החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ג'ספר ג'ונס

מאת:
מאנגלית: אילת אטינגר | הוצאה: | 2011 | 304 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

צ'רלי באקטין, נער מתבגר בעיירה אוסטרלית נידחת, רק רצה לעבור בשלום את הקיץ הלוהט בחברת ספריו האהובים. אבל נקישה מפתיעה בחלון חדרו באישון לילה שולחת אותו אל לב היער המסתורי ואל חידה נוראה שעתידה לטלטל את עולמו. ג'ספר ג'ונס, בן התערובת הנערץ והמנודה, בחר לגלות לו – דווקא לו – את גופת הנערה שמצא בפינה נסתרת ביער. כיוון שהוא החשוד המיידי בעיירה, וכיוון שהיה בקשר עם הנערה המתה, ג'ספר מבקש את עזרתו של צ'רלי. אף על פי שצ'רלי לא ניחן באומץ לב יוצא דופן, הוא מתגייס לסייע בפענוח התעלומה, ויחד יוצאים השניים לחקירה שתחשוף אותם בפני סודות אפלים בחיי העיירה הקטנה – ואפילו בחיי האנשים הקרובים אליהם ביותר. ג'ספר ג'ונס הוא סיפור מרגש על שותפות גורל, על חברוּת אמיצה, על אהבת נעורים – ועל ילד שנאלץ להתבגר מהר משציפה. קרייג סילבי הוא סופר ומוזיקאי אוסטרלי. ג'ספר ג'ונס הוא הרומן השני מפרי עטו.

מקט: 4-20-52539
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ג'ספר ג'ונס בא לחלון שלי.

אני לא יודע למה, אבל הוא בא. אולי הוא בצרות. אולי אין לו למי לפנות.

כך או כך, הוא כמעט עשה לי התקף לב.

לא זכור לי קיץ חם כזה, והחום הכבד ממש מחלחל לחדר שלי ומתנחל בו. אני מרגיש פה כמו בתוך ליבת כדור הארץ. רק האוויר הקריר יותר, שמסתנן בין שלבי התריס שבחלון היחיד בחדר, מביא עימו הקלה מסוימת. בקושי אפשר לישון, ולכן ברוב הלילות אני קורא לאור העששית.

כך היה גם הלילה. וכשג'ספר ג'ונס הקיש פתאום על התריסים ולחש את שמי, זינקתי מהמיטה, ו'וילסון ראש כרוב', הספר שהחזקתי, עף לי מהידיים.

"צ'רלי! צ'רלי!"

כרעתי כמו אצן, דרוך ומבוהל.

"מי זה?"

"צ'רלי! צא החוצה!"

"מי זה?"

"זה ג'ספר!"

"מה? מי?"

"ג'ספר. ג'ספר!" והוא קירב את פניו לאור. עיניו ירוקות ומבטו פראי. כיווצתי את עיניי.

"מה? באמת? מה קרה?"

"אני צַך שתעזור לי. צא החוצה ואני אסביר לך," הוא לחש.

"מה? למה?"

"אלוהים אדירים, צ'רלי! נו כבר, בוא החוצה!"

ובכן, הוא כאן.

ג'ספר ג'ונס עומד מחוץ לחלון שלי.

אני מטפס על המיטה במאמץ, קצת המום, מסיר את תריסי הזכוכית המאובקים ועורם אותם על הכרית. אני קופץ לתוך זוג מכנסי ג'ינס ומכבה את העששית. אני משחיל את ראשי החוצה, אבל משהו בלתי נראה מושך ברגליי. פעם ראשונה שאני מעז לחמוק מהבית. התרגשות אמיתית – והעובדה שג'ספר ג'ונס צריך דווקא את עזרתי מלבה אותה עוד יותר.

אני נפלט מהחלון כמו סייח שיוצא לאוויר העולם. נפילה ארוכה וחסרת חן, היישר לתוך ערוגת הגֵרבֶּרות של אמי. אני קם בזריזות ומעמיד פנים שזה לא כאב.

הירח מלא הלילה, ובחוץ שוררת דממה. לכלבי השכונה כנראה חם מכדי להתריע בנביחות. ג'ספר ג'ונס עומד במרכז החצר האחורית שלנו. הוא מתנדנד מרגל לרגל, כאילו האדמה בוערת.

קומתו של ג'ספר גבוהה. הוא מבוגר ממני רק בשנה, אבל נראה מבוגר בהרבה. גופו צנום, אבל תוויו ברורים. השלד והשרירים כבר התגבשו. שערו גס ופרוע. די ברור שהוא גוזז אותו בעצמו.

הבגדים של ג'ספר ג'ונס קטנים עליו. חולצת הכפתורים שלו מלוכלכת וכמעט מתפקעת, ומכנסיו הקצרים גזורים מתחת לברך. הוא לא נועל נעליים. הוא נראה כמו ניצול מספינה טרופה.

הוא פוסע פסיעה אחת לעברי. אני פוסע פסיעה אחת לאחור.

"טוב. אתה מוכן?"

"מה? מוכן לְמה?"

"נו, אמרתי לך. אני צַך שתעזור לי, צ'רלי. בוא כבר." עיניו מתרוצצות, וצורת העמידה שלו מעידה שהוא מוכן לצאת לדרך.

אני מתרגש אבל חושש. הייתי רוצה להסתובב ולהידחק בחזרה לתוך התחת של הסוס שמתוכו נפלתי לפני רגע, לשבת לבטח בחדרי, הרחם החם שממנו הגחתי. אבל ג'ספר ג'ונס פה, והוא בא אלי.

"טוב. חכה רגע," אני אומר, כי אני יחף. אני ניגש למדרגות האחוריות, שם נחים הסנדלים שלי, מצוחצחים למשעי ומסודרים בקו ישר. אגב קשירת הרצועות אני מבין שברגע זה, בעצם נעילת הסנדלים החנוניים, אני כבר מתנהג כמו בת, וכל זאת בחלוף דקות ספורות בלבד. לכן אני חוזר בריצה קלה עם כל הגבריות שאני מצליח לגייס, ומן הסתם נראה, אפילו באור הירח, כמו תרנגולת שסובלת מדלקת פרקים.

אני יורק. אני מושך באף. אני משפשף אותו. "טוב, תָבְּסדר? תָמוכן?"

ג'ספר לא מגיב. הוא פשוט מסתובב ויוצא לדרך.

ואני בעקבותיו.

אנחנו מטפסים על הגדר האחורית שלי ואז צועדים במורד הגבעה לעבר קוריגן. הבתים מצטופפים ומתקבצים ואז נגמרים בפתאומיות בהגיענו למרכז העיירה. המבנים נראים קודרים וחסרי צבע באישון לילה, כאילו אנחנו משוטטים בתוך גלויה. בפאתי העיירה במזרח, אחרי תחנת הרכבת, הבתים מלבלבים שוב ואנחנו חולפים בדממה מתחת פנסי רחוב שמאירים מדשאות וגינות. אין לי מושג לאן פנינו מועדות. חששותיי מחריפים ככל שאנחנו מתקדמים. אבל העובדה שאני ער בזמן ששאר העולם ישן מפיחה בי אומץ. כאילו אני יודע משהו שאחרים לא יודעים.

אנחנו הולכים במשך עידן ועידנים, אבל אני לא שואל שאלות. בצאתנו מתחומי העיירה, אחרי שעברנו את הגשר ואת חלקו הרחב של נהר קוריגן, באזור של החוות, ג'ספר נעצר ומכניס לפיו סיגריה. הוא מפנה את החפיסה המהוהה כלפי ומטלטל אותה ללא מילים. מימיי לא עישנתי. למעשה, מימיי לא הציעו לי סיגריה. גל של בהלה גואה בי. אני רוצה גם לסרב וגם להרשים ומחליט משום מה להגיב להצעתו בהצמדת כפות ידיי לבטני ובניפוח לחיי אגב נדנוד הראש מצד לצד, כאילו בכך אני אומר שכבר עישנתי כל כך הרבה סיגריות הערב, שאין לי מקום לסיגריה נוספת.

ג'ספר ג'ונס מרים גבה ומושך בכתפיו.

הוא מסתובב ומשעין את מותנו על עמוד של שער. בזמן שג'ספר יונק מהסיגריה שלו, אני מסתכל על הנוף שנפרש מאחוריו ומזהה את המקום שאליו הגענו. אני צועד לאחור. לפני רובץ, באור הרפאים של הירח, ביתו של ג'ק ליונל המשוגע, שפגעי הזמן ניכרים בו. אני ממהר להביט שוב בג'ספר. אני מקווה שזה לא היעד שלנו. ג'ק המשוגע הוא דמות שמעוררת עניין וסקרנות בקרב ילדי קוריגן. אין ילד שראה אותו במו עיניו. יש שמדווחים בחזה נפוח על תצפיות ועל מפגשים, אם כי השקרים שלהם לא מאריכים ימים. אבל כל השמועות וכל סיפורי המעשיות נטווים סביב עובדה אחת שאין עליה עוררין: ג'ק ליונל הרג אישה צעירה לפני אי אלו שנים, ומאז לא נראה מחוץ לביתו. איש מאיתנו לא יודע את נסיבותיו האמיתיות של המקרה, אבל השערות מהשערות שונות צצות חדשות לבקרים. גודל הפשע שלו וטיבו החמירו, כמובן, במרוצת השנים, דבר שרק הוסיף שחת לערימה וקבר את המחט עמוק יותר ויותר. אך ככל שהאגדה גדֵלה ותופחת, גדל גם הפחד שלנו מהרוצח המשוגע המסתתר בביתו.

אחד ממבחני האומץ הנהוגים בקוריגן הוא לגנוב משהו מחצרו של ג'ק ליונל המשוגע. אבנים ופרחים ופסולת מכל סוג ומין נחטפים בגאון מהעשב היבש והגבוה שבחזית הבית ואז נבחנים בפליאה. אך מעשה הגבורה החריג והמוערך ביותר הוא סחיבה של אפרסק מהעץ הגדול, שצומח לצד הבית כמו יד של זומבי שעולה ופורצת מתוך קבר. מי שמפלח אפרסק מחצרו של ג'ק ליונל המשוגע ואוכל אותו זוכה תכף ומייד לכבוד ויקר. הגלעין נשמר כמזכרת למעשה הגבורה, והכול מתפעלים ממנו וחושקים בו.

אני תוהה אם אנחנו פה כדי לגנוב שני אפרסקים, אחד כל אחד. אני מקווה שלא. אמנם האפשרות לשפר את מעמדי קוסמת לי, אבל נולדתי בלי מהירות ובלי אומץ, ולכן אני לא כשיר למבצע כזה. חוץ מזה, גם אם אצליח בדרך נס להשיג אפרסק, אני משוכנע שבלאו הכי איש לא יאמין לי – אפילו לא ג'פרי לוּ.

אבל ג'ספר דווקא נועץ מבט בבית. הוא מעיף את הסיגריה שלו ומועך אותה.

"זהו? זה היעד שלנו?" אני שואל.

ג'ספר מסתובב.

"מה? לא. לא, צ'רלי, רק עצרתי לסיגריה."

אני מנסה להסתיר את תחושת ההקלה. שנינו סוקרים במבטנו את אדמתו של ליונל.

"נראה לך שזה נכון?" אני שואל.

"כן. בדרך כלל אנשים סתם אומרים שטויות, אבל נראה לי שהוא באמת משוגע."

"בטח," אני אומר ומושך באפי ויורק שוב. "לגמרי."

"האמֶתי שראיתי אותו. מלא פעמים." הנימה העניינית של ג'ספר משכנעת אותי. אני מחייך מאוזן לאוזן.

"באמת? איך הוא נראה? הוא גבוה? באמת יש לו צלקת ארוכה על הפנים?"

אבל ג'ספר רק בועט חול על הסיגריה שלו ומסתובב כאילו לא שמע אותי. אנחנו יוצאים שוב לדרך.

"קדימה," הוא אומר.

אני משתרך אחריו.

אנחנו מתחברים שוב לנהר. במשך זמן־מה אנחנו צועדים מזרחה לאורך גדותיו השחוקות. איש מאיתנו לא מדבר. העצים דקי־הקליפה והאיקליפטוסים הבִּיצתיים שמסביבנו נראים מסתוריים ונשגבים באור הכסוף. אני מנסה להדביק את צעדיו של ג'ספר.

הנוף נעשה פחות ופחות מוכר לי. גדות הנהר נעשות צפופות ורצופות מכשולים עם היצרוּת הנהר, ושיחים קטנים מצפים את שוליו. עד מהרה אנחנו נאלצים להתנהל לאורך שבילי הקנגורו הצרים, הרחק מהנהר.

צעדיו של ג'ספר ארוכים ומוצקים. אני הולך מאחוריו ומתבונן בשוקיו המתהדקות בחשכה. קל לי ללכת אחרי נוכחותו הבוטחת. אני עדיין חושש, כמובן, אבל ההימצאות בתוך הבועה שלו נוסכת בי ביטחון. אני סומך עליו, בלי היסוס, גם אם אין סיבה שאסמוך עליו ואין רבים מלבדי שסומכים עליו.

שם רע יצא לו, לג'ספר ג'ונס, בקוריגן. הוא "גנב", "שקרן", "בריון" ו"משתמט". הוא עצלן ומילה שלו היא לא מילה. הוא פרא אדם ויתום, או משול ליתום. אמו מתה ואביו טיפוס בעייתי. ג'ספר הוא הדוגמה הרעה שההורים מנפנפים בה למען יראו וייראו: זה מה שייצא מכם אם לא תשמעו בקולנו. ג'ספר ג'ונס ממחיש לְמה מובילות הבטלנות והחוצפה.

בכל פעם שמשהו רע קורה בקוריגן, בכל בית ובית תולים מייד את האשמה בו. כל הורה תמיד שואל, תהיה העבירה אשר תהיה, וגם אם אשמתו של בנו ברורה בעליל: היית עם ג'ספר ג'ונס? והילדים, כמובן, נוטים לשקר. הם מהנהנים, כי מעורבותו של ג'ספר מייד מנקה אותם מאשמה. פירושו של דבר שהדיחו אותם לדבר עבירה. השטן הסיט אותם מדרך הישר. ולכן עם שוך הסערה נותר רק מסר אחד פשוט: התרחקו מג'ספר ג'ונס.

פעם שמעתי שג'ספר ג'ונס הוא בן תערובת, ולא ממש הבנתי מה זה, עד שהעליתי את העניין באחת מארוחות הערב. אמנם אבי הוא איש רגוע והגיוני, אבל למשמע המילים האלה הוא הטיח את הסכו"ם בשולחן ונעץ בי מבט נוקב מבעד למשקפיו השחורים והעבים. הוא שאל אותי אם אני מבין מה אמרתי כרגע. אמרתי שלא. ואז הוא התרכך והסביר לי.

בהמשך הערב הוא נכנס לחדרי עם ערימת ספרים והציע לי בשקט את מה שמאז ומעולם רציתי: רשות לקרוא כל ספר שמתחשק לי מהספרייה שלו. מאז שאבי לימד אותי לקרוא הייתי עומד נפעם מול מדפי הספרים עמוסי הרומנים שלו, אבל הוא תמיד בחר את הספרים שנראו לו מתאימים. לכן הצעד הזה הרשים אותי, והיה לי ברור שגם מבחינתו זהו צעד משמעותי. אבל ביני לביני תהיתי אם זה קרה כי הוא חושב שאני מתחיל להתבגר, או כי הוא דואג שקוריגן עלולה להסית אותי לדברים מטרידים.

כך או כך, מה שהיה אסור, הותר. הוא הגיש לי ערימה של ספרים בכריכת עור של סופרים מדרום ארצות־הברית שבהם רצה שאתחיל. וֶלטי, פוקנר, הרפר לי, פלאנרי אוקונור. אבל הנוכחות הבולטת בערימה היתה של מארק טוויין: היו שם לפחות עשרה ספרים שלו.

אבי הניח את הספרים בעדינות על שולחני ואמר לי שרק בזכות מארק טוויין הוא מלמד ספרות. הוא אמר שאין דבר שאי אפשר ללמוד ממנו, ואין דבר שאין לו דעה עליו. הוא אמר שמארק טוויין שופע עצות טובות, ושאם כל אדם היה קורא בשלב כלשהו בחייו לפחות ספר אחד מספריו, העולם היה נראה הרבה יותר טוב.

הוא הצמיד כמנהגו את האגודל לקווצת שיער סוררת על ראשי, העביר את ידו בשערי וחייך.

זה קרה בחורף. בינתיים הספקתי לקרוא חצי מהערימה. אני מבין למה הוא בחר את הספרים האלה. הכי נהניתי מהספר של הרפר לי, אבל אמרתי לו ש'האקלברי פין' הוא הספר האהוב עלי. התחלתי לקרוא את 'הקול והזעם', אבל פרשתי באמצע. האמת היא שלא היה לי מושג מה לעזאזל קורה שם. אבל לא שאלתי את אבי. לא רציתי שהוא יחשוב שאני לא מספיק חכם.

כי זה בעצם כל מה שיש לי להציע. המדד החברתי בקוריגן הוא הספורט. זו זירת ההתמודדות של רוב הילדים. המכרה מעסיק את רוב האנשים, ותחנת הכוח שואבת את היתר, כך שאין ממש הבדלי מעמדות. לכן ההייררכיה בעולם הילדים מבוססת על הכישרון במשחקי כדור, ולא על הלבוש או על המכונית המשפחתית. אני גרוע בספורט, ולעומת זאת תלמיד טוב בהרבה מהממוצע, עובדה שמזכה אותי אך ורק בחרון אפם של חבריי לספסל הלימודים וביחס עוין בעת חלוקת התעודות. אבל לפחות יש לי יתרון מסוים, גם אם אין שותפים לשמחתי.

המשמעות של זה היא, כמובן, שרוב הזמן מתעלמים ממני. מצבו של ג'פרי לוּ, החבר הכי טוב שלי, כלומר החבר היחיד שלי, גרוע משלי. הוא צעיר ממני וקטן ממני – ולמען האמת גם חכם ממני. הוא קפץ כיתה, והוא המתחרה העיקרי שלי בצמרת, לצד אלייזה וישארט. אבל השתתפותם במירוץ לא מפריעה לי ממש – בייחוד לא השתתפותה של אלייזה.

ההורים של ג'פרי הם וייטנאמים, ולכן הבנים בבית־הספר מתנכלים לו ומתעללים בו. נראה לי שהוא נאלץ לספוג אפילו יותר מג'ספר. אבל הוא מתמודד עם זה מדהים – וכך גם משקיט את מצפוני, כי אני אף פעם לא מעז להתערב. הוא פשוט שומר על קור רוח. אי אפשר למחוק לו את החיוך מהפרצוף, גם לא בסטירה או במקל. ובניגוד אלי, הוא לא מתרפס ולא מתרעם. במידה מסוימת, הוא נועז יותר מכל הבריונים שמסתובבים עם גלעיני אפרסק בכיסים. אבל אני לא אודה בזה בפניו.

כשג'ספר ג'ונס עוצר ואוחז בכתפי אני מזדעזע כאילו התחשמלתי. אני דוחף את משקפיי במעלה אפי ומחכה. ג'ספר מפלס לו דרך בין השיחים ומוביל אותי אחריו. אנחנו יורדים מהשביל. אני מהסס.

"לאן אנחנו הולכים? בשביל מה אתה צריך אותי?"

"זה כבר לא רחוק, צ'רלי. תכף תבין."

אני סומך עליו. אין לי ברירה. התרחקתי מאוד מהבית. אם הוא יעזוב אותי כאן ועכשיו, לא אצליח לחזור.

קולו של הנהר כבר לא נשמע, ואור הירח לא מבקיע את צמרות העצים. ככל שאנחנו מתקדמים, קשה לי יותר לדמיין איזו עזרה ג'ספר צריך. לא ברור לי מה יכולה להיות התרומה הייחודית שלי. זוהי ברית מוזרה, הברית ביני ובין ג'ספר ג'ונס. בעצם מעולם לא שוחחנו ממש. אני מופתע לגלות שהוא יודע מה שמי, לא כל שכן איפה אני גר. הוא בקושי מגיע לבית־הספר, וגם זה כמעט רק כדי שיוכל לשחק פוטבול. תמיד ראיתי אותו רק מרחוק, ולכן ההזמנה שלו להצטרף אליו די מרגשת אותי. אני כבר מחבר בראשי את הסיפור שאספר לג'פרי.

אנחנו הולכים בתוך יער עבות. מסביב שורר שקט מסתורי. ג'ספר עדיין לא אמר מילה ביוזמתו, וכל תשובותיו היו לקוניות. אמנם אין שום ציוני דרך, אבל נראה לי שהוא יודע בדיוק לאן הוא הולך, לשמחתי. אני נצמד אליו, כמו כלב נאמן שאינו קשור ברצועה. הציפיות שלי הולכות ותופחות. מעניין אם הוריי שמעו שיצאתי. מה הם יעשו אם הם יגלו שאני לא בחדר? המצעים מגובבים, המיטה מעורטלת, התריסים מונחים בערימה: הם ודאי יניחו שיצאתי בעל כורחי. שנחטפתי. הם לא יעלו בדעתם שחמקתי מרצוני החופשי. זוהי ללא ספק ההפרה החמורה ביותר של הכללים מצידי. אולי ההפרה היחידה. ואם אתפס, נראה לי שאהיה הילד היחיד בקוריגן שיוכל לטעון באמת ובתמים שג'ספר ג'ונס הסיט אותו מדרך הישר.

הוא מאיץ את צעדיו. ענפים ושיחים נחבטים בי בעוצמה רבה יותר. שרך שורט את זרועי. אני לא מתלונן. אני רק מתאים את מהירות הליכתי. רגלינו נעות באותו קצב צבאי נמרץ. אני מזיע.

ואז ג'ספר ג'ונס נעצר.

ממש כאן. לרגלי איקליפטוס "ג'ארה" בא בימים, שממדיו עצומים. היקפו של העץ מדהים אותי. מבטי נמשך מאליו למעלה, כדי לראות לאיזה גובה הוא מגיע. הדופק הולם ברקותיי. אני מתנשם בכבדות. אני צריך לנקות את המשקפיים. כשאני מוריד את הראש, אני מגלה שג'ספר ג'ונס נועץ בי מבט. על פניו הבעה לא ברורה. הוא נראה כאילו הוא עומד לקפוץ מגובה רב. אני מטה את ראשי הצידה ולפתע מתמלא פחד. תחושת הציפייה מתחלפת בחשש מפני משהו איום ונורא. משהו לא בסדר. משהו קרה. רגליי מבקשות לברוח. אני לא רוצה להיות כאן יותר.

הוא מצביע על מעטה של ענפי שיטה משמאל לעץ הג'ארה הענק.

"זה מכאן," הוא אומר.

"מה? מה מכאן?"

"תכף תראה, צ'רלי. תאמין לי, אתה תצטער שראית, אבל אתה תראה. אבל אתה עוד יכול להתחרט. אתה בטוח ש'תָה מוכן לעזור לי?"

"אתה לא יכול פשוט לספר לי? מה זה? מה יש שם?"

"אנְלא יכול. לא יכול, בנאדם. אבל אני יכול לסמוך עליך, צ'רלי. נראה לי שאני יכול לסמוך עליך."

זאת לא שאלה, גם אם נדמה שכן.

אילו זה היה מישהו אחר, מן הסתם הייתי מחליט מייד להסתובב וללכת משם. לא הייתי מרכין את ראשי ונדחק בין ענפי השיטה, וכדוריה הזהובים לא היו נושרים ונחים בשׂערי כמו קונפטי. לא הייתי נאחז בגזע המחוספס כדי לא למעוד. לא הייתי מסיט לצדדים את מחלפות העלווה. ולא הייתי מרים את ראשי ורואה את קרחת היער היפה. לא הייתי נחשף לסודו של ג'ספר ג'ונס.

אבל אני לא סב על עקביי. אני נשאר. אני הולך בעקבות ג'ספר ג'ונס.

ואני רואה את זה.

והכול משתנה.

העולם נשבר ומסתחרר ונרעד.

אני צורח, אבל צרחותיי חנוקות. אני לא מצליח לשאוף אוויר. כאילו שקעתי במצולות הים, והמים סותמים ומטביעים אותי. אחת מידיו של ג'ספר ג'ונס מכסה על פי, והשנייה אוחזת בכתפי ומצמידה אותי אליו. מותניי מושכים אותי אחורה, אחורה, אחורה, להסתלק מכאן, אבל רגליי נטועות בקרחת היער. דמעות נקוות בעיניי, למזלי, והכול מתערפל עד שהן נשטפות במצמוץ. ואז המחזה שוב נגלה לעיניי. ג'ספר מחזיק אותי היטב. הוא מקיף בקלות את גופי הצנום. זה נורא. איום ונורא. אין לי מילים.

אני רואה ילדה.

אני רואה ילדה לבושה בכתונת תחרה בהירה ומלוכלכת. היא חיוורת. באור הכסוף אני רואה שזרועותיה שרוטות. וגם שוקיה. ופניה מוכתמות וחבולות ומגואלות בדם. חבל עבה כרוך סביב צווארה וקשור מעליה לענף של איקליפטוס כסוף. היא לא זזה. גופה רפוי. רגליה יחפות ופונות זו כלפי זו. שערה הארוך לכוד בחוזקה בַּלולאה. ראשה מוטה הצידה, כמו יצירת אמנות דתית. היא נראית מאוכזבת ועצובה. מובסת.

אני לא מסוגל להסיר את עיניי ממנה. ג'ספר לא מסוגל להסתכל עליה. הוא מחזיק אותי כך, בגבו לילדה, וסופג את תנועותיי עד שאני נרגע. נשימותיי מהירות. אני רועד. אני לא מבין. הוא ידע את זה. הוא ידע והביא אותי לכאן. לראות ילדה תלויה על עץ. ילדה מתה. ילדה שמתה. ג'ספר מרפה מכתפִי כשאני מדבר. אני מתקשה לעמוד.

"מי זאת?"

ג'ספר ג'ונס מתמהמה בטרם ישיב.

"לורה וישארט. זאת לורה."

הקליטה שלי איטית.

"אלוהים אדירים. אלוהים אדירים. זאת היא. זאת באמת היא."

"כן," אומר ג'ספר בשקט. הוא מתבונן בה עכשיו. בזווית העין אני רואה את ראשו נע ברכּוּת מצד לצד. פתאום הוא נראה רזה כל כך. ורופס. כמו ילד. אני מבולבל לגמרי. הכול נראה איטי, כמו בחלום. ממש כמו בחלום. כאילו אני לא ממש כאן, וזה לא באמת קורה. זה מקסם שווא. אני מנותק מזה. מתבונן מחוץ לגופי, רואה הכול על מסך.

"אני מצטער, צ'רלי. ממש מצטער, בנאדם. אנלוידע מה לעשות."

אני לופת את מרפקיי. אני פונה לעבר ג'ספר ג'ונס.

"מה פתאום הבאת אותי לפה? אני לא אמור להיות פה. אני צריך לחזור הביתה. אתה צריך לספר למישהו על זה."

"חכה. עוד לא, צ'רלי. עוד לא." הוא מפציר בי בתקיפות. אנחנו משתתקים.

"למה היא עשתה את זה? מה ה…? זאת אומרת, מה? אני לא מבין. מה קרה?" אני כמעט לוחש.

"היא לא עשתה את זה. זתומרת, בעצמה. זאת לא היתה היא."

"מה זאת אומרת?"

"זתומרת שלא יכול להיות שהיא עשתה את זה, צ'רלי."

"מה? למה?"

"היא לא יכלה לעשות את זה. קודם כול, סתכל. סתכל על החבל הזה. אתה מבין? הוא שלי. זה החבל שלי. אני משתמש בו כדי לקפוץ לבריכה הזאת. סתכל. אתה מבין? אבל אני תמיד מחביא אותו אחר כך. אני מגלגל אותו סביב הענף הגבוה ההוא, ככה שאי אפשר לראות אותו."

ג'ספר מדבר מהר, מהר מדי. אני לא מצליח לקלוט. ולראשונה אני סוקר את סביבותיי. מאחורי האיקליפטוס, שבסיסו רחב וחלול, כמו אוהל פתוח, יש מקווה מים קטן. לפניו, במקום שבו אנחנו עומדים, יש קרחת יער קטנה, מכותרת בשיחים גבוהים ובעצים. זאת מובלעת משונה. בשעות היום היא בוודאי פנינה נדירה. נווה מדבר שקט במעבה היער. אבל כרגע היא מפחידה ומחניקה. אני חייב ללכת מכאן. אני לא יכול להישאר. לורה וישארט מתה. והיא ממש מולי. אני לא מסוגל להסתכל.

האיקליפטוס חף מענפים עד לגובה של כחמישה מטרים, ורק אז מושיט את הזרוע העבה שאליה החבל קשור. למעט בליטה שחורה שמֵנה בערך במחצית הגובה, אין על הגזע שום נקודת אחיזה.

"וקשה נורא לטפס לשם," ממשיך ג'ספר. "צריך לחבק את הגזע עם הידיים והרגליים. זה כמו לטפס על עץ קוקוס. אתה מבין? אין סיכוי שלורה הצליחה לטפס לשם ולהוריד ת'חֶבל בעצמה. אין סיכוי."

"אולי עם מקל או משהו? או שהוא פשוט השתחרר. מהרוח. לא יודע."

"אנלא רואה פה שום מקל, צ'רלי. אתה רואה מקל? וגם אין פה שום רוח. ואין סיכוי שהוא השתחרר, כי אני מגלגל אותו מסביב לענף וקושר אותו. כי אנלא רוצה שאפְחד יידע על המקום הזה."

אני מהנהן. אני המום. אני לא מצליח לחשוב בהיגיון.

שוב משתררת דממה.

"אז מה אתה אומר, בעצם? מה זה אומר?"

"צ'רלי. תקשיב. אני אומר שהיא לא עשתה את זה."

"אז מי עשה את זה?" אני שואל, ולפתע אני מתמלא תחושה קרה של פחד ואימה ונסוג לאחור. המילה חונקת אותי:

"אתה?"

הוא פונה אלי. ארשת פניו מעידה על הפתעה ובוז. הוא מנענע את ראשו מצד לצד בקוצר רוח. סנטרו מזדקף.

"מה? בחייך, צ'רלי. חשבתי שיֵשְךָ שכל, בנאדם. נראה לך שזה אני? נראה לך שאני עשיתי את זה? זה מה ש'תה חושב?"

"אני לא יודע. אני לא יודע מה אני חושב."

וזה נכון. אני באמת לא יודע. אני פשוט מרגיש לא טוב, ועייף מאוד. אני רוצה ללכת מכאן.

אבל ג'ספר מסתובב ומנענע שוב את הראש. הוא יורק.

"תשמע, צ'רלי. אני רוצה להסביר לך. המקום הזה פה, החלקה הזאת, זה שלי בערך. אתה מבין, אנלא היחיד שהיה פה, אבל אני היחיד שיודע איך להגיע לפה. אפחָד לא היה פה בלעדי. אף פעם. זתומרת, עד עכשיו. עד הלילה הזה. אבל אני בערך גר פה. אני ישן פה ואוכל פה כשאנלא בבית. זה כאילו הבית שלי, אתה מבין?"

הוא משתתק ומגרד בעורפו ומחליק את ידו על המצח. הוא מכחכח בגרונו.

"בכל מקרה, אני בא לפה הלילה. ודבר ראשון," ג'ספר משתתק ומתמהמה. קולו משתנק. "לעזאזל, קודם כול, ראיתי אותה שם למעלה. ראיתי מייד שזאת לורה. ואני רץ לשם ותופס ת'רגליים שלה ומנסה להחזיק אותה. אני מנסה לעצור אותה. אבל היא כבר לא פה, צ'רלי. הרגשתי שהיא כבר לא פה, אתה מבין?"

הכול מוטח בי כמו שטף עכור. הפה שלי פעור.

"אז מה עשית?" אני שואל.

"לא ידעתי מה לעשות. פשוט התרחקתי והסתכלתי עליה. אבל לא יכולתי להישאר פה. לא יכולתי. אז יצאתי. והלכתי אליך."

"ואתה חושב שמישהו עשה את זה? מישהו תלה אותה?"

"כן, צ'רלי. סתכל על הפנים שלה. הרביצו לה. היא לא עשתה את זה לעצמה, נכון? מישוּ עשה לה את זה."

"מי?"

"אנלוידע."

בשלב הזה אני נסוג לאחור וסוקר את העצים. הברכיים שלי ממש רועדות. איזה סיוט. אין לי ספק שאני חולם את זה. זה לא קורה באמת.

"אלוהים אדירים, ג'ספר! ואם הוא עוד כאן? ואם הוא מסתכל עלינו ברגע זה ממש? מה עבר לך בראש? מה פתאום הבאת אותי לפה?"

אני ממשיך לסקור את העצים. יש לי תחושה שהם סוגרים עלינו.

"תירגע, תירגע. הכול בסדר, צ'רלי. הכול בסדר. אין פה אפחָד עכשיו."

"איך? איך אתה יודע?" אני צווח. כמו בת.

"לוידע. אני פשוט יודע. אני מרגיש את זה," הוא אומר ברוגע.

אבל הפחד מעקצץ. כמו מין זמזום טורדני על העור. יש לי תחושה שמישהו מסתכל עלינו. מקשיב היטב. גופתה הסוריאליסטית של לורה וישארט לא נותנת לי מנוח. היא קרובה כל כך. עדיין לא ממש הפנמתי את עובדת מותה. זאת כבר לא לורה וישארט. זה שק בלי תכולה. בובת שעווה. קליפה ריקה. זה מוזר כל כך. אני לא מצליח לגייס שום רכות כלפיה. כאילו חלק ממני נמצא שם, למעלה, רפוי וחסר תחושה.

אבל ברור שמשהו אלים מאוד קרה במקום הדומם הזה. נפל כאן דבר, ואנחנו מיטלטלים בין הגלים שהוא יצר. בשובל שהותיר אחריו. לורה וישארט מתה. תִראו אותה. מתה. היא ממש כאן, תלויה על העץ ממול. ממש כאן. במרכז הממלכה של ג'ספר. מרחפת מעל חלקת האדמה שלו.

שני ילדים וגופה.

תופים מהדהדים בראשי. דם דם דם. קשה כל כך לנשום בקרחת היער הזאת. משהו השתנה. בועה התפוצצה. אני רוצה לברוח. אני נתקף חולשה. אני חייב להתרחק מפה. אני רוצה להיות שוב בבית, אבל הוא רחוק כל כך. ואני מבוהל נורא, כי גם לו הייתי בורח מכאן, לא הייתי מצליח למצוא את הדרך הביתה.

לא. מאוחר מדי. כבר ראיתי את מה שראיתי, כמו ג'ספר ג'ונס. אני מעורב.

"ג'ספר, אני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע למה אני פה," אני אומר, ומסתכל על כפות רגליה היחפות והמלוכלכות של לורה וישארט. "זה נורא. אנחנו חייבים לספר למישהו."

ג'ספר מתבונן בי בריכוז מפחיד.

"לא, אנחנו לא יכולים. אנחנו לא יכולים לספר לאפחָד. לאפחָד, צ'רלי," ג'ספר חושק שפתיים, עיניו גדולות ולבנות. "אנחנו חייבים לגלות, צ'רלי."

"מה זאת אומרת 'לגלות'?"

"אנחנו חייבים לגלות מי עשה את זה. מי הרג את לורה. אנחנו חייבים לגלות מי בא לפה ועשה לה דבר כזה."

אני מנענע את ראשי לרגע קט, ואז אני עונה.

"מה אתה מקשקש? מה פתאום! אנחנו הולכים למשטרה! אתה שומע? אנחנו הולכים למפקד המשטרה ומספרים לו מה קרה ואיפה היא, והשוטרים יגלו. זה התפקיד שלהם. אי אפשר לשמור את זה בסוד. המשפחה שלה צריכה לדעת. זה ממש לא ענייננו."

"בחייך, צ'רלי. אתה לא קולט, מה?"

"מה? למה?"

"תפתח ת'עיניים, בנאדם."

"מה זאת אומרת? הן פתוחות! מה אתה מנסה להגיד?"

ג'ספר נאנח בכבדות.

"אלוהים אדירים. תקשיב, צ'רלי, אנחנו לא יכולים לספר לאפחָד. בשום אופן. ובטח לא למשטרה. כי הם יגידו שזה אני. בלי לחשוב פעמיים. אתה מבין? הם יבואו לפה, יראו שזה המקום שלי, הם יראו את הפנים שלה, יראו שהרביצו לה, ויראו שזה החבל שלי. והם יגידו שאני עשיתי לה את כל זה. הם יאשימו אותי ויזרקו אותי לכלא. בלי יותר מדי שאלות."

"מה? למה? אתה מדבר שטויות, ג'ספר. זה לא יקרה."

"באמת?" וג'ספר מצביע עלי עכשיו, ומזדקף כמו נחש. "במי אתה חשדת ראשון? אל מי אתה הפנית אצבע מאשימה?"

פתאום אני מבין. כמו שפתאום מבינים שאין קסמים בעולם. או שמשאלות לא באמת מתגשמות, וספק אם מישהו בכלל שומע אותן. רגע מקפיא של בהלה, כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, כשרסיס של הבנה פוגע ומשתק. הוא צודק. ג'ספר ג'ונס צודק. הוא באמת בצרות.

כל תושבי קוריגן יחשדו בו, ללא ספק. הם יטילו עליו את האשמה, ללא ספק. לא משנה מה הוא יגיד. המילה שלו שווה לתחת. מה שחשוב זה שהילדה הזאת מתה, והדמיון המפותח של התושבים יעשה את שלו. יאזקו אותו ויאסרו אותו. בנהּ החורג של העיירה, שהרג את בתו של נשיא המחוז. אין לו סיכוי.

"אז מה עושים? ומה עם לורה?" אני שואל. "הרי יתחילו לחפש אותה ברגע שיבינו שהיא נעלמה. ימצאו אותה פה בכל מקרה."

ג'ספר מנענע את ראשו מצד לצד ושולף סיגריה. אני שם לב שהוא קצת רועד. במקום לענות על שאלתי, הוא מגלגל מחשבה חדשה. "זה מה שאנלא תופס, צ'רלי. למה פה? איך זה קרה פה? מישוּ בטח עקב אחרי. עוד מישוּ יודע על המקום הזה. לא נראה לי שזה מקרי. ממש לא."

"מה, אתה חושב שמישהו מנסה להפליל אותך?" אני שואל. ג'ספר מציע לי סיגריה, ושוב, משום מה, אני מסמן שאני מלא מדי.

"כן, צ'רלי. זה מה שנראה לי."

אני מצמצם את עיניי.

"אבל אמרת קודם שכבר היו פה אנשים. איתך. כמו שאני פה הלילה."

"ברור. אני יודע. אבל אתה הגבר היחיד שהיה פה, ולא הרבה היו פה."

"הבאת פעם את לורה וישארט לפה?"

ג'ספר ג'ונס מכניס ידיים לכיסים ומשפיל את עיניו.

"כן. כן, הבאתי אותה. כמה פעמים, צ'רלי. הרבה פעמים, בעצם. אבל תמיד הובלתי אותה בדרכים שונות, כדי שלא תדע איך להגיע לפה לבד."

"למה עשית דבר כזה?"

"למה אתה חושב? אנלא רוצה שאנשים יידעו איך להגיע לפה. קשה להסביר את זה. אני יכול להזמין לפה מדי פעם, אבל אני גם רוצה שזה יישאר רק שלי."

אני מהנהן.

"אבל לא עשיתי עם לורה מה ש'תה חושב," הוא מוסיף מהר, אף על פי שאין לי מושג מה הוא מניח שאני חושב. "היא לא היתה כמו בנות אחרות מהסביבה. היא היתה חכמה, צ'רלי. לא חכמה כמוך. חכמה אחרת. נבונה, כאילו. הסתדרנו מצוין. היא כל הזמן רצתה לבוא לפה. כל הזמן נידנדה לי. אבל שמחתי להביא אותה. קרה לך שפגשת מישוּ והרגשת שבעצם תמיד הכרת אותו? ככה זה היה. לגמרי פשוט. זה לא היה כמו עם בנות אחרות שבאות לפה. לא התמזמזנו יותר מדי, למרות שהיא היתה מבוגרת יותר. היא היתה מוזרה בעניינים האלה. אבל לא היה אכפת לי. בכל מקרה לא בשביל זה הבאתי אותה לפה."

זה לא ממש מפזר את הערפל. כתפיו של ג'ספר נשחקו. הוא נראה מובס ועצוב.

"אז מי יכול לעשות דבר כזה? מי? אתה הכרת אותה: יש מישהו שמסוגל לעשות דבר כזה? מי היה רוצה לעשות דבר כזה?"

"יש לי חשד," הוא אומר, ומדליק עוד סיגריה. אף על פי שאין שום רוח, הוא מסוכך על הקצה בכף יד קמורה. הוא לא מציע לי סיגריה, והפעם כמעט חבל לי שלא. "אני חושב שאני יודע מי היה מסוגל לעשות את זה. זה צץ לי בראש מייד, ואנלא מצליח להשתחרר מזה. אני כל הזמן חושב על זה. ונראה לי שאולי אני צודק."

"מי?" אני מטה את גופי קדימה.

הוא טופח על הסיגריה באצבעו, מחזיק אותה סמוך לירכו ופונה לעברי.

"ג'ק ליונל. נראה לי שזה ג'ק ליונל."

עיניי מתרחבות.

"אתה מבין, צ'רלי, כשאני אומר שראיתי אותו מלא פעמים, זה בגלל שיש לו משהו נגדי, יותר מלכל אחד אחר בקוריגן. בטוח. הוא משוגע על כל הראש. כל פעם שאני עובר ליד הבית שלו בדרך לפה, אבל כל פעם, הוא יוצא למרפסת בנפנופים וצעקות, וצורח ת'שם שלי. ממש מוזר. הוא יודע איך קוראים לי, צ'רלי. נראה לי שהוא מחפש אותי. אני סגור על זה. בטוח."

זה יותר מדי. מהיר מדי. אני לגמרי לא מאופס. ואני מפוחד. עכשיו דווקא ממש מתחשק לי לעשן סיגריה. אני רואה איך הגחלת שלה לוחשת ורושפת בכל שאיפה. נראה שאפשר לשאוב מזה עידוד. אני עייף. אני רוצה לשבת. או לשכב על האדמה הרכה. אבל אני לא יכול. אני מעורב. זה מה שאני לא מבין: איך הסתבכתי בזה?

"אבל איך זה קשור ללורה? אם ג'ק ליונל המשוגע מחפש אותך, למה שיעשה דבר כזה?"

"כי הוא שאג מהמרפסת שלו כל פעם שעברתי שם עם לורה. זתומרת שהוא ראה אותה. הוא ידע שאנחנו הרבה ביחד. וגם היא ראתה אותו. היא ממש נבהלה ממנו. הוא הלחיץ אותה נורא. אז אולי הוא עקב אחרינו. הוא היחיד שאני יכול לחשוב עליו. או שאולי הוא ידע איכשהו לאן אנחנו הולכים. אולי הוא יודע על המקום הזה. אולי זה היה הוא, צ'רלי."

ג'ספר מנבא את שאלתי הבאה.

"בכל לילה שהוא רואה אותי, הוא יוצא וצועק וצורח, בלי הפסקה. כל לילה. חוץ מהלילה, צ'רלי. אתה זוכר? לא היה אור. כלום. ואנחנו עוד חיכינו שם. אף מילה."

אני מזעיף פנים. אני כבר לא מרגיש מנותק כל כך. אני נושך את פנים הלחיים. דמעות־פתע נקוות בעיניי. אני ממש לא רוצה לבכות, אבל אני כועס. והמום. ומפוחד מאוד. לא יודע. אני מרגיש נבגד. או משהו כזה. אבל בעיקר אני פוחד. קולי נסדק ונשבר.

"רגע אחד, אחרי שחשדת שג'ק ליונל המשוגע רצח כרגע מישהי, באת לקרוא לי ואז לקחתָּ אותי ישר לבית שלו? בלי להגיד לי למה? ואז אתה עוד מביא אותי לפה, לראות את זה! ועוד יש סיכוי שהפסיכופת עדיין בסביבה ומחכה לך, או מחכה לשנינו? למה? למה עשית לי דבר כזה? לך תזדיין. ועוף לי מהעיניים. אני הולך. אני עף מפה."

אני חושק שיניים כדי לבלום את הדמעות. נחיריי מתרחבים והלשון שלי תופחת ויש לי טעם מר בפה. מימיי לא קיללתי ככה. זאת הרגשה מוזרה. ואני לא הולך לשום מקום, כמובן. אני לכוד כאן. אין לי דרך מילוט. משום דבר. מהמקום הזה, מהבלגן הזה. ג'ספר ג'ונס הוא הכרטיס שלי הלוך ושוב.

והוא פוסע לעברי, גוו זקוף והסיגריה מונחת בין שפתותיו. הוא מניח יד על כתפִי וזה מייד מרגיע אותי.

"אל תלך עוד, צ'רלי. בבקשה, בנאדם? אני צך שתעזור לי. אנלוידע מה לעשות. באמת. אני נורא מצטער. באמת."

אני ממצמץ חזק. אני מושך באפי. ויורק. ומסדר את משקפיי. ידו של ג'ספר עדיין מונחת על כתפִי.

"תקשיב. אין לך מה לדאוג, צ'רלי. סמוך עלי. אתה חייב לסמוך עלי. כמו שאני סומך עליך. אני יודע ש'תה בחור טוב. זה ברור לי. אנחנו נעשה ת'דבָר הנכון. באמת."

אני מנענע את ראשי מצד לצד.

"אבל מה? מה נעשה? אתה לא רואה שאין לזה שום סיכוי? אנחנו לא בלשים! זה לא 'ננסי דרו'! זה רציני. אנחנו לא יכולים לחקור אף אחד. אנחנו לא יכולים לדבר על זה עם אף אחד. אנחנו לא יכולים לעשות כלום."

"אבל אנחנו יכולים לנסות. ומשטרת קוריגן אפילו לא תנסה, אם אני נכנס אליהם עכשיו ומספר להם מה קרה. התיק ייסגר עוד לפני שהוא ייפתח, צ'רלי. המשפט יתקיים עוד לפני ההלוויה. זה ברור לך. אתה מכיר את קוריגן. אנלא צריך לעשות פה כלום בשביל להסתבך. אז אנחנו חייבים לגלות מי עשה את זה. פשוט חייבים."

אמנם זה מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת, אבל יש משהו בדבריו. קשה להכחיש את העובדה שהוא כנראה צודק. שבאמת ישלחו אותו לכלא על מעשה שהוא לא ביצע. שהעיירה הזאת באמת מעוותת ושפלה עד כדי כך. שאולי ג'ק ליונל המטורף באמת עומד מאחורי המעשה הזה. שזה באמת תלוי רק בנו. שהקללה הרובצת על ראשו של ג'ספר מרושעת ועיקשת עד כדי כך. אולי אנחנו באמת יכולים לפתור את זה וליישר את ההדורים. אולי אני האדם היחיד בקוריגן שמסוגל להאמין לג'ספר ג'ונס. אולי בגלל זה הוא בא אלי. אולי בגלל זה הוא בחר בי. ופירוש הדבר, שמשום מה הוא סמך עלי כבר כשדילג מעל הגדר האחורית שלנו וניגש אל קיר העץ של חדרי. מן הסתם הוא הניח שאני ישר והגון. כמו אטיקוס פינץ': מכובד והגיוני ונבון. או הדבר הכי קרוב לזה בקוריגן. ואולי הוא פשוט יודע שלא אעז למעול באמונו. אולי אלה שני הדברים גם יחד. הוא גם זהיר וגם סומך עלי. אם כי אני מעדיף לצייר בדמיוני אותי יושב במיטה מאוחר בלילה, שקוע במארק טוויין, ואת ג'ספר ג'ונס ממהר אלי בחיפוש אחר קור רוח ותבונה. כאילו הייתי שלמה המלך בכבודו ובעצמו. האדם שפונים אליו כשהכול משתבש לחלוטין.

אבל האמת רחוקה מזה. אין לי מושג איזו עזרה אני יכול להושיט. אני אבוד. אני לא מסוגל להסתכל שמאלה. סילקתי את גופתה של לורה מעיניי ומנפשי, אבל היא לוחצת ומתעקשת. היא קרובה כל כך. אני לא מסוגל לחשוב על זה. זה יותר מדי. זאת מנה מוגזמת. זה מהיר מדי. מהיר הרבה יותר מדי. דומה שאנחנו מתעלמים בכוונה מלורה וישארט. שנתלתה. שתלויה. במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. אם לא נסתכל, אם נדבר סחור־סחור, היא תתפוגג אל תוך הלילה. ואז יתברר שכל זה לא היה ולא נברא. ואני אוכל לחזור הביתה, לישון ולהתעורר בלי נטל הידיעה.

אחרי שתיקה ארוכה למדי אני פונה אל ג'ספר ונאנח, וסילון אוויר נפלט מנחיריי. אני מדבר בשקט.

"תקשיב. אולי אני אדווח על זה? רק אני. בלעדיך. אולי אני אלך למשטרה, או להורים שלי, ממש עכשיו, ואספר להם מה ראיתי. אני לא אזכיר את השם שלך. אף פעם."

ג'ספר ג'ונס צובט את סנטרו. ואז מנענע את ראשו מצד לצד.

"זה לא ילך, צ'רלי. קודם כול, למה שתהיה פה בכלל, ועוד לבד? זה לא הגיוני."

אני מושך בכתפיי. "אני יכול להגיד שבמשך כל הקיץ הסתובבתי בכל מיני מקומות. יצאתי לדוג ודברים כאלה. טיילתי לי. מה שזה לא יהיה. עשיתי דברים. אין עניין."

"עם כל הכבוד, צ'רלי, לא נראה לי שמישהו יאמין לך, בטח לא ההורים שְךָ, ובטח ובטח לא מפקד המשטרה."

"אולי דווקא כן יאמינו לי," אני אומר בנימה של עלבון.

"חוץ מזה, ברגע שיגלו איפה היא, איזה חמש־שש בנות מקוריגן יזהו את המקום ויפתחו ת'פה. הם יספרו למשטרה מי הביא אותם לפה. המשטרה תראה שזה דפוס קבוע, כן? ואז יבינו שחיפית עלי. ברור לך שיגלו. ואתה תהיה שותף לאחר מעשה, צ'רלי. בטוח. ואז אין לי סיכוי."

אני מוחה זיעה ממצחי. חופן את עורפי בכף היד.

"טוב. בסדר. אז אולי נזיז אותה? אם אתה תסתבך בגלל שהיא נמצאת פה, אז אולי נזיז אותה למקום אחר, קרוב יותר לקוריגן, כדי שמישהו אחר ימצא אותה. יגלה אותה. אתה יודע, ראשון. ככה יהיה לך סיכוי, לא? ככה נרחיק אותך ממנה."

אני מתקשה להאמין שזה מה שאני אומר. לא ייתכן שאני מציע דבר כזה. לא יעלה על הדעת. אבל האופן שבו ג'ספר משפשף את לחיו מעיד שהוא דווקא שוקל את זה. קיבתי מתהפכת. אני רוצה לחזור בי תכף ומייד.

"אני מבין מה אתה אומר, צ'רלי. אבל זה מסוכן מדי, בנאדם. אם מישהו יראה אותנו, אם יתפסו אותנו, הלך עלינו. יאשימו אותנו בלי לחשוב פעמיים. גם אם לא ניתפס, השוטרים לא טיפשים. הם יידעו. הם יידעו שהזיזו אותה. אנחנו נשאיר טביעות אצבעות או משהו. לך תדע, הם עוד יכולים לשחזר ת'צעדים שלנו ולהגיע לפה."

"זה מסוכן מדי," אני מסכים ברצון.

"אבל זאת מחשבה יפה. לא חשבתי על זה."

אני מסתובב.

"תקשיב, ג'ספר. נניח שנגלה מי עשה את זה. נניח שנמצא איכשהו הוכחות שמרשיעות את ג'ק המשוגע. מה אז? מה נעשה? נגיד לו להתוודות? נשלח מכתב בעילום שם?"

ג'ספר ג'ונס ממולל את השערות שעל זרועו ומושך באפו. "כשנגיע לגשר, נעבור אותו, לא? זתומרת, אנחנו עוד לא יודעים מה קרה ושום דבר, נכון? לך תדע, אולי לא נצטרך להחליט בכלל. אבל אנחנו חייבים לנסות, צ'רלי. אנחנו חייבים. מגיע לה שנגלה מה קרה באמת, לא?"

אני מנענע את ראשי בעדינות ונאנח. זה לא הגיוני: לכסות הכול בשקרים כדי לחשוף את האמת. אני מנסה לדבר על ליבו, אולי כמו אטיקוס.

"ג'ספר, בכל זאת יש סיכוי שלא יאשימו אותך. יש סיכוי, לא? תקשיב, אנחנו עדיין יכולים לעשות את זה כמו שצריך. לספר לאנשים הנכונים. לרשויות. לעשות את זה לפי הספר. זאת אומרת, החוק עדיין מגן עליך, ה…"

"בחייך, צ'רלי! שום דבר לא מגן עלי. עכשיו אתה סתם מפחד. אתה סתם מתנער מאחריות. אתה יודע שזה לא לעניין. אתה יודע מה יקרה. בעיירה הזאת חושבים שאני איזה חיית פרא. הם חושבים שצַך לשים אותי בכלוב, וזה יהיה תירוץ מושלם מבחינתם. מה שיש פה זה מספיק בשבילם. מה שחשוב זה איך זה נראה. אני הסתבכתי, צ'רלי. הסתבכתי חזק. ואנלא יכול לברוח, כי הם ימצאו את לורה, ואז הם ימצאו אותי. אני חייב להתמודד עם זה. אנחנו חייבים לעשות את זה."

אני מערסל את ראשי בידיי, מרים את משקפיי ומשפשף את העיניים בכפות הידיים.

"לעשות? לעשות מה? מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות?"

"רק דבר אחד עולה לי בראש. רק דבר אחד יציל אותי בינתיים."

אני מרים את העיניים, מטושטש ותשוש.

"מה?"

"אנחנו צְכים לקבור אותה. להחביא אותה. פה. בעצמנו."

"מה?" אני מתבונן בג'ספר, מזועזע.

"אין ברירה, צ'רלי."

"יש ברירה! עכשיו אתה סתם מפחד!"

"כן, אני יודע. אבל באמת יש לי ממה לפחד. כל דבר אחר יסבך אותי כרגע, אתה מבין את זה?"

אני מנענע את ראשי מצד לצד. אני לא מאמין. אני מתאמץ מאוד לחשוב על אפשרויות אחרות, על דרכי מילוט.

"לא, אנחנו לא יכולים. אנחנו לא יכולים לקבור אותה, כאן ועכשיו. טוב? לא יודע. אין לנו אתים. אין לנו כלום. בכל מקרה, זה ייקח שעות. השמש תזרח לפני שנגמור. וזה ייראה די מוזר אם יתגלה שיצאתי בשקט מהבית ואני חוזר מלוכלך כמו אני לא יודע מה אחרי שחפרתי קבר, ואז פתאום מתברר שלורה וישארט נעלמה."

"לא באדמה, צ'רלי. שם."

וג'ספר ג'ונס מצביע על הבריכה, שפניה חלקות כראי. הבטן שלי מתכווצת.

אנחנו הולכים לקבור אותה עמוק במים.

"בבריכה?"

"כן."

אני לכוד במערבולת ונסחף, בעל כורחי, רחוק יותר ועמוק יותר.

"אבל מה עם המשפחה שלה? זכותם לקבור את הבת שלהם, לא? להיפרד ממנה? מה עם אלייזה? מה עם הטקס הדתי? מה עם האמונה שלהם?"

"אתה מאמין בזה?"

"מה זה משנה במה אני מאמין? זה בכלל לא קשור!"

"תקשיב. אני יודע בוודאות שאבא של לורה הוא טיפוס בעייתי. הוא אפס, והוא שתיין גרוע יותר מאבא שלי. ואמא שלה היא כמו מת מהלך. האישה הכי מוזרה שראיתי. בטוח. ואני יודע שזה לא שיקול. אבל בסופו של דבר, נראה לי שמה שיהיה להם הכי חשוב זה לדעת מה באמת קרה, ולא איך לורה נקברה. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, צ'רלי. אנחנו מרוויחים זמן כדי שנוכל לגלות מי עשה את זה. ואולי, אחרי שהכול ייגמר, כשג'ק המשוגע ילך לכלא, אולי עדיין נצליח לעשות את הדבר הנכון. הרי נדע איפה היא, לא?"

אני לא מאמין שזה קורה. אני נשאב עמוק יותר. אני מעיף מבט חטוף בגופהּ התלוי של לורה וישארט וחש בגל חדש של בחילה וחרדה. היא רוח רפאים דקיקה. היא לא אמיתית. וגם המקום הזה לא אמיתי.

"אני לא יודע, ג'ספר. ואם לא נגלה? אף פעם? ואם משפחת וישארט לא תגלה אפילו חלק מהאמת? ואם אתה טועה, ואם אנחנו טועים, לגבי קוריגן? לגבי ג'ק המשוגע? לגבי הכול?"

ג'ספר נעמד לפתע מלוא קומתו ומנענע את ראשו מצד לצד. הוא חובט באוויר, כאילו הוא מנסה לתפוס חרק חולף.

"אז מה אתה מעדיף, בנאדם? אתה רוצה שאני אשב בכלא על שום דבר רק כדי שמשפחת וישארט תוכל להיפרד מלורה כמו שצריך? אנלא תיכננתי את זה, נכון? אני רק מנסה לעשות ת'דבר הנכון בלי שיתלו אותי ככה." הוא מצביע על לורה ונועץ בי עיניים פראיות. "כי ברור לך שזה מה שיקרה. ברור לך. ואני נשבע לך, שוב, באמא שלי, שלא ידעתי על זה כלום. באתי לפה הלילה ומצאתי אותה פה, ואנלוידע מה לעשות חוץ מלהציל תַצְמִי ואחר כך אולי לנסות לברר מה קרה. ובגלל זה אני צך שתעזור לי. כי אתה חכם, ואתה לא כמו כולם, וחשבתי ש'תה בטח תבין. בחייך, צ'רלי. לקחתי סיכון כשבאתי אליך."

אני משפיל את עיניי ושותק.

"זה לא פשוט לי לסמוך עליך, צ'רלי. זה מסוכן. ואני מבקש ממך לעשות אותו דבר. אנלא יכול להכריח אותך לעשות כלום. אבל קיוויתי שתראה ת'דברים מהזווית שלי. זה מה ש'תה עושה, לא? כש'תה קורא. אתה מבין מה עובר על אחרים."

אני מהנהן.

"אז תחשוב על המקום הזה, צ'רלי, ותחשוב כמה זה חשוב לי. ותחשוב מה אני צריך לעשות. מה הדבר הנכון."

אני נאלץ להרים ידיים. איך ייתכן שהכול מבולגן ומסובך כל כך מחוץ לבועה השקטה הזאת? לורה וישארט, גופתה התלויה – זה לא אמור להיות באחריותנו. אנחנו לא אמורים לפתור את הבעיה המזוויעה הזאת. אנחנו אמורים להיות מסוגלים להעביר את זה לטיפולם של הגורמים הרלוונטיים. אנחנו אמורים להיות מסוגלים לברוח כמו ילדים מבוהלים, לדווח ולהתנשף ולרעוד מפחד במקום בטוח. לא אנחנו אמורים לגלות מה קרה באמת. לורה וישארט נתלתה, וג'ספר ג'ונס הסתבך בצרות צרורות. ואיכשהו גם אני בתוך זה.

ג'ספר מתרכך. הוא כורע ופורע בפראות את שערו.

"אבל צ'רלי, רק שתדע. זתומרת, אם תישאר איתי פה, אם תעזור לי, לא יקרה לך שום דבר. כלום. אני רציני. אם יקרה משהו, אני אעשה הכול כדי שלא תיפגע, בסדר? אין לך מה לדאוג. אני מבטיח לך."

אני מהנהן שוב.

"אתה צך להיות אמיץ יותר, צ'רלי. זה הכול. אני יודע ש'תה מבין מה אני אומר ולמה אני בכאלה צרות. לי לא היתה ברירה, הייתי חייב להיות אמיץ די מהר. מאז שאני זוכר תַצְמִי. הייתי צריך לעבור הכול במהירות, צ'רלי. שתדע לך שלפעמים אני מרגיש ממש זקן."

"כן, אני מבין על מה אתה מדבר," אני אומר.

"אתה מבין, כולם פה מפחדים מהכול ומשום דבר. ככה אנשים חיים בעיירה הזאת, והם אפילו לא יודעים את זה. הם מסתפקים במה שהם יודעים, במה שסיפרו להם. הם לא מבינים שזאת בעצם בחירה שלהם."

אני מרים את הראש ומישיר מבט אל ג'ספר.

"זתומרת, אני יודע שכולם מפחדים ממני. בעיקר הילדים, אבל גם המבוגרים. הם חושדים בי. הם חושבים שאני חצי חיה, ואזרח סוג ב'. שאני טיפוס בעייתי. ותמיד שאלתי תצמי, למה? הם אפילו לא מכירים אותי. אפחָד לא מכיר אותי. זה לא הסתדר לי. אבל אז הבנתי שזאת בדיוק הסיבה. זה כל הסיפור. זה כל כך טיפשי, צ'רלי. אבל בגלל זה אני כבר לא שונא אותם."

איזה לילה מסתורי וצלול. איזו תחושה מוזרה של תלישות ובלבול. אני מרגיש כמו כדור זכוכית מלא פתיתי שלג שניערו אותו היטב. יש סופת שלגים בבועה שלי. כל הדברים המוצקים והיציבים והאיתנים בעולמי התנפצו לרסיסים ונפוצו לכל עבר ושרידיהם מסתחררים באוויר ונושרים לאדמה כמו קונפטי. ספר שידעתי לדקלם בעל פה נקרע לגזרים והושלך לחלל האוויר. הכול הזדעזע עד היסוד ובשאון גדול. הכול נעקר ונשבר. עשרה אסונות בעת ובעונה אחת. אין לי סיכוי לאחות את השברים. כאילו אני צריך לבקוע מהביצה ולצאת לאוויר העולם. וקצת כמו ג'ספר ג'ונס, נשללה ממני האפשרות לבחור את הזמן המתאים. אני לא רשאי להגיח מתוך הגולם בהזדמנות הנוחה לי. הושלכתי החוצה בטרם עת והופקרתי לגורלי.

אנחנו שומרים על הדממה המוזרה והחלולה למשך כמה רגעים. מבטינו מוסבים מהעץ.

לבסוף ג'ספר מציע שנעיף עוד מבט אחרון על סביבותינו. סקירה אחרונה של הזירה לפני שנשבש אותה לעד. אני לא מתנגד, אבל נצמד אליו, ומתכווץ כשאנחנו מתקרבים לגופתה של לורה.

אני טרוד ולא מצליח להתרכז בפרטים. אני אפילו לא ממש יודע מה אני אמור לחפש. עקבות, כנראה. ראיות. מכתב וידוי משורבט. משהו. אבל בלאו הכי הכול כל כך לא מוכר, שאין לי מושג מה השתנה בזירה. זה רק מדגיש את גודל הצרה שנקלענו אליה. את הסיכוי האפסי שלנו. ג'ספר מזעיף פנים ומשתופף קלות בהליכתו.

אנחנו סורקים את כל האזור לאור הירח. זה לא אורך זמן רב. כשג'ספר גומר לבחון את כל השיחים מסביבנו, אחרי שהעביר את ידיו על פני ענפיהם השלדיים, הוא מהנהן, עדות לכך שבא על סיפוקו.

"טוב, הם כנראה נכנסו מהכיוון שאני תמיד נכנס. כמו שנכנסנו קודם," הוא אומר לבסוף ומפנה אותי לענפי השיטה, ראשו שקוע במחשבות. הוא מצביע. "אבל תראה, יש קצת עשב שנראה מעוך, עד הקליסטמון הזה. אבל רק קצת. לוידע. לא ברור מה זה אומר. אולי היא ניסתה לברוח. אולי לא. אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת כלום. אי אפשר אפילו לדעת אם תלו אותה. זתומרת, ממש."

"מה זאת אומרת?"

"זתומרת שלא ברור מה קרה פה, צ'רלי. יכול להיות שהרגו אותה ואז תלו אותה כדי שזה ייראה כאילו היא עשתה את זה. אי אפשר לדעת."

אני מהנהן בלי לחשוב, בלי להיות שם. אני לא מצליח להתרכז. לא ברור לי איך ג'ספר ג'ונס נשאר זקוף ושקול כל כך. איך הוא מצליח לחשוב בהיגיון, כאן ועכשיו. אני פשוט מנסה לעקוב אחריו, מבולבל ואילם.

אני מרים את עיניי וג'ספר מתבונן בי. בסבלנות. העולם מסתחרר.

"אתה מוכן, צ'רלי?"

אני בוהה בו במבט קהוי.

ג'ספר ג'ונס מביט בי עוד רגע. ואז הוא אומר לי לחכות לו במקום שבו אני עומד, ואני חש הקלה. כפות רגליי, סנדליי החנוניים, נטועים באדמה.

אני מתבונן בג'ספר ורואה אותו פוסע לעבר האיקליפטוס. הוא מתכופף ונכנס לחור החלול שבבסיסו. ברגע שהוא נעלם משדה הראייה שלי אני נתקף חרדה. הישבן שלי מנסה להיכנס לתוך עצמו והראש שלי הופך לסחרחֶרת לבנה. ג'ספר מגיח ובידו סכין רחבה.

הוא כורך אותה בלולאות החגורה של מכנסי הברמודה שלו. הוא קרוב כל כך אל גופתה של לורה, מרחק נגיעה ממש, אבל ראשו מורכן ופניו מוסבות ממנה.

הוא מתחיל לטפס. למרות הקִרבה שלי אל הזירה, למרות הלחץ המעיק של חלקת האדמה הקטנה והמחניקה, אני צופה במחזה באדישות מוחלטת. כאילו צפיתי בעכביש שמטפס על קיר. ג'ספר נאחז בבליטה המוצקה ומטפס אליה, ואני חושב על ג'פרי לוּ. אני נזכר שמחר, שחקן הקריקט האהוב עליו, דאג וולטרס, ישתתף בפעם הראשונה במשחק בינלאומי. אין לי ספק שג'פרי לא מצליח לישון הלילה מרוב התרגשות. מעניין אם דאג וולטרס חנוק ומתוח כמוני ברגע זה. מעניין אם הוא מצליח לישון הלילה. מעניין אם הוא ראה אי פעם אדם מת.

קצב הטיפוס של ג'ספר נעשה איטי יותר עם התקרבותו לענף. הוא מזדחל לאיטו. הוא צודק: זה באמת נראה טיפוס קשה. הוא דורש כוח וזריזות.

אני מתבונן בשרירי זרועותיו ושוקיו המאומצים של ג'ספר ותוהה ביני לביני אם ג'ק ליונל היה מסוגל לעשות את זה. זה לא נראה סביר. אני לא הייתי מצליח להתקרב לענף הזה, ואפילו לא לבליטה, אז איך יצליח איש זקן לעשות את זה? אבל אני לא שואל את ג'ספר. אני עומד פה ומחכה.

כשג'ספר מתקרב למִפרק המקומט של הענף, הוא מתפתל, משחרר את רגליו בגבורה שאני לא ניחנתי בה ומניף את עצמו מעלה. לא נראה שיש בו פחד. הוא כמו לוליין בקרקס, מנוסה ובוטח. הוא מתנדנד, מושך את עצמו למעלה ומתיישב על הענף, רגליו משתלשלות משני צדדיו. הוא ניגש מהר אל החבל הקשור.

ליבי משקשק. פתאום אני קצת פחות מרוחק, פתאום אני מתמלא חרדה בלתי נסבלת, כשהוא שולח את ידו לסכין. אני עייף. אני על קוצים. אני מבוהל ומשותק. אני כנראה מרגיש הכול בבת־אחת, כל הפעמונים מצלצלים. אבל אני כבר לא חושב על ג'פרי. ואני לא חושב על משפחת וישארט. ראשי מתמלא בהלמות הדופק כשאני רואה את ג'ספר מנסר את הקשר העבה שמחזיק את לורה. אני שומע את נשימותיי. כפות ידיי מאוגרפות, ואני לא מצליח להרפות.

נפילתה פתאומית. מהירה. כמו עפיפון לבן שצולל לקרקע וזנבו צונח מאחוריו בעצלתיים. היא מתקפלת ומתמוטטת. כמו בובה. כמו שק של עצמות רטובות. היא פוגעת באדמה בקול חבטה רך ונורא. הצליל מזכיר לי שלא נותר ממנה אלא הבשר. העובדה שאין בה רוח חיים מזעזעת אותי, אני מודה. היא נראית כבדה כל כך. חסרת ישע כל כך. בשרי נעשה חידודים חידודים. כאילו המוני נמלים זוחלות עלי. ג'ספר משליך את הסכין; הלהב שלה ננעץ בקלות באדמה. הוא מתחיל להחליק למטה על גזע העץ.

כשהוא מגיע למטה, הוא משתופף וניגש אליה בזהירות. אני לא זז. אני מקווה שהוא לא מצפה שאזוז.

ג'ספר כורע על ברכיו. הוא מיישר את איבריה בעדינות ומצמיד אותם לגופהּ. כאילו היא שקועה בשינה עמוקה והוא נזהר לא להעיר אותה. נדמה לי שהוא מלטף את לחיה בגב כף ידו, אבל אני לא בטוח. תנועותיו איטיות ושקולות. רוחשות כבוד. אני נבוך, כאילו אני עד למשהו אישי מאוד. כאילו התגנבתי אל חלון חדרו של ג'ספר ואני מציץ פנימה וצופה ברגע אינטימי. אני חייב להתיק את מבטי ממנו. אני לא אמור לראות את זה. אבל עיניי מסרבות להרפות מהמתרחש. ג'ספר ג'ונס מנסה להתיר בזהירות את הקשר סביב צווארה. זה מחזה קשה מנשוא. אני דרוך כמו קפיץ. אני חושב שג'ספר מתחיל להתמלא תסכול. הוא מושך את החבל, אבל הקשר לא משתחרר.

ואז רגליי נעות. אני לא יודע איך. ולפתע אני כורע על ברכיי בזהירות.

ג'ספר מרים לרגע את עיניו.

"הֵי, צ'רלי," הוא אומר, כאילו רק עברתי בסביבה.

אני לא עונה. אני מאובן. ומבועת. גון פניה. נפיחותן. מבטה המזוגג. אני נתקף בחילה. עינה הימנית כהה ותפוחה. יש לה חתך קטן על הלסת, וחתך נוסף על הגבה. הרביצו לה. היכו אותה מכות נמרצות. זה נכון. קרביי מתהפכים. אני מסדר את משקפיי בידיים רועדות.

"אנלא רוצה שזה יישאר על הצוואר שלה," לוחש ג'ספר בראש מורכן. "אבל אנלא מצליח לפתוח ת'קשר. זה אפילו לא לולאה. תראה. זה סתם קשר. זה רק בכאילו. אולי באמת תלו אותה רק אחרי זה. אולי היא מתה כבר קודם. אני אצטרך לחתוך את זה, צ'רלי. אבל צך להיזהר."

אני מהנהן.

ג'ספר קם כדי להביא את הסכין. מייד אני רוצה שהוא יחזור.

הוא חותך את החבל בזהירות של מנתח, כאילו הוא עלול להכאיב לה. אני לא שומע דבר זולת קולות החיתוך הקלים. שִׁיק. שִׁיק. שִׁיק. בסופו של דבר החבל משתחרר. אני נרעד קלות. אני מרגיש כאילו עשינו משהו משמעותי. וג'ספר מסיר לאט את החבל. כאילו הוא מתיר שרשרת יקרה.

שנינו מופתעים, כך נראה, למראה התלמים הכהים החרוצים בצווארה. צמרמורת מתפשטת בגופי. ידיי מאבדות תחושה. שנינו שואפים אוויר בבת־אחת ולא נושפים. הקול שבוקע מג'ספר נשמע כאילו משהו תקוע לו בגרון. הוא מהדק את לסתותיו.

ג'ספר בוחן את גופהּ של לורה בעדינות. נוגע בשריטות הדקות על עצם הלחי שלה ועל כתפה. מחליק את אצבעותיו על זרועותיה החלקות כאבן הבהט. זו בדיקה מוזרה ושקטה. אני מקווה שהוא לא מצפה ממני לנהוג כמוהו. הוא מסתכל על רגליה, על קרסוליה, על כפות רגליה. הוא מזעיף פנים. ואז הוא מפשיל את שולי הכותונת שלה. מייד אני נסוג לאחור. אני מסתובב ונועץ את עיניי באדמה. אני חושב שאני יודע על מה הוא מסתכל. ואני חושב שאני יודע מה הוא מחפש.

כשאני מרים שוב את עיניי, ג'ספר ג'ונס לא נמצא שם. הוא נעלם.

אני נבהל, כמובן. אני מפנה את ראשי ימינה ושמאלה כאחוז תזזית, ואז גם אחורה. גל נוסף של צמרמורת מכסה את גבי כמו גלימה. אני לא רואה את ג'ספר. אני נמצא לבדי בקרחת היער. חומות העלים מתרוממות. הן סוגרות עלי. אני מתכווץ לתוך עצמי ומשתופף. עיניי פקוחות לרווחה. אני מושיט יד כדי לאזן את עצמי ונוגע בכתפה של לורה והיא חמה ואני נרתע כאילו נגעתי במשהו רותח. אני נחרד וצועק. היא חמה. שוב אני כמעט מתעלף. ממש כאן. ממש לידה. הערפל המזדחל שב וצונח עלי.

יש לי בחילה וסחרחורת. ואני מרגיש שכשנגעתי בה חרצתי את גורלי. אני בתוך הסיפור הזה. אני לא יכול להתעלם ממנה. היא אמיתית. כרגע נגעתי בה. נחשפתי לרגעי החום האחרונים שלה, לשובל העשן האחרון שהותירה. משום מה, אני מאלץ את עצמי להתבונן בפניה. אני בוחן אותן לעומק. ארשת פניה מוזרה. כאילו מבולבלת ומופתעת ועצובה ומבועתת, הכול בבת־אחת. ואני תוהה אם זאת היתה ארשת פניה כשחייה נמוגו. ארשת פנים שקפאה בזמן. אני תוהה אם כך הרגישה. אני חושב על הדמיון שלה לאלייזה אחותה. ואני חושב על הרגע שבו אלייזה תקבל את הבשורה וזה קורע את ליבי.

אני שומע רשרוש עמום מעברו השני של האיקליפטוס. אני לא יודע אם אני אמור לחוש פחד או הקלה. אני קם בזריזות.

"ג'ספר!" אני לוחש.

והוא מופיע, ובידיו גוש גרניט גדול. הוא מניח אותו ליד ירכהּ של לורה. אלמלא ידעתי למה תשמש האבן, אלמלא נדהמתי ממה שאנחנו עומדים לעשות, הייתי צורח עליו בכעס על שהשאיר אותי כך לבדי.

אני משפיל את ראשי ומנענע אותו באיטיות מצד לצד. אני עומד לרדת מהפסים. באמת. ג'ספר קופא לרגע, ואנחנו מביטים זה בזה. אין יותר מה לומר.

אחרי כמה רגעים הוא כורע על ברכיו. הוא רוכן ומגלגל את הסלע לעבר כפות רגליה של לורה. אני צופה בו כשהוא לוקח את החבל ומלפף אותו סביב הסלע, מהדק ואז קושר את הקצה. הוא מכחכח בגרונו ומרים בעדינות את כפות רגליה היחפות של לורה. הן קטנות וצנומות ומלוכלכות. הוא אוחז בקצה השני של החבל וקושר בזהירות את קרסוליה. קשה לו לעשות את זה. נדמה לי שהוא ממלמל מילות התנצלות.

ג'ספר מושך חזק כדי להדק את הקשרים. כשהוא עושה זאת, כפות רגליה של לורה מתרוממות. כאילו הוא שורך את נעליה של ילדה שעסוקה במשהו אחר. נראה שידיו מזיעות, כי הוא כל הזמן מוחה אותן על חולצתו. דחוס ומחניק כאן. האוויר סמיך וחם. קשה לנשום.

כשרגליה מתרוממות גולשת אִמרת הכותונת וג'ספר עוצר כדי לסדר אותה. הוא מחזיר את הכותונת למקומה. הוא מיישר אותה על ברכיה. אפילו עכשיו, אף על פי שרק אנחנו כאן, אף על פי שאנחנו מתכוונים להיפטר ממנה, הוא מנסה לשוות לה מראה מכובד. מנסה להתייחס אליה כפי שכנראה התייחס אליה מאז ומעולם. אולי הם היו קרובים זה לזה יותר ממה שג'ספר סיפר. נראה שהוא רגיל לגעת בה ברוך. אולי הם היו מאוהבים זה בזה. אולי היא היתה החברה שלו.

ג'ספר מותח את החבל בכמה משיכות יעילות בכל אחד מהקצוות הקשורים. הוא מעביר את ידיו על האבן ונראה מרוצה ומדוכדך.

לורה וישארט מתה, והיא כבולה לגוש גרניט. וג'ספר ג'ונס כורע על ברכיו ושומר עליה דוּמם. עיניו מכווצות ונשימותיו עמוקות והוא רוכן זמן רב. רק מסתכל. כאילו הרדים אותה זה עתה בשיר ערש, והוא יושב לרגע בקצה מיטתה לפני שייצא מחדרה.

אני קולט את כל זה, ולא יודע מה להרגיש. זה עצוב וזה חמים, אבל זה גם מצמרר והזוי. אני כבר לא צריך להזכיר לעצמי שהיא מתה. ראיתי את עיניה. נגעתי בה. היא כבר לא פה. באמת. אולי היא עוד חמה, אבל היא כבר לא במקום הזה. אני יודע, אני מרגיש שהיא לא פה. האם היא הסתלקה למקום אחר, או שפשוט כובתה, כמו שמכבים אור? אני לא יודע. אבל כרגע זה בלאו הכי כבר לא נראה חשוב כל כך.

ג'ספר ג'ונס זז ומתקרב מעט אל פניה של לורה. הוא מלטף את לחיה בגב כף ידו. הפעם אני רואה את זה בבירור. וזה צובט את ליבי. הוא מעביר את כף ידו על פניה, בליטוף עדין, וארשת פניה משתנה. עיניה עצומות, אבל היא לא נראית שלֵווה. אני רוצה לשנות את פרצופה, לעצב אותו. היא נראית כאילו משהו מעיק עליה, כאילו חולפת בה עווית בעיצומו של חלום נורא. ואני לא רוצה שהיא תיראה כך לנצח. אני לא רוצה לעשות את זה. אני לא רוצה להטביע אותה בבור המים הזה, לדון אותה לבור תחתית. אבל אני חלק מזה. אני בן בריתו של ג'ספר ג'ונס. אני מבצע פשע. זה לא מעשה מכובד. תראו אותה, תראו מה המצח שלה אומר, מה אומר פיה הקפוץ! היא לא רוצה את זה! היא לא רוצה ללכת!

ג'ספר קם, ואני פוסע אחורנית. הוא מסתובב.

"אוקיי, צ'רלי," הוא אומר.

אני לא יודע למה הוא מתכוון עד שהוא מצביע עליה. הוא עומד מאחורי הסלע. אני אמור לאחוז בה בין כתפיה, בבתי־השחי. זאת המשימה שלי. אני אמור להרים אותה. כבדה וכנועה. אני אמור לשאת אותה אל המים.

ואני אכן עושה את זה. אני מתכופף, לופת ומתאמץ לשאת את משקלה. אני מנסה להתייצב. אוי, היא חמימה. ראשה מתגלגל הצידה. אני חושק שיניים ויורה אוויר מנחיריי. אני מתבונן בג'ספר, שמצמיד את הסלע לבטנו. אנחנו לא מצליחים לזוז. גופה קעור בינינו. כאילו היא שוכבת בערסל. היא מחליקה מידיי. גם שולי הכותונת מחליקים שוב. וברור לי שזה מציק לג'ספר, כי הוא מזעיף פנים.

"אתה מוכן?" הוא שואל.

"היא מחליקה," אני אומר. "היא נופלת לי מהידיים."

"תכניס ת'מרפקים מתחת לַבית־שחי ותחזיק אותה מעל החזה. ככה יהיה לך יותר קל."

אבל אני לא רוצה לעשות את זה. כרגע אני מחזיק אותה בבתי־השחי והיא נשמטת מידיי. אני לא רוצה להחזיק אותה קרוב יותר. אני לא רוצה לחבק את החזה שלה. ככל שאני נוגע בה יותר, אני אשם יותר. היא מחליקה. אני מנענע את ראשי מצד לצד.

"היא נופלת לי! תוריד אותה! תוריד!" אני אומר בבהלה.

"לאט־לאט!" ג'ספר מנחה אותי, כאילו היא רהיט עדין ואנחנו עלולים לשבור אותה. אנחנו מתכופפים יחד ומניחים אותה על הקרקע. אני מתנשם. שפתיי מהודקות ופי יבש. אני נושם בכבדות דרך האף. ג'ספר מחכה בסבלנות, אבל ברור לי שהוא רוצה שנשלים את המלאכה.

אני צריך להיות אמיץ יותר.

אני מוחה את הזיעה ממצחי. אני מגלגל את הכתפיים ומנסה להקשיח את גבי. ואז אני מנגב את כפות הידיים בחולצה. אני מנפח את הלחיים. ג'ספר מתכופף ומרים את הסלע.

אני נושא את לורה וישארט מתחת לזרועותיה. בקושי. היא שוב מחליקה מידיי. אני גורר את רגליי הצידה. אנחנו סוחבים אותה אל המים. מרחק של מטרים ספורים. אנחנו על שפת הבריכה, שאפילו בקיץ היא מלאה וצלולה. זהו מקווה מים רחב, שמימיו שקטים.

ג'ספר אומר בקול חרישי: "נספור עד שלוש. אוקיי, צ'רלי?"

ואנחנו מנדנדים אותה. אנחנו מנדנדים אותה כאילו זה תעלול תמים, כאילו אנחנו זורקים חברה לנהר בבדיחות הדעת.

אחת. שתיים. שלוש.

אני לא מספיק חזק לזרוק אותה. ולכן הסלע, שג'ספר משליך בעוצמה לגובה, פשוט תולש את גופהּ מאחיזתי הרופפת. קול חבטה עמוק. מים ניתזים. ואני כמעט נאחז בה, כמעט נגרר בעקבותיה. היא ניתקת מידיי בטלטלה קשה ומבחילה, אבל ג'ספר מניח יד על כתפִי ומייצב אותי. ואנחנו מסתכלים. לרגע אחד היא צפה. ואז היא שוקעת לנגד עינינו. שקיעה מסורבלת וחסרת חן. הכותונת שלה – בועה נפוחה. אנחנו – הקברנים. אנחנו רואים אותה נעלמת. אין בכוחנו להציל אותה. האדוות נושקות לכפות רגלינו. והיא איננה. היא נעלמה ואיננה.

הטבענו אותה.

אנחנו מפלצות.

אני עומד ולא זז. ידיי שמוטות לצידי גופי. ואני מסתכל על הפעימות האחרונות של המים, על אותות החיים הגוועים והולכים. אני מסתכל על המים עד שהם דוממים. והמשטח הכהה, שמזכיר זכוכית, מהפנט אותי לרגע. מוזר לחשוב שלורה וישארט אולי הסתובבה בקוריגן אחר הצהריים, שאננה וחסרת דאגות. עם חברותיה. עם אחותה. ועכשיו היא כבולה לקרקעית הבריכה האפלה הזאת, קשורה בחבל שבו תלו אותה. האדמה בלעה את לורה וישארט. היא לא תשוב עוד לעולם. ואני שילחתי אותה לדרכה.

אני חושש שאפול קדימה ואצלול בעקבות לורה. אני אפילו מרגיש משיכה עמומה אל המים.

עד שאני שומע את ג'ספר ג'ונס. הוא כבר לא עומד לידי. אני מסתובב אחורה בבת־אחת. גבו מופנה אלי. הוא נשען ביד אחת על גזע העץ. ופי נפער כשאני רואה את כתפיו רוטטות, כשאני שומע את הרעד בנשימותיו.

גרוני נצרב. אני צריך לגשת אליו, לומר משהו חזק ובוטח ונבון. להסתכל לו ישר בעיניים. אבל אני לא עושה את זה. אני רק צופה בו. בידו השנייה הוא מליט את פניו. זה אמיתי. רגליו כפופות ושריריו מתוחים. זוויות פי מתחילות לצנוח.

ואני מתיישב בכבדות, מניח את הראש בין הירכיים ובוכה. בכי שקט ומדוד. אני מסיר בזריזות את המשקפיים ומוחה את הדמעות מעיניי בגב כף היד. אני לא ממש מבין מה קרה. אני צריך לחרבן. אני צריך להתקלח. אני צריך לישון. הלילה הזה כייס אותי וגזל ממני לעד דברים יקרי ערך. אני מרגיש עשוק, אבל אני לא מרגיש שג'ספר ג'ונס רימה אותי. זאת ריקנות משונה. כמו הריקנות שמרגישים כשעוברים לבית חדש ואין רהיטים או קירות מוכרים, אותה תערובת משונה של תלישות ומהפך. תחושה של בדידות.

אני עוצם עיניים חזק. אני לא רוצה למשוך באפי, כדי שג'ספר לא יידע שגם אני בוכה, ולכן אני צובט את האף ומקנח.

אני מרים את עיניי ומרכיב שוב את המשקפיים, ורואה שג'ספר יושב עכשיו ונשען על בסיסו הקעור של העץ. הוא נראה מותש. על ברכיו מונח בקבוק. הוא מלא. אין עליו תווית. עיניו מזוגגות. הוא מרים את מבטו ומגלגל את ראשו לאט מצד לצד.

הוא לוגם לגימה מהירה. אחר כך משפיל את עיניו ומטֶה את הבקבוק לעברי. האפשרות קורצת לי, אבל אני מסרב בניד ראש ובכף יד מורמת.

ג'ספר מעביר את ידו על פניו וצובט את העור בסנטרו. הוא מדליק סיגריה. הוא משעין את ידיו על ברכיו.

"אפשר סיגריה?" אני שואל.

ג'ספר מחייך. הוא מוציא מהחפיסה סיגריה ומיישר אותה. אני קופץ את שפתיי סביב הסיגריה, והוא מציע לי אש. אני רוכן בהיסוס לעבר הלהבה, כאילו אני עומד לנשק אחוריים של סוס ומחכה לבעיטה.

"רגע־רגע־רגע!" ג'ספר עוצר אותי, וממשיך לחייך. "הצד השני, צ'רלי. זה הפילטר, כן?"

הוא שולף את הסיגריה מפי, מדליק אותה בעצמו ואז מושיט לי אותה.

ציפיתי להשתעל, אבל לא עד כדי כך. שאיפה אחת ויחידה מהסיגריה סוחטת את ריאותיי כמו סמרטוט. אני רוקק ויורק. אני משתדל לשדר נינוחות, ונכשל.

"זה ה… אסתמה וכל זה. כל ה… לחות. כן. בדרך כלל אני…" אני פוזל אל הסיגריה שבידי, כאילו היא אמרה משהו שבילבל אותי. אני טופח טפיחה מיותרת שנועדה להסיר אפר מהקצה, חורך את קצה האצבע ומפיל את הסיגריה. אני שולח יד בזריזות כדי לתפוס אותה, ולהפתעתי גם מצליח, וכך שורף את כף ידי השמאלית. אני שונא את הסיגריה הזאת. ועכשיו אני מוכרח לעשן אותה.

אני תולש את העשב הרך בין רגליי. אני מרגיש כאילו שרדנו סערה ועכשיו אנחנו יושבים בין ההריסות. אנחנו מתעטפים בשתיקה למשך זמן רב.

ג'ספר ממשיך ללגום מהבקבוק. אני לא יודע מה לומר. השקט מופתי עד כדי כך שאני שומע את קול פצפוץ הנייר כשג'ספר שואף את עשן הסיגריה. את הפַּק הקטן שמשמיעות שפתיו. אני מניח לסיגריה להתכלות בלאט בין אצבעותי.

"זה לא נראה מציאותי. זה נראה כמו חלום," אני אומר.

ג'ספר זוקף גבות. "כן. לגמרי. כל הלילה הזה. כל הלילה המטורף הזה. מה אני אגיד לך, הלוואי שזה היה חלום, צ'רלי. אתה לא מאמין. זה כאילו קרעו ממני איזה חתיכה."

הוא מועך את הסיגריה ומכניס אותה לכיס. אני מנצל את ההזדמנות ונוהג כמוהו. הוא מדליק סיגריה נוספת וממשיך.

"לורה היתה האדם היחיד שהרגשתי שאני ממש מכיר. כאילו לא הייתי צך לשאול כלום. פשוט הרגשתי נוח. היא כאילו היתה החברה שלי והאמא שלי והמשפחה שלי, הכול ביחד. ודברים הלכו תמיד בקלות. זתומרת, היא היתה לפעמים מצוברחת, ואז היא היתה יושבת בשקט בלי להגיד כלום, אבל איכשהו גם את זה הבנתי. גם אני ככה לפעמים. אבל רוב הזמן היא היתה ממש מצחיקה. וחכמה, צ'רלי. כמו שאמרתי."

ג'ספר מחסל את הבקבוק. הוא כבר חצי ריק. אני מעקם את הפרצוף. אני מפחד שאם הוא יהיה שיכור מדי, לא נמצא את הדרך הביתה.

ג'ספר קורא את מחשבותיי.

"זה בסדר, צ'רלי. אני יודע לשתות. לא כמו אבא שלי, והוא עוד בנאדם לבן. רוצה קצת? הנה, קח."

אני לוקח בהיסוס את הבקבוק הקר והלח, לא כדי לספק את תשוקתי, אלא כדי להאט את ג'ספר. אני מרחרח את שפת הבקבוק ונרתע.

"מה זה?"

"בושמילס. יש לזה טעם של שתן ושמן."

אני לוגם לגימה קטנה ודלִיקה. היא כמובן תוקפת את פי וחורכת את גרוני מקצה לקצה. אני משתנק מייד, מוחה את הטיפות משפתיי ומנסה לרסן את ריאותיי. אני מטה את הראש ומעמיד פנים שאני קורא, מבעד לערפל שמכסה את עיניי, תווית שלא קיימת. זה רעל, החרא הזה. ואני מבין ששתי המידות הרעות, שהספרות הבטיחה שאתמכר להן בהנאה, בגדו בי. סאל פָּרָדַייס הציג לראווה בקבוקי אלכוהול כמו עקרת בית בפרסומת לסבון כביסה. הולדן קולפילד שלף סיגריות כאילו מדובר בטקס דתי. אפילו האקלברי פין טפח על מקטרתו בהקלה ובסיפוק. אי אפשר לסמוך על כלום. אם יתברר שגם סקס זה תענוג מפוקפק, לעולם לא אפתח שוב ספר. כמו שזה נראה עכשיו, זה בטח ישרוף לי את הזין ויצמחו לי יבלות.

אני משפיל את עיניי אל סנדליי ומנסה להצניע את הגועל שאוחז בי.

"משוּ בן־זונה. בדרך כלל אני שותה… מה זה הדבר הזה… סינגל… מאלט?"

"אין לי מושג. לא היה לי זמן לקרוא ת'תווית. אנלא בררן, צ'רלי. אני חי עם מה שיש."

"מה, גנבת את הבקבוק?" אני שואל, ומחזיר אותו לידו המושטת.

"בוא נגיד שלא שילמתי עליו. פילחתי אותו מאבא שלי. מתחת לאף. הוא היה מחוק לגמרי והתמזמז עם בקבוק ריק, אז לקחתי לעצמי את הבקבוק המלא שעמד על השולחן."

ג'ספר עוצר כדי לבלוע, ואני מהנהן באיטיות.

"אבל בטח כבר שמעת שאני גנב, לא? שאני מרים דברים? מפלח?"

אני לא עונה. אני מנסה לברור את מילותיי.

"זה בסדר, צ'רלי, אתה לא שולט במה ש'תה שומע. אבל זה באמת מה ששמעת, נכון?"

"כן, בערך."

"אז מה ש'תה לא יודע, צ'רלי, מה שאפְחד חוץ ממני לא יספר לך, זה שחוץ ממה שאני גונב מאבא שלי, בחיים לא גנבתי שום דבר שלא הייתי צריך. בטוח. אני מדבר על אוכל, גפרורים, בגדים לפעמים, דברים כאלה. אף פעם לא גנבתי שום דבר רציני. לא משהו שיחסר למישהו. ואתה מבין, האנשים האלה, שמצפים לשלוש ארוחות ביום, שיש להם בגדים מגוהצים ואישה ומכונית ועבודה, הם אלה שמסתכלים עלי כאילו אני זבל. כאילו יש לי ברירה. כאילו אני איזה אפס שפשוט צריך להתאמץ יותר. והם אלה שאומרים לילדים שלהם שאני טיפוס מפוקפק. אין להם מושג מה זה להיות אני. הם אף פעם לא שואלים למה. למה הוא גונב? הם פשוט חושבים שזה האופי שלי. שאין מה לעשות. ואתה יודע מה עוד, צ'רלי? אף פעם לא תפסו אותי. אפילו לא קרוב לזה. הם רק חושדים בזה. הם מצפים לזה. ברור שהוא גנב, הם אומרים. ברור שהוא שרף את סניף הדואר. ברור שהוא תלה את הילדה המסכנה. הילדה המסכנה."

שפתיו של ג'ספר לחות. מילותיו מתחילות להתמזג זו עם זו.

"מה, אבא שלך לא קונה אוכל?" אני שואל, ומתחרט על ספקנותי.

"אתה צוחק, נכון?"

"לא יודע. על מה הוא מוציא את הכסף?"

"בעיקר על אלכוהול ועל זונות ועל מירוצי סוסים. אבל גם זה פחת מאז שפיטרו אותו. כבר כמה חודשים הדפוק הזה לא עובד. חבל שהוא לא מתגייס לצבא. מבחינתי הוא יכול לצאת לוייטנאם או משהו כזה ולהישאר שם. אני כבר אסתדר."

"אז מה אתה גונב ממנו?" אני לא מרפה.

"בעיקר ת'דברים שאני רוצה. סיגריות, אלכוהול, כסף כשיש לו. מה שיש לו בכיסים. מה שכן, צריך לעשות את זה כשהוא מחוק לגמרי. ככה הוא לא יודע אם הוא איבד את זה, שתה את זה, עישן את זה או ביזבז את זה. אם הוא ממש לא מאופס, הוא אפילו לא שם לב. כל פעם זה אחרת. לפעמים, אחרי שהוא דופק ת'ראש, אז גם אם הוא חושד שרוקנתי אותו, הוא יחליק את זה, בגלל שיש לו רגשי אשמה, אבל זה לא קורה הרבה."

ג'ספר מגרד את החזה ומושיט לי את הבקבוק. אני מכווץ את הפנים.

"לך יש רגשי אשמה? על זה שאתה לוקח דברים שלו?"

"בחיים לא. אני פשוט מניח שהוא חייב לי. הוא פשוט חרא של אבא. אני חייב לקחת ממנו, צ'רלי, כי הוא בחיים לא יציע לי כלום. ומאז שנולדתי רק לוקחים לי דברים, אז אני פשוט מאזן קצת ת'חשבון."

אני מהנהן. ג'ספר ממשיך.

"אבל אי אפשר לחשוב ככה כל הזמן. המחשבות האלה יכולות לגמור אותך. אין טעם לשבת ולרחם על עצמך בגלל שילדים אחרים מקבלים מתנות בחג המולד, או שלאבא שלהם אכפת מהם, או שאמא שלהם מבשלת מדהים וכל זה."

"כן, אבל עדיין מגיע לך…"

"לֵאא. עזוב, צ'רלי. אמרתי לך, אנלא רוצה לחשוב ככה. חבל על הזמן שלי. לוידע. אנלא רוצה לחיות ת'חיים העלובים של מישהו שיודע שהכול יידפק כי תמיד הכול נדפק. לא. אנחנו תמיד חשבנו שזה ישתנה כשנעזוב את קוריגן, אתה מבין? חשבנו שאז הגלגל יתהפך. נעבור לעיר, נעשה מיליונים. בטוח."

"אנחנו?"

"כן, אנחנו." ג'ספר משפיל את מבטו ומלטף באגודל את צוואר הבקבוק. שוב נוחתת עלינו הכבדוּת. אני רוצה להדוף אותה, וקל יותר לעשות את זה כשהוא מדבר.

"מה אתה מתכנן לעשות? זאת אומרת, כשתעזוב?"

"טוב, עוד לא חשבתי על זה עד הסוף, אבל אני אמצא משהו. יש לי כל מיני רעיונות. אולי פוטבול. אני יודע? או עסקי הצדפות בצפון. יש בזה כסף. אני גם יכול לעבוד במכרה, למלא קצת ת'כיסים. ללמוד איזה מקצוע. לוידע. כל דבר חוץ מלצחצח נעליים. מה איתך? בטח אוניברסיטה, מה?"

אני מתפתל קצת. לא נעים. אני מרגיש פתאום שקצת לא מנומס לדבר על זה כרגע – לדבר על העתיד, כשעתידה של לורה וישארט נגזל זה עתה. הרי זה לא ממש משנה. אבל אולי זה העניין. אולי השיחה הזאת היא בשביל ג'ספר. אולי היא פועלת עליו כמו הבקבוק. אולי זה ניסיון להאט את מוחנו, לסכור קצת את שטף הבהלה.

"אני לא יודע," אני אומר. "תמיד אהבתי לקרוא וכל זה. ספרים, שירים. אז אולי אני אהיה סופר. תמיד חשבתי שזה הכי יתאים לי. לכתוב ספרים. להמציא סיפורים."

אני מנסה לרכך את הרושם במשיכת כתפיים מהוססת, כאילו זו רק מחשבה חולפת, כאילו זו לא השאיפה האחת והיחידה שהיתה לי מאז שלמדתי לקרוא.

להפתעתי, ג'ספר מהנהן בהסכמה.

"כן, נראה לי שזה תפור עליך, צ'רלי."

"אתה חושב?"

"בטח. נראה לי שתהיה מצוין. תגור באיזו עיר גדולה עם מכונת כתיבה. תפגוש אנשים, תספר ת'סיפורים שלהם. אולי פעם תוכל לכתוב ת'סיפור שלי. ואז בטוח נעשה מזה סרט. תאר לעצמך."

ואני באמת מתאר לעצמי. כשג'ספר אומר את זה, זה לא נשמע בלתי אפשרי או בלתי סביר שבאמת אעזוב את קוריגן ואהיה סופר. שאתפרנס מכתיבת סיפורי מעשיות. ספרות אמיתית, חשובה. לפעמים, כשהרוח שורה עלי, אני מדמיין שאני סופר ידוע ואני עומד באולם נשפים צנוע ומתלוצץ לאור נרות עם משוררי דור הבּיט ועם סופרים כמו טרומן קפוטה והרפר לי.

אבל ג'ספר ג'ונס קוטע את הרהוריי. הוא נעמד ומתנודד ואז רוכן קדימה כאילו ירו בבטנו. לפני שאני מספיק להיבהל, הוא מתחיל לפלוט את הנוזל הרע בקילוח סמיך שנראה כמעט זוהר. הוא לופת את הבקבוק הריק. לקיא שלו יש ריח חמוץ. הוא פורץ מתוכו. ג'ספר מתקפל בחדות, כאילו תוקפים בלתי נראים אוחזים בו והולמים בבטנו. הוא משתעל ומנסה להקיא שוב. הוא נשען על ירכיו ומתנשם בכבדות. הוא יורק וגונח בשקט, ואז שוב מנסה להקיא. לבסוף הוא מזדקף.

"לא אמרת שאתה יודע לשתות?" אני שואל.

ג'ספר יורק שוב, מנגב את פיו ומחייך. "כן, אני באמת יודע לשתות. אבל רק כמויות קטנות."

הוא מסתובב וכושל לעבר הבריכה. הוא כורע על ברכיו וממלא את הבקבוק במים. הוא נראה מעורער. והוא מאבד את שיווי המשקל ומשעין את גבו על העץ עוד בטרם הספיק ללגום לגימה. המים נשפכים. הוא לא מגיב. הוא גמור. מעולף. אולי זה בדיוק מה שהוא רצה.

פתאום המקום נראה לי מואר יותר. תחילה אני תוהה אם פשוט התרגלתי לחושך, הסתגלתי אליו. ואז אני מזנק כנשוך נחש ומנער את ג'ספר כדי שיתעורר.

"ג'ספר, בחייך! עוד רגע בוקר! אנחנו חייבים לחזור. מייד! אם ההורים שלי יגלו שיצאתי, זה הסוף שלי!"

ג'ספר ג'ונס מכווץ את עיניו ומרים את ראשו אט־אט.

"מה?" הוא עונה כמי שמהרהר בדבר. "כן, אתה צודק. אוקיי, צ'רלי. רק שנייה."

הוא בולע את המילים. עכשיו אני ממש חושש שלא נדע איך לחזור הביתה. אבל זה כאין וכאפס לעומת החשש שההורים שלי ימצאו את מיטתי ריקה. לא יעלה על הדעת.

"לא, אנחנו חייבים ללכת עכשיו!"

ג'ספר נעמד. הוא מתנדנד, וצעדיו כבדים. הוא טופח על כתפי. הוא נועץ בי מבט ממוקד אבל חלול. מלא יגון. הבל פיו צורב.

"בסדר. בוא נלך."

הוא עוצר. הוא מתנודד קלות, מרים את עיניו ומתעכב במבטו על האיקליפטוס המסתורי. אף על פי שאני כבר להוט ללכת משם, אני לא מאיץ בו. הוא מסתכל עליו בפעם האחרונה, ואנחנו יוצאים לדרך.

נדמה לי שאנחנו הולכים הרבה יותר מהר משהלכנו כשיצאנו מביתי. אולי כי אני יודע לאן פנינו מועדות. או כי מרוב חיפזון אני כמעט דורך על עקביו של ג'ספר.

כתפיו שמוטות קמעה. מהליכתו נעדרות הזקיפות והעוצמה שהיו בה קודם. הוא מטלטל את חפיסת הסיגריות שלו. היא ריקה. אז הוא מכניס ידיים לכיסים. אנחנו הולכים מהר ובשקט. עקעקים מתעוררים מעלינו ומסלסלים שירת בוקר. השמש עולה כנושאת בשורה רעה. מוזר: ככל שנעשה קל יותר לראות ולנווט, אני מתמלא יותר חשש ודאגה. אבל אני גם חש הקלה מסוימת: לפחות הלילה בא אל קיצו. לא אצטרך לקבור עוד מישהו. בקרוב אוכל לישון. אולי. לפחות לכמה שעות.

אנחנו חוזרים אל השביל הצר. וכשאנחנו פוסעים בו מתעוררת בי תחושת קִרבה משונה, כאילו אנחנו חברים משכבר הימים. זה קצת מעודד. ואני יודע איפה אנחנו. הנוף שמשתרע לפני מוכר לי. גם כשאנחנו יוצאים מהיער וממשיכים לאורך הכביש. אני מרגיש כאילו נעדרתי מכאן זמן רב, וסוף־סוף חזרתי הביתה. עם סוד איום ונורא, שאני צריך להקהות את רישומו ולקבור אותו עמוק בתוכי.

האור אפור וקודר, אבל מתחזק מהר. אולי נספיק להגיע לפני שהעולם יתעורר. אולי.

אני צועד עכשיו לצד ג'ספר ג'ונס. אני תוהה ביני לביני אם לא כדאי שנתפצל, אם לא מסוכן שיראו אותנו יחד. ליתר דיוק, אני מבין שאם יראו אותי עם ג'ספר ג'ונס, זה עלול לעורר חשד. אני שואף אוויר וכמעט תוהה בקול רם, אבל בולם את עצמי. בעצם אני לא רוצה. וזו לא שאלה של אומץ. לא יודע. נדמה לי שהחוויה הקשה והמשמעותית שחווינו יחד עוררה בי תחושה אמיתית של נאמנות. אני מרגיש שאילו נפרדנו כאן, היינו מפֵרים את הברית הסמויה שנרקמה בינינו. אנחנו חברים לנשק במלחמה פרטית. פתאום אני מרגיש שחשוב שנישאר יחד, זה לצד זה.

וכך, כשאנחנו מגיעים למרכז הדהוי של קוריגן – בית הכורים, מלון סוֹברֶן, סניף הדואר המחודש, תחנת המשטרה המאיימת – אני מבין שאני בתוך זה. ממש בפנים. עד הסוף. אני חושש, כמובן. אבל כשאני פוסע בצילו, אני גם מתמלא ציפייה. אני וג'ספר ג'ונס, צמד בלשים. ידידים בלב ונפש. למרות הכול, אני די נרגש מהידיעה שלבטח אראה אותו שוב. שהוא זקוק לעזרתי. אני כבר לא מרגיש מגוחך כל כך כשאני צועד לצידו. אני לא מרגיש כמו שותף לא ראוי. אמנם כל העיירה כולה חושבת רעות על ג'ספר ג'ונס, אבל אני נרעש מהעובדה שהוא מתייחס אלי כשווה אל שווה.

לבסוף אנחנו פונים אל הרחוב שלי, חולפים במהירות על פני חצרות קדמיות רחבות־ידיים ומקיפים את ביתי, ולרגע קט אני חש הקלה – הוריי כנראה עוד לא התעוררו. איש לא תפס אותי. עדיין. קשה לי להאמין שאצליח לשמר לאורך זמן את התחושה שהמזל האיר לי פנים. אירועי הלילה עדיין מקננים בי, קרים ומעיקים. שקועים במצולות, כמו הנערה המסכנה שכבלנו לאבן. כשאהיה פחות המום ועייף, זה יכאב. זה יבעבע בתוכי ויתפרץ החוצה, ללא ספק.

השחר עלה. האיר היום. אך הלילה עוד פועם בקרבי.

אני פונה אל ג'ספר. הוא נראה תשוש. ואז אני מבין שלוֹ המזל לא האיר פנים, שהוא לא יכול להתעודד, שלו אין לאן ללכת, אין לו מקום להניח את הראש, אין מי שיטפל בו. לא עוד. המקום היחיד שהיה לו בעולם הוא המקום שממנו באנו כרגע; המקום שזה עתה שבר את ליבו והעמיד אותו בסכנה. הוא צודק: מאז ומעולם לוקחים לו דברים.

הוא נראה גמור ושיכור, אבל פתאום הוא מתמתח ואז מקרין שוב קשיחות.

לאן הוא ילך עכשיו? האם הוא ילך לשבת במקום שקט ולחכות לפורענות, או שהוא ילך הביתה – אם אפשר לקרוא לזה בית?

ההרהור הזה גורם לי להתבייש בכל מה שיש לי. בכל מה שתמיד היה לי. איך העזתי אי פעם להתלונן? אני מרגיש טיפש וקטנוני. אני מרגיש כמו תינוק מפונק, שעומד לזחול לקן הבטוח שלו, בעוד ג'ספר ג'ונס ייאלץ לשאת בנטל לבדו. זה לא הוגן. זה ממש לא הוגן. אני רוצה להזמין את ג'ספר להיכנס, להציע לו את מיטתי, אבל אני לא עושה את זה וגם לא יכול, וזה מחליא אותי. אני סולד מהמחשבה שיכינו לי ארוחת בוקר כשאתעורר. שאמא שלי עוד בחיים ואבא שלי הוא איש טוב שלא נוגע באלכוהול. זה לא בסדר. זה פשוט לא בסדר שיש לי כל כך הרבה דברים שלו אין. הייתי מתחיל לייבב שוב, אבל נראה לי שאני עייף מדי אפילו לזה. אני המום מדי והלום מדי.

אני מוחה את הזיעה ממצחי. צדקתי. ההקלה אכן היתה קצרה.

ג'ספר ג'ונס מחייך חיוך חטוף ורפה וטופח על זרועי. הוא מכניס ידיים לכיסים. אנחנו לא אומרים מילה. רק מסתכלים ומהנהנים ומתנדנדים מרגל לרגל. אין מה לומר.

אני נפטר מהסנדלים החנוניים ומתקרב בשקט לחלון. אני מניף את עצמי למעלה וקופא – כאילו אני על סוס סמוכות, אבל תקוע. אני מסובב את הראש ולוחש: "תַיָכול לעזור לי?"

וג'ספר ניגש ומרים אותי בקלות. עברתי. הגעתי. חזרתי למיטה.

"תודה," אני לוחש מבעד לחלון.

"כן, גם לך," הוא אומר. "נתראה, צ'רלי." הוא מתעכב, כאילו יש לו עוד משהו להגיד, אבל הוא רק מנופף בחטף.

והוא נעלם.

אני משחיל את לוחות הזכוכית בחזרה למקומם. אני מרגיש כאילו פרצתי לחדרי שלי. כאילו זה לא המקום שעזבתי. אני לא מרגיש בבית, אבל אני חש ביטחון. אני כבר חש בחומו המאיים של היום, וגונו של האור עדיין כחול. אני שם לב שאני מלוכלך מאוד, ושאני מזיע ושרוט, ושליבי הולם במהירות בחזה. לורה וישארט איננה. באמת ובתמים. הרגו אותה, בקרחת יער שרק ג'ספר מכיר. ואני ראיתי אותה, תלויה על חוט השערה. היא כבר לא היתה בחיים. עזרתי לשאת אותה לבור מים והפלתי אותה והיא שקעה, כבולה לאבן. אין על זה עוררין. זאת האמת. אנחנו יודעים את זה. אני צמא. אני בצרות. יש לי בחילה ואני לא מצליח להפסיק לרעוד. משום מה, ברור לי שאם אני בצד של ג'ספר, הכול יהיה בסדר. שפועל פה כוח כלשהו של הגנה ושל צדק. אני נשכב. וזה נגמר, לפי שעה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ג'ספר ג'ונס”