החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אומה

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2009 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

מאו הוא שריד האחרון לאחר שכל מי ומה שהכיר מעודו נמחה מעל פני האי של 'האומה' בגל ענק. מאו בטוח שהוא נותר לבדו בכל העולם, אבל אז הוא נתקל בילדת הרפאים. היא עוטפת את גופה בבדים משונים, מעניקה לו מקל מפיק אש, ואין לה אצבעות ברגליים. זו דפני, ניצולה יחידה (מלבד התוכי המקלל של רב-החובל) מהספינה 'ג'ודי הנאווה', שהייתה בדרכה לאביה, המושל על שרשרת איים באוקיינוס. יחדיו עליהם למצוא דרך לתקשר זה עם זו ולגשר על פער התרבויות ביניהם. גם אם יאלצו, פשוטו כמשמעו, להפוך את העולם על פיו. ‬‫טרי פראצ'ט, אחד הסופרים המוכשרים והאהובים ביותר בעולם, חוקר בסיפור הרפתקאות מופלא זה את שורשי האמונה והטבע האנושי תוך כדי שימוש בסגנונו הייחודי. אין ספק שזו רק שאלה של זמן עד שהספר 'אומה' יהיה לקלאסיקה המשתווה בעוצמתה לספרים כמו 'בעל-זבוב', 'אי הילדים' ו'משפחת רובינזון השוויצרית'.‬

מקט: 4-317-13
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון: השלג היה כה סמיך עד שיצר כדורי שלג שבריריים באוויר, שרעמו ונמסו ברגע שנחתו על הסוסים שניצבו בשורה לאורך הרציף. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר והרציף החל להתעורר לחיים. רב-החובל סמסון מעולם לא ראה אותו כה רוחש פעילות. המטען התעופף מתוך הספינה, תרתי משמע; הסוורים השקיעו את מיטב מאמציהם להוציא את החבילות במהירות המרבית. הספינה כבר הייתה מצחינה מחומר החיטוי. כל אדם שעלה לסיפון נספג בחומר עד שזה גלש ממגפיו. אך לא היה די בכך; כמה מהם טיפסו על הסיפון עם מכלי ריסוס גדולים וכבדים, שהתיזו ערפל ורוד-חומצי על הכל.
והוא לא יכול היה לעשות דבר. סוכן הבעלים ניצב על הרציף עם פקודותיו בידו. אבל רב-החובל סמסון ינסה בכל זאת.

"אתה באמת חושב שאנחנו מדבקים, מר בליזרד?" נבח לעבר הגבר הניצב על הרציף. "אני יכול להבטיח לך – "

"אתם לא מדבקים, רב-החובל, למיטב ידיעתנו, אבל זה לטובתכם," צעק הסוכן מבעד למגביר הקול הענקי שלו, "ועלי לשוב ולהזהיר אותך שאל לאנשיך לעזוב את הספינה!"

"יש לנו משפחות, מר בליזרד!"

"בהחלט, ואנו דואגים להן. האמן לי, רב-החובל, הן בנות מזל, וכך תהיו גם אתם, אם תצייתו להוראות. אתם חייבים לשוב לנמל מרסיה בעלות השחר. השפה ענייה מדי להדגיש את חשיבות הדבר".

"בלתי אפשרי! הוא בצדו השני של העולם! חזרנו רק לפני כמה שעות! יש לנו מעט מאוד מזון ומים!"

"עליכם לצאת בעלות השחר ולפגוש בתעלה את עלמת ליברפול, שזה עתה שבה מסן פרנסיסקו. אנשינו נמצאים עליה. הם יתנו לך כל מה שתצטרכו. הם יפשיטו את הספינה עד קו המים על מנת לוודא שיש לך אספקה וצוות נאותים!"

רב-החובל נענע בראשו. "לא די בזה, מר בליזרד. אתה מבקש יותר מדי. אני – אלוהים אדירים, איני יכול לקבל את סמכותן של כמה מילים מבעד לצינור פח!"

"אני חושב שתגלה שדי לך בסמכותי, רב-החובל. האם נתונה לי רשותך לעלות לסיפון?"

רב-החובל הכיר את הקול הזה. היה זה קולו של אלוהים, או הדבר הבא אחריו. אך אף על פי שזיהה את הקול, בקושי זיהה את האדם שניצב למרגלות כבש הספינה. היה זה מפני שהאדם לבש מעין כלוב ציפורים. כך לפחות זה נראה ממבט ראשון. הייתה זו מסגרת מתכת דקה שסביבה רשת עדינה. הגבר שבתוכה פסע בענן מבריק של חומר חיטוי.

"סר ג'פרי?" אמר רב-החובל, רק כדי להיות בטוח, כשהגבר החל לפסוע באיטיות במעלה הכבש המבריק.

"בהחלט, רב-החובל. אני מצטער על הלבוש. הוא מכונה חליפת ישועה, מסיבות מובנות. הוא הכרחי להגנתך. השפעת הרוסית הייתה חריפה יותר מכפי שתוכל לדמיין! אנו מאמינים שהשיא חלף, אך היא גבתה מחיר כבד… בכל רובדי החברה. בכל הרבדים, רב-החובל. האמן לי".

משהו באופן בו אמר יושב הראש 'כל' גרם לרב-החובל להסס.

"אני מבין מדבריך שהוד מלכותו… אינו – " הוא השתתק. לא היה ביכולתו לדחוק את סוף השאלה מפיו.

"לא רק הוד מלכותו, רב-החובל. אמרתי 'יותר מכפי שתוכל לדמיין'," אמר סר ג'פרי, כשחומר חיטוי אדום זולג מתחתית חליפת הישועה שלו וניגר על פני הסיפון כדם. "הקשב לי. הסיבה היחידה שהמדינה לא שקעה לתוהו ובוהו מוחלט היא שמרבית האנשים מפחדים מדי להסתכן. כיושב ראש קו ההפלגה, אני מצווה עליך – וכחבר ותיק, אני מתחנן בפניך – למען האימפריה, הפלג כחץ מקשת לנמל מרסיה ומצא את המושל. לאחר מכן – אה, הנה הנוסעים שלך. מכאן, רבותיי".

שתי כרכרות נוספות הצטרפו למהומה על הרציף. חמש דמויות רעולות טיפסו בכבש ונשאו ארגזים גדולים ביניהן. הן הניחו אותם על הסיפון.

"מי אתה, אדוני?" שאל רב-החובל את הזר הקרוב ביותר אליו, שענה: "אתה לא צריך לדעת זאת, רב-החובל".

"אה, אני לא, בהחלט!" רב-החובל סמסון פנה לסר ג'פרי וכפות ידיו פרושות בתחינה. "לעזאזל, יושב הראש, במטותא ממך, האם לא שירתי את הקו נאמנה למעלה משלושים וחמש שנים? אני רב-החובל שלציצת הגדרון, אדוני! רב-החובל חייב להכיר את ספינתו ואת תכולתה! איני מוכן שתותירו אותי באפלה, אדוני! אם לא ניתן לבטוח בי, ארד מכבש הספינה בזה הרגע!"

"אנא, רב-החובל, אל תתרגז," אמר סר ג'פרי. הוא פנה למנהיג הזרים. "מר שחורי? נאמנותו של רב-החובל אינה מוטלת בספק".

"כן, נחפזתי בדבריי. קבל את התנצלותי, רב-החובל," אמר מר שחורי, "אך עלינו להפקיע את ספינתך מסיבות בעלות חשיבות עליונה, על כן חוסר הרשמיות המצער".

"אתה מן הממשלה?" התיז רב-החובל. מר שחורי נראה מופתע. "הממשלה? חוששני שלא. רק בינינו, כרגע לא נותר הרבה מן הממשלה, ומה שנותר מתחבא במרתפים. לא, בכנות, לממשלה תמיד היה נוח לא לדעת עלינו, ואני מייעץ לך לנהוג באופן דומה".

"אה, האמנם? לא נולדתי אתמול, אתה יודע – "

"בהחלט לא, רב-החובל, נולדת לפני ארבעים וחמש שנה, בנם השני של מר ומרת ברטי סמסון, שהעניקו לך את השם ליונל על שם סבך," אמר מר שחורי והניח בשלווה את הארגז על הסיפון.

רב-החובל היסס בשנית. איכשהו, זה נשמע כמו תחילתו של איום; העובדה שלא נלווה אליו כל איום ממשי הטרידה אותו מסיבה כלשהי.

"ובכל זאת, בשביל מי אתה עובד?" הפליט. "אני רוצה לדעת עם מי אני מפליג".

מר שחורי הזדקף. "כרצונך. אנו ידועים כאדוני המוצא האחרון. אנו משרתים את הכתר. האם זה עוזר לך?"

"אבל חשבתי שהמלך – " רב-החובל השתתק לפני שפיו יבטא את המילה האיומה.

"הוא מת, רב-החובל. אך לא כך הכתר. הבה נאמר שאנו משרתים… מטרה נעלה יותר? ולמען מטרה זו, רב-החובל, אומר לך שאנשיך יקבלו שכר גבוה פי ארבעה מהרגיל עבור ההפלגה, ובנוסף עשרה גיני ליום לכל יום מעבר למשך הפלגה ממוצעת לנמל מרסיה, ובנוסף מאה גיני להפלגה חזרה. סיכויי הקידום של כל מלח וקצין בספינה ישתפרו להפליא. אתה, רב-החובל, תקבל כמובן תשלום ביד רחבה כראוי לדרגתך, ומאחר שאנו יודעים שבכוונתך לפרוש בקרוב, יואיל הכתר להפגין את תודתו בדרך המקובלת".

מאחוריו, סר ג'פרי השתעל ודיבר בו-זמנית: "שיעולתואראבירותשיעול".

"אני בטוח שזה ימצא חן בעיני מרת סמסון," אמר מר שחורי. זה דמה לעינוי. רב-החובל סמסון דימה מה יקרה אילו תגלה אי- פעם מרת סמסון שסירב לסיכוי שתוכתרליידי סמסון. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה. הוא הביט בגבר שקרא לעצמו מר שחורי ואמר חרישית: "משהו עומד להתרחש? אתה מנסה למנוע משהו?"

"כן, רב-החובל. מלחמה. על יורש העצר להציב את כף רגלו על אדמת אנגליה תוך תשעה חודשים ממות המלך. זה כתוב במגנה כרטה, באותיות הקטנות, או ליתר דיוק, בשוליים. הברונים לא מעוניינים בעוד ריצ'רד לב הארי, אתה מבין. ולמרבה הצער, מאחר שמלצר נגוע הגיש את המרק במשתה יום ההולדת של המלך, שני יורשיו היחידים שעודם בחיים נמצאים איפשהו בלב האוקיינוס הפתוח הדרומי הגדול. אני מאמין שאתה מכיר אותו היטב, רב-החובל?"

"אה, עכשיו אני מבין! זו תכולתם של הארגזים," אמר רב-החובל והצביע עליהם. "אדמת אנגליה! אנחנו נמצא אותו, הוא יציב עליה את כף רגלו וכולנו נצעק הידד!"

מר שחורי חייך. "יפה מאוד, רב-החובל! מרשים ביותר! אך, אבוי, אין זה רעיון חדש. סעיף משנה מפרט שעל אדמת אנגליה להיות מחוברת היטב לאנגליה. ניתן להכריז על הירושה מעבר לים – ואף להכתיר את היורש אם יעלה הצורך – אך נוכחותו תידרש על אדמת אנגליה עד תום תקופת הזמן המוקצבת לשם אשרור סופי".

"אתה יודע, מר שחורי, חשבתי שאני מכיר את המגנה כרטה לפני ולפנים, אך זו הפעם הראשונה שאני שומע על הסעיפים האלה," אמר סר ג'פרי.

"לא, אדוני," אמר אדון המוצא האחרון בסבלנות, "מאחר שהם נמצאים בגרסה המאושררת. אינך חושב שברונים שבקושי מסוגלים לרשום את שמותיהם יכולים להמציא רשימה שלמה של חוקים הגיוניים לניהול מדינה גדולה עד קץ הימים, נכון? הפקידים שלהם הכינו את המגנה כרטה המלאה לאחר חודש. היא גדולה פי שבעים, אך ערוכה לכל בעיה. לרוע המזל, לצרפתים יש עותק".

"מדוע?" שאל רב-החובל. כרכרה נוספת הופיעה ברציף. היא נראתה יקרה, וציצה צוירה על דלתה.

"מפני שאם לא תצליח במשימה הזו, רב-החובל, סביר להניח שצרפתי יהיה מלכה הבא של אנגליה," אמר מר שחורי.

"מה?" זעק רב-החובל. הוא שכח לחלוטין מהכרכרה החדשה. "איש לא יסכים לזה!"

"אנשים נפלאים, הצרפתים, אנשים נפלאים," אמר סר ג'פרי במהירות ונופף בידיו. "בני בריתנו באי הנעימות האחרונה בחצי האי קרים, אבל – "

"אה, אנחנו חבריה הטובים של הממשלה הצרפתית בכל הקשור בזה, אדוני," אמר מר שחורי. "הדבר האחרון שהם רוצים הוא צרפתי על כס מלוכה כלשהו, בכל מקום. זה לא מתאים לאחינו בני גאליה. אך יש צרפתים המעוניינים בזאת, ואנו סבורים שטוב יהיה לכל הנוגעים בדבר אם יתאפשר להביא לכאן את מלכנו הבא בטרחה מעטה ככל האפשר ובמהירות המרבית".

"הם הרגו את מלכם האחרון!" אמר רב-החובל סמסון, שלא התכוון להשחית זעמו לריק. "אבי נלחם בהם בטרפלגר! לא אוכל להסכים לכך, אדוני, בשום מחיר. אני יכול לדבר בשם האנשים, אדוני! אנחנו נשבור שיאי הפלגה, אדוני!" הוא חיפש אחר סר ג'פרי במבטו, אך יושב הראש חש במורד הכבש וסייע לשתי דמויות רעולות לרדת מן הכרכרה.

"אלו… נשים?" שאל רב-החובל כשטיפסו הדמויות על סיפון ציצת הגדרון וחלפו על פניו כאילו לא הייתה בו כל חשיבות.

מר שחורי ניער את השלג מרעלתו. "הקטנה היא משרתת, ואני בטוח שמדובר באישה. הגבוהה, שיושב הראש שלך כה משתוקק לרצות, היא בעלת מניות בקו ההפלגה שלך, וחשוב מכך, אמו של יורש העצר. היא ליידי לכל הדעות, אך מנסיוני המועט עמה למדתי שהיא חלקה בודיקיאה ללא המרכבה, חלקה קתרין דה מדיצ'י ללא טבעות הרעל וחלקה אטילה ההוני ללא רוח השטות. אל תשחק אתה בקלפים, כי היא רמאית מדופלמת, הרחק ממנה את השרי, עשה כל שהיא מצווה עליך ואולי כולנו נישאר בחיים".

"לשון חדה, אה?"

"כתער, רב-החובל. בנימה קלילה יותר, יתכן שבדרך נצליח להשיג את בתו של יורש העצר, שלמרבה המזל כבר הייתה בדרכה לפגוש את אביה לפני שתקפה המגפה. היא אמורה לצאת היום מעיר הכף על ספינת המפרש ג'ודי הנאווה, לעבר נמל מרסיה דרך נמל אדוונט. רב-החובל הוא נתן רוברטס. אני מאמין שאתם מכירים?"

"מה, 'הללויה' רוברטס הזקן? הוא עדיין מפליג? גבר לעניין, דע לך, אחד הטובים, וג'ודי הנאווה היא ספינה למופת. הילדה נמצאת בידיים טובות, אתה יכול לסמוך על זה". רב-החובל חייך. "אבל אני מקווה שהיא אוהבת מזמורי תפילה. אני תוהה אם הוא עדיין מכריח את הצוות לקלל בתוך חבית מים בבטן הספינה?"

"הוא קנאי דת?" שאל מר שחורי בעת ששמו פעמיהם לחמימותו של התא הראשי.

"קמעה, אדוני, רק קמעה".

"ובמקרה של רוברטס, רב-החובל, כמה זה 'קמעה'?" רב-החובל סמסון חייך. "אה, בערך בגודל של ירושלים…"

הים בער בצדו השני של העולם, הרוח ייבבה ולילה רועם כיסה את פני הים.

דרוש אדם יוצא דופן כדי להמציא מזמור בחופזה, ורב-החובל רוברטס היה אדם כזה. הוא הכיר כל מזמור בספר המזמורים העתיקים והמודרניים, ושר את כולם בקול רם וצוהל בעת משמרתו על הסיפון. הייתה זו אחת הסיבות למרד. ועכשיו, כשסוף העולם קרב ובא, והשמיים האפילו בעת השחר, ואש ההתגלות הומטרה על הספינה והציתה את המפרשים, קשר רב-החובל רוברטס את עצמו להגה הספינה בעת שהים התרומם לרגליו וחש את ג'ודי הנאווה מונפת לעבר השמיים כאילו עשתה זאת יד האלוהים.

ברק ורעם השתלחו בו. ברד נקש על כובעו. אש אלמו הקדוש בהקה בקצה כל תורן וזמזמה על זקנו של רב-החובל כשהחל לשיר, בקול בריטון קודר ועשיר. כל מלח הכיר את השיר: "אבינו הנצחי, השוכן במרומים, שזרועו חישלה גל אדירים", הוא שאג אל הסופה, כשהג'ודי התאזנה על גל האדירים כבלרינה. "בורא מעמקים ומצולות, חורץ חיים וגורלות…"

מה מהירותם? תהה כשמפרשים נקרעו והתעופפו. הגל היה גבוה כגג כנסיה, אך לבטח נע מהר יותר מהרוח! הוא הבחין באיים קטנים תחתיו, שנעלמו ברגע שטרף אותם הגל. זה לא הרגע להפסיק להלל את האל!

"שמע את תפילתנו, נא, שכן הים לנו סכנה", סיים את המזמור והביט קדימה.

היה שם משהו גדול ואפל, שהתקרב במהירות. יהיה זה בלתי אפשרי לנווט סביבו. הוא היה גדול מדי, ובכל מקרה ההגה לא נכנע למרותו. הוא אחז בו מתוך אמונה, על מנת להראות לאלוהים שלא ינטוש אותו ובתקווה שבתמורה לכך אלוהים לא ינטוש את רב-החובל רוברטס. כשסובב את ההגה והחל לשיר את הבית הבא, האיר ברק נתיב על פני גל האדירים וחשף, תחת השמיים הבוערים, עמק או נקיק בחומת הסלע, כמו נס חציית ים סוף, חשב רב-החובל רוברטס, רק הפוך, מן הסתם.

הברק הבא הראה שהמרווח בסלע מלא עצים, אך הגל יפגע בו בגובה צמרותיהם. הוא האט. הם עשויים להינצל, אפילו עכשיו, בכניסה לפי השאול. הנה זה מגיע…

וכך שטה ספינת המפרש ג'ודי הנאווה מבעד ליער הגשם, כשרב- החובל רוברטס, אשר נחה עליו השראה פתאומית, המציא בית חדש שמסיבות מובנות לא נמצא במזמור המקורי: "הו, בונה ההרים השגיאים, שלרקיע הם כעמודים – " הוא לא היה בטוח לגבי המילה 'שגיאים' – "שיצר כל יער רענן" – ענפים נשברו בקול נפץ תחת השדרית, גפנים עבות נשאו עמן את שברי התרנים – "והפך את אדמתנו לבוסתן" – מטר פירות ועלים נפל על הסיפון, ורעד שחלף בגוף הספינה העיד שעץ הבקיע בה חור והמטען נשפך החוצה – "שמע את תפילתנו, נא" – רב-החובל רוברטס לפת בחוזקה את ההגה חסר התועלת וצחק לעבר העלטה השואגת – "שכן הארץ לנו סכנה. "

ושלושה עצי תאנה גדולים, ששורשיהם החזקים עמדו בפני מאות שנים של סופות, הופיעו מהעתיד בהפתעה מוחלטת. מחשבתו האחרונה הייתה: אולי 'בונה ההרים הגבוהים' היה משפט עדיף נוכח הנסיב – רב-החובל רוברטס הגיע לגן העדן, שלא תאם בדיוק את ציפיותיו, וכשהמים הנסוגים נטשו בעדינות את ג'ודי הנאווה על קרקע היער, רק נפש אחת נותרה בחיים. ואולי שתיים, אם אתם אוהבים תוכים.

ביום שהעולם הגיע לסיומו היה מאו בדרכו הביתה. אורכו של המסע היה למעלה מעשרים מיילים, אך הוא הכיר את הדרך, בהחלט כן. מי שלא הכיר את הדרך לא היה גבר. והוא היה גבר… טוב, בערך. הוא התגורר מזה חודש על אי הילדים, לא? די היה לשרוד במקום הזה כדי להפוך לגבר…

טוב, לשרוד, ואז לחזור. אף אחד לא סיפר לו על אי הילדים כשגדל, לא בדיוק. הוא למד עליו מפיסות מידע, אך יש דבר אחד שלמד במהרה: כל הרעיון מאחורי אי הילדים הוא להימלט מאי הילדים. יש להותיר בו את נשמת הילד ולקבל נשמת גבר בעת החזרה לאומה.

והוא חייב לחזור, אחרת משהו נורא יקרה: אם לא יחזור תוך שלושים יום, הם יבואו לקחת אותו, ולעולם הוא לא יהיה גבר, לא באמת. שאר הילדים אמרו שמוטב לטבוע מאשר להילקח. כולם ידעו שנכשל, והוא לעולם לא יינשא, וגם אם יינשא ודאי יהיה זה לאישה שאף אחד מהגברים האמיתיים לא רוצה בה, ששיניה רקובות והבל פיה מצחין.

מאו התקשה להירדם במשך שבועות בגלל זה. הוא הורשה לקחת רק את סכינו לאי, והיו לו סיוטים על בניית קאנו במשך שלושים יום בסכינו בלבד. זה היה בלתי אפשרי. אך כל הגברים באומה עשו זאת, כך שחייבת להיות דרך, לא?

היה עוגן אלים במרכז האי; קוביית אבן הקבורה למחצה באדמה ובחול. גפנים כבדות כיסו אותו והצמידו אותו לעץ טבגו ענק. בקליפה היבשה נחרטו אותיות עמוקות בשפת הילדים:גברים עוזרים לגברים. לצדן, שקוע בעץ, היה אלאקי, אבן שחורה מסותתת על ידית ארוכה. בצד אחד שימש כגרזן, בצדו השני כמקצוּע, המיועד לנִבּוּב בולי עץ.

הוא שלף החוצה את הגרזן, וההבנה הכתה בו. כך עשו גם הילדים האחרים; מאו טיפס על העץ באחד הערבים וגילה את מאות הסימונים שנמשכו עד הצמרת, בידי דורות של ילדים אסירי תודה שהותירו את הגרזן, או כלי דומה לו, עבור אלה שבאו אחריהם. חלק מהם היום סבים, במערה במרומי ההר.

והם צופים, בעיניים שיכולות לראות על פני מיילים רבים, ויתכן שצפו בו בעת שמצא את העץ, שהיה מיובש היטב, אך לא חבוי היטב, בין עצי הפנדנוס בחלקו האחורי של האי הקטן. כשיגיע הביתה יגיד שמצא אותו, וכולם ישבחו את מזלו הטוב, וירמזו שהאל הניח אותו שם. כעת עלה בדעתו שאביו וכמה מדודיו יצאו לדוג ליד האי באחד הבקרים מבלי להזמין אותו להצטרף אליהם…

הייתה זו תקופה טובה. הוא ידע כיצד להבעיר אש ומצא את המעיין הקטן. הוא הכין חנית ששימשה אותו לדיג בלגונה. והוא הכין קאנו חזק וקל משקל עם קורה צדדית לתמיכה. כל שהיה עליו לבנות הוא משהו שייקח אותו הביתה, אך הוא עבר על הקאנו עם הסכין ועור הליטוש עד שהחליק על פני המים בלחישה.

הוא לא נחפז ביומו האחרון כילד. כך אביו אמר לו. נקה את המחנה, אמר. בקרוב תהיה שייך לאישה וילדים. זה יהיה בסדר. אך לפעמים תביט לאחור בחיבה על יומך האחרון כילד. עשה מזה זכרון נעים, וחזור בזמן למשתה.

המחנה היה כל כך נקי עד שלא נותר בו רמז לנוכחותו. כעת הוא ניצב מול עץ הטבגו העתיק בפעם האחרונה, הגרזן אחוז בידו, והיה בטוח שהסבים מציצים מעבר לכתפו.

הוא ידע שזה יהיה מושלם. אמש הופיעו כוכבי האוויר, האש והמים ברקיע בו-זמנית. היה זה זמן טוב להתחלות חדשות.

הוא מצא מקום פנוי בקליפה הרכה והניף את הגרזן. לרגע צד את עינו החרוז הכחול הקטן הקשור לפרק ידו; הוא ישמור על בטחונו במסע הביתה. אביו אמר לו כמה יתגאה בו בדרכו חזרה. אך עליו להיזהר, ולא למשוך את תשומת לבם של האלים או הרוחות. זה לא טוב להיות בין נשמות. הוא יהיה כמומיהי גאווי, סרטן הנזיר הקטן, שנס משריונו פעם בשנה ומחפש קונכייה חדשה; טרף קל לכל דיונון חולף.

זו לא הייתה מחשבה נעימה, אך היה לו קאנו טוב וים שליו, והוא ינוס מהר, בהחלט! הוא הניף את הגרזן בכל הכוח וחשב: הא! הילד הבא שישלוף אותו החוצה יהיה ראוי לכינוי גבר.

"גברים עוזרים לגברים!" צעק כשהאבן פגעה בקליפה. הוא התכוון שתהיה לזה השפעה. וכך היה, מעבר לכל ציפיותיו. מכל פינה באי הקטן נסקו ציפורים לאוויר כנחיל דבורים. פרושים, חופמים וברווזים זינקו מהשיחים ומילאו את האוויר בבהלה ונוצות. חלק מהגדולות שבהן פנו לים הפתוח, אך רובן רק עפו במעגלים, כאילו פחדו להישאר אך לא נותרה להן אפשרות אחרת.

מאו פסע דרכן אל החוף. כנפיים בוהקות רפרפו על פניו כמטר ברד, וזה היה יכול להיות מדהים ביופיו אלמלא כל אחת מהציפורים ניצלה את ההזדמנות כדי לחרבן. אם צריך למהר, אין טעם לסחוב משקל מיותר.

משהו היה פגום. הוא יכול היה לחוש זאת באוויר, בשלווה הפתאומית, בתחושה כאילו משהו כבד נלחץ לפתע על העולם.

וזה פגע במאו והשכיב אותו על החול. ראשו ניסה להתפוצץ. זה היה יותר גרוע מהפעם בה שיחק במשחק האבן ונשאר יתר על המידה. משהו לחץ על העולם כסלע אפור גדול.

הכאב נעלם במהירות בה הופיע, בקול שריקה, והותיר אותו מתנשף ומסוחרר. הציפורים המשיכו להתעופף מעל האי. כשמאו נאבק לקום על רגליו, כל שידע הוא שלא נותר מקום טוב להיות בו, ואם זה הדבר היחיד שידע, הוא ידע זאת בכל צפורן ושערה על גופו.

רעם התגלגל בשמיים הבהירים, חזיז גדול ואימתני שטלטל את האופק. מאו דידה לעבר הלגונה הזעירה כשהשאון ממשיך ללא הרף, אל הקאנו שהמתין לו בחול הלבן על שפת המים. אך המים השלווים בדרך כלל… רקדו. רקדו כמו שמים מרקדים תחת גשם כבד, אף על פי שהשמיים לא המטירו דבר.

הוא חייב לברוח. הקאנו החליק למים בקלות, והוא חתר בפראות אל הרווח בשונית שהוביל לים הפתוח. תחתיו וסביבו עשו הדגים כמוהו – השאון המשיך, כחפץ מוצק החובט באוויר ושובר אותו. הוא מילא את השמיים. הייתה זו סטירה מצלצלת באוזניו של מאו. הוא ניסה לחתור יותר מהר, ולפתע עלתה מחשבה בראשו: בעלי חיים בורחים. כך אביו אמר לו. ילדים בורחים. גבר לא בורח. הוא סב להביט באויבו, לצפות במעשיו ולגלות את חולשותיו.

הוא הניח לקאנו להחליק מן הלגונה וגלש בקלילות על הגלים אל האוקיינוס, לאחר מכן הביט סביבו, כמו גבר.

האופק היה ענן גדול מקצה לקצה, רותח ומשתולל, מלא אש וברקים ונוהם כסיוט.

נחשול התנפץ על שונית האלמוגים וגם זה היה פגום. מאו הכיר את הים, וגם בו היה משהו פגום. אי הילדים נעלם מאחוריו, מפני שהזרם האימתני גרר אותו לתוך הסערה. האופק שתה את הים.

גברים הביטו בעיני אויביהם, נכון, אך לפעמים הם הסתובבו וחתרו כמטורפים.

זה לא שינה דבר. הים החליק, ולפתע שב לרקוד, כמו המים בלגונה. מאו ניסה לחשוב בהגיון ונאבק לשלוט בקאנו.

הוא יצליח לחזור. אין ספק בכך. הוא ראה את התמונה בעיני רוחו, קטנה וברורה. הוא סובב אותה והתענג עליה.

כולם יהיו שם. כולם. ללא כל יוצאי דופן. גברים זקנים וחולים יעדיפו למות על מחצלות בשפת המים מאשר להחמיץ את האירוע, נשים יכרעו ללדת בעודן צופות בשיבת הקאנו אם ייאלצו. לא יעלה על הדעת להחמיץ את הגעתו של גבר חדש. זה יטיל מזל רע על האומה כולה.

אביו יעמוד על קצה השונית ויחפש אותו במבטו, והם ייקחו את הקאנו אל החוף, ודודיו ירוצו לעברו, והגברים הצעירים החדשים יברכו אותו, והילדים שהותיר מאחור יקנאו בו, ואמו ושאר הנשים יחלו בהכנת המשתה, ולאחר מכן… הדבר עם הסכין החדה, שבו אינו אמור לצרוח, ולאחר מכן… הכל.

ואם רק יוכל לשמור את התמונה בראשו, כך יהיה. חוט כסף בוהק חיבר אותו לעתיד הזה. זה ידמה לעוגן אלים המונע מהאלים לשוטט.

אלים, זהו זה! זה הגיע מאי האלים. הוא נח מעבר לאופק ואפילו מכאן לא היה ניתן לראותו, אך הזקנים אמרו שהוא שאג, אז בימים עברו, והיו מים סוערים והמון עשן ורעמים בשל חרון אפו של אל האש. אולי הוא שוב כועס.

הענן מילא את השמיים, אך משהו חדש הופיע על פני המים. קו אפור כהה שהלך וגדל. גל? טוב, הוא מכיר גלים. צריך לתקוף אותם לפני שהם תוקפים אותך. הוא למד כיצד לשחק אתם. אסור לתת להם להפיל אותך. השתמש בהם. גלים היו קלים.

אך זה לא דמה לגלים הרגילים בפי השונית. הוא נראה כניצב על מקומו.

הוא הביט בו והבין מה רואות עיניו. הגל נראה כניצב על מקומו כי היה זה גל גדול ומרוחק, שנע במהירות גבוהה וגרר את הלילה השחור מאחוריו.

במהירות רבה, וכבר לא במרחק רב ממנו. וזה לא היה גל. זה היה גדול מדי. היה זה הר של מים, שברקים מרקדים בפסגתו, והוא מיהר, והוא שאג, והוא הניף את הקאנו כאילו היה זבוב.

מאו נסק לעבר פסגתו הגבוהה והמקציפה של הגל ודחף את המשוט תחת הגפנים שהחזיקו את הקורה הצדדית והחזיק חזק בזמן – – שירד גשם. היה זה גשם כבד ובוצי, מלא אפר ועצב. מאו התעורר מחלומות על חזיר מעושן וגברים מריעים, ופקח את עיניו תחת השמיים האפורים.

לאחר מכן הקיא. הקאנו היטלטל בעדינות על הגל והתווסף, בזעיר אנפין, לשאר השרידים שצפו סביבו – פיסות עץ, עלים, דגים…

דגים מבושלים? מאו חתר לעבר דג ההאהא הגדול והצליח למשוך אותו לתוך הסירה. הדג היה ללא ספק מבושל, ומאו ערך לעצמו סעודה למופת.

הוא היה זקוק לסעודה. גופו כאב כולו. חלק אחד מראשו היה דביק, כפי שגילה, מדם. מתישהו ודאי נחבט ראשו בקאנו. אין זה מפתיע. הרכיבה על הגל הייתה זכרון שהכאיב לאוזניו וצרב את חזהו, מסוג החלומות ששמח להתעורר מהם. הוא יכול היה רק להחזיק מעמד.

הייתה מנהרה בתוך המים, כמערת אוויר נעה בתוך הגל הענק, ולאחר מכן הייתה סערת קצף כשהקאנו בקע מהמים כדולפין. הוא יכול היה להישבע שהקאנו זינק באוויר. והייתה שירה! הוא שמע אותה למשך שניות ספורות בעת שהקאנו ירד מצדו השני של הגל. ודאי היה זה אל, או אולי שד… או אולי זה מה שאדם שומע בראשו כשהוא עף למחצה וטובע למחצה, בעולם בו המים והאוויר מחליפים מקומות בכל שנייה. אך כעת זה בא על סיומו, והים שניסה להרוג אותו התכוון להעניק לו ארוחה.

הדג היה טעים. הוא יכול לחוש בחמימות נכנסת לעצמותיו. היו דגים נוספים בין שאר הדברים. היו כמה אגוזי קוקוס צעירים, והוא שתה את חלבם באסירות תודה, והחל להריע. איזה סיפור יהיה בפיו לספר להם! וגל כזה גדול ודאי נשטף עד ביתו, כך שכולם ידעו שהוא לא משקר.

אבל… היכן הבית? הוא לא יכול היה לראות את אי הילדים. הוא לא יכול היה לראות את השמיים. לא היו כל איים. אך אופק אחד היה בהיר ממשנהו. השמש שקעה שם איפשהו. אמש הוא צפה בשמש שוקעת מעל האומה. זו חייבת להיות הדרך. הוא ייצב את הסירה ופנה לעבר האופק החיוור.

ציפורים ניצבו על כל דבר שצף. רובן היו פרושים קטנים, שצייצו בפראות כשהקאנו חלף על פניהן. חלקן אף התעופפו לעברו וניצבו על הקאנו עצמו. הן הצטופפו יחדיו והביטו בו במין אופטימיות מפוחדת ומיואשת. אחת מהן אפילו נחתה על ראשו.

בזמן שניסה לשחרר אותה משערותיו, נשמעה חבטה של משהו כבד יותר שנחת על ירכתי הקאנו וגרם לפרושים להתפזר ומיד לשוב מפני שהיו עייפים מדי לעוף למקום אחר. אך הם התרחקו ככל האפשר מהנוסע החדש, מפני שלא היה בררן בנוגע למזונו.

הייתה זו ציפור גדולה, בעלת נוצות כחולות-שחורות מבריקות וחזה לבן, ונוצות לבנות קטנות שכיסו את רגליה. עם זאת, מקורה העצום היה בצבעי אדום צהוב מבריקים.

הייתה זו ציפור סבא, שהביאה מזל – לבני אדם, בכל אופן – אף על פי שהאטה את מאו וחיטטה במקורה בדגים שלו. ציפורי סבא למדו לא לפחד מבני אדם; אפילו להבריח אחת מהן נחשב למזל רע. הוא חש בעיניה החרוזיות על עורפו כשחתר הלאה. הוא קיווה שהיא עשויה להביא לו מזל. עם מעט מזל יוכל להגיע הביתה לפני חצות הליל.

ציפור הסבא צווחה והמריאה לאוויר כשאחד מדגיו של מאו במקורה. הקאנו התנדנד לרגע. טוב, לפחות עכשיו אני קל יותר, חשב מאו. אני בכל מקרה לא זקוק לדגים. הלילה אמלא את קיבתי בבשר חזיר!

הציפור נחתה בכבדות על אחד מבולי העץ בנתיבו. היה זה בול עץ די גדול, למעשה. מאו התקרב אליו והבחין שזה עץ שלם, עדיין מחובר לשורשיו, אף על פי שרבים מענפיו היו שבורים.

הוא ראה את הגרזן הסבוך בגפנים יוצא מהמים. אך חלק ממנו כבר ידע שזה יקרה. מראהו חלף מול עיניו והפך לרגע למרכז העולם המסתחרר.

ציפור הסבא הניפה את הדג באוויר ובלעה אותו בשלמותו. לאחר מכן המריאה בדרכה האומרת האם-זה-באמת-שווה-את-זה העגמומית ונופפה בכנפיה הגדולות והאיטיות מעל המים המטונפים.

ללא המשקל שהכביד עליו, החל העץ להתגלגל לאחור. אך מאו כבר קפץ למים ולפת את ידית הגרזן לפני ששקעה במים. הוא עצר את נשימתו, השעין את רגליו על גזע העץ ומשך. אוי, איך הוא נהג בחוכמה באותו רגע שנדמה שחלפו מאה שנים ממנו, בו הטיח את הגרזן בעץ כדי להראות לילד הבא איזה גבר גדול היה…

זה היה צריך לעבוד. הגרזן היה צריך להשתחרר במשיכה האימתנית האחרונה. כך זה היה אמור לקרות, בעולם מושלם. אך העץ הנפוח אחז בו בחוזקה.

מאו צלל שלוש פעמים נוספות, ובכל פעם יצא החוצה משתעל ויורק מי ים. הייתה בו תחושת זעם עמוקה שזה לא נכון; האלים שלחו לו את הגרזן, הוא היה בטוח בזה. הם שלחו לו אותו כי הוא יזדקק לו, הוא היה בטוח בזה, והוא נכשל.

בסופו של דבר שחה בחזרה לקאנו ונטל את המשוט לפני שציפור הסבא תצא מטווח ראייה. הן תמיד עפו בחזרה ליבשה בלילה, והוא היה בטוח שלא נותר רבות מאי הילדים לשוב אליו. עץ הטבגו היה בן מאות שנים ושורשיו עבים יותר ממותניו של מאו. נדמה היה שהם החזיקו את האי בשלמותו! וביניהם היה עוגן אלים. לא יתכן שגל יצליח להזיז עוגן אלים. זה יהיה כמו להזיז את העולם כולו.

ציפור הסבא עפה קדימה. לפניה האדים קו האופק הדק לגוון אדום יותר משאי-פעם ראה מאו. הוא חתר במהירות רבה ככל האפשר, וניסה לא לחשוב על מה שימצא בהמשך; ומפני שניסה לא לחשוב על כך, שעטו המחשבות בראשו כעדת כלבים נרגשת.

הוא ניסה להרגיע אותן. תראו, אי הילדים אינו יותר מגוש סלע מוקף בחול, נכון? חשב. אין בו תועלת מלבד כמחנה דיג או מקום בו ילדים מנסים להיות גברים. לאומה היו הרים – טוב, הר אחד טוב – ונהר, היו מערות, היו יערות, יהיו גברים שידעו מה לעשות!

האמנם? ומה יהיה ביכולתם לעשות? אך התמונה הקטנה של משתה נשמת-הגבר הבהבה בראשו. היא לא נותרה במקומה, והוא לא הצליח למצוא את חוט הכסף שגרר אותו אליה.

משהו כהה נסחף מול השקיעה, והוא כמעט פרץ בדמעות. היה זה גל שקיעה מושלם שליחך את הדסקית האדומה ששקעה באופק. כל גבר באיי השמש קעקע את התמונה הזו על גופו כשהפך לגבר והוא ידע שכך גם הוא יעשה בעוד שעות ספורות.

ומעבר לגל הופיעה האומה. הוא יכול היה לזהות את צורתה מכל מקום. המרחק אליה לא עלה על חמישה מיילים. טוב, הוא יצליח לחתור עוד חמישה מיילים. ובמהרה יראה את אור המדורות.

הוא חתר מהר יותר ואימץ את עיניו לראות את הצורה הכהה באור הדמדומים המשונה. קצף הגלים הלבן מעל השונית התגלה לפניו. ובמהרה, בבקשה, במהרה יראה את אור המדורות!

כעת הריח אותם; כל ריחות האדמה מלבד זה שביקש, ריח העשן. ולפתע הבחין בגוון השונה בין ניחוחות הים והעצים. מדורה בערה אי-שם. הוא לא ראה אותה, אך במקום בו יש עשן יש אנשים. כמובן, אם הגל הגיע מכאן ודאי לא נותרו עצים יבשים רבים. הגל לא יהיה כה נורא כאן, לא כאן. הוא ראה גלים גדולים בעבר, והם עשו קצת מהומה ושברו כמה סירות קאנו. בסדר, הגל הזה נראה ממש גדול, אבל כך נראים גלים כשהם חולפים מעליך! האנשים עלו להרים והביאו עמם עצים יבשים. כן, זה מה שקרה. זה בטוח מה שקרה. הוא דאג לשווא. הם יחזרו בקרוב.

זה הכל. כך הם פני הדברים. אך לא היה חוט כסף. התמונות המשמחות הופיעו בראשו, אך אפלה סבבה אותן מבלי שיהיה נתיב ביניהן.

היה חשוך כמעט לחלוטין כשנכנס לתוך הלגונה. הוא הבחין בעלים וענפים, וסירתו נחבטה בגוש אלמוג גדול שהגל ודאי שבר מהשונית, אך זו הייתה תכלית השונית. היא ספגה את זעמן של הסופות. מאחורי השונית, סביב הלגונה, הם היו בטוחים.

הקאנו נגע בחוף בנשיקה קלה של חול מעוך. מאו זינק החוצה וזכר בדיוק בזמן את הקורבן. זה צריך להיות דג אדום עבור מסע מוצלח, והמסע הזה היה הצלחה, גם אם עברו עליו תלאות משונות. לא היה לו דג אדום, טוב, הוא עדיין היה ילד, והאלים פוטרים את הילדים מדברים רבים. לפחות הוא חשב על זה. ודאי יש לזה משמעות כלשהי.

לא היו סירות קאנו נוספות. היו צריכות להיות רבות. אפילו באפלולית הכל נראה פגום. לא היה איש בנמצא; איש לא ידע שהוא ניצב בחוף.

הוא ניסה בכל זאת: "שלום! זה אני, מאו! חזרתי!" הוא החל לבכות, וזה היה גרוע יותר. הוא בכה בקאנו, אך היו אלה רק מים הניגרים מפניו ורק הוא ידע זאת. אך כעת זלגו הדמעות בהתייפחויות גדולות, וזבו מעיניו ואפו ופיו ללא הרף. הוא בכה על הוריו, מפני שפחד, מפני שהיה לו קר והוא היה מאוד עייף ומפני שהיה מבועת ולא יכול היה להסתיר זאת. אך בעיקר בכה מפני שידע.

מישהו שמע במעמקי היער. ומתכת חדה הבזיקה לאור המדורה החבויה.

האור גווע במערב. הלילה והדמעות נטלו את האומה. כוכב המים נסחף בין העננים כרוצח העוזב בדממה את זירת הפשע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אומה”