החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אורלי קופרמן

אורלי קופרמן - בעלת תואר שני בחינוך לאמנות, התמחתה בטיפול בלקויות למידה. מחברת הספר: "קצב תופים עירוני" בהוצאת גוונים. נשואה ואם לשניים. ... עוד >>

חיבור נדיר

מאת:
הוצאה: | 2018 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הרומן המטלטל "חיבור נדיר" נפתח בתיאור השינוי הפנימי שעוברת הגיבורה הראשית, אישה צעירה בשם נורית. "אם בצעירותה הייתה נורית כעשויה מזכוכית דקה ושבירה שנסדקה מכל מכה, נסדקה והתאחתה מחדש, הרי שבבגרותה מסע חייה ותהפוכותיהם חוללו בה תמורה עמוקה. הזכוכית נהפכה לגומי גמיש וחזק מאוד, גומי כשל גלגלי מכוניות, גומי שמסוגל לנוע במהירות קדימה, גומי שיש לו אחיזת כביש חזקה. והנה היא, כולה גומי שחור, חזק אך גם גמיש, והיא נעה, נעה קדימה."

מה גרם לשינוי הקיצוני? אילו תהפוכות חיים ומצבים בלתי אפשריים הייתה צריכה לעבור כדי לעבור שינוי קיצוני זה? על שאלות אלו ואחרות מנסה הרומן הרגיש והנוגע ללב הזה לתת תשובות הנובעות מתוך הקונפליקטים של חיים רגילים ושגרתיים לכאורה.

נורית, מורה מוכשרת ליוגה, שגופה הכזיב אותה, נאלצת עם בעלה רז, רופא שיניים, לאמץ ילדים ברומניה. השאיפה להורות ולחיי משפחה שגרתיים, נורמטיביים ומאושרים, מסתמנת כשאיפה קשה ביותר למימוש. אומנם הבת שאימצו מסבה להם אושר וגאווה של ממש, אלא שאימוצו של הבן מטיל  אותם למסע מתעתע, רב תהפוכות, תקוות, אכזבות וחסדים קטנים. גם כשערפל אי הוודאות נקרע, אין הקלה במסע המאומץ. למסע זה מקבילה התביעה המשפטית בה מעורב אב המשפחה.  עד לשלב שבו התבקשו ההורים להכריע – היכן עובר גבול יכולת הנתינה, האהבה וההכלה?

הקריאה בספר "חיבור נדיר" מאת אורלי קופרמן מעוררת מחשבות ובוחנת גבולות, והקורא עצמו יוזמן להרהר בסוגיות של זוגיות והורות בעידן המודרני, התמודדות עם מצבים קיצוניים, חיבורים מהודקים וחיבורים נפרמים, וחלומות המתגלים כשאיפות קשות למימוש.

מקט: 978-965-571-167-7
מסת"ב: 978-965-571-167-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אימוץ

 

אם בצעירותה הייתה נורית כעשויה מזכוכית דקה ושבירה שנסדקה מכל מכה, נסדקה והתאחתה מחדש, הרי שבבגרותה מסע חייה ותהפוכותיהם חוללו בה תמורה עמוקה. הזכוכית נהפכה לגומי גמיש וחזק מאוד, גומי כשל גלגלי מכוניות, גומי שמסוגל לשאת עליו עומסים כבדים מאוד בלי לאבד את צורתו, גומי שמסוגל לנוע במהירות קדימה, גומי שיש לו אחיזת כביש חזקה. והנה היא, כולה גומי שחור, חזק אך גם גמיש, והיא נעה, נעה קדימה.

 

ביד רועדת אחזה נורית במקלון ערכת בדיקת ההיריון, שסימן בשני קווים ורודים עדינים את העובדה שאכן הייתה הרה, ולו לזמן קצר. מאוכזבת הניחה אותו בקופסת תכשיטים קטנה, לצד מקלוני ארבע ערכות הבדיקה הקודמות, שגם עליהם נראו שני קווים ורודים, קווים של אישור להתחלות חיים. כל ערכה סימלה היריון שהסתיים בתחילתו, חיים שרק הנצו וכבר גוועו. עוד הפלה, עוד תקווה שנרמסה. על כל מקלון בדיקה רשמה נורית בכתב ידה העגול והמסודר, בטוש שחור ועמיד, בספרות קטנות ודקיקות, שניים או שלושה תאריכים. תאריך הבדיקה שאישרה שאכן הייתה בהיריון, תאריך תחילת ההפלה הטבעית, ואם בוצעה גרידה — גם את תאריך הגרידה רשמה. היא ספרה שוב, אף על פי שידעה היטב את המספרים, אלא שהספירה נטעה בה איזו תחושת מוצקות. חמש הפלות, שתיים מהן הסתיימו בגרידה, שפירושה הרדמה כללית, ניתוח והתעוררות מעורפלת למציאות מתעתעת. שש שנים של ניסיונות כושלים. שלוש שנים של המתנה לאימוץ בארץ. אפס ילדים משלה. והיא כבר בת שלושים. מבלי משים מיששה את בטנה השטוחה והמוצקה, שאלפי שעות אימוני יוגה חיטבו אותה, בטן שדיממה מבפנים, דיממה בדממה.

‘בית הקברות הקטן שלי,’ קראה נורית לתיבת התכשיטים שבה קברה את הסימנים שנותרו מילדיה שלא נולדו. היא נשקה ברפרוף למקלון של ערכת הבדיקה והניחה אותו לצד ידידיו שבתוך הקופסה. נוחו לכם, ילדיי, בכתה במעמקי ליבה, בכי עצוב ונטול דמעות. נוחו לכם בשלום, ילדיי היקרים. היא הביטה במקלוני הבדיקות, נדמה היה לה שהם קוראים אליה, ילדיה האבודים, אימא, אימא, בואי אלינו, אנו זקוקים לך, וכמו כוח אפל משך אותה מטה, מטה. האם היא הוזה? מה היה לה? מהו הקול הזה שהיא שומעת בעמקי נפשה. היא טרקה את קופסת התכשיטים והניחה אותה בעומק ארון הבגדים, מתחת לשמיכות החורף. זהו. היא הלכה אל חדר האמבטיה ושטפה את פניה. היא הביטה במראה בעור פניה השחום, בעיניה השחורות, במבטה העצוב, בטיפות המים הזולגות ממנה.

מזמן כבר ידעה, ועתה גם השלימה. הרופאים אמרו לה שבמהלך ההריונות התפתחה בדמה קרישיות יתר, והיא שגרמה להפלות המרובות. הפלות נרגלות, מלשון הרגל, קוראים להן הרופאים, אך היא קראה להן הפלות נרגזות, על שהרגיזו אותה רוגז רב. למה דווקא עליה נגזר גורל נרגז כזה? ועכשיו, פעם חמישית, לא רק את מקלון ערכת הבדיקה קברה הפעם, אלא גם את תקוותה ללדת. היא מילאה מים חמים באמבט ונשכבה בתוכו, הרפתה, הניחה לצערה להתמוסס ולהישטף ממנה אל המים הזורמים הלאה. החיים זורמים וממשיכים, אמרה לעצמה, החיים זורמים הלאה ואני אזרום איתם, לא אשקע, אזרום. שוב הנצה בה תחושה כי מתישהו עוד תחבוק בין זרועותיה ילד משלה ותעניק לו את מלוא אהבתה. היא דימתה לעצמה את שפתיה נושקות לעורו הרך של התינוק, חשה את עור לחייה מתחכך בעור הרך של לחייו, ריחו המתוק מציף את נשימותיה עם ריח הסבון. משפקחה את עיניה, גילתה שהיא שוכבת בתוך אמבט מלא במים אדומים מדמה הנוטף. היא שלפה את הפקק, זינקה נרעדת החוצה ועטפה היטב את גופה הדק במגבת גדולה. גם המגבת הלבנה הוכתמה. היא שפשפה את המראה מהאדים המהבילים והביטה בפניה, היפות עדיין, נשקפות אליה מבעד לאדים, ומיד מתערפלות ונעלמות.

 

רז סיים את עבודתו במרפאת השיניים שלו במרכז תל אביב והשאיר הוראות קפדניות לצוות המנקים. מוטרד היה. נורית לא ענתה לטלפון, ואין זה סימן טוב, ידע. הוא נכנס למכוניתו, שאף לקרבו את ריח עצי האורן שהתפשט ברחוב הצדדי והמוצל, והתניע.

רז גדל בדירת שיכון קטנה בת שניים וחצי חדרים ביד אליהו, ועבר ילדות דחוקה וקשה. שני הוריו היו פועלים פשוטים במפעלי טקסטיל שונים, ופרנסתם לא הייתה מצויה בשפע. כבר בגיל צעיר הבין שיצליח לחלץ את עצמו מגורל דומה בעזרת נחישות, התמדה ותבונה. הוא השכיל להירשם למסלול עתודה וללמוד רפואת שיניים בעזרת מלגה צבאית. אחרי שירות קבע ממושך פתח מרפאה משלו, שעד מהרה צבאו על פתחה מטופלים רבים. הוא שנשם את ריחו העצוב של העוני, הריח בהמשך חייו את ריחה המשכר של ההצלחה ופיתח ביטחון מקצועי ניכר. למרות אופיו השקול והרגוע, הוא נתקף מדי פעם בחוסר סבלנות בעטיים של מטופלים תובעניים וחצופים. באותו יום התקבלה בחברת הביטוח שלו תביעה מאחד ממטופליו. המטופל סבל מזיהום קל עקב עקירה שביצע רז, קיבל אנטיביוטיקה ונעדר ימים אחדים מעבודתו, ותבע את חברת הביטוח במטרה לקבל דמי מחלה מופרזים. בעבר היה רז נרגז מהתובענות הזו, אך עם הזמן למד לשלוט בעצמו ולא הניח לדברים שוליים להפר את תחושת הביטחון שטיפח בעמל רב.

שעות ארוכות עבד בריכוז, ומתח רב הצטבר בשרירי עורפו. תנועה לא נכונה אחת, ידע היטב, עלולה להשבית אותו למחרת מעבודתו. הוא החליט שיצא להליכה קצרה עם רדת ערב. הליכה תמיד שחררה את שריריו התפוסים ואת האנרגיה הרבה שסערה בו. כבר כעתודאי צעיר ודל אמצעים חסך את דמי הנסיעה באוטובוס והעדיף ללכת ברגל ממעונות הסטודנטים אל אולמות הלימוד המבהיקים של האוניברסיטה. גם את ההפסקות בין הרצאה להרצאה נהג להקדיש להליכה נמרצת בשבילי המדשאות המרווחות. הליכות אלו רעננו אותו. רוב הסטודנטים היו מבוגרים ממנו, ורק מעט עתודאים בני גילו שלמדו איתו נהגו לפעמים להצטרף להליכותיו. בגעגועים נזכר בתחושת האחווה ששררה ביניהם, אחוות צעירים שידעו שהשנים הקרובות אומנם מוקדשות לאוניברסיטה ולאחר מכן לשירות בצבא שמימן את לימודיהם, אך כבר בצבא צופן להם עתידם המקצועי שפע של התנסויות מרתקות ואפשרויות מבטיחות.

השנים חלפו. חבריו התפזרו ברחבי הארץ, והקשר החם הלך והתרופף. בקליניקה שלו עבד לבדו ונאלץ להתמודד בעצמו עם בעיות רפואיות מורכבות שנוצרו במהלך חלק מהטיפולים. הוא אהב עבודת צוות וחבריו חסרו לו.

מה עם נורית? הרהר שוב, מה עם ההיריון החדש? מהבוקר נתקף בגלי דאגה, והיא לא ענתה לו.

הוא גלש בנסיעה מהירה לעבר הווילה שלהם בשיכון ותיקים ברמת גן. כאשר פתח את דלת העץ הרחבה, חשכה ושקט מוזר קידמו את פניו. רגיל היה לאור, לאשתו המכינה את ארוחת הערב תוך כדי שמיעת מוזיקה שמחה. דבר מכל זה לא היה. הוא הדליק את האור ומצא את נורית שכובה כמעולפת על הספה בסלון, על מצחה מגבת רטובה.

‘תכבה את האור, יש לי כאב ראש נוראי,’ אמרה נורית בקול חלש. רז הביט בה — הטרנינג הדהוי שעטף את גופה, דקיק ומרושל, הסתיר בקושי את הבליטות שיצרו הפדים העבים שהניחה בין רגליה. הוא הבין.

הוא ניגש אליה, ליטף את שערה המתולתל והארוך ונשק ללחייה, חש את עורה החלק, את הרטיבות שעליו, את עיניה המתכווצות. גל של דאגה עמוקה מהולה באהבתו החמימה מילא את ריאותיו.

‘האור מפריע לך?’ שאל.

‘כן, הוא מבהיק לי בעיניים.’

הוא כיבה את האור ושב אליה, התיישב לצידה על הספה וחיבק אותה, חש בה חולשה מהולה בעוצמה, מאבק פנימי בין כוחות. היא הניחה את ידיה על כתפיו ומשכה אותו אליה, החמימות שלו עטפה את שניהם. הם נשארו מכורבלים, זיפי לחיו מלטפים את לחייה.

‘התגעגעתי אלייך, יפה שלי.’

‘גם אני,’ השיבה בקול עצוב.

‘בואי נאכל יחד ארוחת ערב ונדבר, מה דעתך?’ עתה נזכר שלא הכניס דבר מאכל לפיו למעלה משמונה שעות. הוא זקוק לאוכל, זקוק לנחמה.

‘לא יכולתי להכין ארוחת ערב. אני עם כאב ראש נוראי, והוא מחמיר ומחמיר.’ המילים שלא סיפרה לו עדיין הקישו בזעם ברקותיה. עוד מעט יגיע הרגע, ידעה, ותיאלץ לספר לו.

‘יש משהו במקרר?’

‘תפתח את המקרר ותיקח מה שאתה רוצה. אני נשארת לשכב.’

‘תכף אשב לידך ונדבר. אני מת מרעב. לא אכלתי מהבוקר וכבר שמונה.’

‘יכולת לאכול את הארוחה שארזתי לך.’

‘אכלתי אותה בבוקר. כל כך הרבה עבודה, לא נשאר לי זמן לעצמי. אני גווע.’

‘טוב. דבר יותר בשקט, אתה מדבר בקול רם והראש עוד יותר כואב לי.’

מדבריו השתמע ששוב הניח לעבודתו להשתלט על זמנו, עד כדי כך שביטל את צרכיו האישיים. היא חששה שעבודתו תשתלט יותר ויותר על מרחב חייהם, תשתלט ותתרחב ולא תאפשר לדברים אחרים להתפתח כראוי, והיו עוד דברים שיש לאפשר להם מקום.

הוא התיישב בכורסה הסמוכה אליה, נעץ את שיניו בכריך עם פסטרמה וחרדל שהכין לעצמו והביט בדמותה המטושטשת בחשכה.

‘איזה ריח נורא. יש לי בחילה מהריח. יש פה ריח דם של דגים.’

‘אני הולך לאכול בגינה. לקחת כדור נגד כאבים?’

‘כן,’ היא המהמה.

הוא יצא לגינה ואכל ברעבתנות, בעמידה, אזר כוחות ושב אליה.

‘איזה כדור לקחת?’

‘לקחתי כבר פעמיים, כדורים נגד כאבים.’

‘וזה עזר?’

‘רק קצת. עדיין כאב נוראי. גם הבטן כואבת לי.’

‘את יכולה לקחת עוד אחד.’

‘אולי אחר כך.’

‘שתית מספיק?’

‘שתיתי המון. לא עזר.’ גל של מיאוס עלה בה לפתע, כלפי עצמה, כלפי גופה, כלפי הקושי שלה להרות, והתנקז כולו דווקא כנגד עבודתה, בתחום שלרוב ריתק אותה ומילא אותה שמחה. ‘הערב ביטלתי שיעור יוגה. נמאס לי מהכול. יום גרוע, ממש יום גרוע עבר עליי. אולי אפסיק ללמד יוגה וזהו.’

הוא הפסיק לרגע ללטף את ידה, מופתע. ‘את בחרת בזה. תמיד אהבת יוגה.’

‘נכון. בחרתי. זו הייתה טעות.’

‘הצלחת לשפר את המצב הגופני והרגשי של הרבה מאוד אנשים בעזרת היוגה. העזרה שלך אפילו חשובה יותר מאשר לרפא דלקת חניכיים או שן כואבת.’

על מה הוא מדבר? על מה היא מדברת? הרי לא זה העניין. עד מתי ימתינו לרגע המתאים? הרי הוא יודע, מהבוקר הוא יודע. הוא ליטף ברכות את שערה הפרוע ואת גבה. צר היה לו עליה, צר היה לו על עצמו, מרגע לרגע נעשה מדוכדך יותר.

‘אוי, עזוב, אין לי כוח לדבר על היוגה יותר. הראש שלי מתפוצץ. תביא לי שקית עם קרח מהמקפיא. הקור קצת עוזר לי.’

הוא הניח שקית עם קרח על המגבת שעטפה את מצחה.

‘שוב הייתה הפלה, נכון?’ שאל בזהירות.

‘לצערי, כן. היום התחיל הדימום,’ אישרה בקול עייף. טוב ששאל, אין לה כוח לספר לו שוב, לאכזב אותו שוב. כה חששה מאכזבתו, שמא יתייאש ויעזוב, ימצא לו אישה צעירה ובריאה ממנה, והיא תישאר לבדה, עקרה ומיואשת. חייה בלעדיו יהיו שחורים משחור. היא חשה את השחור הזה, האורב לה מכל עבר, כמו עשן העומד להיפלט מארובה, מחכה לרגע הנכון להתנפל עליה.

‘יפה שלי, אני מכיר אותך יותר טוב משאת מתארת לעצמך. הספיק לי המבט שלך. אל תישברי. את יותר חשובה לי מכל ילד ומכל אדם אחר. אנחנו ביחד בסיפור הזה. היחד שלנו חשוב לי מכל דבר אחר בעולם. אנחנו יחד בטוב וברע.’ נרגש מדברי עצמו חיבק אותה.

‘תודה.’ קולה נשמע חיוני יותר.

‘תודה לך על המאמץ העצום שאת עושה. אנחנו עוד נהפוך למשפחה. אני בטוח בזה. אמרנו שאם תהיה שוב הפלה — היא תהיה אחרונה. הגענו לצומת ואנחנו פונים למסלול חדש, כמו שקבענו.’

‘כן, דרך חדשה,’ הסכימה נורית וחשה שכוחותיה שבים אליה אט אט. הנה היא מתחילה לעלות מהמעמקים, הנה היא מתחילה לחוש מעט הקלה. הם נשארו חבוקים יחד בסלון החשוך והשקט, מדוכדכים, אך חוטים של אהבה, תמיכה וחברות קושרים אותם במהודק זה לזה, משתרגים לחבל שקוף, עבה וחזק שאין לקרעו, כמו חבל הקושר את הספינה למזח.

 

נורית ישבה בחדר ההמתנה של רופא הנשים שלה, עצמה עיניה והתפללה בליבה שרק לא יאמר לה שיש צורך בגרידה נוספת. תלתליה השחורים דבקו למצחה המיוזע. כל כולה נטפה נוזלים מימיים ודמיים. אך תפילתה לא נענתה. היא תצטרך לעבור עוד גרידה. אחרונה. היא יצאה בפנים נפולות מחדר הרופא ונוכחה לדעת שבזמן בדיקתה הגיעו לחדר ההמתנה ארבע נשים. אחת מהן הייתה איילה, בת כיתתה, שאותה לא ראתה מאז סיום התיכון. זו קפצה לקראתה בשמחה וחיבקה אותה. נורית חשה את כרסה, בולטת מעט וקשה, נוגעת בה.

‘מגיע לך מזל טוב, את בהיריון, נכון? מה שלומך?’ נורית ניסתה לשוות לקולה גוון של שמחה וקלילות.

‘אני בהיריון רביעי, בת אחרי שלושה בנים,’ ענתה איילה בגאווה. נחיריה התרחבו, נדמה היה לנורית שהיא תופחת מרגע לרגע.

‘איזה יופי. אני שמחה בשבילך,’ אמרה נורית והשפילה את מבטה.

‘ומה איתך?’ שאלה איילה.

‘אין לי ילדים, עדיין.’

‘נו, באמת, תמיד היית חרוצה כזאת, מה העצלנות הזאת?’

‘זו לא עצלנות, יש לי עניינים אחרים. אני ממש ממהרת. שיהיה במזל טוב,’ השיבה נורית ומיהרה לעבר המדרגות. נדמה היה לה שדמעות ישטפו את עיניה מרוב צער וקנאה, אך לא, כשיצאה אל הרחוב גילתה שפניה יבשות ועיניה קשות. כן, יש לי עניינים אחרים, והם ממש לא עניינה. איני צריכה לספר, איני צריכה להתנצל, זכותי לשתף את מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה.

 

התינוקת שנורית ורז אימצו נולדה בעיר סיגישוארה שבחבל טרנסילבניה, רומניה.

בלב סיגישוארה שוכנת העיר העתיקה, ובמרכזה מצודה גבוהה ונישאה השולטת במרחב, כדרכן של מצודות מעין אלו. אבניה קשות וגסות, צבעה נע בין גוונים של חום, אפור ושחור, וכשעננים אפורים וקרים עוטפים אותה, מדמה המתבונן בה לראות עיניים שחורות ומזרות אימה מבצבצות בין אבניה ובין חלונותיה.

‘במצודה זו נולד ולאד צפש, המשפד. אחת הדמויות הזוועתיות והאכזריות בעולם,’ הסביר המדריך לקבוצת התיירים האמריקאים שהקיפה אותו. ‘הנסיך ולאד צפש חי במאה החמש-עשרה, עלה לשלטון בגיל שבע-עשרה ושלט בממלכתו ביד רמה. בשנת 1459 בלט בפעילות רצחנית במיוחד נגד הבוואריים, אשר רצחו את אביו ואחיו. את המבוגרים בהם שיפד על יתדות. הוא המשיך להטיל אימה על האימפריה העות’מאנית באמצעות שיפוד אויביו, והפך לאישיות נערצת ברומניה. הוא מסמל עוז רוח, עצמאות והתנגדות.’

רוי בראון בלע את הדברים בשקיקה. בילדותו נהנה מסיפורי האימה על דרקולה, אשר דמותו של ולאד צפש, המשפד האכזר, שימשה להם השראה. הוא צילם את המצודה והפציר באשתו לידיה להתרשם מיופייה המאיים, ולהסיר עיניה ממאות הדוכנים אשר גדשו את הכיכר המרכזית, ובהם שלל מזכרות.

הוא דהר אחרי המדריך במדרגות המעוקלות של המצודה. החום היה קשה מנשוא, והצפיפות רבה. רוי בראון לא הבחין במשקוף הנמוך ונחבט חבטה קשה בראשו. הוא קרס לאחור, דם זב ממצחו, והתעלף.

זמן רב עבר עד שהאמבולנס הצליח לפלס דרך בין מאות התיירים שגדשו את הכיכר. בינתיים, כמו משום מקום, התקרבה אל רוי ואל לידיה אשתו נערה צוענייה, רגליה יחפות ושחורות, פניה מעוותות מכאב, לבושה שמלה רחבה, קרועה ומלוכלכת, העוטפת בטן הריונית גדולה. הנערה גנחה מכאב. החובש שבדק את רוי וחבש את מצחו הבחין בכתמי מי שפיר שהרטיבו את שמלתה ואת הרצפה. הוא הבין שהנערה מצויה בשלבי לידה מתקדמים ומצוקתה רבה, אך העדיף להתעלם ממנה ולטפל בתייר — הרי לא יעלה על הדעת להכניס לאמבולנס המיועד לתייר העשיר גם את הצוענייה העלובה והמטונפת הזו, מה עוד שהחיים ברומניה לימדו אותו שיש להתרחק מהצוענים ולא להסתבך עימם בדבר. אלא שלידיה, שזהו יומה השלישי ברומניה, ולא ידעה דבר וחצי דבר על הצוענים, ידעה היטב מה אמרו לה האינסטינקט הנשי ומצפונה.

‘תכניס מיד את שניהם לאמבולנס,’ פקדה על החובש הצעיר. החובש העלה בזהירות את רוי לאמבולנס והשכיב אותו על המיטה הצרה. רוי גילה סימני התאוששות ופקח את עיניו. החובש ניסה לסגור את הדלת, אך לידיה מנעה בעדו. היא הצביעה בידה על הצוענייה האומללה.

‘אז’וטור! אז’וטור!’ ייללה הנערה, הצילו. ‘סקוזאצימה, און דוקטור, און דוקטור.’ את המשפט הזה הבינה גם לידיה: סליחה, רופא, רופא. לידיה מעולם לא שכחה את חוויות הלידה הקשות שהיו לה בצעירותה. היא אחזה בנערה והעלתה אותה אל האמבולנס. החובש ניסה להתנגד. בינתיים צבא המון על האמבולנס –מצד אחד חבורת ילדים ונערים צועניים, לבושי קרעים, מלוכלכים ויחפים, שקראו לבת משפחתם הנאנקת לבוא עימם, ומצד שני תיירים שעודדו את החובש ואת נהג האמבולנס לקחת את הנערה לבית החולים ולעזור לה. החובש היסס, אך לידיה החליטה בשבילו. היא הצטופפה לצידם של בעלה והנערה, סגרה את הדלת מבפנים וציוותה על הנהג: ‘סע!’ היא פתחה את ארנקה ונתנה לחובש ולנהג שטר שערכו כשכר של כמעט חודש עבודה.

בפתח חדר המיון הצליח רוי לעמוד על רגליו. הוטב לו. הרופאים סירבו לקבל לטיפול את הנערה הצוענייה, והיא קרסה אל הרצפה. זעקותיה דמו לזעקות חיה שנלכדה במלכודת.

לידיה שלפה שוב את ארנקה ושילמה עבור טיפול בנערה היולדת ואשפוזה. סכום עתק במונחים של צוענייה ענייה, אך נמוך בהחלט עבור לידיה. עשיתי מצווה, אמרה לידיה לעצמה, לא בכל יום מזדמן לי להציל אנשים, ובייחוד יולדת. היא הביטה בעיניה של הצוענייה במבט של פרידה. נדמה היה לה שראתה נצנוץ של הכרת תודה בעיניים המבוהלות הללו. הצוענייה נלקחה לחדר היולדות, ולידיה פנתה עם בעלה לכיוון אחר.

אסמה, הנערה הצוענייה, הייתה מפוחדת עד מוות. צירי הלידה נמשכו יומיים תמימים, ותחושתה הפנימית אותתה לה שחייה בסכנה. אולי בגלל זו שהייתה אמורה ליילד אותה, פורי דאי, המיילדת הצוענייה הזקנה. פורי דאי לא הייתה רק מיילדת, אלא גם מכשפה ומגדת עתידות. הוויקה של אסמה, קבוצתה המשפחתית, העריצה את פורי דאי ופחדה ממנה. פניה של פורי דאי היו רזות ומקומטות. גידול עור מכוער התפשט על לחייה ועזר לה בקיבוץ נדבות. מי שלא מילא אחר הנחיותיה של פורי דאי ספג שלל קללות מפחידות, שחלקן התגשמו. שתיים מתו בלידתן, אחד מת מסמים ואחר נדרס. אסמה חששה שהפורי דאי הזו, המכשפה המרושעת הזו, שאינה מחבבת אותה, תתנקם בה במהלך הלידה.

אסמה ידעה שהיא עברה עבירה חמורה ברגע שעלתה על האמבולנס. דבר זה נחשב לשיתוף פעולה מסוכן עם השלטונות. אלא שהפחד מפני הלידה ומה שעלולה לגרום לה פורי דאי גבר על החשש מהעונש שיוטל עליה. היא כבר הכירה את מכותיו האיומות של אביה, וזכרה היטב את הכווייה שגרם לאחיה הצעיר כשסירב לצאת ולקבץ נדבות. הכווייה הצטלקה באופן מכוער ועיוותה את העור שעל כתפו הימנית ועל גבו. אביהם התעלם מכאביו וציווה עליו להסתובב ללא חולצה, כדי לעורר את רחמי התיירים ולקבל מהם נדבות רבות יותר. האם גם לה צפוי עונש זה? האם הכווייה כואבת יותר מהלידה? האם יש כאב שהוא כואב יותר מהכאב החד והחריף שתוקף אותה בגלים? סכינים חדות דקרו בבטנה וגחלים צרבו את תוככי גופה.

כל חייה היא שוטטה יחפה ברחובות העיר. בהיותה תינוקת צבטה אותה אמה כדי שתבכה ותעורר את רחמי התיירים. את צעדיה הראשונים עשתה על רצפת הרחוב. המילים הראשונות שלמדה היו: וה רוג ליי, שפירושן: בבקשה, כסף. תמיד הולבשה בבגדים קרועים ומלוכלכים. מיום שפיתחה מודעות לסובב אותה, הבינה שהיא שייכת למדרגה הבזויה ביותר, לצוענים העניים והדחויים, שהסביבה מנדה ושונאת. נוסף על כך, היא בת, ואצל הצוענים הגבר הוא השולט. מדי יום צפתה במכות שחטפה אמה מאביהם, ואף בה ובאחיה הפליא מדי פעם את מכותיו. היא ידעה שעליה להתחבא בין השיחים מפני השוטרים כשאלה באו לסלקם, והכירה עשרות מקומות מסתור באזור המצודה והכנסייה. היא התמצאה במקומות שבהם מסתובבים התיירים וידעה לשוות לקולה נימה מתחננת. היא למדה לפענח את שפת גופם של אלו שרחמיהם מתעוררים, ושנוטים לפתוח את ארנקם. לעיתים נאלצה לעוט על הפרוטות שהתיירים השליכו לעבר שאר הילדים והנערים, ולהתקוטט עימם עד שהצליחה לשים ידה על מטבע. היא תמיד הסתובבה עם קבוצות ילדים, בעוד אמותיהם ישבו בצל אחד העצים בגינה שליד המצודה ופיקחו על עבודתם. רוב הזמן הייתה צמאה ורעבה. היא הכירה מקומות שבהם היו קבועים ברזים, שאפשר ללגום מהם מים טריים וחנויות שאפשר לגנוב מהן פרי או ירק בלי להיתפס. היא הייתה זריזה מאוד ועצובה. היא תיעבה את החיים שאליהם נולדה ולא ידעה איך להיחלץ מהם. בגיל שתים-עשרה אילץ אותה אביה להינשא לבן דודהּ מדרגה שלישית. תוך שנה מצאה את עצמה נושאת בטן הריונית, מקיאה, זקוקה למנוחה ולשלווה, אך מגורשת בבעיטות מדירת החדר הקטנה והמלוכלכת שלהם אל הרחוב האדיש.

הלידה הייתה קשה ומסוכנת. במאמצים רבים חילץ המיילד מתוכה תינוקת זעירה, שחבל הטבור נכרך סביב צווארה. חייה ניצלו בנס. אסמה נטלה את התינוקת בידיה הקטנות והרועדות ואימצה אותה אל חיקה באהבה מבוהלת.

יומיים צלעה אסמה מחדרה אל חדר התינוקות. כל חייה הזהירו אותה מזרים, אך היא גילתה שהזרים היטיבו עימה. ברור היה לה שהתיירת שילמה עבורה, והרבה. היא רצתה להודות לה, אך לא ידעה היכן לחפש אותה. היא חששה להסתובב בבית החולים ולדבר עם הרופאים, עם הרופאות ועם שאר לובשי החלוקים הלבנים. כאשר פנו אליה ורצו לדלות ממנה פרטים, שתקה. היא הסכימה רק לגלות ששמה אסמה וששם בתה שרה, על שם שרה השחורה, הקדושה של הצוענים. בתה הקטנה שתתה מבקבוקי החלב שנתנו לה האחיות, ולא גילתה עניין ביניקה. תינוקת חלושה היא הייתה, רדומה. היא ישנה רוב הזמן בשלווה, ואסמה הביטה בה בעצב. היא ידעה אילו חיים קשים מצפים לה. הרהורים אלו גרמו לאסמה להתלבט אם להשאיר את בתה בבית החולים כדי לאפשר לה עתיד טוב יותר, או לקחת אותה עימה ולגדל אותה כפי שהיא עצמה גדלה. ברחוב.

שאר היולדות הסתייגו מהיולדת הצוענייה והרחיקו את מיטותיהן ממיטתה. עם לילה התפללה אסמה אל שרה השחורה וביקשה את עצתה. היא סיפרה לעצמה את סיפורה של שרה, כפי ששמעה אותו מהוריה.

שרה הייתה שפחתן של מריה ושל מרתה, שהיו עדות להיעלמותו של ישו מקברו בדרכו אל הנצח. הן שטו בסירה ללא מפרש וללא משוטים, עם גולים נוספים שגורשו בשל אמונתם בנצרות. הסירה היטלטלה בים מארץ הקודש עד למקום שבו נשפך נהר הרון אל הים התיכון, ושם עגנה. הגברים היו לשליחים ויצאו לנדוד. הנשים המבוגרות, ובהן מריה, מרתה והשפחה שרה, נותרו על החוף. הגבירות הקדושות הטיפו לנצרות בפני הרומאים ותושבי המקום, בעוד שרה, שפחתן שחורת העור, קיבצה נדבות כדי לממן את צרכיה של הקהילה הנוצרית הקטנה. בזכות מעשיה אלו זכתה שרה להיות קדושה מדרגה שנייה בין קדושי הכנסייה. הצוענים אימצו אותה לפטרונית, וקיבוץ הנדבות שלהם קשור להזדהותם עם מעשיה.

זעם ישן עלה באסמה, אומנם שרה הקדושה קיבצה נדבות, אך מדוע עליה להמשיך לקבץ נדבות כל חייה? היא שנאה לעורר רחמים. לאחרונה שאבה הנאה ממבטי הגברים המתפעלים מיופייה. היא רצתה להיות אישה בעלת ערך, לא קבצנית אומללה כמו אמה האהובה. אמה ויתרה על מעט מזונה למען ילדיה, נאלצה לשבת שעות ארוכות ברחובות ובגנים ולהשגיח עליהם כשהם מקבצים נדבות וחטפה מכות מבעלה אם הסכום שהשיגו היה נמוך מדי, או אם שתה יותר מדי. שיני אמה התפוררו אט אט בפיה, לחייה שקעו. עיניה היו ריקות, כבויות, אולם עיניה שלה, של אסמה, היו מלאות נצנוצים. החיים עדיין הלהיבו אותה. נדמה היה לה ששרה הקדושה רומזת לה שבחדר שבו היא נמצאת קיימים דברים שיוכלו לעזור לה בדרכה. היא סרקה במבטה את החדר. שאר היולדות ישנו. בגדיהן היפים מונחים על הכיסאות ובארונות, ועל הרצפה — סנדלים ונעליים שמעולם לא היו לה כמותם. חרש ירדה ממיטתה ומדדה אותם, תנועותיה שקטות ואיטיות.

היא מצאה זוג אחד של סנדלים שהיו נוחים למדי והחליטה לקחת אותו לעצמה בהזדמנות המתאימה הראשונה. להן יש הרבה ולה אין כלל.

למחרת בבוקר מצאה את עצמה לבדה, שאר היולדות הלכו לאכול. היא מיהרה להתגנב אל חדר התינוקות כדי לראות את שרה שלה, אלא שגילתה שבתה איננה. היא חיפשה שוב ושוב ולא מצאה אותה. אחות מבוגרת נזפה בה וסילקה אותה משם. באותה השעה בדקו הרופאים את שרה הקטנה והחלושה בחדר הבדיקות, אך אסמה הייתה בטוחה שגנבו לה את התינוקת. זעם נורא עלה בה. גנבו לה את היקרה לה מכול. עם זאת חשבה שאולי יד הגורל מעורבת בדבר — אולי הגורל מייעד לבתה חיים טובים יותר. המחשבה הזו הקלה מעט את צערה. היא עמדה שם עוד רגע קל, נסערת ומבולבלת, ואז מבלי להתמהמה נמלטה לחדרה, לבשה במהירות את בגדיה הקרועים, נטלה שלל תחבושות ותחבה אותן לשקית ניילון, לקחה מתיקי היולדות שטרות של מאה ומאתיים ליי ודחפה אותם לתוך חזייתה. מן המראה השתקפה אליה דמותה המוכרת, נערה יפה בשמלת סמרטוטים. המראה נראה לא מתאים למקום, חריג ושונה. היא לא רצתה למשוך תשומת לב. היא פשטה את שמלתה הקרועה, דחפה אותה לשקית הניילון, נטלה שמלה של אחת היולדות, שמלה עדינה שהונחה ברישול על מסעד הכיסא, ולבשה אותה בזריזות. היא נעלה לרגליה את הסנדלים הנוחים, בדקה במהירות את דמותה במראה, מצאה שהיא נראית כמו כולן ונמלטה משם.

זועמת ומדממת צלעה אל עבר המצודה, אשר התנוססה גבוה על הגבעה המרוחקת. היא ידעה שדירת החדר שלהם קרובה למצודה. עם ההליכה השתפרה הרגשתה הודות למחשבה שאולי לשרה בתה יהיה טוב יותר אצל הזרים, שהרי חיי הזרים טובים יותר מחיי העוני ברחובות. היא החליטה לספר לוויקה שלה שהתינוקת מתה ולכן גירשו אותה מבית החולים. עצם העובדה שהבת שלה בידי הזרים עלול להיחשב בגידה, והיא לא ידעה במה תיענש על בגידתה: כווייה, נידוי או מכות. עדיף שלא תספר את האמת. עיניה דמעו, לרגע נתקפה געגועים אל בתה התינוקת ורצתה לחזור לבית החולים ולחפשה, אך רגליה כמו הלכו מעצמן וגררו אותה הרחק משם.

שרה נשארה בבית החולים זמן רב. היא חלתה בצהבת, אחר כך בדלקות ריאה חוזרות ונשנות. אחיות רבות התחלפו, והיא לא נקשרה אליהן, כפי שהן לא נקשרו אליה. הן היו טרודות בשגרת משימות אינסופיות, שלא הותירה בהן כוח נפשי להיקשר לתינוקות ולילדים החולים. עם הזמן חדלה שרה הקטנה לבכות. איש לא הגיב לבכייה ולקריאותיה. לאיש לא היה אכפת אם היא רעבה או אם החיתול שלה רווי בשתן שצורב את עורה. היא התכנסה לתוך עצמה ובהתה בתקרה הלבנה, בשמיכה הלבנה, בסורגי המיטה הלבנים. היקר מכול נגזל ממנה, נקרע מחייה.

איש לא טרח לחפש את אמה. נדמה היה שהיעלמותה של אסמה לא הטרידה איש ולא הפתיעה איש. תינוקות וילדים רבים ננטשו ברומניה מאז תקופת שלטונו הארורה של צ’אושסקו. צ’אושסקו רצה להגדיל את אוכלוסיית היתומים בארצו, כדי להפכם לתלויים בארצו ונאמנים לה. הוא הכריז שההפלה אינה חוקית, והכביד את נטל המס על כל משפחה שיש בה פחות מחמישה ילדים. רוב ההורים היו עניים שלא יכלו לפרנס ילדים כה רבים, ונאלצו למסור אותם לבתי יתומים ממשלתיים. מספר בתי היתומים עלה בהתמדה. גדלו בהם מאות אלפי תינוקות נטושים בתנאים קשים — ללא התייחסות לצורכיהם הרגשיים. הם השתוקקו למגע יד מלטף, לאהבה, לקשר. שרה הקטנה נוספה אליהם.

 

פניה של נורית נצמדו לחלון הקטן, העבה, הקריר של המטוס. היא התבוננה באורות שריצדו מול פניה כמו קלידוסקופ, צהוב-לבן-שחור, צהוב-לבן-שחור. רז חיבק את כתפה. נדמה היה לה שריח מרפאת השיניים שלו דבק בבגדיו, ריח קל של חומרי חיטוי או חומרי מילוי, אולי שניהם. לרגע אינו חדל להיות רופא שיניים בחזותו המצוחצחת תמיד, לחייו המגולחות היטב, ידיו הצחות וציפורניו העשויות בקפידה, ומבטו — אותו מבט שבו התאהבה –נבון, חד וממוקד.

‘כמה עברנו עד שהגענו לרגע הזה,’ אמרה נורית ונאנחה אנחה שקטה.

רז נאנח יחד איתה. שניהם חשו בעוצמתו של הרגע המיוחד בחייהם.

‘אני מקווה שהכול יעבור בשלום, שהתינוקת באמת בריאה, כמו שהרופאים ברומניה אמרו.’

‘אני סומך יותר על הרופא שעמותת האימוץ שלנו תשלח לשם.’

‘אני דואגת ממה שאי אפשר לבדוק, ממה שעלול להתגלות בעתיד.’ נורית נטתה מצעירותה לדאגנות. חייה לימדו אותה — העתיד טומן הפתעות נעימות וחוויות נפלאות, או שגרה רגילה וסדורה, אך מדי פעם עלולה לצוץ גם סכין חדה.

האישה שישבה לפניהם הסתובבה ונעצה בהם מבט מתוך עיניים ירוקות, פנים סדוקות ומכוסות בשכבת איפור סמיכה, נוזלית. מה היא מקשיבה? מה היא נועצת מבטים?

‘עדיף לא לחשוב על העתיד יותר מדי. זה חסר טעם. אי אפשר לדעת מה יתגלה בעתיד גם לגבי ילד ביולוגי, לא רק מאומץ. אז למה לדאוג דאגות מיותרות? נתמודד עם מה שיבוא. אנחנו יחד. את לא לבד.’

המטוס עמד להמריא, ורז הרגיש נמרץ. יוצאים לדרך. הוא אהב להיות בתנועה מכוונת מטרה.

נורית לא הצליחה להשתלט על הדאגות, שתקפו אותה בימים האחרונים כמו לטאה צהובה השולחת לשון ארוכה ומתגלגלת לעבר טרפה, והיא נתפסה בה כמו חרק.

‘אולי תירדמי סוף סוף במטוס. כדאי שתצברי שעות שינה. יש לנו נסיעה ארוכה. בעוד כמה חודשים היא תגיע אלינו ובכלל לא תיתן לנו לישון.’

לטאת דאגות נוספת שלחה את לשונה. דאגה חדשה הצטרפה לקודמותיה. ‘העיקר שנהיה הורים ונוכל ליהנות ממנה.’ נטלה היא את תפקיד האופטימית.

נורית כבר הרגישה קשורה בעבותות לתינוקת שראתה רק בצילומים באלבום של סוכנות האימוץ. היא דמיינה את עצמה אוחזת שמיכה רכה, ורודה ונעימה ועוטפת בה את הקטנה בכל החמימות והאהבה האצורות בתוכה. שניהם ידעו שיעברו חודשים עד שבית המשפט הרומני יאשר את האימוץ, וקיוו להיות כבר אחרי הכול — אחרי הפגישה עם התינוקת, אחרי בדיקת הרופא מטעם עמותת האימוץ ואחרי פסק הדין. כמה זמן ייאלצו להמתין בציפייה מורטת עצבים? אין לדעת. לא הם השולטים באירועים או בקצב שלהם, הם היו תלויים באחרים. התלות הזו נגסה בהם.

‘אתה נראה כל כך שמח,’ אמרה נורית.

‘יש לי מצב רוח טוב. אנחנו מתחילים תקופה יפה, תקופה שחיכינו לה זמן רב. את לא האמנת שהיא תגיע, והנה.’ עיניו של רז שפעו מרץ ומשהו מזה דבק בתקוותיה, מוסס את דאגותיה וגרם לה לחייך.

המטוס ניתק מהקרקע והמריא. באותו רגע חשו שניהם שהם מתנתקים לחלוטין מחייהם הקודמים ללא דרך חזרה. הם מוטסים לעולם אחר שישנה את חייהם, ואין ברירה אלא לטוס לעולם האחר הזה, שכן בעולמם הקודם מה שרצו לא התממש. הדבר הפשוט לכאורה, להיות הורים, נגזל מהם. שוב הרהרה נורית בסיבה להפלות החוזרות שחוותה בשנים האחרונות. קרישיות היתר הזו, שהתפרצה אצלה בהריונות וגרמה להפלות החוזרות הארורות הללו. קרישיות יתר. בסתר ליבה כינתה את בעייתה ‘כריש דם’, דימתה לעצמה כריש זעיר וטורפני המקלקל את תאי הדם שלה והופך אותם לכרישים קטנים נוספים, החודרים לתוך רחמה והורסים פעם אחר פעם את מה שנבט בתוכו.

היא השעינה את ראשה לאחור ועצמה עיניה, ניסתה לשים את כריש הדם מאחוריה, גם את האכזבות, את ההשפלות, את האשליות ואת התקוות המרוסקות. להשאיר את כל מה שגרם לה צער קבור אי שם בארץ המתרחקת ממנה והופכת לכתם הולך ומצטמק, שגם הוא נעלם. עכשיו הם שרויים בטיסה אל עתיד אחר, צופן סוד, מגלה טפח ומכסה טפחיים.

הם אחזו ידיים מתחת לשמיכה הכחולה של המטוס ונרדמו כשראשיהם נוגעים זה בזה.

לפנות בוקר נחתו בשדה התעופה בבוקרשט. בפליאה הביטו דרך החלונות בעיר האירופאית, שלא רק מזג אוויר נעים שרר בה, אלא גם גשם שוטף קלח בה בסוף אוגוסט. הגשם רענן את האוויר ומירק את הרחובות. הם מיהרו לסיים את ענייניהם בשדה התעופה, אספו את מזוודותיהם המלאות מתנות לשרה הקטנה, ויצאו החוצה לפגוש את איש הקשר שלהם. הגשם פסק, והעיר השקועה בתרדמה מתחה את איבריה בלאות. קבצן חיוור וכפוף חלף על פניהם, בעל חנות נאבק במנעול חנותו ושתי נשים פשוטות למראה המתינו בתחנת אוטובוס. בשבילם היה זה עוד בוקר אפרורי ושגרתי, אך לרז ולנורית היה זה בוקר מיוחד מכל הבקרים, בוקר שבו יפגשו לראשונה את מי שעומדת לחולל שינוי בחייהם, להפוך אותם להורים, למלא את החלל בנשמתם ולקבל מהם את כל האהבה האצורה בתוכם.

אדם נמוך קומה בחליפה מהוהה קיבל את פניהם באנגלית רצוצה במבטא רומני מובהק — אנדריי, נציג סוכנות האימוץ. עליהם למהר לנסוע משם לפני שיתחילו הפקקים האיומים של הבוקר, הוא הסביר. תנועותיו היו חפוזות וחסרות מנוחה. נורית ורז חשו בלחץ לא מוסבר שאפף אותו, מין תחושה שיש דברים שאינם סגורים עד הסוף, שיש עניינים מפותלים הנסתרים מעיניהם. הם מצאו עצמם נוסעים במונית צהובה ששעטה במהירות. נורית ניסתה לבלוע במבטה את מראות העיר, להכיר את הרקע של בתה לעתיד, היכרות שאולי תיזקק לה כדי להבין אותה טוב יותר, שהרי מי יודע מה הקטנה הזו תביא משם, מההיסטוריה האירופאית שלה, מהתורשה שלה, שבה צרובים דורי דורות של עולמות אחרים ולא מוכרים.

רז הביט מהורהר בבניינים היפים המתחלפים בבניינים פשוטים ועלובים למראה, וחוזר חלילה. עיר שישן וחדש מעורבבים בה, עושר ועוני נוגעים זה בזה באותו רחוב ממש, עם ריח של גשם וריחות מאפים ממולאים בווניל ובשוקולד.

 

מיטות קטנות עם סורגי מתכת צבועים בלבן או באפור, משופשפים, בחדרים קרים או מחוממים יתר על המידה. ובתוך המיטות הקטנות תינוקות קטנים. חלקם ישנו וחלקם בהו בתקרה. הם נראו מכווצים ומתוחים. נורית ניסתה להסביר לעצמה את השקט המוזר של תינוקות שאינם בוכים. האם הם מיואשים? האם הם יודעים שהצוות אדיש לבכיים? היא הביטה בצער בקירות הריקים, המשעממים. מיטות התינוקות עירומות, ללא כל קישוט, צעצועי פרווה או בובות פלסטיק. מוסד רפואי עלוב, שאינו נראה כמו בית חם לתינוקות המיועדים לאימוץ. נורית ורז חלפו במבטם על פני התינוקות, ניסו לנחש מי מהם שלהם. כמעט שלהם, ליתר דיוק. הם עברו לחדר נוסף ולעוד חדר. התינוקות נראו לנורית כמו גורים נטושים שאיש אינו אוהב. כאלו בדיוק הם היו. לו יכלה הייתה מעניקה לכולם את אהבתה.

היא שמעה את הלמות ליבה, שכמעט התפוצץ כמו זיקוק דינור בין ריאותיה. רז מחה זיעה ממצחו, הוא התאדה מחום פנימי. המקום לא מצא חן בעיניו. הריח נורא, מין תערובת דוחה של דייסות, חומרי ניקוי וחיתולים מלוכלכים.

עוד ועוד מיטות, והנה היא — הבת שלהם. תינוקת רזה וקטנה, עורה שחום, שערה שחור. היא ישנה באלכסון, פניה הקטנות נדחקות אל פינת המזרן, כמו רצתה לדחוף בראשה את מעקה המיטה ולצאת ממנה. מראה מכמיר לב. מטפלת קצרת רוח, ידיה עטופות בכפפות ניילון, העירה את התינוקת והושיטה אותה לנורית. קלה כנוצה, כמעט חסרת משקל. נורית אחזה בה והצמידה אותה לחיקה. הקטנה פערה עיניה והושיטה ידיים קטנות, ממששות, הצמידה את לחייה לגופה של נורית, נאחזה בה באצבעות זעירות. רגע של איחוד. נורית נשמה עמוק. היא ידעה שתיזכר ברגע הזה שוב ושוב, עד סוף ימיה.

רז צילם אותן, דמעה קטנה נקוותה בזווית עינו. הוא נטל בזהירות את התינוקת הרכה והניף אותה גבוה בשתי זרועותיו. הקטנה הביטה בו והניעה את רגליה במרץ. לרז היה נדמה שזיהה בעיניה זיק שובב. היא אוהבת תנועה, ציין עצמו, ומיד הרגיש שמצא בה משהו שהוא יכול להתחבר אליו — הוא ייקח אותה לטיולי ג’יפים במדבר וירכב איתה על אופניים במעלה ההרים, הרחיק לכת במחשבותיו. קשה היה לו להתחבר לחוסר האונים ולתלותיות של התינוקת הרכה, למקום העלוב והמדכא שבו היא גדלה. בדמיונו היא צמחה לילדה עצמאית וחזקה. נורית צילמה אותם.

שניהם נצרו בליבם את גדולת הרגע — המפגש הראשון עם בתם — אושר צרוף, טהור. ריאותיהם התרחבו והתמלאו בתחושה שהכול אפשרי. הכול יהיה טוב יותר מעכשיו. היא נפלאה, התינוקת שלהם, פשוט נפלאה. לו יכלו, היו לוקחים אותה איתם ברגע זה, אולם הסבך הביורוקרטי טרם הותר, טרם נשלם. המטפלת ביקשה מהם להניח את התינוקת במיטתה. אף שכל האירוע לא ארך יותר מכמה דקות, שניהם הרגישו כאילו שנים שלמות נדחסו באותם רגעים. הם מילאו את המיטה בצעצועים חדשים ובחליפות של בגדים צבעוניים, וניסו להסביר שהצעצועים הם גם עבור שאר התינוקות, אך לא התרשמו שהובנו כראוי. הם הוזמנו לבקר למחרת ויצאו משם חבוקים, נרגשים, משוחחים בהתלהבות.

אנדריי המלווה ניסה להסביר להם את המשך התהליך, אך דבריו התעופפו ברוח הקרירה. בגשם שהחל לרדת ראו אות ברכה. בצבע הירוק השופע של העצים ראו אות לשגשוג. ‘הפכנו מזוג להורים,’ אמרה נורית וקפצה בצהלות כמו הייתה ילדה קטנה. המלווה הרומני נדבק בהתלהבותה השובבה והורה לנהג להסיע אותם למסעדה טובה. הוא הזמין להם צויקה, ברנדי השזיפים המסורתי של רומניה. הלגימה הראשונה הייתה חריפה במיוחד, ונורית השתעלה ודמעה, פניה נראו כמו שזיף אדום לפני שנסחט. כולם צחקו ופטפטו והזמן חלף בשמחה. אנדריי הזמין אותם למרק צ’ורבה, מרק רומני בטעם חמצמץ, טעים להפליא. צלחותיהם התמלאו בעלי כרוב ממולאים באורז ובבשר, ולצידם ממליגה צהובה עשויה מקמח תירס. האוכל טעים, הראש מסוחרר, הצויקה דפקה בגולגולת, והחיים טובים, החיים יפים.

נורית ורז שבו לביתם ברמת-גן מסוחררים. זמן רב נדרש להם לעכל את המראות שראו בבית היתומים ברומניה. השם שרה נשמע להם לא מתאים לתינוקת שלהם, והם החליטו להחליפו באושרת. בהנחיית העובדת הסוציאלית הכינו אלבום צילומים לאושרת הקטנה. בעמוד הראשון תמונותיה בזרועותיהם בבית היתומים, בהמשך צילומי בית היתומים מבחוץ, הרחובות, העיר השוקקת חיים, הרי הקרפטים היפים ויערותיה השופעים של רומניה. רופא מטעם עמותת האימוץ בדק את שרה ושלח את תוצאות הבדיקות לישראל. בדיקותיו העלו ששרה אינה סובלת ממחלות זיהומיות כמו איידס, צהבת מסוג בי או סי, שחפת ועגבת. ספירת הדם הייתה תקינה, תפקוד בלוטת התריס תקין וכן הראייה והשמיעה. הערכה נוירולוגית התפתחותית מצאה שהתינוקת מגיבה בסקרנות ומגלה כישורי למידה יפים. אומנם התפתחותה אינה כשל התפתחות תינוקות בני גילה אשר זכו לטיפוח ולהשקעה הורית, ציין הרופא, אך סביר להניח כי תצמצם את הפערים בעזרת הטיפוח והאהבה שתקבל במשפחתה המאמצת.

ברור, היא תקבל שפע כזה, היא תשגשג יותר מכולם, אמרו לעצמם בני הזוג הנרגשים.

הרופא צילם את אושרת ושלח להם את הסרטון. רז ונורית צפו בו שוב ושוב. הם התבוננו בתשומת לב בעיניה העצובות, הרציניות. היא חייכה רק חיוך קטן בסוף הבדיקה, כאשר הרעשן שאחזה השמיע צלילים נעימים. היא לפתה אותו בכוח ולא הסכימה לשחררו מידה. נורית ראתה בזה סימן לרצון חזק וליכולתה של אושרת לעמוד על שלה. הילדה שחררה את הרעשן רק כאשר הגישו לה בובת סמרטוטים של בית היתומים. מבט האכזבה בפניה גרם לשניהם לפרוץ בצחוק. אך היא לא בכתה, שוב לבשו פניה הבעה עצובה. נורית ראתה בה ילדה נחושה באופייה, חכמה, ערנית. היא קיוותה שאכן אושרת תהיה כזו. רז מצידו טיפח ציפיות לילדה נמרצת וספורטיבית, שעמה יצא לטיולים. ילדה שהוא יעניק לה ילדות מלאת חוויות, בניגוד לשנתה הראשונה והעלובה, ובניגוד לילדותו בדירה עירונית צפופה, שמכל חלונותיה נשקפו חבלי כביסה ודודי שמש, עם הורים יגעים שעבדו במפעל מבוקר עד ערב. משפחתו אומנם חיה בצמצום, אך בבית שררה אהבה. הוא רצה שגם בתו תזכה באהבה כזאת.

 

מבטה העצוב של התינוקת לא הניח לנורית. הוא צץ לפניה כששטפה כלים, כשבישלה, כשטיפלה בגינה, כשסידרה את החדר המיועד לפעוטה וכשהדריכה בשיעורי היוגה המרובים בסטודיו שלה. נדמה היה לה שהקטנה מנסה לזעוק אליה, קחי אותי, קחי אותי כבר, תצילי אותי מהמקום הנורא הזה. אך ידיה של נורית היו כבולות, היא לא יכלה לעשות דבר. למערכת המשפט הרומנית קצב משלה, נדיר שהם שחררו פעוט לאימוץ בין-ארצי לפני שמלאו לו שנה וחצי. היא חשה שהיא עוברת סוג של התעללות — מנופפים בתמונת התינוקת מול עיניה הכמהות, ומותירים אותה בלעדיה, מורעבת עוד יותר. היא מצאה ששיעורי היוגה העניקו לה שלוות מה בהמתנה מורטת העצבים, ההרפיות השקטות הקלו במשהו על געגועיה. רז חש אחריות להביא יותר ויותר פרנסה לביתו, שהרי עוד מעט תגיע אליהם הקטנטונת, והגדיל את מספר הטיפולים היומיים.

pic

 

חודשי ההמתנה חלפו. אושרת גדלה והתפתחה, אך נשארה רזה וקלת משקל.

נורית ורז הלבישו אותה בבגדים חדשים ושבו עימה ארצה בטיסת לילה, נרגשים ומאושרים.

אושרת התחפרה בתוך גופה של נורית, מכווצת. בחושיה הבינה שהאימא הזו רק שלה, שהאימא הזו מלאת אהבה וחום, והיא אחזה בה בחוזקה בידיה הקטנות, מסרבת להרפות, ובעיניה מבט רציני ועצוב. נורית חייכה אליה, והפעוטה פערה עיניים. ‘אני אימא שלך,’ אמרה נורית בקול רך ונעים, והפעוטה התמסרה לצליל הרך ותחבה את פניה לבית השחי של נורית. הריחות והמגע נעמו לה. נורית שרה לה שירים, זמזמה לה מנגינות וחשה איך הגוף הקטן והמכווץ התרפה מעט. רז חיבק את שתיהן, תחושה של מלאות ושמחה הציפה אותו.

שניהם ציפו בדריכות לרגע שבו תגיע אושרת לביתם. בינם לבין עצמם ניסו לדמיין את הלילה הראשון, המרגש. איך תגיב אושרת? איך תסתגל למציאות החדשה? למשפחתה החדשה? לחדר הצבעוני? למזג האוויר החם? לשפה הלא מוכרת?

בשתיים בלילה הגיעו לביתם, עמעמו את האורות והניחו את אושרת המנומנמת במיטתה, כדי שתוכל להמשיך לישון. אך זו נעה וזעה וייבבה בחוסר נוחות. השינה חמקה ממנה, וחרדה הציפה את ליבה הקטן, הנבוך. החום, הלחות, צעצועי הפרווה, הריחות — הכול היה שונה וזר. היא התהפכה בתנועות מהוססות ופלטה יבבות מאופקות. השעות נמתחו כמו נוזל סמיך. גם רז ונורית התקשו לעצום עין.

הם נטלו אותה ממיטתה הקטנה והניחו אותה ביניהם, במיטתם, אף על פי שהבטיחו לעצמם, פעם, מזמן, שמיטתם היא מקדשם הפרטי. אולם גם המקדש הפרטי לא השביע את רצון הפעוטה. להפך, קולו הגברי של רז, בחייה הצעירים בקושי שמעה קולות גבריים, איים עליה בחשכה. איפה היא? המקום זר, המזרן קשה, הקולות רועשים.

‘אחזיר אותה למיטה שלה. אני אארגן לה את החדר כמו שם, כמו שהיא רגילה.’ עיניה של נורית צרבו מעייפות. לא כך תיארה לה את הלילה הראשון. היא סילקה את כל הצעצועים מהמיטה, השכיבה את הקטנה בתנועה החלטית, מדמה לעצמה תנועות של מטפלת רומנייה טרודה. היא הידקה היטב את השמיכה סביב גופה של הקטנה, הגיפה את התריסים, סגרה את הווילונות וכיבתה את האור. לאחר דקות ספורות כבר שמעה נשימות קצובות.

היא רגילה להירדם בחושך מוחלט ובמיטה ריקה מצעצועים, כמו שם, ציינה לעצמה באכזבה קלה, סגרה בשקט את הדלת, נכנסה למיטתה, חיבקה את רז, וצער עייף שטף את ליבה. היא ניסתה לדמיין את חייה של אושרת בבית היתומים, ומול עיניה עלתה אותה מטפלת קצרת רוח, שדיברה בטון חמוץ וכפפות ניילון על ידיה. ‘מי יודע מה היא עברה שם,’ נאנח רז וצנח לשינה עכורה. נורית הביטה בירח המלא, הזוהר בלובנו, במרחב הכחול-שחור האינסופי, הטומן בחובו שפע של הבטחות ותקוות. ‘אלוהים, בבקשה, תעשה שיהיה טוב, תעשה שהאימוץ יצליח. בבקשה, בבקשה.’ תפילתה השקופה ריחפה באוויר החם והלח.

בבוקר התעוררה נורית בלב הולם, זיכרון ריח בית היתומים באפה. מן החדר השני שמעה את תנועותיה של הפעוטה, אוושות על הסדין. במרץ קפצה ממיטתה ומיהרה אליה. חיוך מלא שמחה התפשט על פניה. אושרת, מבטה תמה ומסוקרן, ישבה במיטתה וחייכה אליה. חיוך ראשון. מיד פתחה נורית את החלון, ואור נעים הציף את חדר הילדים. מיטה עם סדינים ורודים, וילונות ורודים ולבבות אדומים, דמויות של נסיכות מצוירות על הקירות. אושרת בהתה בצבעוניות הזו בתדהמה וחייכה שוב, עיניה נצצו. בעליצות נטלה נורית את אושרת בזרועותיה ורקדה עימה ברחבי החדר. רז התעורר והצטרף אף הוא. יום גדוש ציפה להם. בני המשפחה הקרובים יגיעו לבקר במהלך היום. חבריהם יגיעו במהלך השבוע. הביקורים הללו יסמלו את קבלתה של הפעוטה למשפחתה ולקהילתה החדשות.

בימים הראשונים חשה נורית את מבוכתה של הקטנה, את הבלבול, את החרדה. כל מה שהכירה נעלם לחלוטין, ובמקומו התהווה מול עיניה עולם אחר לגמרי, צבעוני, רועש, מלא מגע ותנועה. בתחילה נבהלה ונדהמה, לא האמינה שהיא הזוכה לתשומת לב כה מרובה מהמוני אנשים זרים, שכולם מחייכים אליה, נושאים אותה בזרועותיהם ומגישים לה שפע של צעצועים. היא לא הייתה רגילה לשפע הנדיב שהומטר עליה. אלא שחיבוקיה וליטופיה של נורית הפשירו את חרדותיה, העניקו לה לראשונה בחייה את התחושה שהיא חשובה למישהו, שמישהו דואג לה, שיש מי שיפתח את זרועותיו ויחבק אותה כאשר הכול נעשה רעשני ומציף.

רז השתדל לשוב מעבודתו אחר הצהריים במקום בערב. הנאה גדולה העניקה לו בתו. רק שבועיים אצלם וכבר מלמלה, ‘אימא, אבא’. היא כבר התרגלה אליו ואהבה לשחק איתו בתופסת — היא בורחת והוא רץ אחריה. כמה מצחיק, כמה היא חשובה, רודפים אחריה ומחפשים אותה, אותה במיוחד ורק אותה.

הימים חלפו ביעף. נורית ורז התהלכו ברחוב בגאווה, דוחפים לפניהם עגלה צבעונית ובתוכה אושרת, פעוטה סקרנית הרוכנת קדימה כדי לראות כמה שיותר, מנענעת בצעצוע אשר בידה, מחייכת לכל אדם שעוצר מול עגלתה ואומר: ‘איזו מתוקה!’ מרוב קריאות נדמה היה שהיא סבורה שמתוקה הוא שמה. היא צחקה צחוק פעמונים. לחייה שמנו ותפחו ויצרו בלב רואיה רצון לנשק אותה, וכשנישקו אותה הריחו את ריחה הטוב. היא כבר הלכה, רצה, טיפסה בסולמות וגלשה במגלשות, דיברה במשפטים שלמים ובכל יום רכשה עוד ועוד מילים. נורית הרגישה שנעשה לה נס גדול. בכל בוקר היא הודתה בליבה לאלוהים על שהעניק לה מתנה נפלאה זו. היא נקשרה לבתה ולא יכלה להיפרד ממנה כלל. זמנה היה בידה, והיא התמסרה לטיפוח הקשר עם הפעוטה שובת הלב. ובאמת, איך אפשר לעזוב פעוטה מקסימה כזו? בייחוד אחרי שהוריה נטשו אותה, והיא נאלצה לחיות את תחילת חייה בבית יתומים מדכא.

כבר אי אפשר לראות שהיא מאומצת, ציין רז לעצמו לאחר כמה חודשים. מבטה מלא אמון וסקרנות, לא המבט הרציני והעצוב שהיה לה פעם. היו אלו ימים יפים — ההורות העניקה לנורית ולרז שמחה, ושגשוגה של אושרת מילא אותם בביטחון ובגאווה.

שמחת החיים של נורית הייתה מידבקת. הבקרים הפנויים והבילוי עם בתה נפלאים היו בעיניה. גם שיעורי היוגה שהדריכה נמלאו אנשים חדשים, שהמרץ המחודש שלה עודד אותם לתרגל יוגה באופן קבוע. בהדרגה פתחה נורית קבוצות נוספות.

pic

 

נורית ורז ידעו שהצילו את אושרת מגורל מדכא, נורא, ונעימה הייתה להם תחושת המלאך המציל. במהרה פיתחו שאיפה להציל תינוק נוסף, הפעם בן. כך יהיו משפחה מושלמת, אב ואם, בת ובן, ריבוע מושלם. אך האם אינם רוצים יותר מדי? האם לא עדיף להסתפק בילדה הנהדרת שלהם, ששגשגה מיום ליום ומילאה את חייהם בצחוק ובשמחה? האם לא עדיף ליהנות ממה שיש במקום לרצות את מה שאין?

רחל ושלמה, הוריו של רז, טענו בתוקף שעליהם להסתפק בבתם ולהימנע מסיכונים, בעוד ליזי ומשה, הוריה של נורית, טענו שכדאי לאמץ ילד נוסף. הרי יש להם אמצעים כלכליים ואהבה ללא גבול. אורח חייהם השפיע על גישתם. הוריו של רז, שהורגלו לחיות בצמצום, נטו להסתפק במועט ולא ליטול סיכונים, ואילו הוריה של נורית, שהגיעו לשגשוג כלכלי וידעו להתמודד עם עימותים ומאבקים, חששו פחות מאי-ודאות. רז ונורית קיבלו החלטה. נחושים ובטוחים פנו שוב לעמותת האימוץ.

כעבור זמן מה הוצע להם תינוק המועמד לאימוץ. בצילום נראה תינוק בעל עיניים שחורות וגדולות ופלומת שיער קטנה ומצחיקה על ראשו. הוא נראה רגוע מאוד, אף על פי שאי אפשר לדעת הרבה מצילום אחד ויחיד. תוך דקות ספורות הרגישו שניהם שהם מאוהבים בתינוק החדש, ומיד הביעו נכונות לנסוע לראותו בבית היתומים.

כמו על אושרת, הם חשבו עליו ללא הרף — דמיינו את התנהגותו, טיפחו תקוות לקשר טוב שיתפתח ביניהם, תכננו איך ייראה חדרו, אילו בגדים וצעצועים יקנו לו ואיך יגדלו אותו בחום ובאהבה. מועד הטיסה נקבע, והם ערכו הכנות אחרונות. אושרת אמורה הייתה לשהות אצל סבתה.

אלא ששבוע לפני נסיעתם התקשרו אליהם מהעמותה ובישרו להם שהתינוק כבר לא מועמד לאימוץ. אמו התחרטה, היא לא מוכנה שיאמצו אותו. היא מנסה להיגמל משתייה, ולאחר שישתפר מצבה היא תיקח אותו אליה ותגדל אותו. לא היה קץ למפח הנפש שתקף אותם.

‘אולי יותר טוב כך,’ אמר רז לבסוף, ‘אם היא שתתה אלכוהול במהלך ההיריון, יש סיכוי גבוה לפגיעה בעובר. אולי עדיף שלא אימצנו אותו.’

לרגע הוסר המסך שהפריד בין ההורים המאמצים להורים הביולוגים, ומה שנתגלה עורר דאגה. הייתה זו עדות למצוקות שבהן נתונות האימהות שמסרו את ילדיהן לבתי היתומים.

שבועות אחדים נמשכה עוגמת הנפש של שניהם. זיכרונות עגומים שבו להטריד את מנוחתה של נורית — מול עיניה צצו שוב מראות המסדרונות הארוכים בבית החולים שבו טופלה, המרצפות הישנות והמהוהות מרוב שטיפות. מה יש לה עם רצפות שהיא תמיד זוכרת אותן? האם היא נועצת עיניה ברצפה כשהיא הולכת? האם אינה מישירה מבט? היא נזכרה ברופא המרדים ההוא, שהרדים אותה לפני ביצוע הגרידה, חייך אליה ואמר לה שתסמוך עליו ושהכול יהיה בסדר. כאילו שהדבר ישנה את העובדה המצערת, אך ההכרחית, ששוב עומדים לגרד מדפנות רחמה שרידי היריון המסרבים להתנתק.

כשהתעוררה מהניתוח, נזכרה, ראתה את פניו העייפות של רז, שהמתין ליד מיטתה, את מבטו האוהב, המקבל, הנמצא איתה בטוב וברע. הוא חיבק אותה ללא מילים. לשניהם כבר אזלו המילים המתאימות. אבל החיבוק, החיבוק היה הכול, והכול היה בו: חיבור, שותפות גורל ואהבה גדולה.

היא נזכרה — רופא הנשים שאליו חזרו כעבור ימים אחדים עיין במהירות בטופס המתאר את הגרידה שעברה. אצבעותיו העבות אחזו בנייר הדקיק, שכל חלומותיה מקומטים בו, ופרצופו העבה הביע עניין. ‘יפה,’ הוא אמר. איזו מילה הוא בחר: יפה.

יפה? מה יפה בזה שעברתי כבר כמה הפלות? מה יפה בזה שאני עצובה ורז מאוכזב? מה יפה בזה שהתקווה שלנו לילד נשברת ומתנפצת שוב ושוב? היא תיעבה אותו באותו רגע. איך הוא מעז לומר יפה במצב כזה? הוא דיבר ודיבר והסביר והציע, בלה, בלה, בלה, היא כבר לא קלטה, לא הבינה, לא רצתה להבין, לא רצתה להיבדק, לא רצתה טיפולים נוספים. הגוף שלה, המרחב האישי והפרטי שלה, חולל עד בלי די. בבהלה פקחה את עיניה. לא, זה כבר מאחוריה.

 

האכזבות המצטברות כמעט גרמו להם לוותר על הרעיון לאמץ בן נוסף, והם שקעו שוב בשגרת חייהם ובטיפול המהנה בבתם היחידה, אלא שהזמנה דחופה מעמותת האימוץ גרמה לתפנית חדה. לא רק לתפנית חדה, אלא לתחילת מסע בכביש מפותל ומשובש, לעיתים סמוך מדי למדרון תלול.

אלא שהם לא ידעו זאת עדיין. ואם היו יודעים?

pic

 

היטב הכירו את דוקטור וולובסקי, רופא הילדים של עמותת האימוץ. בגאווה ניכרת הראו לו צילומים וסרטונים של אושרת, תיארו לו עד כמה היא מתפתחת יפה, תופסת ומבינה כל דבר ומדברת היטב. הם הציגו לו כמה ציורים, מאלה שהעניקה להם מדי יום שישי בארוחת הערב המשפחתית. לא רק ציורים, גם להופעות של שירה וריקוד הם זוכים.

חיוך של שביעות רצון התפשט על פניו של וולובסקי.

‘אני שמח בשבילכם, כל אימוץ שמצליח הוא בשבילי אושר גדול,’ אמר וניקה את זגוגיות משקפיו. ‘תראו, אנו מציעים לכם אימוץ מיידי של בן.’

רז ונורית תלו בו מבטים מופתעים.

‘כן, אימוץ מיידי של בן. נסעתי פעמיים לבית היתומים כדי לבדוק את התינוק. בפעם הראשונה, לפני ארבעה חודשים, הוא היה חולה בדלקת אוזניים קשה, ולא הייתה להם אנטיביוטיקה בשבילו. קניתי אנטיביוטיקה לעשרה ימים, והם דיווחו שהוא החלים, אך עד שהוא החלים כבר חזרתי לארץ. למרות מחלתו הוא יצר קשר עין וגילה עניין בצעצועים. הראייה שלו תקינה. בדיקת הדם הראתה שיש דלקת, אך אין לו מחלות זיהומיות כמו צהבת, איידס ושאר המחלות. יותר מזה לא התאפשר לבדוק. הוא יפה מאוד. יש כמה ילדים יפים שם, אבל הוא בולט במיוחד. עיניים ירוקות, לחיים עגולות, שפתיים עבות, חמוד מאוד.’

‘כן, עדין מאוד, ילד מקסים,’ אמרה נורית בהתרגשות למראה התינוק שבצילום. רז הביט בצילום ונתקף כמיהה עצומה לחבוק בן בין זרועותיו.

‘זה בית היתומים שבו הייתה אושרת?’ שאלה נורית.

‘לא. זה בית יתומים אחר, גדול יותר, בבוקרשט.’

‘ומה היה בביקור האחרון?’ שאל רז בענייניות.

‘בדקתי אותו לפני חודש. שוב הוא היה חולה. הפעם בברונכיט. שוב קניתי עבורו אנטיביוטיקה. בית היתומים הזה די עלוב, לא מחממים מספיק או שמחממים יותר מדי. נראה שהוא ילד חולני. קשה לי לומר משהו על ההתפתחות שלו. הוא היה חולה, ושוב לא הצלחתי לאבחן אותו.’

נורית ורז הביטו בעניין רב בסרטון המצולם. הקטנטן הניע את ידיו בתנועות שמשמעותן, כפי הנראה — קחו אותי, אני רוצה חיבוק, אני זקוק לאהבה. אולם היה משהו מטריד בתנועותיו, הן היו נוקשות וחזרו על עצמן שוב ושוב ללא שינוי, כאילו הוא שרוי בטקס חזרתי בעל משמעות נסתרת.

‘התנועות המשונות האלו, זה מוזר לי,’ התפרצה נורית בתום רגע של שתיקה. ‘מה דעתך על התנועות האלו?’

‘בהחלט תנועות חזרתיות,’ חיזק הדוקטור את דבריה, ‘קחו בחשבון שמחסור ביחס אימהי הוא קשה מאוד. התינוקות המסכנים האלה זרוקים שם, ואף אחד לא מתייחס אליהם באופן אישי. בקושי מדברים איתם. הם מפתחים תנועות חזרתיות כדי לפצות על החסך הנורא הזה. אתם צריכים להחליט עכשיו אם אתם מאמצים אותו או לא.’

‘לאמץ מיד זה מצוין. חוסך לנו המתנה מעצבנת,’ אמר רז.

‘למה האימוץ מיידי? מה הסיפור?’ תבעה נורית לדעת.

‘הייתי שמח בעצמי לדעת,’ נאנח הדוקטור. ‘הצוות שם אינו מוכן לפרט יותר מדי. הם אמרו לי שאנחנו מוכרחים למצוא לילד הזה משפחה באופן מיידי, ולא יבוטל חוזה ההתקשרות של העמותה עם בית היתומים. אני אפילו לא מנסה לנחש מה הסיבה, אך זה המצב כרגע. ניסיתי לבדוק אותו אך זה לא התאפשר. מכל המשפחות המועמדות לאימוץ, אני חושב שאתם תתאימו לו ביותר; אתם בעלי ניסיון מצוין באימוץ. לא הייתי רוצה שהילד הזה ילך למשפחה שלא התנסתה באימוץ. אז מה אתם אומרים?’

שתיקה.

רז ונורית הביטו שוב בצילום והתלבטו.

‘זו החלטה קשה,’ סיכמה סוניה, נציגת העמותה, ‘היתרון הוא שמדובר באימוץ מהיר. החיסרון הוא שמצבו ההתפתחותי לא ברור.’

רז ונורית הביטו זה בזה.

ההתלבטות הייתה קשה ביותר. הרבה היה מוטל על כפות המאזניים, והחוסר במידע, אי-הוודאות והסיכון היו הרי גורל.

שוב שתיקה.

האוויר נעשה סמיך ומחניק. רק נשימותיהם הכבדות נשמעו בחלל החדר.

הם הביטו שוב בצילום ובסרטון. מבטו המשתומם של הפעוט הנטוש ריגש אותם. עורו הבהיר ועיניו זהרו אליהם בבקשה עצורה ללטפו, לנשקו.

‘מתי אפשר לנסוע לקחת אותו?’ שאל רז. הוא הרגיש שהוא מזנק ממקפצה גבוהה מאוד לבריכת מים קפואים, ליבו קפוץ מחרדה, מצפה רק שהרגע הנורא והמפחיד יחלוף במהירות, שגופו לא יתנפץ בחבטה עזה, שהמים לא יהיו קפואים מדי, שהוא יעלה מעל פני המים ויתחיל לשחות במרץ. נורית הביטה בו בפליאה, איזה זינוק, איזה אומץ, איזו יכולת החלטה מהירה, אפילו לא הספיקו ללבן ביניהם את הדברים.

‘אבל…’ ניסתה לומר.

‘אפשר לנסוע כבר מחר,’ קטעה אותה סוניה.

pic

 

‘מחר’ הייתה מילת מפתח בתחילת היחסים שלהם, אשר החלו בערב אחד באולם הריקודים באוניברסיטת תל-אביב. שניהם הגיעו לאולם גדוש בסטודנטים, לערב ריקודי שנות השישים, מוזיקה קצבית, אורות מרצדים ועיניים מחפשות. מבטיהם נפגשו, והיה איזה זוהר במפגש המבטים, זוהר מיוחד ורוטט, זוהר שהניע אנרגיה עצומה. רז ניגש להזמינה לרקוד, ובטרם שאל היא כבר קמה לקראתו, אחזה בידיו, והם נסחפו לריקוד פסדובלה עליז. תנועותיהם היו מתואמות, חוש הקצב שלהם היה מדויק, גם בריקודים המהירים ביותר הצליחו לבצע את הצעדים הנכונים בתזמון הנכון. הם המשיכו לרקוד יחד במשך כל הערב, חשים זה את שריריו של זה, את הגמישות, את חלקלקות העור, את הזיעה.

‘מה שמך?’ הוא שאל כשהתנגן טנגו איטי ושקט. הם פתחו בשיחת היכרות, אף שחשו כי הם כבר מכירים היטב.

‘אראה אותך מחר?’ שאל בסוף הערב.

‘מחר? כן, מחר. ניפגש גם מחר,’ היא ענתה ועיניה נצצו. ההתחשבות שלו, ההדדיות והאמון שנוצרו ביניהם, הביטחון הפנימי שקרן ממנו — משכו את ליבה. רז התלהב משמחת החיים הקופצנית שלה, מצחקוקיה המשעשעים וממבטיה — לעיתים ממוקדים, מרוכזים, לעיתים מהורהרים ולעיתים מפתים.

מאז כל מפגש שלהם הסתיים באותה השאלה: אראה אותך מחר? ובתשובה הידועה: ברור שניפגש מחר. מחר גרר מחר ועוד מחר, ולמעשה מאותו ערב דבקו זה בזה בטבעיות ולא נפרדו יותר. חודשים אחדים חלפו עד שהחליטו: מחר נשכור יחד דירה, ולאחר מכן: מחר מחליטים על מועד החתונה. מחר הוא יום חדש ונקי, ובכל מחר טמונות אפשרויות קוסמות וקסומות. צעירים היו, ובשעון החול של חייהם היו הרבה מאוד ימי מחר, ויפה היה העתיד שציירו לעצמם. לא הייתה זו אהבה הדומה לפריחה של פרח חד-עונתי, מסעיר ביופיו וקמל במהרה, אלא לצמיחה בוטחת של עץ רב-שנתי, שורשיו נטועים היטב בקרקע, גזעו זקוף וחזק, ושפע של פרחים צבעוניים מבצבצים בין עליו.

pic

 

רני הקטן הגיע לביתם, עטוף בשמיכה תכולה ובשפע אהבתם. פניו היו מעוצבות בעדינות, אף סולד, פה רחב. כל מי שהביט בו השתאה למראהו. היה משהו מיוחד בפנים הללו, יופי נדיר ופגיע, כמו פניה של פיה מהאגדות. גופו היה קטן וצנום יחסית לגילו, ועצמותיו הבולטות נראו שבריריות. בימיו הראשונים בביתו החדש גילה מעין אדישות מתגוננת לסובב אותו, מדי פעם הבליחו מבטים תמהים וחרדים משתי עיניו הירוקות, כאילו נרתע ממציאות חייו החדשה. נורית ורז העניקו לו מרב תשומת לב וניסו ליצור איתו קשר חם. לעיתים חשו שהוא נקשר אליהם ולעיתים שהוא מתעלם מהם. נראה היה כי נוכחותם לא ממש ברורה לו, כאילו הוא מוקף באיזו אטימות שקשה להבקיעה. רק המאכלים הטעימים שהוגשו לו הפיקו ממנו תגובות של הנאה. היה בו משהו בלתי מפוענח ובלתי חדיר, מתעתע, מתקרב ונסוג.

אושרת הפתיעה בתגובתה לכניסתו של האח החדש למשפחה. כבר ביומו הראשון בבית היא טיפסה אל מיטתו, נשכבה לצידו ודיברה אליו מילים רכות שנשמעו כמילים ברומנית. ‘ליניסטה, ליניסטה, שקט, שקט,’ לחשה לו. הוא הביט בה כמבין, דחף את פניו אל חיקה ונרדם כשחיוך קל על שפתיו.

רז ונורית השתאו לנוכח החיבור המיידי שהתהווה בין השניים, כאילו איזו הוויה רומנית משותפת חיברה ביניהם.

רני הקטן, במקור שמו היה סטפן, נמסר לבית יתומים בגיל ארבעה חודשים בלבד, חיתולו ספוג בשתן, ובגדיו מסריחים מריח בירה.

רני היה ילד שישי לאם בת ארבעים ולאב בן חמישים שחיו בעיירה קטנה באזור בוקרשט. האב היה פועל פשוט והאם עבדה כמלצרית. הם חיו בדלות רבה. לאחר מותו של האב מדלקת ריאות הידרדר מצבה של המשפחה הענייה, ושלושת הילדים הצעירים נמסרו לבתי יתומים. האם מוכת היגון חתמה על מסמך המאפשר למסור אותם לאימוץ. את כאב ליבה ואת צער הפרידה מבעלה ומשלושה מילדיה היא הפיגה בשתיית בירה. ילדיה הגדולים יותר נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ולעיתים אף קיבצו נדבות ברחובותיה הקרים של בוקרשט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיבור נדיר”