שהצעירים לא מיואשים מספיק, ואילו בני השלושים־ארבעים פלוס בהחלט מיואשים מספיק, אלא שהם כורעים תחת הנטל של ילדים ומשכנתא ועבודה עד שאין להם זמן להפגנות האלו.

מנחם ציקצק והעווה את פרצופו באי־הסכמה, ״הייתי בא, חביבתי,״ הוא פנה לשירי, ״אם רק הייתי מבין על מה מפגינים. אתם רוצים בית, אתם רוצים אוטו, אתם רוצים חו״ל פעמיים בשנה, ואני לא רואה אתכם עובדים כל כך קשה.״

תלמה אשתו של אלי אמרה, ״אוי מנחם, מה אתה מדבר, זו רפובליקת בננות שנשלטת על ידי כמה טייקונים שאת הכסף שלהם עשו גם על הגב שלך.״

בניסיון ראשון לעצור את הוויכוח שאך החל, רונית אמרה, ״זו פעם ראשונה שאני מנסה את הפשטידה הזו, אין לי מושג איך היא יצאה,״ אלא שיואב לא הצליח שלא להתערב ואמר, ״וכמובן כסף, זה מה שחשוב. נוגעים לכם קצת בכיס ואתם קופצים, אבל לראות קצת מעבר, ולעשות את הקישור בין הכיבוש המזוין למצב שלנו, זה כבר יותר מדי. לשלוט כבר חמישים שנה בעם שלם, זה בקטנה, על זה באמת לא כדאי לצאת לרחובות.״

יונתן חייך ואמר בתיאטרליות לאחיו הבכור, ״אוי גדעון, גדעון… למה אתה מוכרח תמיד להיות כזה גדעון,״ מחקה את אחד ממגישי תוכניות הבוקר שהזמין את גדעון לוי להתראיין יום אחרי פיגוע, ובמקום להזדעזע תחילה מגודל הזוועה כמצופה, הוא מייד הסביר איך הפיגועים מתחייבים מהכיבוש והביא את המנחה לומר את ״גדעון, למה אתה מוכרח תמיד להיות כזה גדעון,״ שהפך למטבע לשון בבית משפחת ברנשטיין.

יואב התרגז. ״חבל שאתה לא יכול לראות ש׳הכיבוש משחית׳ זו לא סיסמה ריקה אלא מציאות עצובה מאוד.״ מנחם, שבדרך כלל הכאב של יואב כשדיבר על הכיבוש עורר בו לכל הפחות אמפתיה, נמלא עכשיו שאט נפש כמעט מהבכיינות הילדותית הזו שהיא למעשה אולי כבר מדאיגה כשהיא יוצאת מהפה של בחור בן שלושים. ובכל זאת שמר על טון רך ואמר, ״פשוט יואבי חושב שיש לו מונופול על ההומניות, אבל תתפלא, יואבי, גם לי כואב על מצבם של הפלסטינים, ויחד עם זה אני יכול לראות שהמצב יותר מורכב מזה, ולכל צד האחריות שלו והטעויות שלו והעוולות שלו.״

יונתן אמר, ״עזוב אבא, אל תנסה אפילו. אתה יודע שנכשלת בשני מבחני החובה של השמאל, הוא לא יכול לסמוך עליך.״ ותלמה אמרה, ״מבחני החובה של השמאל? בוא נשמע, מעניין.״

ויונתן ששמח לפרט אמר, ״טוב, המבחן הראשון הוא מבחן פרס כמובן. כל חובבי פרס הם לא באמת שמאל. שמאלן אמיתי יודע שהאיש הוא אופורטוניסט רודף כיבודים שתרם תרומה די מסיבית למוסד ההתנחלויות. המבחן השני הוא מבחן הגולן. שמאלן טוב מחרים גם צימרים ומוצרים מהגולן ולא מסתפק בזה שאין שם אוכלוסייה כבושה.״ ותלמה ציחקקה ואמרה, ״כנראה שכולנו נכשלים.״

יואב התעלם מהאתנחתה הקומית שאירגן אחיו וענה למנחם, ״אבל כמה אפשר, אבא? עד מתי תמשיך ללהג את קשקושי השמאל־מרכז האלה שהטביעו אותנו בביצה הזו מלכתחילה? כן, המצב מורכב, כן, קיצוניים יש משני הצדדים, אבל איך זה מסיר ממך אחריות על מה שאנחנו עושים שם?״ ומנחם, בניגוד להרגלו, לא סיפק בסבלנות עובדות ונתונים כיוון שנמלא כעס נורא, והטיעונים של יואב נדמו לו כמכוונים כלפיו אישית כהמשך ישיר לזעזוע של שלומית גפן, ולתימהונם של הנוכחים הוא הרים את קולו ואמר, ״תקשיב לי טוב, אתה לא החכם היחיד פה, ועם כל הכבוד, אני לא בטוח מתוקף איזה ניסיון אתה חושב שיש לך את כל התשובות שלאלופי פיקוד ולאנשים מהשטח אין. אני לא מתווכח עם זה שאיזשהו הסדר צריך להיות, אבל ההתפלשות הזו באשמה מיותרת לחלוטין ואפילו מזיקה. היא מציבה אותנו בעמדת מיקוח הרבה פחות טובה.״ שתיקת הפתעה השתררה סביב השולחן. מנחם התבונן ביואב, תר אחר סימני עלבון שיצוצו עם שוך ההפתעה, אולם יואב נראה דווקא שבע רצון באופן כלשהו ואמר, ״לא צריך כל כך לפחד מלהרגיש אשמה, אבא. כל מי שמבין, אבל מבין באמת, שזולתו יש זולת, מרגיש אשם לפעמים.״

רגע לפני שמישהו הספיק לענות ליואב קפצה רונית ואמרה, ״מי רוצה מנה סופית?״ כדי לעצור את הוויכוח שלא נעם לה, בעיקר כי את מה שהיה לה לומר לא ניתן היה לומר בשום אופן בנוכחות בעלה, בניה וחוג ידידיהם. הרי הבעיה הפוליטית האמיתית היא המנטליות הערבית. הרי עם הסגנון והשפה הגסים האלו, איזה מכנה משותף אפשרי בכלל. מה הטעם להתווכח על תחת אילו תנאים להחזיר שטחים או לא להחזיר כשהם נמצאים פה בתוך הארץ ממש, כפרים שלמים. נטעים זרים שהולכים ומתפשטים בלי להמתין אפילו לאישורי בנייה. אנחנו נשאף להתקדם והם יימשכו למטה. זה לא יכול להתחבר. ולכן הוויכוחים הפוליטיים סביב השולחן השאירו אותה בודדה מאוד. יונתן גיחך ואמר, ״בחייאת אמא, מנה אחרונה, לא סופית, בתור דור שני הייתי מצפה שתשתמשי במילה סופי בקצת יותר רגישות,״ ומנחם אמר בעייפות, ״יונתן, אני מבקש אותך…״

יואב היה שלו מהרגע הראשון. הוא נולד בלידה ממושכת, ומנחם, בעצת חבריו למחלקה, לא נכנס בתחילה לחדר הלידה אלא המתין על ספסלי הפלסטיק עם שאר האבות הדרוכים. אולם אחרי שעות, וכשאחד המתמחים עידכן אותו שבקרוב, אם לא תהיה התקדמות, יעבירו אותה לקיסרי, הוא לבש חלוק, קירצף ידיים ונכנס פנימה. רונית נראתה אבודה, חסרת אונים, שטופת זיעה ודמעות. עם כניסתו הוא שמע את שׂוּרָ׳לֶה, ותיקת המיילדות במחלקה שהוזעקה בעיצומה של לידה אחרת כדי לעזור בלידה של רונית, שהרי זאת אישה של ״פרסונל״. היא אמרה, ״נו מאמא׳לה, תינוק לא יוצא מעצמו, את רוצה ניתוח? לא, נכון? אז קדימה מאמא׳לה, לא להתפנק עכשיו, עכשיו זמן לעבוד.״ היא הניחה מטלית לחה על מצחה והבחינה במנחם שהתקרב למיטה. ״דוקטור ברנשטיין,״ היא צהלה, ״נו מה אומר? הסנדלר הולך יחף מה? לא לוחצת הגברת. לא עשית לה הכנה ללידה?״ מנחם הסתכל ברונית שפרצה בבכי ואמר, ״ששש… הכול בסדר. עכשיו אני כאן,״ והוא נעמד ליד דוקטור ברוך שעמד בין רגליה הפשוקות של רונית. דוקטור ברוך מחה קלות ואמר, ״מנחם זה לא טוב, אתה יודע את זה,״ ושׂוּרָ׳לֶה משכה אותו בידו ואמרה, ״לא, לא, לא, אבא׳לה אתה עומד ליד הראש, בשום אופן לא למטה אם אתה רוצה שימשיך להיות לך מעניין בחיים. לא מעניין אותי כמה נשים יילדת, כשזה של האישה שלך זה משהו אחר.״ האחות השנייה שמנחם לא הכיר, חדשה כנראה, ציחקקה, ושׂוּרָ׳לֶה המשיכה, מעודדת, ״אין מה לעשות, אצל גברים זה שחור ולבן, אם זה לילדים זה לא לדברים אחרים, מה, אני לא צודקת דוקטור?״

הלידה התקדמה לאט, ובעוד שחדרים אחרים הידהדו צווחות כאב ומאמץ שנקטעו באחת בצרחת ההפתעה של תינוק שאך זה הגיח, אצלם נשמעו בעיקר הוראותיה וקנטוריה של שׂוּרָ׳לֶה, ואילו רונית עצמה בכתה בכי שקט ומיואש. דוקטור ברוך סימן לו שהוא מעביר אותה לחדר הניתוח, אולם מנחם עצר בעדו ועזב את ידה של רונית וחזר אל בין רגליה, ולאחר התייעצות קצרה הוחלט לנסות מלקחיים כמוצא אחרון. מנחם עשה חתך חיץ קטן ודוקטור ברוך החדיר את המלקחיים וניסה לאחוז בראשו של יואב ורטן כשלא הצליח ואמר למנחם שזה לא ילך. מנחם הציע להטות אותם קצת אבל לא העז להציע שיעשה את זה בעצמו היות שידע היטב שדוקטור ברוך מיומן ממנו בשימוש במלקחיים. שׂוּרָ׳לֶה נעמדה מאחוריהם ודירבנה ״עכשיו, עכשיו יש לה ציר,״ והם התדיינו והתווכחו והשיאו עצות ודוקטור ברוך החדיר שוב את המלקחיים, ופתאום רונית שאלה מתוך הבכי בבהלה, ״עכשיו? עכשיו ללחוץ? אבל מתי אני צריכה ללחוץ?״ ושֹוּרָ׳לֶה גיחכה ואמרה, ״מאמא׳לה, ללחוץ היתה לך הזדמנות קודם, עכשיו זה כבר לא משנה.״

בניסיון השלישי הצליח דוקטור ברוך לשלוף אותו. הוא מיהר להעביר אותו לשׂוּרָ׳לֶה שעטפה אותו ואמרה, ״אח איזה בוב׳לה, גדול וחזק,״ והראתה אותו לרונית שכבר לא בכתה אבל נשארה המומה ומטושטשת. אז היא הניחה אותו על המשקל וציינה את משקלו בסיפוק, ומנחם התבונן בו שוכב שם על המשקל, שקט, עיניו פקוחות לרווחה, והרוגע שלו שהיה נדמה לו תבוני לחלוטין קנה את ליבו. לפתע יואב, אשר שמו נקבע כבר ימים רבים לפני לידתו, פעה פעייה עדינה והרים שתי רגליים קטנות למעלה, ולמנחם לקח רגע להיזכר במנורת החימום הדולקת מעל משטח השקילה. אלוהים אדירים, הוא חשב, הדבר הקטן הזה כבר יודע להרים את הרגליים כדי לחמם אותן, הוא יודע מה הוא עושה, וקוצר רוח עצבני אשר בלי משים התיש אותו מרגע שהתבשרו הוא ורונית על ההיריון הזה אחרי שנים של ניסיונות וכישלונות, התחלף בשלווה מיטיבה.

בלידה של יונתן, לעומת זאת, שהקדימה בערך בחודש והיתה מהירה, כמעט לידת בזק, הוא בכלל לא נכח. הוא היה באיזה כנס בבוסטון וחזר לארץ שלושה ימים אחריה. הוא מצא רונית נמרצת ובטוחה. לא היה זכר לטשטוש המבולבל שאפף אותה אחרי הלידה של יואב. אפילו האמבטיות שהיו מפחידות אותה כל כך אצל יואב עד שלפעמים היתה מחכה איתן עד שיחזור מהעבודה ומתנצלת על סף דמעות כשהיה אומר, ״אבל זה לא סביר למשוך אותו ער עד עכשיו,״ התרחשו עכשיו באגביות כמעט. הוא התבונן אז בפליאה ברונית שזהרה, כך שאפילו ההיסוס שבו נדמה היה לו שהיא מתייחסת ליואב נעלם, והוא חשב מתוך הקלה אבל גם מתוך צער שעכשיו הם משפחה וכמה טוב שהיא מצאה את מקומה. איזה שחרור.

כשירד שוב למטבח רונית עוד הכניסה כלים אחרונים למדיח הכלים. היא לבשה כתונת לילה קצרה מגוחכת שבחזיתה התנוסס הדפס עז צבע של מיני־מאוס מחייכת בביישנות ומפתלת את קרסולה בפיתוי. הוא הבחין פתאום כמה גדלו והתעבו פקעות הוורידים הכחולות שנימרו את רגליה, ומעליהן, ממש מתחת לפני העור, משורטטת כבדרך אגב, נוספה רשת סבוכה של נימים דקים וסגולים. רגליה מעולם לא היו חינניות, גם כשהיתה צעירה, אף שהיו רזות למדי חסרו בהן עדינות וחיטוב.

״את צריכה עזרה?״ הוא שאל, ״האוכל היה יוצא מהכלל, באמת.״ רונית הפנתה אליו את ראשה, ועגילה דינדן לקראתו כזנב כלב מכושכש בעודף להיטות.

״לא, הנה אני מסיימת,״ ואז הוסיפה, ״אתה יודע, אני לא אוהבת את זה שתמיד איכשהו מגיעים לפוליטיקה, זה סתם יוצר אווירה לא נעימה. אני חושבת שתלמה תמיד גוררת לשם.״ ומנחם, שהארוחה עייפה אותו והקהתה את התרגשותו מאחר הצהריים, הוצף בה פתאום מחדש כששלומית גפן שבה ועלתה לפתע במחשבתו. צורך מילאו לספר עליה, והוא אמר לרונית, ״היתה לי בחורה מעניינת היום בוועדה.״ היא הפנתה אליו עיניים תמהות שכן לעיתים נדירות בלבד דיבר איתה על מטופלות שלו, אך לפתע לא היה לו מושג מה לספר, ולכן רק אמר שהגיעה לוועדה בחורה נשואה שלא הסכימה לטעון לאף סעיף שבאמצעותו היה ניתן לאשר לה את הפסקת ההיריון, ורונית אמרה, ״טוב, זו בעיה שלה, לא? אולי היא בעצם בכלל לא רצתה להפיל, ורק חיפשה תירוץ, אז היה לה נוח לדאוג לזה שלא תאשרו לה.״ הוא שלח את ידו, הניח אותה על כתפה וחיכך את אגודלו כנגד עורפה. זה שנים רבות, מעט מאוד מזמנו ומרצו של מנחם ברנשטיין הוקדשו לעיסוק מחשבתי או מעשי במין. למען האמת ימים לא מעטים היו עוברים עליו ללא מחשבה על מין וללא רצון בו כלל, לא עם רונית, ולא עם אף אחת אחרת, מציאותית או מדומיינת. ואז, ותמיד באופן שהפתיע אותו, היו מופיעים איתותים פיזיים ממש של צורך, שהקדימו כל מחשבה או התאוות. הצורך הזה שהיה מבחינתו עצם זר, מנותק לחלוטין מהאופן שבו תפס את רצונותיו וצרכיו, עורר בו טרוניה על תובענותו הלא מתפשרת שאותה הוא נדרש לספק, ואפילו השפיל אותו במידת־מה, ועל כן מעשה האהבה כולו לווה באד חמוץ של כישלון. רונית כמעט מעולם לא סירבה אבל גם לא יזמה, וגם עכשיו אמרה, ״תעלה למעלה, אני כבר מסיימת כאן ובאה.״

הראשונה ששכב איתה היתה סימה שרעבי, שהיתה הפקידה של המח״ט בחטיבה המרחבית שאליה סופח כקצין מודיעין צעיר. הוא ישב מולה ביומו השני בחטיבה וחיכה שהמח״ט יתפנה אליו ויכניס אותו לחדרו לפגישת היכרות. סימה הציעה לו קפה, ומשסירב היא חזרה להתעסק בניירותיה, וצמידי הזהב הדקים שענדה צילצלו בעדינות בכל פעם שהעבירה דף. מנחם הסתובב קצת בחדר וקרא מספר פעמים את כרוז הצהרת הכוונות שהיה תלוי על הקיר ובו צוינה מטרת האוגדה, שהיתה כמובן הגנה על יישובי הדרום, ומתחתיה פורטו האמצעים להשגת המטרה. לאחר מכן הוא בהה קצת בתמונת נשיא המדינה והרמטכ״ל ולבסוף התיישב שוב בכיסא שמול סימה. היא היתה מרוכזת בענייניה והוא היה משועמם – הלך נפש שהזדמן לו לעיתים נדירות בלבד, וכך, חברו הנסיבות ונתנו לו שהות פשוט להתבונן בה. הבנות בתיכון לא עניינו אותו, או כך לפחות היה נדמה לו. ופתאום סימה. היא היתה בחורה נאה בעלת עור חלק ושחום, שיער שחור עבות ומבריק, פנים רחבות וריסים ארוכים ששיוו לה ארשת מתפנקת ומרוצה באופן שהעלה בדמיונו חתול שבע. מבעד למפתח חולצת המדים ביצבצו שולי גופייה לבנה שהלמה להפליא את עורה השחום. מפעם לפעם, כשרכנה לכתוב משהו על הדפים שבהם היתה מרוכזת, נגלה מבעד למחשוף גופייתה החריץ הדק שבין שדיה שהיה מתוק וזר כמו יין אדום. דחף בלתי נשלט כמעט עלה בו, לשלוח את ידו ולתחוב אותה לשם ולחוש בחמימות המובטחת. מבלי להתכוון או להתכונן ואף מבלי להבין, הוא אמר לפתע, ״השבר הסורי־אפריקאי,״ וסימה הרימה אליו עיניים שואלות, והוא גימגם ואמר, ״אמממ… לא אני פשוט חשבתי פתאום שעוד מיליוני שנים אנחנו ומצרים כבר בכלל לא נהיה בשכנות, והמטרה הזאת, הגנה על יישובי הדרום, כבר בכלל לא תהיה רלוונטית וגם הישיבה שלנו פה במוצב הזה, כלומר זה יקרה אם השבר הסורי־אפריקאי ימשיך להיות פעיל. זה מוזר איך לפעמים משהו הוא כל כך משמעותי, קריטי אפילו, ואחרי איזה זמן הוא כבר בכלל לא רלוונטי, כלומר את מי יעניין שלום עם מצרים כשכבר לא יהיה לנו גבול משותף. מדובר פה על מיליוני שנים כמובן, אבל בכל זאת,״ ותוך כדי דיבור הוא כבר נהיה נבוך מהבליל הלא ברור הזה שחמק מפיו, שהוא עצמו לא לגמרי הבין את כוונתו, אבל סימה חייכה וחשפה שורת שיניים לבנות וגדולות וניבים מחודדים שהוסיפו לה לוויית חן ואמרה, ״האמת, אף פעם לא ממש הבנתי את הסיפור הזה של השבר הסורי־אפריקאי.״

בדיוק כשמנחם הרים שני דפים מהשולחן וניסה לדמות עבורה את תזוזת הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ, המח״ט יצא מחדרו, הזמין אותו להיכנס והפטיר לאחור, ״סימה מותק, שני קפה, טוב?״ ואז לחש למנחם, ״אח איזו סימה זאת… כשהיא תביא לנו את הקפה תוכל להתרשם מכל החבילה בעיקר מאחורה, זה משהו מיוחד, לא מהעולם הזה.״

מאותו היום חיפש מנחם תירוצים שונים ומשונים שיצדיקו את הגעתו ללשכת המח״ט. בכל פעם שהגיע היא חייכה אליו בביישנות שהוא הלך והשתכנע שיש בה חיבה. הוא ערג לרכינתה על מסמכיה שגילתה לו את התעגלות שדיה הזקופים והשחומים ואת הוואדי הנסתר שפילח אותם, אשר בפגישתם הבאה גרם לו להסביר לה מה זה ״קו פרשת המים״. כחודשיים לאחר פגישתם הראשונה הוא הזמין אותה לארוחת צהריים בחדר האוכל, ושבוע אחר כך לטיול לילי בבסיס אשר בסופו הוא נשק לה נשיקה דבשית רווית תשוקה תמורת הבטחה ש״זה לא סתם בשבילו״. וכך לאט לאט תכפו מפגשיהם וחיילי החטיבה כבר ראו בהם זוג, מה שגרר כמה הערות גסות בעיקר מפי המח״ט, וכמה סונְטות אשר מנחם התעלם מהן בהפגנתיות. כשהיו ביחד סימה שתקה רוב הזמן, ואם דיברה היו אלו בעיקר שאלות הבהרה בנוגע להסבריו על הגיאולוגיה של מדבר יהודה או על מערכת השמש ומדי פעם גם על פוליטיקה ועל שיקולים רציונליים בבחירת מקצוע. כל מה שהסביר לה עורר בה עניין, כך היה נדמה לו. ערב אחד, בדרכו לחדר האוכל, הוא הבחין בחבורה קולנית הבאה מולו וצעדיהם, שהיו איטיים ממילא, חדלו מדי כמה רגעים כשצחוק רועם שטף את כולם. להפתעתו, כשהתקרב מצא כי סימה היא שעמדה במרכז החבורה וחיקתה מישהו – נדמה היה לו שאת המח״ט, והיתה המקור לפרצי הצחוק. היא השתתקה והסמיקה כשראתה אותו, והוא חלף על פניה מבלי לומר דבר, וכעס נורא שהוא לא הצליח לנמקו אף לעצמו פעם בו. לעיתים רחוקות, כשהיא הסגירה למנחם רמז לעולמה, הוא מצא אותו זר ומונחה בידי דגשים תפלים ורצונות חסרי תוחלת, ועל כן העדיף לשנות מייד נושא ובכך לסלק את המחשבה על עולמה כזבוב טורדני.

המריבה הראשונה שלהם התרחשה בארוחת ערב שבת אחת בבסיס, כשמנחם הסיט את צלחתו זמן קצר לאחר תחילת הארוחה ואמר, ״בואי, רוצה לעשות סיבוב?״ וסימה אמרה בשקט, ״עוד מעט.״ ולאחר מספר דקות, כשראה שהיא כמעט אינה אוכלת ורק מנקרת מעט בצלחתה, תבע שוב, ״נו בואי, נורא רועש פה,״ וסימה ענתה בהחלטיות מפתיעה, ״לא, ככה לא אוכלים ארוחת ליל שבת, זו ארוחה שצריך לאכול אותה בנחת וברוגע,״ ומנחם ההמום יצא מבלי לומר דבר. הוא צעד למגורים ואת לחייו שבערו בהולם עלבונו אפילו הרוח הקרה לא הצליחה לצנן. היא הרגילה אותו לכך שרצונותיו הם למעשה גם רצונותיה, והנה עכשיו באיזו החלטיות דחתה אותו. ומפני מה? בביתם של הברנשטיינים דינה של ארוחת שישי בערב היה כדין אחיותיה בימי חול; ביצייה, סלט, לחם אחיד וגבינה. היו אף מקרים, ולא בודדים – כשייאושה וכעסה של מנוחה ברנשטיין על בעלה רומק הגדיש את סאתה, והיא נסגרה בחדרה – אשר בהם לא התקיימה ארוחה כלל. אז היו מנחם ואלי מסתגרים אף הם בחדרם, וכועסים, ובעיקר מתעצבים על האומללות ההורית המתנוססת במרכז הבית כפסל אשר ניתן להבחין בו מכל אחת מפינות הבית, אם כי בכל פעם מזווית קצת שונה.

וכשהוא צעד לחדרו, הוא חשב לעצמו כמה ריקה וטיפשה היא חייבת להיות כדי לסגוד לארוחה טיפשית כלעגל זהב. כעסו נמשך ארבעה ימים שבהם ענה לה בקרירות לקונית בכל פעם שקרבה אליו, עד שביום הרביעי אומללותה הניכרת עוררה את רחמיו, והוא התרצה. בבסיס, התשוקה ביניהם הוגבלה למחטפי מגע מתנשמים אשר הסוף המתחייב מפאת הגעתו הצפויה של המח״ט מארוחת הצהריים בחזרה למשרד או של קצין המבצעים שותפו של מנחם לחדר מארוחת הערב, הכתיב את קצבם והפכם לבליל סבוך של רוק וטעם והתפתלויות והתקשתות גווים וצליל חיכוך אריגים גסים ורמזי הבטחות מבעד לבדים מחוספסים. ואז יום אחד שאלה אותו סימה, אם כי בסרבול ובעילגות ובמשפטים שהיא לא סיימה מחמת מבוכה, אם יהיה מעוניין לבלות את סוף השבוע הקרוב בדירת השותפים של אחיה הגדול שעבד בנמל חיפה, ושכר דירה בשכונת בת־גלים. אחיה הציע לה לבלות בה את סוף השבוע הקרוב שבו הדירה תעמוד פנויה, מתוך הנחה כמובן שהיא תצרף אליה כמה חברות מהבסיס. מנחם עשה מאמצים עילאיים למצוא קצין שיחליף איתו את השבת שאותה היה אמור להעביר בבסיס – משימה לא פשוטה למי שהיה חביבם של המח״ט והאוגדונר אבל כונה בפי קציני החטיבה האחרים ״הנאד״, ומצא לבסוף קצין תחזוקה צעיר ומפוחד שהסכים. וכך הגיעו שניהם בצהרי יום שישי לעיר התחתית של חיפה, שהלמה בהם בחום מהביל ומטמטם. סימה התעקשה לערוך קניות, והוא נשרך אחריה בין דוכני פירות וירקות ושקי תבלינים וחלות לשבת ומיני דגים. היא אספה בזריזות את הנחוץ לה והפצירה בו לומר לה מה הוא אוהב לאכול, והוא רק מילמל, ״מה שתכיני זה טוב,״ ופתאום התחוור לו כמה מעט תאווה עורר בו האוכל.

״חייבים לקנות עיתונים,״ הוא הוסיף. הדירה של אחיה היתה בקומה השנייה של בית אבן ערבי ישן בן שתי קומות שניצב ממש מול הים, כך שהחצר האחורית של הבית גבלה ברצועת החול הזהוב. הדירה היתה קרירה ומרווחת, בעלת תקרה גבוהה ויציאה למרפסת אחורית קטנה המשקיפה לים. לאחר שסידרו את המצרכים בבית הם ירדו לחוף וטיילו לאורך קו המים, סימה ראשונה והוא כמה צעדים אחריה, מביט בשכמותיה הצרות. שתיקה של מבוכה והתרגשות עמדה ביניהם, וגרמה למנחם לחוש כלפיה פתאום חיבה והכרת תודה, ועל כן נהג בה אדיבות מוגזמת, כמעט תיאטרלית, והושיט את ידו לתמיכה גם ללא צורך אמיתי. סימה הושיטה חזרה את כף ידה הרכה ונשענה עליו, ושערה הפזור הצליף בפניו וחתך את ריח המלח והאצות. בערב הוא ישב בסלון ועילעל בעיתוני סוף השבוע ובזווית העין התבונן בסימה. היא עמדה במטבח ובישלה והתרוצצה מהמקרר לקרש החיתוך ולסירים שכבר ביעבעו על הכיריים, וריח כבד וזר של תבשילים נישא בבית. לפני שהתיישבו אל השולחן הקטן שבמטבח שהתמלא בצלוחיות קטנות של סלטים צבעוניים, בסיר מבעבע של נתחי דג לבנבנים בתוך רוטב אדום, זרוע עיגולי שמן, שהתמזגו והנצו זה מזה בתנועה מתמדת, ובתבנית של שוקי עוף עסיסיות על גבי פרוסות תפוחי־אדמה שחומים, סימה אמרה, ״אני רוצה להדליק נרות, טוב?״ והביטה אל מנחם במבט חושש. הוא החווה בידו כאומר קדימה אבל הוסיף, ״אני לא מתכוון לברך.״ היא חייכה, הליטה את פניה בידיה ובירכה על הנרות. לקראת סוף הארוחה, כשסימה כבר בצעה פיסות חלה לבנה וטבלה ברוטב שנשאר בצלחתה, מנחם חיפש משהו נחמד להגיד ואמר שהבית הזה מאוד נעים, וסימה משכה את כתפיה ואמרה שלא כל כך נעימה לה המחשבה שלא לפני המון זמן זה היה בית של ערבים, זה אפילו קצת מגעיל אותה שהתפללו שם למוחמד ועשו כל מיני מנהגים מוסלמיים, וטוב שהיא יודעת שלפחות המוסלמים לא אוכלים חזיר. בכל מקרה היא מקווה שזה לא הופך את הבית לטמא או משהו כזה.

מנחם התרגז ואמר, ״איזה שטויות, סימה, באמת. את מאמינה באלוהים – ניחא, את חושבת שנגזר עלייך לחיות על פי כללים מסוימים – ניחא, נניח שאני מקבל את זה, אבל להגיד שלגור איפה שגרו פעם מוסלמים זה מגעיל וטמא זה היקש שאני לא מבין אותו. גם ברמה הרעיונית – למה בית שגרו בו פעם אנשים אחרים, יהודים או לא, הופך למגעיל וטמא? אבל גם ברמה הפרקטית – הרי בארץ הזאת יש היסטוריה והיסטוריה רחוקה יותר והיסטוריה עוד יותר רחוקה מהרחוקה. מה את יודעת מי גר פעם לפני מאות שנים איפה שההורים שלך גרים? היבוסי? החיתי? האמורי? מה זה בכלל משנה מי גר איפה קודם? אם את מתכוונת לגור רק במקומות שמאז ומעולם גרו בהם יהודים זה לא משאיר לך הרבה.״ וסימה ענתה שכן הוא צודק כמובן, רק שזה ממש הבית עצמו שהיה של ערבים, ובמטבח הזה ממש הם בישלו, ומנחם ענה, ״מרגע שהכול הפך למדינת ישראל המונה התאפס, וזה כבר לא משנה אם גרו פה ערבים לפני חמישים שנה או נוצרים לפני אלף שנה או עובדי אלילים לפני אלפיים ומאתיים שנה כי אין לזה סוף, ואי אפשר לנהל מדינה ככה.״

בלילה אחרי שהם שכבו לראשונה, רגע לפני שמנחם התמסר לחלוטין לענן הלאות המתוקה של העונג וההישג שאפף אותו והלך והספיג אותו אל קרבו, הוא הביט על סימה שצדודיתה הוארה באורו החלבי של הירח שחדר מהחלון ושאל אותה אם בשבת בעוד שבועיים היא תרצה לבוא איתו הביתה למושב להכיר את הוריו ואחיו, וסימה הינהנה וחייכה וכבשה את ראשה בחזהו, וכמה דקות מאוחר יותר כשהוא כבר נישא על גלי שינה ראשונים, הוא שמע אותה מהשירותים הקטנים הצמודים לחדר וחשב שצליל השתן שלה הניגר למי האסלה חרישי ועדין כמו פעמוני רוח, ושאולי הוא אוהב אותה.

ובאמת, עד הרגע האחרון ממש הוא עוד חשב שזה הולך לקרות, ואפילו אמר לאמו בשיחת טלפון שהוא מביא מישהי לשבת. וכשהיא שאלה בחשדנות, ״מה פירוש מישהי,״ הוא ענה בקוצר רוח, ״מישהי, חברה,״ ומנוחה ברנשטיין אמרה בטון שהוא לא היה בטוח אם הוא גאה או מתגרה, ״טוב, למה לא? בוא נראה.״ עם זאת הוא עשה מאמצים עילאיים כדי לא לחשוב או לדמיין את סימה בבית הוריו. כשהיא ניסתה לגשש אחר הצפוי לה בביתו ושאלה למשל איפה היא תישן ועל מה בדרך כלל מדברים בארוחות, הוא לא הצליח להסוות את קוצר רוחו ובמידת־מה את הזלזול שהתעורר בו כלפי להיטותה, ואמר, ״נראה כבר סימה, אין טעם לתכנן הכול.״

ביום שישי המיועד הם הצטופפו בטרמפ שנתן להם הרס״ר לבאר־שבע מוקדם בבוקר, ירכה התחככה בירכו וזרועה בזרועו ותשוקתו שהיתה ממילא דרוכה עד כאב כל אותם ימים ניעורה ופעמה בו באלימות, אבל גוועה באחת כשסימה הניפה את שערה אל מאחורי כתפה, וריח השמפו המתקתק שלה שמעולם לא הפריע לו קודם לכן, היכה בנחיריו, ונדמה היה לו מבחיל ותובעני, נואש לשאת חן. ורק בתחנה המרכזית כשהביט בה והופתע פתאום מכמה כהה הוא עורה, הבין שהוא לא מסוגל להביא אותה לבית הוריו ולעמוד בפניה הנדהמות של אמו למראהּ, וגם לא בעווית הזעזוע שתעווה כשתבחין בה מנשקת את המזוזה בכניסתה. ואז, כשהאוטובוס כבר עמד בתחנה, כשסימה עמדה למולו ממוללת קווצת שיער, מחצית שפתה נשוכה בין שיניה והיא מעבירה את משקל גופה מצד לצד על צידן של כפות רגליה – שהרי הוא לא נתן לחששות שלה מהביקור הקרוב בביתו ולו צוהר להתמלל דרכו – הוא אמר, ״סימה, את יודעת, פתאום אני לא לגמרי בטוח שזה רעיון טוב, המצב קצת מתוח עכשיו בבית כי אבא שלי עוד לא לגמרי חזר לעצמו אחרי ההתקף, זו יכולה להיות מעמסה גדולה מדי.״ ניכר היה בסימה כי היא כבר הבינה את האמור שמתחת לנאמר, ואף על פי כן אמרה, ״אני דווקא יכולה לעזור לאמא שלך עם הבישולים, אני יודעת לבשל גם בלי חריף,״ ומנחם נשק לה בחופזה על לחייה ואמר, ״זה לא יסתדר הפעם, פעם אחרת, את צריכה גם למהר, האוטובוס שלך יוצא בוָחצי אם אני לא טועה,״ והוא עלה לאוטובוס והתיישב ליד החלון הנגדי למקום עומדה על הרציף ועצם את עיניו. ובאותה נסיעה התאדו ממנו זיכרון תשוקתו אליה וזיכרון מימושה וגם זיכרון החיבה והחמימות בדירה הקטנה בחיפה, והקִרבה בטיולי הערב בבסיס, ובעצם לא הזיכרון עצמו התאדה אלא גרעין העונג שבבסיס הזיכרונות נורה ממנו החוצה באיזו דרך פלאית, ומבלי להותיר, לפחות על פני השטח, פצע יציאה. על כן, הוא לא עשה כל ניסיון לחמוק מדרכה בבסיס. כשראה אותה, בירך אותה לשלום בחביבות, והקפיד לשאול לשלומה ולעיתים אף התעניין בתוכניותיה לאחר השחרור, מה שלא קרה כשהיו זוג. אם סימה תמהה על הניתוק הפתאומי שהתרחש, הרי שלפחות כלפי חוץ היא קיבלה את הדין בהכנעה ולא ביקשה הבהרות והסברים. הוא התגעגע אליה לרגע כמה שנים אחרי כן, כשבישר לאמו שהוא ורונית מתחתנים. מנוחה אמרה בקושי רב, מתאמצת להפיק את הצלילים הרצויים מפיה שחציו שוּתק ולשונה כבדה בו מאוד מחמת השבץ, ״נו טוב היא נחמדה, קצת עֶפֶּעס ככה פרווה אבל בהחלט נחמדה. אני לא אומרת שום דבר, זה אתה צריך לחיות איתה, לא אני, אבל ככה חשבתי שתרצה יותר, יותר… אבל בסדר מה שטוב לך.״ שפתיה כבר היו מעוקמות אז למעין חיוך מעוות ותמידי של לגלוג מריר. רגע אחרי כן היא הוסיפה, ״גם שלמה של מלכה׳לה מתחתן, אתה יודע?״ והוא אמר שלא, הוא לא ידע, ומנוחה אמרה, ״כן, מצא לו איזו פרנקינית מלוד, מלכה׳לה בהתחלה יצאה מדעתה, אבל היא דווקא בחורה באמת חומד, איך שהיא עוזרת לה עם יעקב זה יוצא מן הכלל, מלכה׳לה בעצמה לא יודעת איך היתה מסתדרת בלעדיה. אתה יודע מה שאומרים על השוורצינות? אומרים: השוורצע – וילְדֶע חיֶיה, השוורצינה – א־מחיֶיה,״ והיא עצמה את עיניה וצחקה קצת את צחוקה המריר, העכור מליחה. אז עלה בו פתאום געגוע לסימה. געגוע שעוצמתו מדויקת; כזה שבשום אופן לא חרג משנתות געגועיו, והכאיב בדיוק במידה שבה עינג.

עכשיו, בינות קרירותם של מצעי הכותנה הסרוקה בגון לילך, נשמטה איזו אחיזה מידיו, שאף שמעולם לא היה מודע לקיומה כעת חסרונה בכפות ידיו היה מבהיל. ממרכז בטנו ועד לפיו נפערה מנהרה ארוכה של ריק, שהלכה והתעצמה והתרחבה עד שכל קיומו הפך לקליפה דקיקה בשוליה, והעולם כולו עבר־נשאב דרכה כרוח פרצים בשאון מחריש אוזניים. הוא ניסה ללא הצלחה לתפוס משהו ממשי מתוך הנחשול הזה של שברירי מציאות שחלפו בו במהירות שוצפת, לא מתעכבים לרגע, לא ניתנים לזיהוי. חסר משקל הוא התערבל, נאחז בחוזקה בגופה של רונית כבדוברה, ולאורה של מנורת הלילה שערה האדום זהר מלפניו כשמש מסנוורת באור מכאיב, שלפתע הועם, כשלמולו צנח כמסך שערה הכהה הארוך של שלומית גפן, ולאחריו היבהבה צדודית אפה. ולרגע קט, ממש בסוף, רגע לפני שהכול נדם והמנהרה קרסה והשאירה אותו חלול ומרוקן כאילו ניטל ממנו ברגע אחד כוח החיים כולו, נדמה היה לו שהנה זו סימה מביטה בו מהצד בחיוך מלגלג שחושף את ניביה החדים.

בימים הבאים הוא ניהל את שגרת חייו המוכרת ואף הקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג ממנה ולא לוותר על רכיבת האופניים בשבתות ועל הליכות הערב עם רונית. ובכל זאת ניטל טעמם של הדברים, ותפלו תחושות ההישג שבניצוח על ״הפעולות״. בבקרים היה מתעורר עוד לפני השעון מכוחה של איזו תחושת דחיפות, שגרמה לו לוותר על הטוסטים בחמאה ובדבש, שנהג לאכול בבוקר לצד הקפה, ולמהר לבית־החולים בתחושת ציפייה שהלכה ונבנתה והתעצמה, עד שבמגרש החניה של בית־החולים כבר קרסו ביצורי הנפש שהתעבו עם השנים, ולא נשאר בו מקום לדבר פרט להתרגשות, אבל במצבה המזוכך ביותר, כזו שלא התעכרה עדיין בהתכוננות לאכזבה. ובגין אותה התרגשות, הליכתו ממגרש החניה לבית־החולים, שתמיד נעשתה בצעדים מדודים מלאים חשיבות עצמית, הפכה למין הליכה מהירה ומרושלת, כמעט ריצה אפילו. ומכוחה של אותה ציפייה הוא נכנס בחופזה, וכמעט מבלי לברך לשלום את האחיות והפקידה כפי שנהג תמיד, משך אליו את היומן שעל דלפק הקבלה, סורק במהירות את שמות הבנות הצפויות להגיע באותו היום, על מנת לגלות, שוב, כי שמה אינו מופיע, ולתהות איך לצלוח את הישימון חסר התוחלת בדמות היום שאך התחיל. הוא זיהה שהתפלות וסרות הטעם שבדברים, כמו למשל בניהול הוועדות להפסקת היריון, דווקא לא נבעו לא מנימול, ולא מקהיון. להפך, הוא מצא את עצמו בסיומן של מרבית הוועדות רווי תחושות, אך בעיקר כאלו שהיו זרות לו, של ייאוש ואוזלת יד. הוא שם לב לשינוי הזה שחל בו לאחר הוועדה של עינת פדן, זו לה הפעם השלישית בתוך שנתיים. עינת פדן היתה בחורה חיננית בשנות השלושים המוקדמות שלה אשר השתייכה לקבוצה שתיים על פי אינדקס ברנשטיין. בכל הפעמים שראה אותה, סרט עבה היה כרוך סביב ראשה, ושערה נאסף במרושל גבוה על קודקודה. היא לבשה בגדים אווריריים וצבעוניים, מהסוג ששירי ברנשטיין, אחייניתו, הקפידה ללבוש בתקופה שבה חזרה מהודו, ולפחות פעם אחת היא הגיעה וגיטרה בכיסוי מאובק על גבה. בטפסים שנדרשה למלא היא הגדירה את עיסוקה כ״מוזיקאית״, מה שגרם לו לשאול בוועדה הראשונה שלה, ״מוזיקאית… באיזה סגנון אם אפשר לשאול, יש סיכוי שהערב את הברהמס שלך אני הולך לשמוע בהיכל התרבות?״ והיא גיחכה ואמרה, ״לא, כנראה שלא, אני מנגנת בעיקר אר־אן־בי, חומרים שלי,״ ומנחם אמר, ״וול, וול, מעניין חביבתי, גם זו מוזיקה, בוודאי. גם אם מעולם לא שמעתי עליה.״

שנה לאחר מכן היא שבה, ומנחם שזכר אותה מהוועדה הראשונה אמר לה, ״שלום, שלום, הרי זו שוב עינת פדן – המוזיקאית שלנו,״ והיא העלתה על פניה במאמץ חיוך ללא שמץ שמחה, ואמרה, ״אני שוב פה… אני… זה לא הגיוני, אני יודעת… סיפרתי לך אז שאני מנסה שיטה טבעית למניעת היריון, זה משהו רציני, מדעי, עם מדריכה והכול, אני חשבתי כבר שאני יודעת בוודאות מתי הביוץ שלי לפי החום והלחץ דם, באופן כללי אני נורא מחוברת לעצמי ולתחושות שלי, זה פשוט לא הגיוני שפיספסתי ככה…״ ומנחם ברנשטיין שאל, ״ולמה חביבתי שלא תיקחי גלולות אם אפשר לשאול,״ והיא ענתה, ״כל הכימיקלים האלה, זה כל כך לא בריא, אני פשוט מרגישה שאני מרעילה את עצמי. אם אני מבינה נכון, זה כבר מוכח שזה ממש לא בריא, והשיטה הזאת של פוריות טבעית היא מאפשרת לשלוט בזה באופן טבעי.״ ומנחם ענה בנימה משועשעת, ״טוב, אולי שיטה שאחוז הפספוסים שלה כל כך גבוה היא לא בדיוק שיטה מוצלחת, נכון?״ אך לנוכח הדמעות שנצצו בעיניה הוא הנמיך את קולו ואמר בשקט, ״ששש… לא קרה כלום, אני אתן לך שוב את הכדורים, ואחרי יומיים את האחרים, והכול יעבור כאילו לא היה…״ ומבעד לדמעותיה הוא הבחין בחיוך שהפציע, זוהר מהכרת תודה.

עכשיו, כשראה אותה בשלישית הודות להתעקשותה להגיע אך ורק לוועדה בראשותו – כך לדברי פקידת הקבלה – הופתע בעצמו מעוצמת הכעס שמילא אותו למראהּ, אשר גרם לו לומר במפגיע, ״שיטת הפוריות הטבעית הוכיחה את עצמה שוב, אני מבין…״ ועינת פדן שעוד טעתה לחשוב שהוא סונט בה בעדינות אמרה, ״כמה חודשים זה עבד ממש טוב, זה היה ממש אבל ממש מדויק, ידעתי בדיוק מתי הביוץ, וגם הפעם ידעתי, זה פשוט לא הגיוני כי החום שלי עלה במעלה אחת, בכלל שבוע לפני הסקס, אני פשוט לא מבינה מה קרה.״

מנחם שהתמלא בדחף עז של ממש לטלטל אותה ענה, ״אני אגיד לך בדיוק מה קרה, השיטה הזאת היא לא שיטה, זה לא מדעי ולא מוכח, חום גוף יכול לעלות ממיליון סיבות, ובכלל את החום של הביוץ אפשר הרבה פעמים לפספס במכשירי המדידה הביתיים. אני לא מבין איך בן־אדם הגיוני לא מצליח להבין את זה, ועושה את אותה השטות שוב ושוב,״ והוא דפק בכוח על שולחנו, ואנה שהיתה בחדר הסתכלה עליו המומה ואמרה לו, ״טוב, מנחם, בוא רק תחתום ואני כבר ימשיך איתה מכאן״ – היפוך תפקידים מוחלט לשהתרחש בוועדה הקודמת כשמנחם חסם בגופו ממש את מסכת התוכחות וההטפות של אנה.

יום לאחר מכן התקיימה הוועדה של היבה כנעאנה, צעירה ערבייה מהמשולש, שתינוקה הראשון נפטר כמה ימים לאחר לידתו כתוצאה מתסמונת גנטית נדירה, וכעת היא הגיעה בהיריון שני עם מכתב המלצה מיועצת גנטית לבצע הפלה כיוון שגם העובר שבבטנה סובל מאותה התסמונת. היא נכנסה בחברת בעלה, וכיוון ששניהם הבינו עברית רק בקושי, מנחם שהתכונן לוועדה שבה למעשה אין לו תפקיד מלבד לחתום על המסמכים ולהראות סימן כלשהו של השתתפות בצער, נאלץ לצאת למסדרון ולקרוא לאחת מעובדות הניקיון, שידעה מעט יותר עברית, כדי שתעזור להם להבין את הנאמר. הוא ניסה להסביר לה שבמקרה שלה אין בכלל שאלה כיוון שהתסמונת שיש לתינוק היא חמורה ביותר, והוא לא יצליח לשרוד, והנה הוא חותם, אבל היא צריכה לפנות בהקדם לבית־חולים כדי לבצע את הגרידה כי בקרוב העובר יהיה גדול מדי, וגרידה כבר לא תהיה אפשרית. אז התחיל הגבר לנענע את ראשו לשלילה במהירות הולכת וגוברת, ואף התחיל לומר משהו בתקיפות, והאישה התפרצה לדבריו, נרגשת, ומנחם שלא הבין ערבית הסתכל בעובדת הניקיון, שניסתה להסביר לו שהגבר בכלל לא מוכן להיפטר מהילד וחושב שאולי התינוק יהיה בסדר, ואכן הוא חזר שוב ושוב על כך שזה ׳מן אללה׳ בליווי זקירת האצבע לשמיים. ״בכלל,״ הסבירה לו עובדת הניקיון, ״הוא לא הבין שפֹּה זה כדי להוציא את התינוק, הוא חשב שזה בשביל לעשות עוד אולטרא־סאונד לראות מה יש לו. אבל אשתו,״ המשיכה עובדת הניקיון, ״אומרת שהוא צריך להבין שהתינוק הזה הוא כמו הקודם, ושהיא לא יכולה לראות אותו עוד פעם קטן קטן, לא יכול לאכול, ואפילו לא לבכות, ואז מת.״ בכל פעם שהגבר אמר לה ״סתני שווייה״, ו״כול מן אללה״, היא ליכסנה מבט לעבר מנחם וחזרה בעברית רצוצה על כך שהיא לא רוצה עוד קבר.

״חלאס, חלאס,״ היא חזרה על עצמה בעקשנות בלוויית תנועת יד של להיפטר. הגבר סימן ״רק רגע״ ויצא למסדרון לקרוא לגבר נוסף, שאחרי ששמע את דברי הראשון החל גם הוא לדבר בטון תקיף לאישה, ואמר לה, על פי עובדת הניקיון, שזה לא לפי החוקים של הקוראן, ולא לפי אללה שבו היא צריכה לבטוח, ובכלל להאמין שיהיה בסדר. בשלב זה עובדת הניקיון כבר לא יכלה להסתיר את דעתה, ותוך כדי שהיא מתרגמת למנחם את מהות הוויכוח, היא הוסיפה שזה באמת לא לפי הדת שלהם, ואי אפשר לדעת מה ייצא, למשל לבת דודה שלה הבטיחו שייצא תינוק לא בסדר, והנה הוא יצא בסדר גמור, ולכן זה לא החלטות שבני־אדם צריכים לקבל. מנחם, שבתחילה ניסה להשחיל משפטים, אפילו לא היה בטוח שתורגמו כראוי, מפרט את חומרת התסמונת, ומדגיש את האמינות של בדיקת סיסֵי השליה שגילתה אותה, הבין די מהר שזה חסר טעם, כי הגברים, אף כי הקשיבו, הסרבנות ניכרה בעיניהם ובהבעתם, ומייד עם סיום התרגום של דבריו חזרו לנאום לאישה בתקיפות.

היא, שבתחילה ענתה ברוגע ובקול יציב, הלכה ונחלשה, ולבסוף ישבה מובסת ומיררה בבכי, ורק חזרה על תנועת היד שמשמעה להיפטר. מנחם אמר שזו החלטה שלהם כמובן ודחף לעברם את האישורים החתומים, אלא ששני הגברים נעמדו משני צידי האישה ומשכו אותה לעמידה ויצאו מהחדר מבלי לאסוף אותם. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה היה עד לחיכוכים שנתגלעו בין בני זוג לגבי הרצון והצורך בהפלה, וגם לא הפעם הראשונה שבה סמכותו התאיינה למולה של סמכות אלוהית כזו או אחרת. אלא שזו הפעם הראשונה שבמקום לפטור את העניין בינו לבינו בתמיהה קלה מהולה בסלידה על החושך והנבערות שאינם פסים מהעולם גם בעידן הזה, הוא התמלא ייאוש וכעס שלא ידע לאן להוליך, וכדי להירגע, הוציא מהמגירה את הנייר שעליו העתיק את מספר הטלפון והכתובת של שלומית גפן מהיומן של הפקידה ובהה בו מספר דקות, ולבסוף החזיר את הנייר למגירה. לאחר ועדה נוספת שהסתיימה והשאירה אותו עם טעם לוואי מר של רחמים מוכתמים בכעס, הוא התחיל לתהות על הסמיכות יוצאת הדופן של מקרים בעייתיים שנקרו לו. רק לאחר זמן־מה התחוור לו שלמעשה החמלה והרחמים ואוזלת היד שהעכירו כעת את רוחו היו שם תמיד, אלא שבעבר הם מוסכו על ידי תחושת פוטנטיות משכרת שחלקה היחסי היה משמעותי לאין שיעור מחלקם, וכעת לא נותר לה זכר.

הראשונה ששמה לב שמשהו השתנה בו היתה, כמדומה, ישראלה. יחסי העבודה ביניהם שנמשכו כבר מספר שנים היו תקינים, גם אם קורקטיים ומרוחקים. שלא כמו אי־הנוחות התמידית שהשרו עליו יחסי הקִרבה שנהגה בו אנה, שחסרו כל נימוק או תכלית, אי־הנוחות שחש בנוכחותה של ישראלה נבעה דווקא מתחושה של ריחוק ביקורתי שזיהה בה, בניואנסים דקים כמו מבט ממושך ששלחה לעברו או העוויה מהירה שהבליחה בפניה לרגע, בזמן שדיבר עם מטופלות. באופן פרדוקסלי, הריחוק הקריר של ישראלה נבע דווקא מהכרה בסמכותו, ומאיזו יראת־כבוד שמנעה ממנה לבקר אותו או להעיר לו גם כשלא הסכימה איתו, לעומת הפמיליאריות של אנה שהתאפשרה בזכות האמונה שלה בכוחה המתפנק והפתייני, ובכך שגם הוא במלוא סמכותו וריחוקו לא יכול לו. כשבוע לאחר הוועדה של שלומית גפן, בשעת בין ערביים, ברווח שנקרה לו בין שתי ועדות, בזמן שישב בחדרו וניסה לשחזר שוב ושוב מה היה שם באותה פגישה שמסב לו בושה עמוקה כל כך, נכנסה ישראלה לאסוף מסמכים שנדרשו לה. הוא לא הצליח להיזכר מה אמרה שלומית גפן, וגם לא מה נאמר לה בתגובה (על ידו? אפילו בזה הוא לא היה בטוח), שגרם לה לעמוד מולם מזועזעת וזועמת, ורק בפניה היפות והגלויות נזכר ללא קושי. הוא חייך אל ישראלה חיוך מאולץ עגום, והיא פתחה במונולוג עצוב על יחסיה עם בנה היחיד. לדבריה, העזרה העיקרית שהוא קיווה לה, או ליתר דיוק, תבע, היתה כספית. הוא הדף באופן די גורף את כל ניסיונותיה לבלות זמן בחברתו, ובעיקר בחברתן של שלוש נכדותיה הקטנות, וחזר שוב ושוב על כך שהעזרה העיקרית שנחוצה להם היא בכסף, וזה די מעליב שהיא לא מבינה מעצמה שהחיים היום שונים מאוד מאיך שהיה בזמנה, והוא יודע שהיא מאמינה שמגיל מסוים ילדים צריכים לעמוד על הרגליים בעצמם, אבל היום זה לא הולך ככה, וזה לא פחות מלֹא מוסרי לא לעזור לילדים שלך, כי אין שום אפשרות אחרת לעמוד על הרגליים. אז הבין מנחם שהיא רואה בו משהו אחר, שכן גילוי לב כזה מעולם לא הופנה אליו קודם לכן.

במוצאי שבת הוא הצטרף ליונתן שצפה בסרט פעולה חדש, ושוב תמה בקול איך ייתכן שסרט שרק עכשיו הגיע לקולנוע כבר ניתן לראות במחשב, ויונתן אמר לו, ״נו, אבא, הסברתי לך כבר, באדיבותו של אלירן גוזלן המלך,״ ומנחם ניסה שוב להבין מי זה אלירן גוזלן ומה האינטרס שלו להקים אתר כזה, ובכלל מה האינטרס של כל המקודדים והמתרגמים האלו. אלא שהיום התהיות האלו הובילו אותו לבהלה של ממש מהיקום המקביל שנברא לו פתאום של אתרים וקידודים ובלוגים ופוסטים, שאף שידע לנווט בו את דרכו, בשום פנים לא הצליח להבין את הטעם שבדברים, ואיך הפכו ברגע, כמדומה, לחזות הכול. והוא לא התאפק והגיע גם לווייז, שהוא בהחלט נעזר בו לא מעט, אבל לא הצליח להבין למה מישהו טרח עם סימון קצת שונה לכל מכונית, ולמה שמישהו יבחר לעצמו דמות של בועה עם חרב, ואחר יבחר בועה עם מוצץ, ואת מי לעזאזל זה בכלל מעניין מה הסמל שלו בווייז. יונתן גילגל עיניים בייאוש ואמר שיעזוב ולא ינסה בכלל, כי זה לא רק עולם מושגים שהוא לא ממש מכיר, זו ממש התנגדות פנימית. ואם לרגע לא להיות ציני, אז הוא באמת לא יודע מאיפה הסירוב שלו להבין מה הפלטפורמה הזו מאפשרת, ומילא אמא, היא באמת בקושי יודעת להדליק מחשב, אבל הוא כנראה יש לו משהו נגד צורות חדשות של התקשרות חברתית כיוון שבוא נאמר שגם את השיטות הישנות להתקשרות חברתית הוא לא בדיוק מנצל.

״מה לעשות, אבא, חייבים להודות שמתחת לנימוס ולאדיבות אתה קצת מיזנטרופ,״ ומנחם אמר בלי כעס, ״בחייך, יונתן, מספיק לבלבל את המוח, תן לראות את הסרט.״ הוא חיבב את האופן הגלוי שבו יונתן דן בחולשות של הסובבים אותו, אשר במידת־מה נטל את העוקץ מהדברים והפך אותם לטריוויאליים כמעט. גם אם לדעתו אבחנותיו לקו לעיתים בפשטנות יתר, כמעט תמיד הן בכל זאת חשפו איזה גרעין של אמת. קצת אחרי תחילת הסרט, נעמדו רונית ויואב בפתח הסלון ואמרו שהם יוצאים להפגנה, ולרגע מנחם לא הבין על איזו הפגנה מדובר בכלל. יונתן אמר, ״מה אתם יודעים? יואב ברנשטיין החליט שיש במדינה רעות חולות שהן לא תולדה של הכיבוש?״ ויואב ענה, ״די, די, אתה מתיש, וחוץ מזה,״ לא הצליח לעצור בעצמו, ״יש לי הרגשה שציבור המפגינים מתחיל לעשות אחד ועוד אחד ולהבין איפה הכסף. בסוף המחאה תהיה חייבת להפוך לפוליטית. נראה לי שכולם למדו לקח מהמחאה הקודמת, שברור שהיא התנדפה בגלל שהיתה כאילו לא פוליטית.״

מנחם הסתכל ברונית, ועדיין לא הבין לאן היא הולכת, ולכן שאל אם היא הולכת לנורית ורק מקפיצה את יואב, והיא ענתה שלא, שהיא הולכת להפגין, ויונתן אמר, ״מה לא ידעת אבא? אמא לגמרי בעניין בזמן האחרון, נמאס לה להיות האישה הקטנה, היא הופכת לחיה פוליטית אמיתית.״ ורונית גיחכה אבל לא סיפקה הסבר למעורבות החברתית החדשה שלה, ובכל מקרה נראתה למנחם דווקא די מרוצה מכך שהצליחה להפתיע אותו. תחושה של אסון מתקרב ופחד סתום צימררו אותו והוא רצה לבקש מהם שלא ילכו, שיישארו, אך התבייש. במקום זה אמר, ״תהיו זהירים. לכו תדעו איזה משוגעים מסתובבים שם. קיצוניים יש בכל מקום.״ יואב הסתכל עליו מופתע ואז אמר, ״אל חשש אבא׳לה, אנחנו קומץ שכבר מזמן לא מעניין אף אחד.״ ואחרי שהלכו, ולאורך הסרט כולו, נדמה היה לו כאילו אי־שם עמוק בגרונו תקועה אבן שמתמוססת לאיטה ומשחררת מנות קצובות של תמיסה סידנית, שטעמה רע אם כי לא בלתי נסבל. היא ניגרה לתוך פיו עוד ועוד, בקצב מהיר שהלך וגבר, מהיר יותר מיכולת הבליעה שלו, עד שכל פיו מלא בה, וכל כולו הצטמצם לניסיון לסלק את התמיסה המרירה שהולכת ונקרשת לו בתוך הפה. עם סיום הסרט הוא נכנס למיטה וישן שינה טרופה שטופת זיעה. נדמה היה לו שהוא חלם על החזרות של הכיתה לכבוד מופע הט״ו בשבט ההוא.

דרוך ונרגש מאוד בחליפת הטורקיז המבריקה של שומר הגן הוא מחכה לצליל שהוא האות בשבילו להיכנס. בצעד בוטח הוא נכנס לבמה הקטנה באולם ההתעמלות של בית־הספר, ולוחות העץ הדקים שהם למעשה רצפת הבמה רועדים תחת רגליו. הוא מניף את ידו, מחווה לעבר תפאורת הגן שבתוכה עמד, אלא שהתפאורה לא הוכנה עדיין, ורק הילדים שקיבלו את תפקידי העצים עמדו נטועים על הבמה. הוא אומר בקול רם ובאינטונציה מודגשת, ״ראו נא, מה נפלא גני הקטון, כולו לבש לבן…״ והמורה שאחראית על הטקס מתפרצת ואומרת, ״שוב פעם. מנחם, לא כל כך חזק,״ והוא חוזר לצד הבמה והחזרה מתחילה שוב, והמורה מהנהנת בחיוך כשהעצים מדברים ביניהם, והוא נכנס שוב, עדיין בטוח בעצמו, ואומר יותר בשקט, ״ראו נא, מה נפלא גני הקטון, כולו לבש לבן, תכלת וארגמן היודעים אתם…״ והמורה שוב מתפרצת, ״לא טוב, בצניעות, בלי כל הפאתוס הזה, אתה יודע מה זה פאתוס כן? עוד פעם,״ והעצים על הבמה כבר נאנחים וזזים באי־נוחות, והוא חוזר שוב לצד הבמה, ובזמן שהעצים שוב מדברים ביניהם, הוא ממלמל בשקט את השורות שלו ובעיקר הראשונה, שאחריה המורה עוצרת אותו. הוא מזכיר לעצמו שהוא משחק נפלא ומביע כל כך הרבה רגש, שממש רואים שהוא מבין לעומק מה הוא אומר. בגלל זה הוא תמיד מקבל בהצגות את התפקיד הראשי, זו לא אפליה ולא פרוטקציה, זה פשוט שמצוינות מובילה לניצחונות. הוא ממש יכול לשמוע את חווה מסבירה לכיתה למה שוב הוא קיבל את התפקיד הראשי, אבל רק זאתי המורה החדשה הזו… וכולם רוקעים בכעס על לוחות העץ והיא אומרת בתוכחה, ״מנחם, אתה חולם, פיספסת את האות שלך. שוב פעם, מהתחלה.״ ושוב הוא ממתין לאות, והפעם הוא נכנס בזמן וחושב שיוצא לו מצוין, אבל היא שוב עוצרת אותו ואומרת, ״תדבר רגיל, אתה לא יכול פשוט לדבר רגיל? לא צריך את ההגזמה הזו.״

הוא שוב חוזר לצד הבמה והגוש כבר בגרונו, והוא יודע שאין לו מושג מה היא רוצה ממנו, ואיך להגיד את השורות שלו, אבל הוא בטוח שאם עוד פעם אחת ייקטע בידי הקול הזה, הלא מרוצה, דומה בניגונו לקולה של אמו כשהיא מדברת לאלי, הוא פשוט יפרוץ בבכי ויברח משם. העצים שוב אומרים את השורות שלהם, והמורה מהנהנת בחיוך, והוא לא מצליח להבין את המצב הלא מוכר שאליו נקלע פתאום, שבו הילדים שהם העצים עם הדיבור הפשוט הזה, והבלבול במילים, והשכחה והגמגום, יותר טובים ממנו, הרהוט, שחווה תמיד אומרת עליו, ״תלמדו ממנחם, איך הוא מדגיש את המילים, איך הוא משנן את תפקידו ולא שוכח אף פעם, ככה מתייחסים ברצינות לתפקיד.״ האות מתנגן שוב והוא מגייס את כל הביטחון שנשאר בו כדי לומר ברור ויפה כמו שצריך בהצגות, ״ראו מה נפלא גני הקטון… ״ ושוב אורב לו ה״מנחם״ הלא מרוצה, בקול המורה המחנך, ״מנחם לא טוב, לא טוב מנחם, מנחם לא טוב, זה לא טוב, מנחם…״

הוא התעורר בבוקר סחוט ועצוב והתקשר למחלקה ואמר ללילי הפקידה שהוא חולה, ושתראה אם היא יכולה למצוא מחליף לגרידות שנקבעו לו לאותו היום, והיא שאלה אותו בדאגה אם זה משהו חמור, כיוון שהוא מעולם לא ביטל יום של חדר ניתוח. חוץ מהיום ההוא בהתמחות בכירורגיית לב־חזה בהדסה עין כרם, שבו קם בבוקר, וגופו פשוט מיאן לסחוב אותו לבית־החולים לשורת הניתוחים שנקבעו לו לאותו היום. הוא הודיע אז שהוא חולה, ומייד אחר כך נושע מחדרי הניתוח בזכות המילואים של מבצע שלום הגליל, ויותר לא חזר לשם. הוא התחיל התמחות חדשה בגינקולוגיה באיכילוב, ומאז לא ביטל אפילו יום חדר ניתוח אחד, כולל יום ״פעולות״ אחד שנפל באחד מימי השבעה של אמו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הטוב בשקרים”