אשר לייב, 'תשע אצבעות וחצי', סימן באצבעו הקטומה את האות אל"ף. "מה זה?" שאל בקול קשה בפעם השנייה. שלמה זלמן […]
ספר זה הוא תוצר של אהבה גדולה. אהבה לסיפורים מרתקים, כאלה שהשומעים אותם יושבים מול המספר במבט בוהה מבלי להעז למצמץ. הם מנסים להתעלם מכל רעש רקע קל שבקלים כדי שלא להפסיד חלילה פסיק ותג, וכשמגיע סוף הסיפור נפרש חיוך גדול ולא רצוני על פניהם, והינה הם מוכנים לשמוע את הסיפור הבא.
כשנדבקתי באהבה זו לא ידעתי שהיא עוברת לאורך דורות רבים במשפחתי. אבי זיכרונו לברכה היה מרתק אותי, את אחיותיי ואת אחיי בסיפורים כאלה. סבי גם הוא היה כזה בדיוק, כפי שמעידים כל דודיי ודודותיי, שגם הם ניחנו באותה תכונה. וזקני המשפחה טוענים שגם אביה של סבתי ידע לרתק את שומעיו בדיוק כך. ללמדכם שהתורשה הזו הגיעה אצלנו משני צידי המשפחה.
האמת ניתנת להיאמר, בצעירותי לא ידעתי לתת לאהבה הזו שם. קראתי לה “כושר שכנוע”, ובהתאם לכך בחרתי לי מקצוע של עורך דין. את אהבתי חסרת השם תיעלתי למקום שמתעלים אותו עורכי דין, והייתי מרוצה מעצמי עד שנמאס לי. למזלי, אשתי הכירה אותי יותר משהכרתי את עצמי. היא ידעה לקרוא לאהבתי בשמה הנכון, ובדרכה המיוחדת לא אמרה הרבה, אלא פשוט העניקה לי מתנה ליום ההולדת ה”כך וכך” – קורס מורי דרך.
זו הייתה חוויה מעצימה, שנייה רק לבית הספר לטיסה, שאותו סיימתי כמה שנים קודם לכן. לפתע הפכו כל שברי הידע שאספתי לאורך השנים מפה ומשם לפסיפס אחד שלם וצבעוני, שונה לחלוטין מכל מה שלמדתי (וגם אתם) בשיעורי ההיסטוריה.
ואז התחלתי לכתוב. בכל שבוע כתבתי ופרסמתי בפייסבוק (“אפליקציה של זקנים” כך קוראת לה בתי הצעירה) סיפור שהתייחס לאותו שבוע מסוים על פי תאריך האירוע שאירע בו. סיפורים קצרים, שבע מאות עד שמונה מאות מילים לסיפור, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, לעיתים משעשע, לעיתים מזעזע, לפעמים מרומם ולפעמים מקומם, אך תמיד תמיד תמיד אמיתי ומדויק. לא המצאות אלא עובדות, וכולם יחד מרכיבים את אותו פסיפס אנושי של מי שהיו כאן בתקופה שרובה קדמה להקמת המדינה. תכננתי להוציא חמישים ושניים סיפורים על פני שנה אחת, אבל כשהסתיימה השנה כתבו לי קוראיי שאת הפרויקט הזה אני חייב להמשיך. וכך, במקום להפסיק לכתוב, הוספתי גם פודקאסטים לחובבי הז’אנר…
ספר זה מכיל כשליש מהסיפורים שכתבתי עד כה. בחרתי אותם כמעט באקראי, ואם מספיק מכם יאהבו אותם, יהיה גם ספר המשך. אל דאגה, החומר כבר כתוב.
רוב רובם של המקורות ששימשו אותי התפרסמו באינטרנט. את מיעוטם אספתי מספרים ששאלתי מהספרייה הלאומית. כאן כמובן מגיעה הסתייגותי הבלתי נמנעת: אינני יכול לערוב לכך שכל מידע שהתפרסם היה נכון. אני רק יכול לערוב לכך שהמקורות ששימשו אותי התפרסמו ולא המצאתי דבר. לפיכך אני מתנצל מראש מעומק ליבי מכל מי שסבור.ה שזכרם של הקרובים לו.ה הוצגו שלא כראוי.
בסופו של כל סיפור צירפתי קישור לאתר שבו כתוב הסיפור ואפילו מוקלט כפודקאסט במסגרת שיתוף פעולה שלי עם קבוצת ‘אבני מורשת’. אתם מוזמנים להגיב על כל סיפור, לטוב ולרע, ככל העולה על רוחכם. אני מבטיח להתייחס לכל ההערות, לתקן כל טעות שתימצא, ולהודות לכם בחום על עצם המעורבות.
והינה הגענו לשלב התודות.
כמובן לזוגתי שתחיה, על שזיהתה נכון את אהבתי וידעה לתת לי את הדחיפה הנכונה במועד הנכון, ועל כך ששמעה ראשונה כמעט כל סיפור עוד לפני שנכתב וידעה לפסוק לפעמים “לא מעניין” ולשלוח אותי למקצה שיפורים.
לחברי “קבוצת הקידוש” בבית הכנסת שהיו מתאספים באדיקות לשמיעת הסיפור השבועי בכל שבת אחרי התפילה, ובמיוחד למי מהם שהיו מעירים לי הערות מאתגרות והביאו בכך לדיוק הסיפורים.
לאלפי חבריי בפייסבוק שכיבדו אותי בלייקים לרוב ובהערות חיוביות ושליליות. מכולן למדתי והפנמתי.
לכל מי שנדנדו לי בהודעות ווטסאפ בסגנון של “נו, מתי הספר?” אז הינה הספר, הירגעו.
ותודה אחרונה להוצאת ניב שהעמידה לרשותי אנשי מקצוע נהדרים, שהיה תענוג לעבור איתם את התהליך שתוצאתו לפניכם.
קוראים יקרים, אני מאחל לכם קריאה בהנאה צרופה.
ירושלים, מרץ 2026.
אין עדיין תגובות