החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בגד מאש

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 182 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

88.00

רכשו ספר זה:

סטודנטית ירושלמית נלכדת בקסמיה המעוררים של אישה כריזמטית, ההולכת ומאבדת את ראייתה ושוכרת את שירותיה כקוראת. האינטימיות האפלה הנרקמת בין השתיים עתידה להוביל דווקא את מי שנקראה להשאיל את מאור עיניה אל מעמקים של חושך, שספק אם תעלה מהם.

אישה מאשפזת את עצמה מרצון עם אימהּ הדמנטית, פורשת אל פרישותה. בהדרגה היא ממוססת את קיומה

אל השִכחה והאין שהיו ביסודו מעולם. שתי הנובלות המרכיבות את ספרה החדש והמסעיר של מיכל בן־נפתלי מציבות שתי עלילות של אהבה בין נשים. כמו גיבורות הסיפורים, גם הנובלות שואלות זו מזו אור וחושך, עוצמה וסוד. שתיהן מספרות על יציאה מסיפור אחד, כתוב עד מחנק, וכניסה חשאית לסיפור אחר, לסיפורה של אחרת; לחיים שרישומם החומק נלכד בכוחה של ההתמסרות.

בגד מאֵשׁ הוא ספרה השביעי של מיכל בן־נפתלי. ספרה הקודם, 'המורה', זיכה אותה בפרס ספיר.

מקט: 2792153
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סטודנטית ירושלמית נלכדת בקסמיה המעוררים של אישה כריזמטית, ההולכת ומאבדת את ראייתה ושוכרת את שירותיה כקוראת. האינטימיות האפלה הנרקמת בין […]

לפני כמה שנים, כשנברתי באחד הארגזים החתומים שנישאו עימי מדירה לדירה מן הימים שעשיתי בירושלים, צצו לקראתי גזרי עיתונים מן השנים 1986-1983 וכרטסת שבה הועדתי למשמרת בדקדקנות יבשה ביקורות ומאמרים ספרותיים. בדיעבד חמקו ממני מניעיי. מי שכמוני גנזו פעם חדְשות עיתונים וחשו אותו רפיון רוח עם פתיחת הארגזים עשויים להבין לליבי. מן הסתם גם הם חשבו שאינם מספיקים לחיות במלוא מובן המילה את ההווה שלהם, או אולי נשאבו כליל בעולמם וחשו כבר אז ביתר תוקף במועקת הזמן החולף ביעף. מן הסתם גם הם רצו להקפיא ממדי זמן שלא הייתה להם שהות לחוות וקיוו לשוב אליהם ביום מן הימים כדי לחלץ מהם מפתח לפענח את מה שהתחולל סביבם ואפילו אותם עצמם. ואולם לא זו בלבד שהאוסף הזה, שנחשף עכשיו בקלונו כשרירותי עד אבסורד, לא הסיר את השריון שעטף אותי באותה תקופה, אפשר שבסופו של דבר ציית גם הוא ליצר מחיקה, כאילו במקום לחתור אל אָטום האמת הערמתי חידה נוספת על גבי החידה ההיא. הצצתי בשתיקה דהומה בכותרות העיתונים: ישראל בשלה לפשיזם; דוח ועדת כהן אחרי מלחמת לבנון; בגין סגור ומסוגר כבר ארבע מאות יום – לאחרונה נראה יוצא מבית החולים שערי צדק לאחר ניתוח בדרכו הביתה; ואפילו: ביקורת הטלוויזיה של השבוע מאת הדה בושס. ליאורה אהרונוב, שעימה חלקתי פעם את עקרון האספנות שלי, סיפרה לי שסבָּטו יעץ לבורחס באחת משיחותיהם שמוטב לקרוא בעיתון פעם בשנה או פעם במאה, כשקורה משהו ממש חשוב, כמו ״מר קולומבוס גילה זה לא כבר את אמריקה״. ״מה את מנסה לומר לי?״ שאלתי. ״שתשקיעי את האנרגיות שלך בדברים הנכונים.״ ״מהם הדברים הנכונים?״ ״אֶת זה תצטרכי להחליט בעצמך.״ ״מהם בשבילך?״ התעקשתי. ״אני עוד לא יודעת,״ אמרה במבוכה, ״באמת.״

עמדתי לעבור שוב דירה והייתי נחושה להיפטר מן המשקל העודף של כל אותם עיתונים, חוברות, אלפי דפים כתובים ומודפסים וכרכי ספרים שלא פתחתי יובלות, שהלכו ותפחו מִצְבירי אבק והעיקו עליי כדרך ללא מוצא. שיכורה מעצם אפשרות הפקרתם חדלתי לעקוב ברגע מסוים אחרי מה שזרקתי, כאילו אין לזה סוף ומה שאני משליכה החוצה, ביסודו של דבר, אינו מעלה ואינו מוריד. הרקתי מסות של נייר לתוך שקיות אשפה, כרעתי תחת ארגזי קרטון, טיפסתי לדירה החדשה ששכרתי וגלשתי למטה כשׂשׂה אלי קרב, מתמסרת לתשוקה להניח את עֲברי לגורלו בין שיניה הטורפות של משאית הזבל מבלי להותיר שיירים. באחת הגיחות למטה, בדיוק הופיעה המשאית. שני פועלים דילגו למדרכה והשליכו את הארגזים פנימה. אחד מהם בלש בדריכות אחר פרטי החומרים שכבר חוללו במכונה לפני שהחלה לגרוס. הייתי בדרכי לכיוון חדר המדרגות כששמעתי את קולו. הוא שלף מן המשאית אלבום תמונות, ״את בטוחה שאת רוצה לזרוק את זה?״ קרא לעברי. הסתובבתי והתקרבתי באי־רצון. בתוך האלבום היו תצלומים של ליאורה ושלי. נטלתי אותו לידי נרעשת (לחשוב שאפשר להיפטר מזיכרונות כמו שנפטרים מלכלוך). בצד הפנימי של הכריכה ליאורה רשמה את המילים ״בכנות רבה״, מסוככת במטבע לשון רשמי ומרוחק על פרץ משאלה נדיר להשאיר עקבות. שבתי לדירה ורוקנתי את כל הארגזים שנותרו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי.

כשסיימתי לכתוב את עבודת המאסטר שלי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית על וידויה של עמנואל (מנו) פנסון, שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה השש־עשרה, ליאורה כבר לא הייתה בין החיים. כתבתי לזכרה הקדשה מוצפנת, לל״א, מנציחה את שמה בראשי תיבות כמו פרטיים המופנים ככלות הכול רק אליי. רציתי להותיר ברבים רמז מוסווה, שגם אם הניח מחשבה תחילה, הגיח מתוכי בחטף ועתיד היה להסתתר אפילו מפניי, שכן הסתכנתי בכך שהמחווה תיהפך לריקה ושברבות הימים לא תהיה נפש חיה, כולל אני עצמי, שתוכל לזהות את מה שהיה בה. ייעדתי לליאורה תפקיד משני בשולי חיי, חשוף לעיניי בלבד, לאותו חלק ממני שכאילו כלה ונגוז עימה, ושעשוי היה לצוף פתאום רק בשל אותה שכבה רפלקסיבית סמויה מהעין, המלווה אפילו את אותם אירועים שאך נדמה לנו שחווינו באטימות מסוימת, או שהתאמצנו למהר מהם והלאה. לימים עתידים מישהו או מישהי שהבזיקו בצידי הדרך לגלם ואף לתמצת עבורנו תקופה ואולי מעבר לה, מהות החורגת מכבלי הזמן. אני קְרבה עכשיו לגילה של ליאורה במותה ונדמה לי שגם לפניי לא נותרו עוד שנים רבות. צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה. לא הבאתי לעולם ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה. אלא שהיא, במהלך אותם חודשי חורף של היכרותנו שבהם הלכה והתעוורה, ביקשה להיכנס לאותם פרוזדורים, לפתוח את אותן דלתות, לתלות את מעילה על אותו קולב, לשבת על אותם כיסאות, לישון על אותה מיטה, חוששת, בחרדת העלטה שהשתררה עליה, שללא החזרה תהיה נידונה להיוותר בישימון הלא־כלום. האם כשתחדל לראות תחדלנה גם דמעותיה, שאלה אותי ערב אחד, עורה המחוטט אפור מתמיד.

היה לה מבנה מוזר, לדירה. יחד עם שתי הדירות הצמודות אליה היא שרטטה אפשרות לקומונת שכנים בצורת חית, שנענתה באיפוק מעשי בליבה הפעור, בגינת הפרא המופקרת ששימשה אותנו בחודשי הקיץ והסתיו למתיחת חבלי כביסה בין הגזעים הנטויים של שני האורנים ולמבוכת תליית הבגדים המשותפת. גגה של החית והרומח המקביל לזה שהוצע להשכרה היו מאוכלסים בבעלי הבתים הוותיקים שנכנסו לגור בשנות החמישים ונשארו גם אחרי עזיבת הילדים. כל אימת שפניתי מהרחוב אל השביל המוליך אל הרומח האחד, חציתי בתוכי את המחנק שהשרתה עליי עצם הכניסה כדיירת זמנית לבית סְפוג נוכחות מצטברת של בעלים ושוכרים קודמים. היה עליי להתגבר על הדחף לסגת מכל אותם גופים שעדיין הצֵרו על מרחב שפעם באמת היה שייך למישהו, שהארונות האלה היו ארונות ילדותו ובמראָה העמומה שב ובחן את פניו ועל הכיריים שהעלו חלודה בושלו ארוחותיו ובאמבטיה הקלופה, בין הקירות הטחובים חרוצי החורים, רחצו הוריו המזדקנים שנים אחרי שעזב את הבית והניח לחייו להתפוגג בהדרגה מן החדרים כדי שיוכל יום אחד לרוקן את המקום מתוגת המשפחה ולהפקידו בידיים זרות, ואולי אפילו להניח לאחרים לעשות עבורו את המלאכה שתתפור לדירה היסטוריה חדשה של בריתות חפוזות ותקל עוד יותר את הפרידה המוחלטת ממנה (עם השנים למדתי שיש המזדרזים למכור את דירת ההורים, ויש המחכים שנים לפני שיָעזו אפילו להשכירה ומותירים אותה ריקה בלי לגעת בה, ושההבחנה הזאת עוברת בין תושבי הערים; תל אביבים מקדימים למכור, ירושלמים וחיפאים ממתינים ואז משכירים, גם אם מזמן עקרו מן הבית ונדדו למרחקים). את הדלת פתחה לי אישה גרומה, שהציגה את עצמה כגברת כריסטין. טעיתי לזהות בה סוכנת תיווך. היא דיברה באדיבות עניינית במבטא ערבי נוצרי והניחה לי להתרשם מן הדירה לבד, כשהיא קופאת לצפות בחלון המטבח הפונה אל החצר. החדרים לא התפצלו ממסדרון כדי להבטיח את הפרטיות היחסית של יושביהם, אלא רדפו זה את זה בלא פרוזדור בקו אדריכלי רצוף וחסר דמיון, תחילה המטבח במבוא, עם שרוול האמבטיה שנשלף מתוכו, ולאחריו חדר המשפחה שהוביל לשלושה חדרי שינה, עד למרפסת מקורה ואטומה בצמחייה סבוכה. החגיגיות המאופקת של התקרות הגבוהות האצילה על הבית שקט שנצרם רק עם סיבוב צירי הדלתות בין חדר לחדר. לַסכום הצנוע שביקשו הייתה סיבה: בחדר האחרון הגובל במרפסת ביקשה בתה של בעלת הבית, שירשה אותו לאחר אשפוזה של האם בבית אבות, להשאיר כמה ארגזי ארכיון שהיו שייכים לאביה המנוח. הסוכנת־לכאורה הדגישה שהיא זו שדחקה אותם לקצה, אבל כמובן, אם ארצה להשתמש דווקא בחדר הזה, אוכל להזיזם לחדר אחר, עד שבתה של בעלת הבית תקבע איתי מועד לאיסוף, בלי נדר ובלי לחץ. שכר הדירה הזעום אמור היה לקנות לה שקט נפשי ואִפשר גם לי להתמהמה בבחירת שותף או שותפה, שהייתי צריכה לברור בקפידה בשל אילוצי המבנה והחיכוך המתמיד שכפה על יושביו. החלל היה גדול מדי ומאיים, אך העדפתי לחכות. אורך הרוח שבתה של בעלת הבית ציפתה לו ממני היה נחוץ לי כאוויר לנשימה. החלק של המטבח חוּדש בניגוד ליתר החדרים, שהותירו במבקר, גם אם צולקו בהזנחה מתמשכת, את רושם המודעות והביטחון העצמי של נכס סולידי. ארעיות השהייה בדירה השכורה טשטשה רק לכאורה את ישירות החיכוך עם הרהיטים העירומים של המשכירים שעברו מכאן או הלכו לעולמם: הספה הבלויה ושידת הטלוויזיה, שולחן האוכל והכורסה בחדר האורחים, המיטה הזוגית שרבצה בחדר השלישי לצד שולחן הטואלט והמראה הגדולה שהכפילה את גודלו לכדי חללית סגורה וקרה, מיטות הברזל שניצבו בשני חדרי השינה הנוספים. אבל אולי משום כך הרגשתי מוגנת בין התקרות הקמורות והחלונות המסורגים בפלדה בקומת הקרקע. כבר למחרת השכם בבוקר העברתי את רהיטיי הספורים, ארבעה ארונות ספרים מבמבוק שהצבתי בחדר הקיצוני לצד שולחן הכתיבה, קרוב לדלת, מול חלון שתריסו הפונה לחצר הקדמית פרועת השיחים נתקע וחסם את קרינת האור. זה היה הקטן בחדרים. אהבתי ללכת לקראתו, לסרוק את הבית ברגליי ולמשול באופן זה במכלול. ליד כיור המטבח עמדו לרשותי, מרתיעים במגעם הגס, כלי הניקוי שהשאירו הדיירים הקודמים בעצלות של הרגע האחרון או במחשבה תחילה לסייע לבאים אחריהם, מטליות וסמרטוטים ונייר טואלט שהיו לפתע למנסרה של אינטימיות. קרצפתי באמצעותם את המרצפות המצוירות הסדוקות, העמדתי ספרים וקלסרים על המדפים, תחבתי פנקסים וכרטיסיות למגירות הארונות, הדבקתי גלויות על המתקן הנשלף לעניבות ולחגורות, עטפתי את המדפים בנייר חום מהודק בנעצים ופרשׂתי את בגדיי. תליתי את התצלום הנודע של וירג׳יניה וולף תָחום בפספרטו לבן ובמסגרת שחורה שנראתה כמודעת אבל. נהגתי באדישות ובאפיסת כוחות של פועלת בפס ייצור, גם אם הכרתי בגורליות יום המעבר המטביע את חותמו על דמות החדרים. ידעתי שהצורה הראשונית שאשַווה לבית תחרוץ את אורח חיי בתוכו ולכן כבר הסכנתי עם קיומם של אותם ארגזים שדחקתי באין מקום לחדר השינה הסמוך לחדרי, מקבלת עליי את דינו של מי שחתם בהסכמה על קיום טפילי בביתו של מישהו אחר.

זו הייתה הדירה השנייה ששכרתי בירושלים, וכמו בתחנות רבות בחיי ידעתי יותר ממה אני רוצה ללכת ולא לאן אני רוצה להגיע. השתוקקתי עם עוד צעירים זרים לבוא בשעריה, אך עד מהרה היססתי לקראתה באוטובוס מדי שבוע, בפיכחון הולך וגובר שנמהל בחרדה, מתאמצת כמותו להבקיע בשער הגיא, כיוון שמעולם לא התירה לנו להתערבב בתוכה, גם אם שחררה אותנו לזמן־מה מן החולין הפרגמטיים של השפֵלה. הרגשתי כאילו המטתי על עצמי גלות. את דירתי הראשונה חלקתי עם סטודנט למדע המדינה וללימודי מזרח אסיה שלמד כמוני בהר הצופים. לעת ערב הייתי שבה מהקמפוס וחשה להעתיק בכתיבה תמה את סיכומי הרצאות היום על דפי משבצות ולמתוח קווים ישרים בסרגל. ״אַתְּ כל הזמן קבורה בספרים,״ קבע בתימהון, מורד בשקדנותי השקטה והנוקשה, ובְניסיון להסיט אותי מדרכי, לא למענו, הדגיש, למעני הוא עושה את זה – נהג להיכנס לחדרי תקוף חֵמה ולפתוח לרווחה את החלון והַתריס, כי ״קצת שמש לא תזיק לך. אור, אור, זה מה שאת צריכה,״ נהם, מניח לי להירתע מול הצריבה שפילחה את החלון ולהתחפר בשולחן, נדרכת אפילו כשפנה לשוטט בחדר הסמוך. רק לאחר שיצא מן הבית בטריקת דלת – או שכך היה נדמה לי – הגפתי באיטיות מהורהרת את התריס ובהיתי בספר שעה ארוכה לפני שיכולתי לחזור לעצמי. בלילות, בכל פעם שהנחתי את ראשי על הכר, המתנתי לשלוש הנקישות שפרצו מחדרו בחצות ולקולו של סולן להקת האיגלס, On a dark desert highway, שהזעיקו בביום מופתי את השכן במרפסת הבית מנגד להתריע בתחתוניו שהוא עומד להזמין משטרה. השותף שלי החזיר בתגובה את המחט לאחור, לשלוש הטפיחות הקצובות, והגביר את עוצמת הקול. אינני יודעת מתי השתררה לבסוף דממה, אך כשהודיע לי שהוא עוזב ונוסע להודו, החלטתי לעבור להתגורר לבדי במרחב ניטרלי שלא אנָזף בו. הייתי חדה וזריזה, כמעט דרמטית, בכל הנוגע לתהליך ההשכרה. בִּן יום מצאתי דירה, ארזתי ונמלטתי מהמקום הקודם כאילו טומא.

במהלך חופשת הקיץ של שנת 1987 הכרתי את יוהאן. הוא היה בן יחיד למשפחה פרוטסטנטית מגרמניה שבחר להשתקע בירושלים. הוריו התגוררו בקלן. לקראת תחילת שנת הלימודים העביר אליי את חפציו. ישנּו על המיטה הזוגית בחדר ההורים. יוהאן הפך את החדר עמוס הארגזים לחדר העבודה שלו. בתה של בעלת הבית טרם הגיעה לאסוף אותם ואני נמנעתי מלהתלונן. בסמוך לסמסטר אביב של 1988 פגשתי לראשונה, בנסיבות אחרות, את ליאורה אהרונוב, בתה של בעלת הבית.

אני זוכרת אותה צועדת מוצקה, אפופה, לכיוון הקפטריה של מדעי הרוח, ראשה נטוי הצידה, מביטה לא מביטה באחרים. היא לעסה מסטיק, דחפה אותו אל בין פסי שפתיה וניפחה בועת בלון שנגעה באפה, ניקבה בה חור באמצעות ציפורנה והניחה לבועה להתפוצץ ולכסות ביריעת גומי את חזית פניה העטורות נמשים בהירים. כעת עמלה להסירה, הוציאה את השארית מן הפה וניסתה להשליכה לפח במסדרון, משכה בכתפיה ופנתה אליי, ״אני לא רואה טוב,״ כמבקשת לתרץ הן את הפספוס והן את הוויתור. התברר שאנחנו הולכות לאותו שיעור מבוא לפילוסופיה מודרנית. חברה שלמדה איתי בחוג להיסטוריה והכירה אותה כשומעת חופשית ותיקה הפגישה בינינו. ״אני בעלת הבית שלך,״ הצהירה בספק חיוך מבלי להושיט את ידה. עמדנו אותו יום במרחק זו מזו, מרחק שמיקם אותה לפניי, במדרגה אחרת, ושרצה לומר לי פחות או יותר שעדיין איני יכולה להבין מה זה להיות היא, ועם זאת יש לנו משהו במשותף שעוד אגלה. השושלת שלנו, ניבא לי מבטה הלֵאה, מקבצת את חברותיה כמו שמקבצים נדבות. היה לה חוש ריח מפותח. היא נכנסה לכאורה לטריטוריה שלי והריחה שאני לא מרגישה בה בנוח, כשהיא מתייצבת כאורקל, מתריעה בעצם היותה שאלה החיים וזה מה שהם מעוללים, שכך הם נראים כשלא עושים עסקאות משתלמות ולא מסתתרים מאחורי קלישאה או מוסכמה. אני עוד רואה את גופה הגמלוני המתפשט, כשהיא גוררת את הג׳ינס המרופטים רחבי השוליים על מרצפות הקפטריה, את ממחטת האף הצחורה והמגוהצת ששלפה מדי פעם מכיסה למחות את אפה או את זיעתה, את הסיגריה השמוטה בפיה. זקופה, מתורבתת, חסרת בושה, ספקנית, יכולה להמר על הכול, נכונה להפסיד את הכול. אני רואה את מבטה המחוספס של אישה שמבעה הטרגי טושטש ביד הזמן, ושאי אפשר להערים עליה באמצעות מראית עין.

אותו שבוע הזדמַנּו בשעת בוקר מוקדמת למבואה האפלה והצוננת של האוניברסיטה. ליאורה דווקא חיבבה את האירוניה הקודרת המקופלת בכניסה אל עשן החניון של האוטובוסים, ודילגה כנערה אל המדרגות הנעות, שואבת לתוכה את צחנת הקיטור, מדליקה סיגריה אחרונה לפני השיעור ומתנקזת בצייתנות מנומנמת לתוך תעלה צרה שהובילה אל הלבירינת של הפקולטה למדעי הרוח. ״איך אמרת שקוראים לך?״ ״אנא, אנא באלף.״ טרם דיברתי על שמי. מקורו בשגיאה פקידותית, עם בואם של הוריי מצרפת לישראל ב־1967, שגיאה שצברה בהדרגה ערך סמלי, כמעט מטפיזי. הייתי בת שנתיים, אבל אי־האהדה שרחשתי לימים לאיות שמי לא מנעה ממני לשוב ולתקן איות שגוי ואפילו להקדים תרופה למכה. מבלי לחשוב פעמיים הצעתי שתצטרף אלינו לארוחת ערב שתוכננה למחרת. ההזמנה נפלטה מפי בעל כורחי, זריזה מן החרטה שדלקה אחריה (הצעירה הזאת, כמה היא זרה לי פתאום. אני מתקשה לתאר אותה במידת החמלה הנדרשת. היא לא יכולה לומר מדוע היא עושה מה שהיא עושה, אבל ברור לה כשמש מה עליה לעשות). ליאורה הצטפדה בחומרה ונראתה לרגע מעורפלת, אבל מייד התעשתה והשיבה שתנסה להגיע. כשהודעתי ליוהאן על הזמנתה הוא הגיב בתרעומת. הוא התפלא שלא התייעצתי איתו לפני כן וטען שזה קרוב מדי, מסובך מדי ועלול להעיק עלינו. ״זה בית הילדות שלה,״ ביקשתי להצטדק בשמה, ״והיא משכירה אותו כבר כמה שנים. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה,״ אמרתי וגררתי אותו להרכיב שולחן ארוך משולחנות המטבח וחדר האורחים. למחרת פרשנו עליו מפת כותנה לבנה. כבר מהבוקר ביליתי במטבח חסרת דאגה, מותחת את שעות ההכנה בביצוע מדוקדק ולא מאלתר של מתכונים – תמיד הכנתי אותן מנות – מספרי הבישול של רות סירקיס וקובי בר, שעות שהעדפתי על פני הארוחה עצמה, שאליה הגעתי לבסוף מותשת ואפילו נחרדת מרעש האורחים שהפר לפתע את דממת ההיערכות המדודה לקראתם. ליאורה איחרה בשעה כאילו היססה אם עליה לבוא, אף על פי שבכך גם שמרה לעצמה את הזכות לצאת אחרונה. על פניה הצטיירה שוב אותה הבעה מזוגגת שללא ליווי מילולי נותרה בלתי מפוענחת. היה לי נדמה שכמוני היא אינה מרגישה בנוח, בוודאי לא כאורחת בביתה שלה המוצאת את עצמה נאלצת לפקוד מחדש את חדריו. היא בקושי התייחסה לסטודנטים האחרים, התעכבה להחליף כמה משפטים עם יוהאן לאחר שהצגתי ביניהם, ורוב הזמן רדפה אחריי למטבח כשנפלטתי להצטייד ביין ובכיבוד נוספים. ״כמה שהבית הזה מעייף,״ אמרה אפורה־חיוורת (למדתי בהדרגה לזהות את בני הגוונים של הצבע הזה, אפר קודר, גביש מחוספס, שפלש פתאום לפניה). היא הציצה להרף עין בחדר העבודה שלי, אחרי שהתעקשתי להוליכה אליו, וסתמה מבלי לפרש, ״כאן התגוררה המשרתת.״ לראשונה קלטתי שחדר השינה של ההורים שימש בעצם כפרוזדור מַעבר בשביל בתם ובשביל המשרתת שהיו כפויות לחצותו. ״היא עוד יכלה לעקוף,״ ניחשה את מחשבותיי. ״בגלל המבנה המיוחד של הבית נקבע שלא תישן סמוך למטבח אלא בחדר האחרון. היה לה מפתח לדלת האחורית, שממנה יצאה מדי בוקר לטאטא את השביל ולהביא מצרכים טריים דרך דלת הכניסה. איש לא השתמש במרפסת החזית חוץ ממנה.״ אחרי הפסקה הוסיפה בשמץ מרירות, ״התקופה הפיאודלית במשפחת אהרונוב באה אל קיצה עם השכרת הדירה. לפחות על זה צריך להודות.״ הייתה לי תחושה שאני מציצה באיזושהי אמת שהמתינה לי באזור אחר, לא נשלפת אבל גם לא לגמרי מודחקת. השתתקתי. כשהאורחים פרשו אחרי חצות, היא ביקשה להישאר ולעזור לי לשטוף את ערימת הכלים. יוהאן הציץ למטבח והודיע מבלי לכוון את דבריו לנמענת ספציפית שפניו למיטה. היה עליו לקום בארבע בבוקר לצילומים. הוא היה גבוה יותר מגברים אחרים, שרירי ועמיד כביכול. שמחתי שנשאר על הסף ולא צעד לעברנו. הוא שם בסלון תקליט מאוחר של ברברה בקונצרט בשַאטלֶה וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה. אמרתי לה בטון טקסי שאין צורך בעזרה. היא עמדה מעט קרוב מדי ופסעה על דעת עצמה חצי צעד לאחור, נשענה צייתנית על משטח השיש, הציתה סיגריה ואספה לחיקה צלוחית. ״אני ממש מעדיפה את הקול הצרוב שלה,״ אמרה, והמשיכה, מבלי שדובבתי אותה, שמוצאה מחיפה ושהגיעה לירושלים עם הוריה בשנות הארבעים. הם התגוררו בבית הזה עם משרתת בשם מדלין, ילידת נצרת, שאחותה הצעירה כריסטין סועדת כיום את אִימה בבית אבות. היא עצמה חיה בו לסירוגין עד לנישואיה בשנות החמישים, שעה שהוריה רכשו עבורה את הדירה שבה היא עדיין מתגוררת. ״אני מרגישה כאן זרה מאוד,״ מלמלתי עם הפנים לכיור, ״אני לא מצליחה להרגיש בבית.״ ״אני מבינה אותך,״ אמרה, ״ככה בדיוק צריך להרגיש כאן,״ אבל אז ניסתה לטעון שירושלים היא עיר מתעתעת ובניגוד לרעש הפוליטי שהפך אותה לחולה ומנוונת, היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון כמוה וכמוני. זוהי עורמתה של ירושלים, שבזכותה נעשתה לעיר שלה, ובעצם לקניין היציב והנאמן שיש לה בעולם הזה, שאותו היא אוהבת כמו שאוהבים מישהי, הדגישה כמעט בתקיפות, מניחה לפניי את האינטימיות של משפטיה כמו אתגר או פצע. היא לא מתגוררת בתוכה אלא איתה. קשה לה לעזוב אותה, אמרה, ולו לכמה ימים, כי כל התרחקות מעוררת בה מעין חרדה אפוקליפטית, שמא אם רק תעז לשמוט את אחיזתה, לעולם לא תצליח לחזור אליה אלא בדרך נס. היא דיברה שעה ארוכה, מרווה מדי פעם את שפתיה הסדוקות בכוס יין אדום. עורה המנומש הלבנבן זרח סמוק מן החום ששרר בחדר. לפתע התנצלה על הארגזים בהרימה מעט את קולה. אמרתי לה שהכול בסדר, שאין כל דוחק, הם לא מפריעים לי. למען האמת, התרגלתי לראות בהם חלק אינטגרלי מהדירה, ואף על פי כן, מטבע הדברים צלצלה למחרת השכם בבוקר להודות לי על הערב ולתאם שעה שבה תשגר שליח. הוא הגיע בו ביום ואסף אותם לביתה.

יומיים אחר כך שוב צלצלה וביקשה שניפגש בערב. נדדתי שלושה רחובות במעלה עמק רפאים ופניתי לסמטה שבה התגוררה. יוהאן שמע את ההזמנה הזאת כמו רעש אדמה, כאילו משהלכתי לבקר אצלה, נתתי לה אחיזה ממשית בתוך ביתנו. ״טעות,״ חזר ואמר, ״את תראי שזו טעות.״ גם העתקת הארגזים ממקומם לא גררה אצלו תחושת הקלה אלא משהו כעין ערעור של שיווי המשקל בחלל חדרו. אני מצידי לא יכולתי שלא להיענות להזמנה.

עשרות כיסאות צבאו על דירתה, ליד חלון ההזזה בסלון, סביב שולחן האוכל, ליד הטלפון, הספה, המיטה, הפטפון, במרפסת. גם אם ציפתה להציף את ביתה בקרואים או בנפשות תועות שפגשה בשיטוטיה, נדמה היה שהכיסאות נועדו קודם כול לה עצמה, מפסקים את היומיום שלה בחומרה מונוטונית ואפילו במשמעת, שכן כל פעולה שביצעה דרשה שתסב בדיוק היכן שהיא עומדת, שתנוח ממנה ללא שיהוי, שתחוש בכבליה במלוא העוצמה דווקא כשהיא משוחררת לכאורה מכל עכבה. בחרתי להתיישב על כיסא סמוך לשולחן שעמסה בסיר מרק בצל מהביל, בסלט, בגבינות ובכיכר לחם. ״אני מקווה שתבואי לשבת לידי,״ אמרתי, ״כדי שלפחות נשמור על קשר עין.״ ״קשר עין תמיד יהיה לנו,״ נעצה בי את מבטה המזוגג. התנצלתי שהגעתי בידיים ריקות. היא מזגה לשתינו כוס יין, יצקה מהמרק אל הקערות. ״את עומדת לצאת בידיים מלאות עבודה,״ אמרה, אך כשפתחה לספר במה מדובר, החלו מסתננות לסלון צווחות מדירת השכנים למטה, מלוּות בהטחות אגרופים וברקיעות רגליים. ״אתה שקרן. את כולם אתה מרמה. אותי אתה מרמה. בעבודה אתה מרמה. את אימא שלך אתה מרמה.״ תהיתי אם יפסיקו או שברגע מסוים נחדל לשמוע אותם, וכנראה שהעוויתי את פניי, כי ליאורה אמרה בטון מפויס שהחליקה לתוכו רגש של אחווה, ״אַת שומעת את זה? היסטריה. רק אצל נשים זה ככה. כידוע היוונים ייחסו את המקור שלה לרחם, ועם יד על הלב, לרחם שלי לא היה שום שימוש ראוי לשמו חוץ מזה.״ הטלפון צלצל. קפאתי באי־נוחות. ליאורה הגניבה לעברו מבט והחליטה להתעלם ממנו. הוא נדם לשעה קלה ומשחָזר להתעקש, קמה וניתקה את התקע מהשקע. היא מילאה לעצמה כוס שנייה וגמעה מתוכה באיטיות כמהססת אם עליה להמשיך לשתות. אכלתי מן המרק בשתיקה. ״הוא טעים מאוד,״ אמרתי לבסוף והסתכלתי בה בציפייה. ״דברנית את לא,״ ציינה ספק לעצמה. ביום שלאחר ביקורה של ליאורה נתקלתי באחת השכנות. החורף נכנס, ועל ביטול הווי הכבסים בחצר פיצינו מעת לעת כשנועדנו בשביל הכניסה בדרך הביתה או החוצה. כשיצאתי להריק את האשפה בבוקר, חשה לקראתי שרה מנקין, מנהלת בית ספר לשעבר שהתגוררה מולנו עם בעלה. ייתכן שהבחינה בליאורה אמש, שכן קשר השתיקה סביב משפחת אהרונוב, שעליה לא שמעתי עד כה כמעט דבר, הותר לפתע. היא דיברה בשצף, הזכירה את ההורים, את האב, איש מפא״י נשוא פנים, עובד בכיר בחברת החשמל, ואת האם, גבירה חריגה בנוף הירושלמי, מהאצולה הרוסית, והוסיפה וסיפרה על ליל הכלולות של ליאורה, שאותה הכירה עוד כנערה. עָרכו נשף גדול ובתום החגיגות, אמרה, ״צרחות כאלה כמו שבקעו מפה,״ והצביעה על החדר האחורי שממנו כנראה התפרצו הקולות כאילו יש במיקומם המדויק כדי לתת פשר, ״לא שמעתי מעולם, תאמיני לי, צעקות שנשברו לבכי תמרורים.״ הצל שחלף במילותיה גרם להן להישמע מהוססות, כאילו שימרו מעין דאגה שהופנתה בעבר, וכנראה גם עכשיו, לאו דווקא כלפי ליאורה. ״הבעל היה איש נחמד, סגור, זו הייתה חתונה מפוארת,״ הוסיפה וקבעה. נזהרתי לא לשתף עימה פעולה ותהיתי אם נראיתי מסויגת או דווקא נוחה להקשיב. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשמוע. כעת הזדרזתי ושאלתי את ליאורה מה היא חושבת על מוסד הנישואין בכלל, מוּעקת מהיתרון שהזין את השאלה בלי ידיעתה. ליאורה השיבה שהצורך של נשים צעירות לרַצות גובר על הכורח שהן חשות למרוד, וכך או כך, רובן פורעות את החוב הזה, גם אם יש כאלה, כמוה, שחותמות על כתב הכניעה וחוזרות בהן כמעט לאלתר. מאחר שלא נולד לה ילד עם הגבר שנישאה לו, הוסיפה מרצונה, ומאז עברו שנים רבות, היא זוכרת מעט מאוד, אך נראה שנשארה רווקה גם אחרי שנישאה. ״בסביבה בורגנית,״ אמרה, ״אורח חיים כמו שלי נחשב למופרעות או לאקסצנטריות, ואלוהים, שהוא אבי אבות הבורגנים, גמל לי בגלאוקומה למען יראו וייראו, אות ומשל לעיוורון שלי לחיים הטובים, מה שמביא אותי לסיבה שהזמנתי אותך.״ קווצות שיבה נמהלו בשערה הבהיר, אבל לא ידעתי לנקוב בגילה. אם הייתה קרובה לגילם של הוריי, אורח חייה הרחיק אותה מהם. היא תיארה לפניי בקצרה את הצופן הגנטי של משפחתה הגרעינית וציינה את ההמלצה של רופאת העיניים שלה, ד״ר שמואלי, לשכור סטודנט או סטודנטית לעזור לה בקריאה בתשלום. קולות השכנים גוועו ופינו מקום ליללות חתולים שבאו כנראה מהחצר. יכולתי לשמוע בקולה את הטינה של מישהי שאינה נכה מלידה והנה היא מופרשת כנגד רצונה מהנוהג האינסטינקטיבי של בעלי חיים להימשך לאור, מישהי שעומדת ללקות בנכות נרכשת והיא מבועתת מקריסתן הצפויה של יכולותיה המנטאליות. היא רצתה שנקרא יחד, מאחר שעוד לא יכלה להרשות לעצמה לחצות לגמרי את הגבול בין שני העולמות. לכן סירבה להצעת הרופאה ללמוד לקרוא בכתב ברייל. כשבורחס התחיל לראות, אמרה לי, הוא בעצם כבר הפסיק לראות. הוא הפך לסופר מסיבות פיזיולוגיות ובאמת היה מסוגל לרחף מנטאלית מעבר לזמן ולגוף, אבל היא נאבקה בסיפור אחר. השאלה מה קרה, מה צריך היה לקרות כדי שחייה יקבלו את הצורה שקיבלו עמדה כבר בינינו, וכשהסתכלתי בה – על פי רוב ממרחק, על פי רוב בעמידה – חשתי תמיד את צערה של השאלה הלא־אמורה הזאת. מיעטתי לספר על עצמי, וכשעשיתי זאת התערפל מבטה ודימיתי לקרוא בו מורת רוח או שיעמום (רק אחר כך הבנתי: השיעמום היה תוצאה, לא סיבה). כשסיפרתי על התזה שאני כותבת בחוג להיסטוריה, על ציד המכשפות בעת החדשה המוקדמת, היא גלגלה במוחה ואמרה: ״מרגריט דיראס כתבה שהמכשפות באו לעולם כשהגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו בבית. לא היה להן עם מי לשוחח, אז הן דיברו אל העצים ואל האבנים. ככה זה כשאין עם מי לדבר,״ התרוממה כדי לפתוח בקבוק יין נוסף. ״ההיסטוריון הצבאי ון קרפלד טען בשיעור שמה שהופך מלחמות לאטרקטיביות הוא שגברים אוהבים להילחם ונשים אוהבות לוחמים,״ אמרתי בצדקנות מסוימת. ״אבל השאלה שנשארת פתוחה היא אם נשים אוהבות לוחמות,״ אמרה וספגה בהומור חבטה עזה מזווית השולחן. לעיתים קרובות העיפה סכו״ם, כוסות יין וספלים ובעטה בשוקיי, תובעת במחוות ידה המתזזות חלל רחב, נתקלת בעצמים שלא קלטה מבעוד מועד את קיומם סביבה. ייתכן שנראיתי מובכת. היא הזדרזה להשיב שהאהבה הזאת אינה נתונה, ועל כל פנים אינה מובנת מאליה, בטח לא ביחס לנשים שנלחמות למען השלום, כי גם על זה צריך להילחם. ״אבל מאיפה לעזאזל הוא יודע מה נשים אוהבות?״ השעה הייתה כמעט חצות כשפתחה את דלת הכניסה לשלוח אותי הביתה. רוח צוננת חדרה מפרצת החלון בחדר המדרגות. היא הבחינה בצמרמורת שחלפה בצווארי, משכה את צעיף הצמר שלה מן המתלה, רכנה מאחוריי ועטפה בו את כתפיי. נשמתי לתוכי את אדי ריחה הספוג בעשן סיגריות, מוחזקת, ערה למבטה הנעוץ בי. ״את חוששת ממני?״ קראה לי מלמעלה. ״למה את שואלת?״ הסבתי את פניי לעברה. ״כי כולם חוששים ממני. סליחה. לא הייתי צריכה לומר את זה.״

למדתי היסטוריה ושמעתי פה ושם הרצאות בפילוסופיה. לא דמיינתי שבאמת אהפוך להיסטוריונית. אותה שעה ביקשתי להתמצא בזמן שדווקא כלפיו, לא כלפי המרחב, התכוונן חוש האוריינטציה שלי. רציתי להבין תלאות ותמורות מוחשיות במונחי הסיבות שהוליכו אליהן והתולדות שהשתרשרו מהן, רציתי לדעת בדיוק מה אירע וחשבתי באמת ובתמים שאפשר. עד לשעה שבה פניתי לד״ר סירקין עם הרעיון להמציא דמות שלא הייתה קיימת, עמנואל פנסון, עד שהכרתי בכך שבדיונהּ עשוי להכיל יותר אמת מן העובדות, לא חיפשתי אחר שושלות מדומיינות. בתשתית ההיררכיה שהוטבעה בתוכי מילדוּת נוצק חומר היסטורי מהימן, קרקע ממשית דחוסה שעל בסיסה אפשר היה לנסוק לתובנות רפלקסיביות. אלא שבשנים הראשונות ללימודים כיליתי את מרבית כוחותיי במאבק על עצם גיבושה. בלילות שלפני הבחינות נהגתי להציף את מוחי במידע: הקלטתי את החומר בקולי והלכתי לישון, מניחה לסליל המתנגן לחרות בלא־מודע שלי עובדות קשות על מלחמת הפּוּנים, הקיסרות הגרמנית או צרפת בימי הביניים. כפיתי על עצמי דיסציפלינה קשוחה מבלי להרפות. הייתי מתעוררת שוב ושוב כדי להפוך את הקלטת וקמה בבוקר המחרת הרה בפרטי תאריכים שרוקנתי מיד על דפי הבחינה. זמן מסוים אגרתי ידע שגבר בבירור על כל מה שצברתי בניסיון. טרם חזיתי את היום שבו תשתווינה כפות המאזניים, לא כל שכן את העת שבה ניסיוני יגבר על מה שלכאורה ידעתי ואפילו ימוטט אותו. אבל גם אז, הרבה לפני שהופר האיזון, התקלפו העובדות מחומריותן והותירו מאחוריהן רעיונות מופשטים־מגוף ולפעמים לא־כלום זולת בטנה רכה.

ואז קראתי ברנה דקארט. הוא שקירב אותי מעט יותר לַבּשר של הרעיונות. הוא סיפר סיפור, שגם אם שימש הסוואה לתהום שאליה עמד לצנוח, מנע את הפיכתה של ההתנסות החד־פעמית שלו להפשטה. התיישבתי בספרייה לקרוא בכרך הזעיר של ה״הגיונות״, עקבתי אחרי ההשתלשלות, משתהה על משפטים מהוהים שסומנו והודגשו על ידי קוראים רבים לפניי, שמן הסתם נרעשו כמוני מהתביעה המתריסה של ההוגה לבצע תנועה הפוכה לזו שהורגלנו בה. במקום להורות לי לתעד, לאגור, לאצור, התבקשתי למרוד ולשכוח, להשליך ממני והלאה את כל החליפות הישנות ולהתחיל את הכול מן היסוד. יכולתי לדמיין את דמותו יושבת בבית על כורסה בסמוך לתנור, עטופה בחלוק, נשית, בוהה באש בדממה, מסונוורת מלהבותיה המרגיעות, מרפקיה על הברכיים, מסרבת לצאת החוצה אלא כדי לעשות את ההכרחי בלבד. שיערתי שאין נפש חיה סביבו, שאיש אינו מתגורר במחיצתו. אהבתי במיוחד את העובדה שהרגעים הדרמטיים שהוא מתאר אינם מתרחשים בבגדי עבודה. אהבתי גם את הרצף הקודר של הלילה, השינה, החלום, ההזיה והשד הקוראים לו לשקוע בתוכם, וכשהגעתי למילים ״אשער אפוא שיש במציאות לא אלוה אמיתי שהוא המקור העליון של האמת, אלא איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני״,1 הבנתי שדקארט יודע שהשד שלו הוא שמכניס חיים ותשוקה לסיפורה האנמי של התודעה; הוא שמחדיר את אפשרות התעתוע, את ההטעיה במכוּון ובשגגה; הוא שמשנה פרופורציות, מחליף חלום במציאות, מעוות את הפרספקטיבה; הוא שמסמן את האפשרות לפסוע בדרך סלולה ובכל זאת לסטות ממנה, לקרוס מדעת, או בבלי דעת, בתוכה. כבר אז היה ברור לי שסיפור המעשה המסעיר הזה, טקסט המפתח שהכול רואים בו את ערש הולדתה של התודעה המודרנית, עניינו האמיתי הוא השד. שאי אפשר להפריד בין התודעה לשד כשם שאי אפשר להפריד בין הרנסנס לציד המכשפות. אבל מיהו השד המאיים הזה שעלול היה להביא את דקארט עצמו אל עברי פי פחת; האם דקארט פנטז או שמא השליך עליו מפחדיו? ואם הסיפור הזה הוא אכן האריג הפנימי של ההגיונות שפרשׂ, ואולי של כל ההגיונות כולם, מה זה אומר עלינו, מה זה אומר עליי? עם מי עליי להתעמת כדי לא להיאכל על ידי ספקות? עם מי עליי להיאבק כדי שאוכל ככלות הכול לחשוב? במי עליי להילחם כדי שבאמת אהיה קיימת?

עברו עוד יומיים. נדברנו שאבוא אליה בארבע. היא צלצלה אליי קודם לוודא את דבר התשלום אבל סירבתי בתוקף לקבל שכר. התעקשתי שאלה חומרים שמעסיקים אותי בלאו הכי ושיש לנו עניין הדדי שאי אפשר לכמת אותו בכסף. היא אמרה לי שאינה מוכנה בשום אופן לגזול מזמני והציעה שנחשוב על גמול אחר, אולי תקנה לי ספרים כבקשתי או שנלך יחד להצגות ולקונצרטים. לרעיון הזה נעניתי בלב חפץ. היא פתחה את הדלת עטלפית ותשושה, בקושי שמעה את שלוש דפיקותיי החרישיות, רטנה. כדי שאבין על מה היא מלינה, הוסיפה כי באזור הזמן שהיא חיה בו שורר לילה לפחות פעמיים ביום, פולש לבקריה וטורף את שעות אחר הצהריים שלה כמו קצר חשמלי המפיל אותה למיטתה מובסת. השמיכה חרשה בפניה היבשות תלמים עמוקים. התבוננתי סביבי. תילי העיתונים סולקו מאז ביקורי הקודם, המאפרות העמוסות רוקנו מבדלי הסיגריות, עקבות האפר שצנח על השטיחים בין הכיסאות טושטשו והכיור צוחצח. צינת פברואר היבשה צרבה בחוץ ופלשה לחדרים. ביקשתי לחמם את כפות ידיי בכוס תה בחלב, אך כשניגשתי למקרר נחפזה אחריי וחילצה מידי בנחישות את שקית החלב המקולקל. צנצנות חרדל וריבה מ״1981״ ומ״1984״, בהתאמה, קרצו מירכתי התא, ומשהכרזתי על תאריכי התפוגה העמידה פני מצטדקת. ״קשה לי לראות את התאריכים,״ אמרה. ״אני מקווה שאת לא אוכלת את זה,״ אמרתי. ״אלה צנצנות בעלות ערך מוזיאלי,״ סימנה בידה על הכוסות נטולות הידית שעמדו על המדף. היא הציתה עוד סיגריה והחלה להשתעל, חושפת את צהוב שיניה שהזדקרו כקוביות לגו סדוקות, הזדרזה לכיור המטבח, כחכחה בגרונה וירקה לתוך השקערורית, מניחה את פיה מתחת לברז ומערה לתוכו מים. כשהתיישבנו על הספה בסלון, קירבה לעברנו את תנור הנפט. לא תכננו מראש מה נקרא. הוצאתי את ״קומברה״ מילקוטי והצעתי בחגיגיות שנפתח בפרוסט. ״אין לי כוח לדרמות של הילד הנודניק הזה ועל אחת כמה וכמה אין לי שום סבלנות לאימא שלו,״ אמרה בסמכותיות מרושלת. ״זו הבעיה עם אנשים מבוגרים,״ מלמלתי במרי, ״כל דבר נוגע להם באופן אישי. חשבתי שהתכנסנו לקרוא ספרות.״ שוב צלצל הטלפון. ״את לא רוצה לענות?״ הזדקפתי, מוכנה למהר להשיב במקומה. ״שישאירו הודעה. שום דבר לא בוער.״ המתנו עד שהפסיק. ״אני לא אוהבת טקסטים רגרסיביים,״ המשיכה, ״אבל תקראי את מה שתכננת.״ דפדפתי בספר עד שהגעתי לקטע שחיפשתי. אלוהים יודע למה בחרתי שנתחיל דווקא בְּמארג הזמן הצפוף הזה, רחוק מהלקונות שלי היום וכנראה גם מאלה שלה אז, למה בחרתי להציף את שתינו בזיכרונות הנגדשים של פרוסט כאילו היו זיכרונותינו, או ליתר דיוק, כאילו לא היו זיכרונות העבר שלנו אלא זיכרונות שאולים ממה שעתיד עוד לבוא: ״כאשר מעָבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על־חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון״.2 היא רכנה מכונסת, הציתה סיגריה וביקשה שאקרא שנית. ברגע מסוים נדמה היה שהיא חדלה לשמוע את המילים ומניחה למקצב ולמהלומות הרכות של הצלילים לחלחל לתוך עורה.

הרחוב הראשי לא היה מואר. מעולם לא פענחתי את הקוד של העיר הזאת, לא ידעתי כיצד לשחזר מסלול או לזהות מתי אני חוצה שכונה אחת ונכנסת אל אחרת. הלכתי שעה ארוכה בכיוון ההפוך והיססתי בצומת רחל אימנו אם להמשיך לתעות, לרגעים רציתי להיעלם למשך שארית הלילה. כשנכנסתי לבסוף הביתה, חיכה לי יוהאן במטבח, כחוש ושרוף מיום של שוטטות בעיר, ידו מחטטת בזקנו האדמוני המדובלל. ״לא עונים אצלה לטלפון?״ שאל בזעף. ״אין לי מושג למה היא לא מרימה את השפופרת. נדמה לי שהיא מעדיפה לא לדבר בנוכחות אחרים,״ השבתי מתוחה כנושאת באחריות לגונן עליה. ״היא בטח לא חשבה שמישהו מחפש דווקא אותי. מה היה כל כך דחוף?״ ״רציתי שנצא לאכול בחוץ,״ אמר באותה נימה. ״לא אכפת לי,״ אמרתי, ״אפשר לצאת ואפשר להישאר.״ ״אוקיי, אז בואי נצא.״ נכנסתי למקלחת והתמהמהתי יותר מהדרוש, וכשיצאתי לבסוף רחוצה ומאופרת לכיוון הדלת, הוא חסם אותה בגופו. ״מה העניין?״ שאלתי. ״העניין הוא שלא אכפת לך. לפעמים נדמה לי שאת רוצה שגם אני אבוא ואיעלם כמו האורחים שלך, שבסופו של דבר תישארי לבד בבית לאסוף את הכלים. זה לא הולך ככה,״ הוא גרר את עצמו אל הספה בסלון. ״אל תתנשא עליי,״ אמרתי, תוהה מה הצית אותנו ככה. ״אני לא מתנשא. אני רק מספר לך מה אני מרגיש.״ התיישבתי לידו וסובבתי את מבטי בחלל החדר ריקה ממחשבה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להימנע מעימות. הנחתי את ידי על ירכו. הוא אסף אותה בכפו החמימה ואמר מפויס שבעצם צלצל לבשר לי שקיבל תקציב מן הקרן הגרמנית לקולנוע להשלמת הסרט שלו ורצה שנלך לחגוג, מפלס לנו בעדינות דרך לפצות על חוסר הנוחות המשותף בנחמת הגוף. הסרט שעבד עליו היה פרויקט נמשך של צילומים בסביבות הכותל בשעות הקטנות. בשבוע שבו נפגשנו במהלך הקיץ ארז בצידנית בקבוק יין, כוסות, זיתים וכרך של הברית החדשה עטוף בבד כספר בראשית בכיתה ב׳ וביקש שאצטרף אליו למסע לילי אל חצר תצפית הכותל. חזינו במאות צללי מתפללים חגים ורוקדים ברחבה, חמושים בספרי תורה שנראו מרחוק כאותם גבעולי דורה דקיקים המנוענעים בסחרחורת לכל הרוחות במיסה השחורה, וכשהוא מזג לנו כוסית וציטט מספרי דברים ומתי, ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי יהוה״ (הוא ישן עם הברית החדשה על השידה שליד המיטה, הרגל שגרם לי להרגיש כאילו אנחנו מתגוררים בבית מלון), ידעתי שביקשתי את הזרות שלו לטשטש בה את הזרות שלי, אולי אפילו מפניי. אותו לילה ידעתי גם שזהו קשר בר־התרה שמשכו קצר. בחושיי הכרתי שיום אחד אצא לדרך אחרת, שעשויה לפי מידותיי, ושיהא עליי ללכת בה לבדי, ללא בן לוויה. יוהאן היה רוחני, פרוטסטנטי, מעודן, נישא בכוח האמונה ממקום למקום, מסוגל לתרגם אי־נוחות למעשה ולנתק את עצמו מהמוכר. אבל אצל אנשים חילוניים כמוני מעט ריטואלים הצליחו באמת לחצות את מבחן הזמן. הקמתי לנו אוהל, ערוכה לחלץ את יתדותיו ללא הודעה מוקדמת, לקפל את היריעות ולעבור הלאה. ואף על פי כן, עניין החוזר ומפתיע אותי, גם בארעי יש משום כובד, הארעי כמו שהכרתיו אינו קליל. התרוממנו מהספה וירדנו חבוקים לעמק רפאים, לכיוון הסינמטק. אכלנו ארוחת ערב וחזרנו למיטה. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי. לא נשאר בי זכר ממה שעשינו בשעות שחלפו, שום רוגע לא פשט באיבריי. יוהאן היה אפוף שינה, ראשו מוטל קרוב אליי, ערוי אינפוזיית אהבה שהאמין לה למשך־מה. נבהלתי כמה חשוף היה, חוששת שמא עיניי היודעות תערנה אותו כמו דקירות סכין. שכחתי לסגור את חלון חדר העבודה. רוח שורקת סכסכה את ענפי הדקל שגהרו על החצר הקדמית ועל הכניסה לשביל ופרעה את ניירותיי. קמתי מהמיטה והתגנבתי חרישית למטבח להכין לי כוס תה ולנסות להתקדם בתזה. לפעמים נהגתי לעבוד בלילות ולשקוע במיטה לתרדמה עמוקה לקראת הבוקר. נזכרתי שבבואנו לא הקשבנו למשיבון. ציפתה לי הודעה מליאורה. ״אנא,״ אמרה, ״אולי נגוון ונצא בקרוב למסעדה.״

בין הדפים שהצלחתי להציל מן הארגזים שפרקתי, מצאתי חלק מהנתונים העובדתיים ששימשו יסוד לסיפורה הבדוי של עמנואל (מנו) פנסון, כפי ששחזרתי כביכול על בסיס חקירת האינקוויזיציה, סיפור שד״ר סירקין דאג להתריע, במילים שברר היטב, כי הוא עלול לשרוף את סיכויי לקריירה בחוג להיסטוריה: ״תני לי נימוק אחד,״ אמר, ״נימוק אחד משכנע לְמה שאת עומדת לעשות.״ ״היא לגמרי סבילה בכל הטקסטים האלה. מדברים עליה או שומעים אותה עונה על שאלות. אבל הדמות שעולה היא במידה רבה תוצר של האינקוויזיטור ושל המשפט.״ הוא אמר: ״יש טקסט שלא נאמר, וכדי לשמוע אותו צריך לדעתך להמציא אותו. אבל אז מסתבכים באותה בעיה. מפני ששוב לא שומעים אותה. מה יוצר את ההבדל בין תיווך אחד לאחר?״ ״האמפתיה, הניסיון להבין, אני מניחה,״ אמרתי. לא תכננתי מראש להמציא סיפור. כל זה קרה בסמכות מגען המידבק של מחשבות, פקעת הזדהויות שהצמיחה בקרבי את האמונה שאוכל להמציא וידוי, ששום מנגנון משפטי לא חילץ ולא יכול היה לחלץ. הייתי משוכנעת שזו הדרך היחידה. אני מעתיקה כאן את מה שכתבתי אז, מילה במילה:

״המספר המשוער של אנשים שעלו על המוקד כמכשפים וכמכשפות באירופה בין השנים 1789-1480 עומד על כמאה אלף איש. שמונים אחוז מבין הנשרפים היו נשים. בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים. הנתונים ההיסטוריים מדגישים שרוב הנשים המואשמות היו זקנות, אך חשוב להביא בחשבון שבעת הזאת אדם בן ארבעים נחשב כבר לזקן ורק כמחצית מן הנאשמות היו בנות יותר מחמישים.

״את מכלול הנשים האלה אפשר לחלק באופן גס לשתי קבוצות עיקריות: נשים שחוו התנסות יוצאת דופן בהתגלות שאיש לא חווה כמוה, ועל כן נרדפו, נשפטו והואשמו בכישוף; ונשים שהואשמו במאגיה מזיקה, בניאוף ובחוזה עם השטן והוצאו להורג מבלי שטענו לחוויית התגלות. עניינה של התזה שלי עם זאת הוא לשרטט דיוקן בגוף ראשון של אישה אחת, שדרכה אפשר להתחקות אחר היבטים במנגנון ההאשמה שלה ושל נשים דומות לה, מצד אחד, ואחר הליך הווידוא שבא בעקבות ההאשמה, מצד אחר, כלומר אחר מערכת העינויים המסועפת ששמה לה למטרה להרשיע את המכשפה בכל מחיר; לא רק לסלק או לבודד אותה, כמו שנהגו לפנים במשוגעים, במצורעים וביהודים, אלא להמיתה. לאיין את אש התשוקה באמצעות אש השנאה, לכבות אש באש״.

קבענו להיפגש בשמונה וחצי במסעדת ״קמין״ ברחוב רבי עקיבא. הגעתי באיחור של כמעט שעה. ליאורה המתינה לי מעוננת בקומת הגלריה. המסעדה הייתה ריקה מאדם. פשטתי את המעיל שנהגתי להסתובב איתו באותם ימים, דמוי פרוות דביבון, ששיווה לי צורה גוצית מודגשת יותר ממידותיי. היא סקרה בפליאה עמומה ורכה את השמלה השחורה שלבשתי מתחת, שהידקה את חמוקיי בניגוד לרושם שהותיר המעיל. מבטה עורר בי הרגשה משונה כאילו, למרות מצבה, דבר לא נעלם מעיניה. התנצלתי בקצרה. לא נכנסתי לפרטי המריבה. יוהאן רצה ללכת לסרט ואני העדפתי את ארוחת הערב עימה. היא אמרה שחבל שלא אמרתי מראש, שלא הייתה רוצה בשום אופן לגרום למתח ביני ובין החבר שלי. עניתי שהמתח קיים בלי שום קשר אליה, ושאני לא בטוחה מה יהיה, אבל מפני שאת השקפתה על זוגיות אני כבר יודעת פחות או יותר, אין כל טעם לדבר על זה, עדיף שנעסוק בספרים. ליאורה אספה אליה את ידיי. רעדתי. היא נאנחה ואמרה שהשקפתה על זוגיות משתנה, ושעליי להביא בחשבון שאת כל מה שהיא אומרת בנקודת זמן אחת היא עלולה לסתור בנקודת זמן אחרת. ״הוא אומר שאני לא נגישה,״ אמרתי במאמץ, ״שאני נשארת רחוקה, מבוצרת. והצרה שהוא צודק.״ ״בשבילו את לא נגישה,״ הגיבה בחומרה, מטעימה כל אחת ממילותיה. ״אבל ברור שאני צריכה לפתור את זה ביני לביני ושאין לי אומץ.״ נשמעתי מגומגמת. לאורך זמן האמנתי שאני מְרצה אותו במחוות ריקות, קונה באמצעותן את סבלנותו, גם אם לפעמים רציתי בסתר ליבי שהוא עצמו יאזור כוח וימהר ללכת. מילאתי את הבית בזרי פרחים בימי שישי, הקדמתי לפעמים לשוב מן האוניברסיטה והכנתי לו בהפתעה סעודה שציפיתי שיבלע עד תום, רקמתי תוכניות שחרגו מן השגרה שלנו, רק כדי לשוב ולפגוש בה אכזרית, שתלטנית ואדישה מתמיד. ״מה את פוחדת לאבד?״ שלפה אותי מקדירת מחשבותיי. ״נדמה לי שאת עצם הדבר, את החשק,״ אמרתי כמעט בלחש. ״את זה אני דווקא מבינה,״ אמרה, ואחר כך הוסיפה כמדברת אל תוך עצמה, ״אני קטנת אמונה בכל מה שנוגע לאושר.״ סיפרתי לה שיוהאן שאל אותי מדוע אני מבלה איתה גם מעבר לשעות העבודה המשותפת. לטענתו, בזמן האחרון אני לא מפסיקה לדבר עליה. לא שמתי לב לזה, הודיתי במבוכה. ״את לא חייבת לספר לו הכול, את יודעת,״ אמרה. ״לא צריך להגיד הכול, זה לא אומר בהכרח לשקר.״ המלצרית עלתה לשאול מה נרצה להזמין. ״כרגיל, מה יש כבר לאכול במסעדות ירושלמיות, בכולן יש תפריט זהה.״ אני לא זוכרת מי מבינינו אמרה את זה. בחרתי בקיש פטריות וליאורה בקיש בצל ובבקבוק יין סגל קברנה סוביניון. היא הוציאה חפיסת סיגריות והושיטה לעברי. היססתי לרגע לפני שנטלתי סיגריה, מיקמתי אותה בין שפתיי וניסיתי להצית את הפילטר. היא פרצה בצחוק. ״את רואה, אנא? את מכורה פוטנציאלית, שואפת טבק טהור חד וחלק, בלי סינון.״ המלצרית חזרה עם המפיות, הסכו״ם והיין, פתחה את הקפסולה, סובבה את הפותחן בעדינות יתרה ומשכה את הפקק שעה ארוכה כמעמידה אותנו במבחן. היא מילאה את הכוסות כמעט עד לקצה והסתלקה. ״לחיי אובדן תורת המידות,״ אמרה ליאורה. ״לחיי הכוסות המלאות,״ אמרתי. שתיתי בלגימה אחת והתחלתי לדמוע. היא שילבה את זרועה בזרועי כדי לתמוך בי במורד המדרחוב עד לתחנת האוטובוס. ״אני לא ילדה, תפסיק כבר לדאוג לי,״ אמרתי ליוהאן לפני שיצאתי. ״את כן,״ אמר, ״את ילדה.״

ריח תבשילים בָּחוש בעשן סיגריות ובבושם הדרים קידם את פניי כשבאתי לבקרה בסוף אותו שבוע. היא פתחה לי את הדלת, עיגולים כהים סביב עיניה, בחלוק שחמדה פעם בבית מלון בדחף רגעי שמייד, ומדי יום, התחרטה עליו. היא טרחה על הארוחה שלנו מאז הבוקר, מאכליה של מדלין, דייקה, מיזוג של מטבח מזרח אירופי ומזרח תיכוני. כשסיימנו לאכול, הוציאה חגיגית מפתח ששכפלה עבורי. ״את יכולה לבוא לעבוד כאן מתי שמתחשק לך,״ אמרה. ״ליאורה, אני ממש לא צריכה. לא עולה על דעתי לבוא למישהו מבלי להודיע או לצלצל קודם.״ ״אני זה לא מישהו,״ הרימה את קולה. שתקתי, טרודה. ״אני זה מישהי שהדלת שלה פתוחה בפנייך,״ תיקנה את עצמה. היא התרוממה ואספה אותי בזרועי אל חדר העבודה שסידרה לכבודי. על הקירות נטולי התמונות הותקנו עשרות מדפי ספרים וביניהם התפתלו צלקות צהובות ודקירות של עובש. הצוהר שנשקף אל הרחוב מעל לשולחן העבודה שהעבירה מבית הוריה נשאר סגור. השולחן המרוקן מניירות בלט בניקיונו. ליאורה עצמה לא השתמשה בו לכתיבה, מעולם לא כתבה דבר, אמרה לי. אולי לכן עוררה השהייה בחדר רושם סותר של עומס־יתר ובתוליות. בפינה המקבילה לשולחן סילקה את הכיסא וערמה במקומו את הארגזים זה על זה. היא השאירה אותי לעיסוקיי והלכה אל הספה בסלון, ״סלחי לי, אני עייפה, עליי לשכב מעט,״ אמרה בטון מתנצל, כמעט מבויש, ומיד כיסתה את עצמה בשמיכת צמר, כולל הפנים, מותירה פתח קטן לאוורור. נכנסתי לחדר העבודה וכעבור דקות ספורות שמעתי נחירות חלשות. גיששתי חרישית לעבר פתח החדר והצצתי בגופה הגדול המקופל כמו עובר. היא נראתה רגועה. חזרתי לכיסא, הוצאתי מתיקי את המחברת שבה ריכזתי הערות על דמותה של עמנואל פנסון. הגשם נקש על הקירות בקצב אחיד. כתבתי במשיכה אחת: ״מישהו קורא לי להמשיך להילחם, אל תוותרי, אבל הגוף שלי קפוא וכל מה שאני רוצה הוא להניח לו להישמט. אני אומרת לו שאין לי עניין להמשיך, והוא אומר לא נכון, אני לא מאמין לך, אחרת לא היית נכנסת לזה מלכתחילה, למה עכשיו את מקבלת רגליים קרות. את מפחדת להפסיד? אני כבר מזמן הפסדתי, אני אומרת.״ כעבור כשעה הרחתי עשן סיגריה מן הסלון. ליאורה כופפה את ברכיה ותקעה מאפרה בקפלי הבטן התחתונה. אחרי שתי סיגריות עוקבות הרכיבה את משקפיה, קירבה את רגליה אל חזהּ, העתיקה אותן אל הרצפה וקמה לאיטה להכין לנו קפה. שאלתי אותה מדוע אינה פותחת את הארגזים. ״את לא סקרנית?״ ״ארכיונים הם דבר משעמם. את צריכה להשקיע את האנרגיות שלך בדברים הנכונים,״ אמרה. בסופו של דבר היא תעביר אותם לארכיון הציוני או ל״יד טבנקין״, ויום אחד מישהו כנראה יכתוב היסטוריה משמימה על בסיס המסמכים האלה. היא הודתה שלפעמים אפילו תקף עליה יצרהּ להיפטר מהם. לשאלתי מה יש שם דיברה על עשרות יומנים משרדיים ומסמכים שצריך למיין, החל מהתקופה שאביה הגיע ארצה מרוסיה, דרך ימות ״ההגנה״ ו״אחדות העבודה״, ועד לעת שבה עבד בחברת החשמל עם רוזנברג, שרדה בו וירד לחייו עד שפרש. היא כמובן לא מתכננת להשאיר את החומרים אצלה, אבל בינתיים היא מבקשת לתת לעצמה זמן גם במחיר העמדתם בחדר במלוא הכיעור של הימצאותם, המשרה עליה את רישומה של מציאות שהייתה וכלתה. ״ליאורה, יש לך כאן אוצר, את צריכה רק לפתוח,״ נאבקתי בה, תוהה אם יש סיבה אחרת לסירובה. ״זה משהו שאולי היסטוריונית לעתיד לא מסוגלת להבין,״ אמרה באירוניה מסוימת. ״אבל יש כאן דברים שאולי רק את יכולה לקרוא, כתובים בכתב היד שלו.״ התעקשתי על דעת עצמי להביא סכין מן המטבח ופילחתי לתדהמתה את שכבת הסלוטייפ הכפולה שחנקה את הארגז העליון. ניירות מפוזרים הציפו את פני השטח וחלקם אפילו גלשו לרצפה. היא התרצתה ונברה איתי במסמכים החשופים. מצאנו מכתב הזמנה לחגיגת הפתיחה של האוניברסיטה העברית ביום ד׳, ז׳ בניסן תרפ״ה, בשעה שלוש אחר הצהריים – הלורד בלפור יישא את נאום הפתיחה. ״הוא מעולם לא סיפר לי על זה,״ נאנחה. מיהרתי לשלוף גלויה נוספת שאביה שלח לאִימה מארם נהריים. היא בחנה אותה מקרוב ותרגמה לי מרוסית: ״נתקבל מסר מעמאן בדבר פגישה דחופה עם שליח מיוחד של ממשלת ירדן בנהריים. אני נוסע ואחזור לקראת הלילה״. הצבעתי על כמה מכתבים נוספים שהיו נתונים במעטפות. ״מסובך לפתוח מכתבים של ההורים שלך,״ נמלכה בדעתה ותחבה את הערימה שדלפה חזרה לארגז, אוטמת את שתי דופנותיו. אולי כדי לפצות אותי על חוסר שיתוף הפעולה פתחה את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה ושלפה תמונה של הוריה. התבוננתי שעה ארוכה באִימה, אישה דקה, זקופת קומה, אלגנטית, צוננת, מלכותית כמו תמונת נוף. גבר נמוך ושמנמן בעל פנים פחוסות ונמרצות ניצב במרחק־מה ממנה, לובש ארשת מבוגרת יותר של יועץ פיננסי או רופא משפחה. ״אני הייתי הרעש ביניהם,״ אמרה, ״מוטציה ששיקפה את חוסר ההרמוניה בין ההשתדלות שלו לחוסר הרצון שלה.״ היא תיארה יחס של כבוד הדדי ויציבות שהשתמעו מהסכם חוזי שאינו נתון לתנודות הגחמניות של התשוקה. אביה, שמת לפני עשור, היה עיוור, הבדיל בין אור לצל אבל בעצם לא ראה דבר. האם המאושפזת בקושי זיהתה אותה. ״זה עולם מקביל, עולם הזִקנה. הוא תמיד מעמת אותנו עם השאלה אם אנחנו עדיין ראויים לחיים מחוץ לו. אבל כל מה שאני מספרת לך לא נמצא בארגזים,״ אמרה בלאות. ״יש בתוכם דברים אחרים,״ אמרתי. ״כן, כמובן.״

אותו לילה חלמתי חלום שמצאתי מודפס במכונת הרמס בארגז שנגאל ממשאית הזבל. אני זוכרת שהייתי נרעשת מדי ושבחרתי לא לספר לה עליו.

נסענו בשתיקה בכביש הראשי והתרחקנו מן העיר. ישבתי לידה. היא נהגה. השתדלתי להצניע את המבט שנעצתי בה, רעמת שיער אפורה, מרהיבה, עור פנים מקולף וסמוק, מחורץ בבורות זעירים. היא לבשה שמלה לא מגוהצת, מטונפת בכתמי דם ושמן באזור הברכיים. שאלתי מה קרה ונדמה לי שאמרה שמעדה אתמול ברחוב והניחה לכף ידה לעסות קלות את ליבה, מטפסת אל הפנים וסוחטת אותן בעדינות כמלטפת את פרצופו של מישהו אחר. קרוב לצומת הכפר הירוק הסיטה לפתע את המכונית והובילה אותה במתינות אל מקום שנראה כמו חווה. הבחנתי בשלט קטן שעליו כתוב ״בית מוריה״. היא אמרה שעומד לרדת גשם, הבטיחו סופה שתשטוף את הערפיח. לפתע בלמה על שביל העפר, נחלצה מן המכונית מבלי לחכות לי וניגשה לתא המטען להוציא תיק יד. קשיש בחליפה כהה, שעמד בשער הכניסה, נחפז לקראתנו והסיר את הכובע שלראשו. הוא דרש שניקח את המכונית למקום אחר, אסור לחנות כאן, נהם. אימי הושיטה את ידה. ״פסיה אהרונוב, יצרתי איתכם קשר לפני כמה שבועות. זו בתי. אל תדאג, היא לא נשארת.״ ״אני מבקש שתעזוב מיד, היא אינה רשאית להתעכב כאן,״ אמר הקשיש. אימי פנתה לעברי, ״את תכף צריכה לעזוב,״ חזרה על דבריו. ״מה זאת אומרת לעזוב?״ ״ללכת ולא לבקר כאן יותר.״ ניסיתי לדחוף את גופי קדימה. היא אמרה, ״אל תחפשי סיבות. אני נשארת.״ נעצרנו לעמוד תחת סככת עץ סמוכה לשער. הרוח המתגברת פרעה את שערי הדליל. לפַתּי בחוזקה את זרועה של אימי. אמרתי בליבי, אני זוכרת, כמו עדר חשוף לרוחות ללא רועה. ״למה סחבת אותי לפה?״ שאלתי לבסוף. ״כדי להיפרד.״ ״ומה יהיה עליי?״ מלמלתי. לא רחוק מדרך העפר שבה חנינו נגלו תימרות עשן. היא התכופפה וחפנה אבן קטנה והחלה מקפיצה אותה מיד ליד.

״אני זקוקה להרבה מנוחה,״ הצטדקה לפנֵי שנרדמה לפרקי זמן מתארכים והולכים, ובקומה הייתה מתהלכת עוד עם ״לילה בראש״, מניחה את הרגליים על הקרקע רועדת, לא יציבה. לפעמים הייתה מתהפכת בשנתה, חסרת מנוחה, מקפלת את השמיכה בין ירכיה, מסלקת אותה בזרועה בכעס, מניחה את לחייה על הכרית בכיוון אחד, חוזרת בה, מחליפה כיוון ונופלת לשינה שמתוכה אירע שהתרוממה סהרורית וסבבה במעגלים בלתי נדלים, כפייתיים, אולי לא יותר מהטקסים שקיימתי אני, עברה בראשי המחשבה מה היה נעשה ממני אלמלא המשמעת החיילית שכפיתי על עצמי. פעם אחת נעמדתי מולה ואמרתי בקול רם, ״ליאורה, את רוצה שנעשה הפסקה ביחד?״ היא המשיכה ללכת, גרגרה וגנחה, מעבירה כיסאות מן המרפסת לחדר האורחים. סרתי מדרכה וניגשתי למטבח לחמם קומקום. ״דיברת אליי?״ שאלה אחרי שהסתגרה באמבטיה ושבה כעבור כמה רגעים. סיפרתי לה. ״כן?״ אמרה במבוכה. ״לא רציתי להפריע לך.״ ״על מה דיברתי?״ חקרה בזהירות. ״לא משהו שיכולתי להבין.״ אהבתי שהיא בחדר הסמוך ונדמה לי שגם היא התרפקה על נוכחותי כמו על כוח רצון, מתקינה לנו קפה לפני הקריאה המשותפת (קראנו בכל ביקור שעה ממרגריט דיראס, מבורחס, או מספרים שראו אור בדיוק באותם ימים, ליאורה הייתה לקוחה קבועה בחנות הספרים ברחוב הלל, התייצבה בימי ראשון בבוקר מיד אחרי שקראה המלצות במוספי הספרים. מדף הספרים שלנו הלך והתרחב, ״התוכי של פלובר״, ״האיש ללא תכונות״, הביוגרפיה של וירג׳יניה וולף), פורסת לחם ומורחת בריבה או בחמאת שקדים. דבקנו בסדר היום שלנו, עשינו אותה פעילות שהיינו רגילות לעשות בלא מבט, לא התרוצצנו בין הרגליים זו של זו, אבל הגחנו לפתע בספק מתח ספק הכרת טובה. הבית עמד כביכול לרשותי כשישנה שינה חזקה, נלקחת על פני שעה ויותר משעה. היא התחבאה בשינה, עירומה, לכאורה חתומה, אטומה כמו נייר אריזה, כאילו התעוררה בכל פעם מחדש למרחק נוסף שנפער בינה ובין האנושות הערה. היא החניקה את פיהוקיה בעיניים מלאות נוזלים. צפיתי בזמן האוזל שלה, בשעות שגבתה עייפותה. ״אני מפחדת לישון את רוב השעות שנותרו לי,״ אמרה. הייתה לי תחושה שגם בשנתה היא מפעילה כוח, את כוח הפיכת האפשרי לבלתי אפשרי, תנועה־שכנגד להיסטוריה שניסו ללמד אותי, תנועה שכל־כולה מאבק בהזדמנויות, צמצומן, הכחשת עצם קיומן. חדריה המוצללים אפפו אותה בקורי שלילה. למדתי ממנה באותם ימים כי שושלות השלילה קדומות משושלות החיוב, ושושלות הכבלים נחרצות יותר משושלות השחרור. היה לי קשה להיפרד מן השינה שלה. היא חצצה ביני ובין יוהאן, ביני ובין המציאות, ביני לביני.

ועם זאת עבדתי בצלילות. ניתנה לי רשות מלאה. כשליאורה לא נחה, ניסתה פה ושם לקרוא ספרים בעצמה, וכשעיניה התעייפו הניחה תקליט או פתחה רדיו בעוצמה חלשה כדי לא להפריע לי. מכאן ואילך התחלתי להגיע כמעט מדֵי יום. ויתרתי על השהות בספרייה. הייתי באה לקמפוס לשיעורים, שואלת ספרים ושבה אליה. בימים אחרים באתי לקראת הצהריים ויצאתי בערב, לפעמים נשארתי עד הלילה. הסתננתי לתוכה. הכרתי את הדכדוך שקמה איתו, שהתפשט לייאוש ככל ששעות היום נקפו. היו לכך סימנים מובהקים, ספלים שעמדו באותו מקום על שולחן הסלון לאורך ימים, צלחות בכיור, בגדים סתורים על הכיסאות. נכנסתי לדממת ההשעיה, לסוגריים של הווה מוחלט, ללא מחר, מישור רחב שבו צעדנו שתינו מפוכחות. נסתי מתמכרת מהשגרה שלי אל שלה, או ליתר דיוק, קיפלתי את השגרה שלי בתוך שלה ומצאתי בה מקלט. תהיתי על כך שאינה עובדת. ידעתי שבעברה שימשה כעובדת סוציאלית ואחר כך בהסברה במשרד החוץ, אבל ״אורח חיים יצרני ואני לא מסתדרים,״ סתמה ולא פירשה.

הטלפון תמיד צלצל. ליאורה תמיד סירבה לענות. שאלתי את עצמי אם יש מישהו או מישהי מסוימים שמחפשים אותה ושמהם היא נמנעת, אם היא מקשיבה למשיבון אחרי שאני הולכת, אם את כל הזמן שנותר לה בלילה היא מבלה בפיצוי בני השיחה הנכזבים שלה, שניכר שחיפשו אותה בעיקשות. אני זוכרת פעם אחת שענתה. זו הייתה חברתה עפרה מן העבר השני של הקו. ליאורה סיפרה לה על הפגישה האחרונה עם ד״ר שמואלי ואחר כך משהו בנוסח: ״אני אוכלת פחות טוב מאז האשפוז האחרון.״ קולה הלך ונעשה נסער. היא אמרה, ״אני פחות מבקרת אותה, אין לי כוח,״ ונדמה היה לי שטרקה את השפופרת. שמעתי אותה נכנסת למקלחת ושוטפת את פניה. אחר כך מילאה לעצמה אמבטיה ולא יצאה אלא כעבור שעה, מבושמת בניחוח שמפו. ״הכול בסדר?״ שאלתי. ״עזבי.״ ״אני יכולה לעזור במשהו?״ ניסיתי שוב. עיניה חמקו והחליקו מעיניי. עמדנו ליד הכיור באמבטיה. היא כיבסה שתי ממחטות אף ותלתה אותן על קולב מעל המתלה. ״גם אימי מתעוורת,״ אמרה לבסוף, ״קשה לראות אותה כל כך חלשה ושברירית, גם אם היא מושלת בי ממרחק. זה תמיד אני ואימא שלי.״ בין שהיא רוצה ובין שלאו היא בשר מבשרה, מדשדשת באותם מים עכורים. אמרתי משהו על כך שכריסטין נמצאת שם, ״היא לא לבד.״ ״כמובן. המשרתת שלה היא דבר אינטימי כמו מזרן או סדין ישן, נאמנה כמו כלב. ההורים שלי נהגו לומר משרתת ׳בילט אין׳. לא במקרה הם בחרו בשפה זרה לתאר מישהי שהיא בעצם חלק מקירות הבית, תביעה ארכיטקטונית שבלעדיה הבית שלהם לא שלם. זה היה משק בית די חריג, אפילו במושבה הגרמנית אחרי 48׳. לשווא חיפשתי, לא מצאתי שמץ של מרירות או התקוממות, לא אצל מדלין ולא אצל כריסטין שתפסה את מקומה אחרי שמדלין חלתה בדלקת מפרקים שיגרונית שממנה לא קמה ולא יכלה לעמוד עוד בעול של ניהול הבית.״ היא עצרה ולקחה נשימה ארוכה. ״הן דיברו כאילו נפלה בחלקן הזכות להתגורר בבית של אנשים אמידים וישרים שרצו בסופו של דבר בטובתן ולא הונו אותן, ובשום מקום אחר לא היו מקבלות יחס מתחשב כזה. הן היו מוכנות לדאוג לאימי ולרווחה שלה באש ובמים, להפשיל שרוולים ולהגן עליה כמו אבירים, לשיר לה סרנדות אם תרצה. גם כשנסעו למשפחה בנצרת וסיפרו שהן משרתות בבית מידות של קולוניאליסטים יהודים שהגיעו מרוסיה לכבוש את מולדת האבות, זה לא שינה דבר. כמה שניסיתי לא הקשיבו לי.״ ישבנו על הספה בסלון. היא העבירה את מבטה אל החלון ומשם אל רפרודוקציה של סזאן שהייתה תלויה ליד המשקוף. תהיתי מה היא מצליחה לראות ממרחק. מעודי לא שמעתי אותה כל כך נסערת. ״לא משנה,״ אמרה. ״בכל פעם שבאתי לבקר בדירה שאת מתגוררת בה הרגשתי שאני מפרה איזו דומייה הכרחית ופועלת כנגד כוחות הטבע. הכול מראית עין, ציפוי זהב. הם חשבו שהוא ייקח מהם את העול הזה שהוא אני, אבל התקווה שלהם נכזבה,״ אמרה לבסוף. לקח לי זמן להבין שהיא מדברת על בעלה. ״חלפו הרבה שנים מאז,״ אמרתי. ״כן, זה לא נעשה קל יותר,״ אמרה.

״את לא רואה הרבה אנשים,״ גיששתי בזהירות. ״אני רואה המון. אבל גם אף אחד.״ היא נסעה פחות לאוניברסיטה, רצתה לחסוך לעצמה את הדרך המפותלת אל ההר, את הזיעה, השגרה הקשה, המשפחות, הקניות, בפעם האחרונה שטיפסה נשארה לשבת כשכולם כבר יצאו והנהג שעשה סיבוב במנהרה שאל אם התחרטה ואם היא רוצה לרדת העירה. בפעם אחרת אמרה לי שהפרישה מחיי משפחה היא בגידה שאין לה תקנה באחוות הנשים ואולי באנושות בכלל. אם לא מתמסרים להמשכיות, יש סיכוי שחלק גדול מהתנהלות החיים יחלוף על פנייך, בשביל אף אחד אַתְּ לא עולם ומלואו, בשביל איש אין לך ערך מוחלט, ואכן יש שאלה אם ללא משפחה אנחנו באמת יכולות לחוות את כל הרגשות האלה שהחיים מזמנים. לפעמים היא מרגישה שנולדה חצי בן אדם, למרות המידות הכפולות שלה, שמה שקיבלה במידות הגוף החסירה במידות הנפש, שכמה שזה לא נראה לעין, במובן מסוים היא עדיין בתולה. החיים תקפו אותה, אבל לא נגעו בה, מפני שלא חצתה אותם כמו אחרים. אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, שיש לה נפש גדולה ושאין שום קשר בין החיים שאנחנו מנהלות בפועל ובין מה שאנחנו יכולות לדמיין או להרגיש, ושאני מצפה ממנה, קודם כול ממנה, לדעת את זה.

ד״ר סירקין ביקש לראות אותי. השארתי לו בתאו בחוג נייר עבודה ופירטתי כמה שלבים בתוכנית התזה. במשיבון הבית המתינה לי הודעה על מועד פגישה דחופה במשרדו. הבחנתי בו בקפטריה בהפסקה בין השיעורים, יושב סביב השולחן העגול ליד פרופ׳ יוגב שגולל את עיתון ״הארץ״ כקצין מבצעים, פורש את זרועותיו לשני הצדדים ומחכך את שולי הגיליון בצווארונו המעונב של סירקין. כתפיו השמוטות של סירקין נרתעו מחומת נייר העיתון המחוספס. הוא הגניב את כף ידו כדי לסלק קווצת שיער מאפיר שהתחצפה לצנוח על מצחו. מבטו נלכד לרגע במבטי. בשנה הראשונה ללימודים, במסגרת קורס על הקונטר־רפורמציה, הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת צהריים. ״מה את לומדת?״ שאל. ״היסטוריה וספרות.״ ״גם בתי לומדת בחוג לספרות,״ אמר, וכדי להסיר ספק שמצא אותי ראויה לו, הוסיף: ״אני אמליץ עלייך לבתי.״ פרופ׳ יוגב הציץ בשעונו, קיפל את העיתון לגודל של מחברת, מלמל שלום קצר ורץ לשיעור. ״ביום שאקבל את הפרופסורה,״ פנה אליי סירקין, כובש את סערת רוחו ומתנער מכיסאו כמו מחלום רע, בודה לו מן הסתם עוד חזיון נקם הצבוע בגוני טקס ההשפלה שנאלץ לעבור באותו יום, ״אני מחזיר את המפתחות ועף מפה.״ כשהגענו לחדרו כבר היה רגוע לחלוטין, ואת הטון המועק החליפה אותה בת צחוק אירונית המסויגת מרעיונותיי ומתחפשת לדאגה לעתידי האקדמי, למלגות שאני עשויה לזכות בהן ולמשרות שתיפתחנה בפניי אחרי הדוקטורט. הוא מנה שני חסרונות עיקריים שהַצעתי לקתה בהם, מסמן באוויר באצבעותיו שציפורניהן לא גזורות, שממרחק נדמו כנאחזות בלוח כטפרים: החיסרון האחד היה נעוץ בכיוון הפמיניסטי המובהק שהחדיר למחקרי מנה לא מבוטלת של משאלות לב וסנטימנטליות וערבב בין המדעי־אובייקטיבי לפוליטי ולפתטי, והאחר – במקורות ההשראה הצרפתיים שלי ובמה שקראתי לו, בעקבות מישל פוקו, היסטוריה של ההווה. הוא חזר על הביטוי ששימש אותי בפגישה מוקדמת יותר בבית מאירסדורף, שבמהלכה ניסיתי לשכנע אותו שכדי לכתוב על מכשפות אני צריכה להישען על שירה ופרוזה עכשוויות ולהעביר את כל התעודות ההיסטוריות במנסרה של החוויות האקטואליות שלי. אני רואה מכשפות בכל מקום, חזרתי ואמרתי. סירקין, שחברתי המתלהבת גרמה לו תמיד לתמהיל של צהלה ועגמומיות, ביקש שאזכר בשאלה הדקדקנית של המורה לתורה בבית הספר היסודי, שאלה שלעולם לא תאבד את הרלוונטיות שלה, מי אמר למי, היכן ומתי, ושאסור לי בתכלית האיסור לאבד את המחויבות לפרטים מוחשיים בשל נטייתי הבולטת לנוס בטרם עת לקטגוריות הסבריות, שברור שהן השלכות של ההווה ושאינן עמידות בפני ביקורת היסטורית. ״כיצד בני זמנה של אותה אישה החליטו אם היא נביאה או מכשפה? איך פירשו זאת? אנחנו לא מדברים על תרבות שמראֶה של רוחות או שמיעת קולות היו בתוכה התנסות יומיומית. אבל היו מסגרות שאִפשרו להבין אותה – רפואית, תיאולוגית, פילוסופית. עלינו לחשוב על התקופה בכליה־היא. עד כמה שאני יודע לא דיברו אז בשפת הפסיכואנליזה ואפילו לא השתמשו במונחים של שיגעון ושפיות.״ ״אבל אתה מכיר בכך שלתופעות היסטוריות, בדיוק כמו לתופעות בנות זמננו, יש לא רק הסברים מודעים?״ השבתי לו, אף על פי שהייתי ספקנית ביחס לעצם הניסיון להסביר תופעה היסטורית, חשבתי שהכללות הן מוצא פשוט מדי עבור אנשים שמותקפים מריבוי של פרטים. ״ואת חושבת שהפסיכואנליזה או הפסיכו־היסטוריה שלך יספקו לך נתיב למעמקים? אין אצלך יחסי כוחות, אין מאבקים, אין חברה, כלכלה, אידיאולוגיה, רק עולם פנימי. האמת, אני לא בטוח שזה מעניין.״ ״אותך זה לא מעניין,״ החזרתי לו.

נסעתי לליאורה מיד אחרי הפגישה. כשנכנסתי לבניין שמעתי את נשימתה הכבדה. היא שבה מביקור אצל אִימה ועלתה לאיטה בחדר המדרגות, סוחבת שקיות מהסופר, משחררת בכל פעם כף יד אחרת ולוחצת באמצעותה על ירכיה כדי להקל את הטיפוס. זינקתי לעברה והכנסנו יחד את הקניות למקרר ולמדפים. ״אין לי כוח,״ אמרה, ״אין לי כוח לראות אותה ככה.״ היא נשארה במטבח להכין לנו קפה. הבית היה לא מאוורר. פתחתי חריץ בחלון, רכנתי אל ארון התקליטים ודפדפתי ביניהם, באך, היידן, חוה אלברשטיין, בראסנס, יוסי בנאי, פרקי חזנות, הם היו כמעט זהים לתקליטים בביתי. שמעתי את צעדיה מאחוריי. היא השתופפה, השעינה את ברכיה על השטיח ושלחה את זרועה לעברי. גבי המלוטף קפא למגעה. היא הסירה את זרועה מיד. ״אמרתְּ לסירקין שאת עומדת להמציא את הסיפור?״ שאלה. ״עוד לא הגענו לדבֵּר על זה. הוא חולק על הנחות היסוד שלי. אני לעולם לא אצליח לשכנע אותו.״ ״זה פחות מדאיג. אבל איך בדיוק את עומדת להמציא את זה? אַת מצפונית מדי,״ אמרה. ״את חושבת?״ ״אני לא מבינה למה מדברים על דמיון מוסרי, דמיון ומוסר לא הולכים ביחד,״ אמרה. ״את צודקת, אולי זה גדול עליי.״ ״את קובעת את המידות, אנא.״ היא דחפה לפניי קערת פירות ובעצמה נטלה תפוז והחלה לקלף אותו. ״למה דווקא אצל סירקין?״ שאלה. ״אין כמעט מרצות בחוג. אין אף אחת בתקופה שאני עוסקת בה. הוא לפחות כבר לא פותח את הפגישות ב׳למה שלא תתעסקי ב…?׳ ומציע לי נושא אחר שבמקרה הוא המומחה בו.״ ״תיזהרי מבעלי בית,״ אמרה, ״אני לא בטוחה שבחרת במנחה הנכון. הוא לא מבין כלום בפמיניזם.״ ״זה לא העניין.״ ״בטח שזה העניין. תקראי לזה ציפורה אם את רוצה. מה כל כך מפריע לך בפמיניזם? זו זכות הקיום שלך. את באמת זקוקה לאנא־ליזה דחופה.״ ״גם על זה את יודעת הכול?״ אמרתי. עיניה הזדגגו לכמה רגעים. ״למה בחרת בנושא הזה, אנא, את יודעת? אל תסתכלי בי כאילו כל שאלה היא אינקוויזיציה. אני באמת רוצה לשמוע תשובה פשוטה או לא פשוטה, אבל התחלה של תשובה. זו לא שיחה עם סירקין. זה איתי כאן בבית.״ לא עניתי. הרגשתי רדופה משאלותיה. לא חשבתי שאני יכולה להניח את דעתה. ״רצית לבדוק את החיים מצידם ההפוך, לא?״ ״יש בזה משהו.״ ״אני לא רודפת אותך. אני באמת מנסה להבין,״ אמרה. אולי גם אני נראיתי עייפה, מפני שהציעה שנצלול יחד לשינה עמוקה וקצרה. ״אֶת הכוח לומר לא,״ אמרתי לה כשהשתרענו על המיטה. ״אני רוצה להבין את הכוח לומר לא.״ צליל של אמבולנס החריד את שנתנו. הבטנו לעבר החלון בתמיהה כמבקשות להתחקות אחר מקור ההפרעה. ״מה חשבנו?״ לָאטה, ״אי אפשר לאטום את עצמנו לחלוטין.״ החדר היה חשוך. קרני שמש אחרונות נכנסו מבעד לחרכי התריס. בועות נמשים כיסו את עור פניה, כהות, ומתוכן בלטו עיניה, שתי גחליליות אפורות נוצצות שיצאו מחוריהן. קמתי בבהלה והתיישבתי על פאת המיטה. הייתי חייבת לחזור הביתה. לבשתי בנחישות את מעילי ויצאתי לרחוב, רוח רפאים חרישית. שוב פניתי לכיוון ההפוך והתקדמתי לעבר פסי הרכבת. הרגשתי שהסמטה הודפת אותי. הצצתי לאחור לבדוק אם מישהו עוקב אחריי כדי להמתין לו וללכת בעקבותיו. רציתי שעובר אורח יורה לי את הדרך. ראשי היה סחרחר. כששבתי על עקביי ופניתי לצד האחר, ראיתי את יוהאן רץ לקראתי. ״מה קרה?״ שאג. ״תעיתי בהיסח הדעת,״ אמרתי. הוא נטל ממני את התיק ומשך בזרועי קדימה. ״דאגתי לך,״ אמר. חצינו את הדרך בשתיקה. רק כשפנינו לרחוב שלנו ריסן את מהירותו, מסלק בבעיטה את המולת העלים הלחים שרחשה על השביל בכניסה לבית. ״את נראית לגמרי חולה.״ ״זו רק עייפות,״ השבתי.

אף פעם לא פחדתי שאמות. לא הכרתי את פחד המוות. לא פחדתי שיבוא יום ויושם הקץ לכל זה. הייתי קרובה למוות, כמו מזהה שמץ ממה שמספרים לנו שהוא הלא־נודע. אבל לא מפני שאנשים רבים מתו סביבי. לא יתמות מוקדמת היא שהוליכה אותי אליו. אפילו לא אהבה שניתנה ולוקחה. הכרתי את המוות יותר משהכרתי את התשוקה. יש מי שיקראו למה שאני מתארת תשוקת מוות, אך נדמה שגם כשביקשתי את נפשי למות לא השתוקקתי לו. הוא לא היה מושא לכמיהה. הוא חרת בי סימן קדום והתשוקות הזמניות היו בעצם הפוגות ממנו. משחר ילדותי חייתי עימו לא כמדרון או כשבר. איש לא היה צריך ללמדני שיש לחיים גבולות. לא היה עליי להתוודע לסופיות ולחוש אובדן לבַכותו. מעולם לא חוויתי אומניפוטנטיות, לא חשבתי שאני כול־יכולה. אף על פי כן, לא תמיד הוחנקה הדרמה הזאת ביני לביני. כשהייתי בת שבע או שמונה, צעדתי בטיול בית ספר על שביל צר בצוק גבוה. ילדה שברירית צעדה לפניי. רציתי לדחוף אותה. כמעט שהעפתי אותה. חיבבנו זו את זו, אם כי לא היינו קרובות ביותר. מה שהתנפל עליי להרף עין לא היה קשור בה אלא בו. פכרתי את אצבעותיי והותרתי אותן חפונות בכיסי. אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את מה שבשום פנים ואופן אני לא יכולה לעשות, את מה שאסור לי לעשות. אמרתי לעצמי ששני הכוחות האלה שקולים עימי. אז מה מנע ממני לחרוץ את גורל שתינו? אני לא יודעת. אך אולי גורלי נחרץ כבר אז.

החלטתי שכולנו צריכים להיפגש, שפגישה עשויה לצנן את ההתנגדות של יוהאן. ביקשתי מליאורה להמתין לנו בבית קפה. יוהאן עבד על הסרט שלו ואת רוב הזמן בילה בשטח עם עוזרת צלם שתיעדה עבורו את מה שהתרחש בעזרת הנשים בכל שעות היום. כשבאנו, ליאורה כבר ישבה והידקה לחיקה את התפריט במרחק אפס. היא גוללה סיגריה, משכה את כיסאה לאחור ולטשה ביוהאן מבט חודר, שראיתי בו גם מידה של קרבה, כאילו, אף על פי ששום ברית לא נכרתה ביניהם, מכאן ואילך הם אחראים לשלומי ולרווחתי ואינם יכולים להרשות לעצמם להתעסק ביריבות קטנונית. אלא שהמחשבה הזאת לא הקהתה תחושה כבדה של שותפות בחטא. המלצר עמעם את האורות והגיש לנו את האוכל שהזמנו, תבשיל קדירה שמְנת הלהט שהפיץ יחד עם מקרן החום התלוי אילצו את ליאורה לעטות ולהפשיל את צעיפה לסירוגין. היא שאלה את יוהאן כ״רב הכותל״, מתלוצצת, על האיסור היהודי להכניס בעלי חיים למקומות קדושים בניסיון להבין מהי ההלכה באשר לכלבי נחייה, מה יקרה לאדם כמוה למשל, בעוד כמה שנים, כשתרצה להביא עימה לכותל את כלב הנחייה שלה, שהוא מטבע הדברים העיניים של העיוור שאי אפשר להחליפן בבן לוויה אנושי. היה לי נדמה שהיא מנסה לחפות על רעד מסוים בקולה. היא חקרה אותו על הסרט וראיתי שהיא מופתעת מהעברית הרהוטה שבפיו. אולי מאמץ החקירה שניהלה בפיזור נפש, אולי הזמן שנמתח לפתע בינינו, כאילו כל החיים עוד לפניי, חישקו אותה בטבעת צער והציפו את עורה באדי מים נוצצים. היא שלפה את מטפחתה לנגב את מצחה, ופשפשה בתיק, מחלצת מחברת ומנופפת בה כקודחת סביב ראשה. נענוע היד טלטל את בקבוק הקיאנטי בלב השולחן והטילו קדימה, כשהוא שוטף את המפה וממלא את הצלחת של יוהאן בנתזי נוזל אדומים. ״אוי, סליחה,״ הביטה בו מבועתת. ידעתי שהוא שואל את עצמו אם עשתה זאת במכוון. ״מה סליחה? יש לי יין בצלחת,״ הרים מעט את קולו. ״את לא רואה שיש לי יין בצלחת?״ חזר על דבריו, מפנה אותם אליה או אליי. נתחי הירקות הצלויים הרוויים בשמן קיננו בזקנו כבתום כל ארוחה, כמו כר דשא נטוש לאחר פיקניק. ״ביקשתי סליחה,״ אמרה שוב כנועה. בעטתי ברגלו בתחינה. היא קירבה את ראשה לעבר השולחן, ספק מרוכזת, וחזרה בה. ראיתי שהורידה מסך, או שמא אני היא שהורידה מסך, וליאורה לבשה את המרחק שפרשתי אליו. באבחה ידעתי משהו על עצמי. ידעתי כבר שאני מסוגלת לבגוד בו בליבי, להיות חצויה ולחשוב שזה אפשרי. אינני יודעת כעבור כמה זמן רכנה לעברי ואמרה לי בשקט שהוא בחור מאוד מרשים ושהיא עייפה, השאירה כסף על השולחן, חפנה את כף ידי בידה. רציתי שתמשיך לאחוז בי, רציתי שתרפה מיד. רציתי לשבת ללא מגע ליד השולחן. היא קמה במאמץ ויצאה אל הגשם השוטף, מתעקשת ללכת לכיוון תיאטרון ירושלים ולהתגלגל דרך גן השושנים בעיקול לעבר המושבה. יוהאן שלח את זרועו ונגע בכתפי. צעדנו לאט לעבר הבית. כשנכנסנו אמר, ״זה לא שאני לא אוהב שאנחנו יוצאים יחד עם אנשים, אבל רק אם זה נעים. היוזמה שלך מכניסה את כולם לאי־שקט, כולל את ליאורה. אז אולי די, בבקשה די.״ לא הצלחתי להירדם. התהפכתי אנה ואנה על משכבי. צלצול הטלפון שלה החריד אותי בשש בבוקר. היא מלמלה דברים על הצורך לחשוב מחדש על הסידור הזה שפוגע בשלב זה של חיי בקשר שאני נמצאת בו. הנחתי את השפופרת על כנה וכששבתי בדממה לחדר השינה יוהאן היה ישוב, גבו שעון אל הקיר. ״את יודעת שזה לא יכול להימשך ככה,״ אמר בעצב. נכנסתי למיטה מבלי לומר מילה ועצמתי את עיניי.

קבענו בעטרה בדרך לאוניברסיטה. השמש יצאה וכמה אורחים העזו לשבת בחוץ, מפשירים את גופם בקרניה. ליאורה הבהילה אותי פנימה. כבת לעובד בכיר בחברת החשמל, נימקה בפלפול מסוים, היא לא רואה אור שמש מטעמים אידיאולוגיים, ״המנורה היא השמש שלי,״ אמרה. היא שלפה סיגריה מתיקה ואני חיבקתי אותה. אמרתי שדאגתי לה אמש. היא אמרה שאני נראית עצובה. תליתי את מצב רוחי בתזה שאני מנסה לכתוב, נדמה לי שאני ניצבת על פרשת דרכים, ואיני בטוחה עוד בכל השאיפות שלי. למרות שחשבתי שאני מקדישה את כל־כולי לעניין הזה בלי תהיות, שוב לא יכולתי כעת להיזכר במטרות שאליהן חתרתי, לא ידעתי בשביל מה ובשביל מי עליי להתאמץ. ״רק אצלך אני מצליחה לחשוב,״ אמרתי. ״אז בואי.״ ״אנחנו כבר פחות קוראות ביחד,״ הערתי נוגות. ״אנחנו קוראות בדרכנו.״ המשכתי לאוניברסיטה ואחרי השיעור נסעתי אליה. היא בדיוק הלכה לנוח. ישבתי אל השולחן ולא הצלחתי לעשות דבר. וידאתי שהיא נרדמה. סגרתי את הדלת ופתחתי את הארגז מבלי להקים רעש. פשפשתי בתוכו והוצאתי תיקיית מסמכים שקובצה תחת הכותרת ״כביש טבריה־צמח, 1919״, מצניחה אותה לתוך תיקי. מתחת לתיקייה גיליתי מצע של פתקאות. הן היו פזורות לעשרות כפירורי לחם, פתיתים־פתיתים בכתב ידה של ליאורה. קמוטות באגרופה, התגחמו מקרבה כנראה מדי יום ביומו משעה שהתחלתי לבוא אליה מבלי שהחלפנו על כך מילה. צר לי שרק חלק מהן שרדו את מעברי הדירות. ״מכשפה היא מי שאינה מתעניינת באנשים אלא באידיאות״, כתבה. ״מכשפה היא מי שמוצאת שם לכל אי תנועה בנפש״. ״מכשפה היא מי שקוראת אנשים כמו את כף ידה״. ״ספרי תורה מצילים מן האש. אותי לא״ (דליה רביקוביץ). ״כל אישה היא מכשפה בכוח. אפשר גם לא לדעת״. ״המכשפות הן חיל החלוץ של המודרניות הנשית״. ״מהו הדבר שאיני יודעת על עצמי בנקודה זו ושהיא מצווה עליי להכירו?״ (מרגריט דיראס, ״שבי הקסם של לול ו. שטיין״). ״יהיה שיטפון. או מלחמה. כולם ימותו״ (עמוס עוז, ״הר העצה הרעה״). ״המכשפות חוזרות״. שמעתי אותה מתעוררת בחדר הסמוך. חשבתי על עמנואל פנסון, ניצבת מאחורי החלון בגוף העופרת שלה, מצפה, ניטרלית, תפוסה בנחילי הרהוריה. כתבתי כמה שורות מתוך המונולוג שלה: ״אני כלואה בתא כבר חודש ימים. לפעמים אני פושטת את בגדיי ונכנסת עירומה מתחת ליריעת הבד שהקצו לי, או שאין לי בכלל כוח לפשוט את בגדיי. איני בוכה. איני יכולה לבכות. גם את זה הם רשמו לגנותי. הם אומרים שבכי הוא מתת אלוה. יש כאן מילים שאיש לעולם לא יקשור בשמי: חלב. תפילה. מדונה.״ קמתי והלכתי לעבר המטבח בעקבותיה. הייתי העיניים שלה, עדה לעיוורונה, לקהות הופעתה, לשיער שמתחה אחר הצהריים בזנב סוס במשיכה חזקה מדי שאימצה את מצחה והבליטה את נמשיה, להיתלשותן האכזרית של קווצות משערה עם הסרתו של הגומי בלילה. ניגשתי אל הכיור ואספתי אותה לחדר השינה, העפתי בזרועי האחת את השמיכה על הרצפה, הסרתי מעליה את חולצתה והפשלתי את בגדיי. אצבעותיי נצמדו אל מצחה, שוטטו מתונות אל אפה וגלשו אל לחייה. אדם יכול להעביר שנים מבלי שאיש ילטף את פניו, אמרה לי ליאורה. נוגעים בַּכול, בכתף, בגב, באיברי המין, בהקשרים רפואיים, ארוטיים, חבריים, אבל אפשר לעקוף את האינטימיות של הפנים. העברתי את ידי האחרת על בטנה בתנועה סיבובית, טיפסתי עם אצבעותיי אל שדיה ולא יכולתי שלא לראות עווית קלה במבעה. שאלתי אם זה מכאיב לה והיא אמרה שמוזר, הכול מכאיב לה, הגוף שלה הוא טריטוריה של כאב ואי אפשר לגעת בו מבלי להסב כאב, אבל לכן היא מבחינה בין כאב טוב לכאב רע ועכשיו היא בהחלט בכאב הטוב. משהה את כף ידי על המקומות הנגועים, רפרפתי עליהם כמעט מבלי להפעיל לחץ, מדובבת בכריות אצבעותיי את חידת הגוף שסיפר לי סיפור שלא יכולתי לפענח, עד שעצמה את עיניה ודומה שנרגעה ונתנה בי אמון והרפתה, ואז התרוממתי מעליה ונענעתי את בטני מעל לבטנה, מחככת את שדיי בשדיה, והיא פקחה את עיניה כמופתעת מקלות משקלי והזמינה אותי לתוכה והביטה בפניי שנעצמו ושקעו בתוך עצמן. היא הסתובבה על בטנה ונשענה על ברכיה, מביאה את ירכה בין רגליי, ונעצרה הלומה, נאנחת, הדפה את גופה ממני והשתרעה על גבה. ״קרה משהו, עיניים שלי?״ שאלה כעבור שעה ארוכה כשניעורה וראתה את מבטי גוחן מעליה. אמרתי לה שהתבוננתי בה בשנתה, והיא התכווצה באי־נוחות, ״מה ראית?״ שאלה. אמרתי לה שהיא זזה בסערה, שכף רגלה מתפתלת סביב עצמה, שעפעפיה נעים ללא הרף, שגם בשנתה אין לה מנוחה. ומה עוד, התעקשה לדעת, והשבתי לה, ״איך אפשר לנוח ככה?״ ״ולא שאלת את עצמך מה את עושה במיטה עם מישהי שגילה כפול מגילך?״ לא התאפקה, ואמרתי לה שהיא המעלה את השאלה, לא אני. למראה גופה הלאה היה קשה לדמיין את השנים שבהן, כפי שסיפרה לי אותו אחר הצהריים, הטילה עליו מרות יומיומית, הפיקה ממנו ביצועים מושלמים, בוטחת ומתגרה בו לסירוגין. קשה היה לדמיין עת שבה האמינה רק בידיעת הגוף שאינה צריכה לעבור במכבש השכל. היא אפילו החלה ללמוד התעמלות במכון וינגייט ולהכשיר את עצמה כמורה לחינוך גופני, אך כעבור כמה שבועות נקראה לרופא שקבע שזה לא ילך, ליבה אינו מסוגל לעמוד בעומס הזה. טוב לתפוס דברים כאלה באיבם מאשר לפתוח בקריירה שיש בה כדי להרוס אותה, זה עיתוי מצוין לשנות מסלול, אמר. גוף גדול, פתחים צרים, איברים שבריריים, לב וכפות ידיים זעירים. מה עושָה רצה למרחקים ארוכים שאוסרים עליה לרוץ? מה עושה מישהי שהגוף כביכול מאפשר לה את מה שככלות הכול הוא חושׂך ממנה? ״פחדתי מהגבולות שלי,״ אמרה לי, ״אבל רק מפני שהכרתי אותם מקרוב מדי.״ היא לקחה את כף ידי והוליכה אותה על עורה המוצף, מניחה לי לחוש את דפיקות ליבה. ״הייתה לך פעם מישהי?״ שאלתי. ״לא ממש.״ ״למה את מתכוונת?״ ״חלמתי על זה, דמיינתי את זה, הייתי קרובה לזה, אבל איכשהו זה לא קרה.״ ״ומה שדמיינת קרה?״ ״מעבר לכל דמיון,״ אמרה צוחקת. ״זו הפעם הראשונה שלי,״ אמרתי. ״הייתי שמחה אם היינו יכולות לעבור את הלילה ביחד,״ אמרה.


1 דיקרט, ״הגיונות על הפילוסופיה הראשונית״, תרגום: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תש״ס, עמ׳ 38.

2 מרסל פרוסט, ״בעקבות הזמן האבוד: 1״, מצרפתית: הלית ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ׳ 50.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בגד מאש”