החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מחוננת

מאת:
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2011 | 413 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בעולמה של קַטְסָה, בארץ שבע הממלכות, חיים מחוננים — בני אנוש בעלי יכולת מופלאה שמעוררים בעיקר פחד ומנוצלים על ידי המלכים. קטסה היא מחוננת שנושאת נטל כבד במיוחד, כישרון שאפילו היא עצמה מתעבת: כישרון להרוג. היא משרתת את דודה, המלך רנדה, ונשלחת ללכוד ולהכות את כל מי שהמלך מבקש להעניש.
כשקטסה פוגשת לראשונה את הנסיך פּוֹ, מחונן נוסף שבורך במיומנויות הלחימה, היא לא יודעת שחייה עומדים להשתנות. קטסה מופתעת לגלות כוח חדש שלא הכירה, כוח האהבה. והיא נחרדת לגלות את הסוד הנורא שחבוי הרחק משם… סוד שעלול להחריב את כל שבע הממלכות בכוחן של מילים בלבד.

מקט: mechunenet

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

החשיכה בצינוק היתה מוחלטת, אבל קַטְסָה ראתה בעיני רוחה את המפה ששיננה. זו הוכיחה את עצמה עד כה, כמו כל המפות של אוֹל. קטסה העבירה את ידה על הקירות הקרים ומנתה דלתות ומעברים תוך כדי הליכה. היא פנתה בעיתוי הנכון, ולבסוף נעצרה לפני פתח שמעבר לו היה אמור להיות גרם מדרגות המוביל למטה. היא כרעה ברך וגיששה לפניה בשתי ידיה. היתה שם מדרגת אבן, לחה וחלקלקה מטחב, ועוד אחד מתחתיה. אכן, זה גרם המדרגות של אול. היא קיוותה שגם גידון ואול, שיגיעו אחריה עם לפידים מאירים, יבחינו בשכבת הטחב ויהלכו בזהירות ולא יתגלגלו במורד המדרגות ויקימו רעש שיעיר את המתים עצמם.

קטסה ירדה במדרגות בצעד חרישי. פנייה אחת שמאלה ושתי פניות ימינה. היא החלה לשמוע קולות כשפנתה למסדרון שהואר קלושות באורו הכתום המרצד של לפיד שננעץ בתושבת בקיר. מול הלפיד השתרע מסדרון נוסף — שם, לדברי אול, אמורים לעמוד על המשמר בין שניים לעשרה שומרים, בפתחו של תא מסוים בקצה המסדרון.

השומרים היו משימתה של קטסה. משום כך נשלחה היא ראשונה.

קטסה התקדמה באטיות אל האור ואל קולות הצחוק. היא יכלה לעצור ולהקשיב, לנסות ולהעריך עם כמה שומרים בדיוק תצטרך להתמודד, אבל לא היה לה זמן. היא משכה את הברדס שלה כך שיכסה את פניה וזינקה מעבר לפינה אל המסדרון.

היא כמעט מעדה על ארבעת הקורבנות הראשונים שלה, שישבו על הרצפה זה מול זה בגבם אל הקיר וברגליים מפושקות. האוויר הצחין מריח המשקה החריף שהביאו עמם כדי להעביר את זמן המשמרת הארוך. קטסה בעטה ברקותיהם והלמה בצווארם, וארבעת הגברים צנחו אל הרצפה עוד לפני שהספיקה לעלות בעיניהם הבעה של תדהמה.

היה שם רק עוד שומר אחד, שישב לפני סורגי התא שבקצה המסדרון. הוא זינק ממקומו ושלף את חרבו מנדנה. קטסה פסעה לעברו, מלאת ביטחון שהלפיד שמאחורי גבה הסתיר את פניה, ובמיוחד את עיניה. היא אמדה את גודלו, את האופן שבו נע, את יציבות היד שאחזה בחרב מולה.

"עצור. אני יודע היטב מה אתה." קולו נותר שלֵו. הוא היה אמיץ, הבחור. הוא חתך את האוויר בחרבו לאות אזהרה. "אתה לא מפחיד אותי."

הוא זינק לעברה. היא התכופפה מתחת ללהב חרבו והושיטה את רגלה בבעיטה ישירה ברקתו. הוא צנח אל הקרקע.

היא דילגה מעליו, רצה אל הסורגים וצימצמה את עיניה כדי להתרגל לחשיכת התא. צללית נשענה אל הקיר האחורי, כפי הנראה עייפה או קפואה מכדי להתעניין במאבק שהתחולל מחוץ לתאה. זרועות עטפו רגליים, והראש היה תחוב בין הברכיים. הצללית רעדה — היא שמעה את התנשמותה. קטסה זעה מעט הצידה, והאור הקלוש האיר את הצללית השחוחה. שערו של האיש היה לבן וקצוץ. היא ראתה ניצוץ של זהב באוזנו. המפות של אול שירתו אותם היטב, כי היה ברור שמוצאו של האיש מלינֵד. בדיוק אותו חיפשו.

קטסה משכה את בריח התא. נעול. טוב, זה לא מפתיע, חשבה, וזאת גם לא הבעיה שלה. היא שרקה שריקה חרישית, כמו ינשוף. היא הפכה את השומר האמיץ על גבו והניחה בפיו את אחת מהגלולות שלה. היא רצה בחזרה לתחילת המסדרון, הפכה את ארבעת האומללים על גבם ותחבה גלולה לתוך פיותיהם. רגע לפני שתהתה אם אול וגידוֹן איבדו את דרכם בצינוק, הופיעו השניים מעבר לפינה וחלפו על פניה.

"רבע שעה, לא יותר," אמרה.

"רבע שעה, גברתי." קולו של אול רעם. "לכי לשלום."

הלפידים שלהם האירו את הקירות כשקרבו אל התא. האיש מלינד גנח וחיבק את גופו בחוזקה. קטסה הבחינה בחטף בבגדיו הקרועים והמוכתמים. היא שמעה את הקרקוש המתכתי של צרור מפתחות הגנבים של גידון. היא היתה מעדיפה לחכות ולראות שאכן פתחו את דלת התא, אבל ידעה שהיא צריכה להיות במקום אחר. היא תחבה לתוך שרוולה את חפיסת הגלולות שלה ורצה.

שומרי התאים סרו למרותו של שומר הצינוק, ושומר הצינוק סר למרותו של המִשנה לראש המשמר. האחרון סר למרותו של ראש משמר הטירה, וכך גם שומר הלילה, השומר האישי של המלך, שומר החומה ושומר הגן. מיד כשיבחין שומר אחד בהיעדרו של אחר, תישמע האזעקה, ואם קטסה ואנשיה לא יהיו רחוקים מספיק, הכול יהיה אבוד. השומרים ירדפו אחריהם, ושפיכות הדמים תהיה בלתי נמנעת. הם יראו את עיניה ויזהו אותה. ואז לא תהיה לה ברירה אלא לחסל את כולם, כל אחד ואחד מהשומרים. אול ניחש שמדובר בעשרים. הנסיך ראפין רקח עבורה שלושים גלולות, ליתר ביטחון.

רוב השומרים לא היוו בעיה. כשהצליחה להתגנב באין רואה, או כשהתגודדו בקבוצות קטנות, הם לא הבינו כלל מי פגע בהם. הטיפול בראש משמר הטירה היה מעט מורכב מזה, כי חמישה שומרים הגנו על לשכתו. היא הסתחררה ביניהם, כשהיא בועטת והולמת וחובטת, וראש משמר הטירה זינק משולחנו, פתח את הדלת בקול חבטה והצטרף למהומה.

"אני מזהה מחונן כשהוא עומד מולי." הוא תקף אותה בעזרת חרבו והיא התגלגלה הצידה. "תן לי לראות את הצבעים שבעיניך, ילד. אני אעקור את שתיהן. אל תחשוב שאין לי אומץ."

היא נהנתה להלום בראשו בקת הסכין שבידה. היא אחזה בשערו, הפילה אותו על גבו ושמה גלולה על לשונו. כשיתעוררו, יסבלו כולם מכאב ראש איום ומבושה גדולה, ויטענו כי הפורץ היה ילד מחונן, שפעל לבדו וחונן בכישרון לחימה יוצא דופן. הם יניחו שהיה זה נער, כי כך באמת נראתה במכנסיה הפשוטים ובברדס שעל ראשה; וחוץ מזה, אנשים שהותקפו מעולם לא העלו בדעתם שנערה יכולה לתקוף אותם. ואף אחד מהם לא הבחין באול או בגידון: היא וידאה זאת.

איש לא יחשוד בה. תהיה אשר תהיה הגבירה המחוננת קטסה, היא לא היתה פושעת שארבה בחצות — ובמסווה — בחצרות אפלות. וחוץ מזה, היא היתה אמורה להיות בדרכה מזרחה. דודהּ רַנדָה, מלך המידלאנז, ליווה אותה ונפרד ממנה לשלום באותו בוקר. כל תושבי העיר צפו בה, וגם בצמד שנלווה אליה: שר המשמר אול וגידון, שהיה אציל בחצרו של רנדה. רק יום של רכיבה רצופה ומהירה בכיוון ההפוך היתה יכולה להביא אותם דרומה אל חצרו של המלך מֶרגוֹן.

קטסה חצתה את החצר בריצה וחלפה על פני ערוגות פרחים, מזרקות ופסלי שיש של מֶרגוֹן. החצר היתה נעימה למדי, יחסית למלך כל כך לא נעים; נישא בה ריח של דשא ושל אדמה עשירה, וניחוחם המתוק של פרחים נוטפי טל. היא דהרה בבוסתן התפוחים של מֶרגוֹן, והותירה מאחוריה שובל של שומרים מסוממים. מסוממים, אך לא מתים: זאת הבחנה חשובה. אול וגידון, ושאר חברי המועצה הסודית, רצו שתהרוג אותם. אך בפגישה שהתקיימה לצורך תכנון המבצע טענה קטסה שלא ירוויחו זמן אם יחסלו את השומרים.

"ואם הם יתעוררו?" שאל גידון.

הנסיך ראפין נעלב. "אתה מטיל ספק בכישורי הרפואה שלי. הם לא יתעוררו."

"עדיף להרוג אותם, זה יהיה מהיר יותר," אמר גידון, ועיניו החומות עיקשות. ראשים הינהנו בחדר האפלולי.

"אני יכולה לעשות את זה בזמן שהוקצב," השיבה קטסה, וכשגידון ניסה למחות הרימה את ידה. "די. אני לא מתכוונת להרוג אותם. אם המטרה היא להרוג, תשלחו מישהו אחר במקומי."

אול חייך וטפח על גבו של האדון הצעיר. "תחשוב על זה, לורד גידון, ככה זה יהיה הרבה יותר משעשע בשבילנו. השוד המושלם, נעבור את כל השומרים של מֶרגוֹן, בלי שאיש מהם ייפגע? זה בהחלט הישג."

הנוכחים פרצו בצחוק, אבל קטסה אפילו לא חייכה. היא לא מוכנה להרוג, אלא אם כן לא תהיה לה ברירה. כי הרג אי אפשר לבטל, והיא הרגה מספיק. בעיקר בשם דודה. המלך רנדה ראה בה כלי שימושי. כשפורעי חוק מחרחרים מלחמה באזור הגבול, למה לשלוח צבא שלם כשאפשר לשלוח נציגה אחת ויחידה? זה חסכוני יותר. אבל היא הרגה גם בשם המועצה, כשלא היתה ברירה אחרת. הפעם היה אפשר להימנע מכך.

בקצה המרוחק של הבוסתן נתקלה בשומר זקן, קשיש כמעט כמו האיש מלינד. הוא עמד בתוך חורשה של עצים רכים, נשען על חרבו וגבו מעוגל וכפוף. היא התגנבה מאחוריו ונעצרה. רעד קל טילטל את הידיים שנחו על ניצב הלהב.

לא היתה בלבה שום אהדה כלפי מלך שלא ידע להוציא את שומריו לגמלאות כשאלה היו זקנים מכדי להחזיק חרב ביד יציבה.

אבל אם היא תניח לו, הוא ימצא את האחרים ויזעיק את כל אנשי החצר. היא הלמה בו פעם אחת, בחוזקה, בעורפו, והוא צנח מיד תוך נשיפה של אוויר. היא אחזה בו והניחה אותו בעדינות על הקרקע, ולאחר מכן שמטה גלולה לתוך פיו. היא השתהתה רק לרגע והעבירה את אצבעותיה על החבורה שנוצרה על גולגולתו. היא קיוותה שראשו חזק.

היא הרגה פעם אחת בטעות, והזיכרון נותר חקוק במוחה. זה קרה לפני עשר שנים, וזאת היתה הדרך שבה התגלה טיבו של כישרונה. היא היתה רק ילדה, רק בת שמונה. האיש היה דודן רחוק שביקר בחצר. היא לא חיבבה אותו — את ריח הבושם הכבד שלו, את המבטים שלטש בבנות ששירתו אותו, את האופן שבו עקב אחריהן במבטו, את האופן שבו נגע בהן כשחשב שאיש אינו רואה. כשהסב את תשומת לבו לקטסה, הוא הפך למטרד של ממש. "איזו קטנה ויפה את," אמר. "עיניים של מחוננים מכוערות בדרך כלל, אבל אותך הן הולמות, יקירתי. במה את מחוננת, מתוקה שלי? את יודעת לספר סיפורים? לקרוא מחשבות? אני יודע. את רקדנית."

קטסה לא ידעה במה היא מחוננת. כישרונות מסוימים עלו אל פני השטח בגיל מאוחר יחסית. אבל גם אם היתה יודעת, ודאי לא היתה משתפת את האיש הזה. היא הזעיפה אליו פנים והפנתה לו את גבה. אלא שאז החליקה ידו לעבר רגלה, וזרועה התנופפה כמו מעצמה והלמה ישירות בפניו — בעוצמה אדירה ובמהירות שכזאת שעצמות אפו ננעצו במוחו.

גבירות החצר צרחו; אחת התעלפה. כשהרימו אותו מתוך שלולית הדם שנקוותה על הרצפה והתברר שהוא מת, כל אנשי החצר השתתקו ונסוגו לאחור. עשרות עיניים מבוהלות הופנו לעברה, ולא רק של הגבירות — גם של החיילים, של האצילים החמושים בחרבות. כולם נהנו לאכול את הארוחות שבישל להם השף של המלך, שחונן בכישרון בישול, או לשלוח את סוסיהם לרופא הסוסים המחונן של המלך. אך נערה שחוננה בכישרון הרג? זה כבר לא נשמע בטוח.

מלך אחר היה מגרש אותה מחצרו, או מחסל אותה, אף שהיתה בתה של אחותו. אבל רנדה היה ערמומי. הוא ידע שבבוא העת תוכל אחייניתו לשרת אותו. הוא שלח אותה לחדרה וציווה עליה להישאר סגורה שם במשך שבועות ארוכים, כעונש על מעשיה, אבל זה הכול. כשיצאה מחדרה מיהרו כולם להתרחק ממנה. גם קודם לכן לא חיבבו אותה, כי איש לא אהב את המחוננים, אך לפחות השלימו עם נוכחותה. אך כעת כבר לא העמידו פנים שהם חבריה. "תיזהרו מזאת שיש לה עין אחת ירוקה ואחת כחולה," נהגו ללחוש לאורחים. "היא הרגה דודן שלה במהלומה אחת. רק משום שהחמיא לה על עיניה." אפילו רנדה דאג לסור מדרכה. כלב רצחני עשוי להיות שימושי, אבל אף מלך לא היה רוצה שיישן לרגליו.

הנסיך ראפין היה היחיד שביקש את חברתה. "לא תעשי את זה שוב, נכון? לא נראה לי שאבא שלי ירשה לך להרוג את כל מי שתרצי."

"כלל לא התכוונתי להרוג אותו," אמרה.

"אז מה קרה?"

קטסה ניסתה להיזכר. "הרגשתי שאני בסכנה. אז נתתי לו מכה."

הנסיך ראפין ניענע בראשו. "את צריכה ללמוד לשלוט בכישרון שלך," אמר לה. "במיוחד בכישרון ההרג. את חייבת, אחרת אבא לא ירשה לי לבלות בחברתך."

המחשבה על כך הפחידה אותה. "אני לא יודעת איך לשלוט בזה."

ראפין חשב על כך. "אולי כדאי שתשאלי את אול. המרגלים של המלך יודעים איך לפגוע גם בלי להרוג. כך הם מצליחים להשיג מידע."

ראפין היה בן אחת־עשרה, מבוגר מקטסה בשלוש שנים, ובעיניה הצעירות היה חכם מאוד. היא נשמעה לעצתו ופנתה לאול, שר המשמר המאפיר של המלך רנדה ורב־המרגלים שלו. אול לא היה טיפש: הוא ידע שיש לו סיבה לפחד מהילדה השקטה עם העין הכחולה והעין הירוקה. אבל הוא גם ידע להשתמש בדמיון שלו. ובניגוד לכל האחרים, הוא תהה אם קטסה עצמה איננה מזועזעת כמו כולם ממות דודנה. ככל שהרבה לחשוב על כך, גברה סקרנותו באשר ליכולות שלה.

הוא החל את האימונים שלה בהגדרת הכללים. אסור לה להתאמן עליו, קבע אול, וגם לא על שאר אנשיו של המלך. היא תתאמן על בובות שתכין משקי יוטה ממולאים בגרעיני דגן. כמו כן, היא תוכל להתאמן על אסירים שאול יביא לה, גברים שכבר נגזר עליהם עונש מוות.

היא התאמנה כל יום. היא למדה להכיר את המהירות שלה ואת עוצמת כוחה. היא למדה מהי הזווית, מהי העמידה ומהי העוצמה הדרושה כדי להנחית מהלומת מוות, בניגוד למהלומה שמטרתה לפצוע בלבד. היא למדה לפרוק אדם מנשקו, לשבור את רגלו, או לסובב את זרועו בזווית כזאת שיפסיק להיאבק ויתחנן על נפשו. היא למדה להילחם בחרב ובסכין ובפגיון. היא היתה מהירה וממוקדת, יצירתית מאין כמותה, ומצאה דרכים שונות להכות אדם עד אובדן חושים כששתי ידיה קשורות לצדי גופה. זה היה הכישרון שלה.

עם הזמן השתפרה שליטתה והיא החלה להתאמן עם חייליו של רנדה — שמונה או עשרה בכל פעם, וכולם בשריון מלא. האימונים שלה היו מחזה של ממש: גברים מגודלים נאנקו וגנחו וצנחו כמו זבובים סביב ילדה לא־חמושה כשזאת הסתחררה וצללה ביניהם, והלמה בהם בברכה או בידה שהגיחו משום מקום והפילה אותם אפיים ארצה. לעתים נהגו אנשי החצר לצפות בה מתאמנת. אבל אם רק מבטה הצטלב במקרה במבטם, היו משפילים מיד את עיניהם וממהרים לדרכם.

המלך רנדה לא הצטער על שהקריב מזמנו של אול. הוא חשב שזה נחוץ. קטסה הרי לא תוכל להיות לו לעזר אם לא תלמד שליטה עצמית.

וכעת, בחצרו של המלך מֶרגוֹן, איש לא היה יכול לפקפק בשליטתה העצמית. היא נעה מהירה וחרישית על הדשא שלצד שבילי החצץ. בשלב זה אול וגידון ודאי הגיעו כמעט עד לחומת הגן, שם חיכו להם שניים ממשרתיו של מֶרגוֹן, ידידי המועצה, ושמרו על סוסיהם. גם היא היתה קרובה לשם מאוד; היא ראתה מולה את צלליתה של החומה הכהה, שהיתה אפלה על רקע השמים השחורים.

מחשבותיה נדדו, אבל היא לא חלמה בהקיץ. חושיה נותרו חדים. היא שמעה כל עלה שנשר בגן, כל רשרוש של ענף. משום כך היא נדהמה כשלפתע יצא אדם מתוך החשיכה ולפת אותה מאחור. הוא כרך את זרועו סביב חזה והצמיד סכין לגרונה. הוא ניסה לדבר, אבל כהרף עין כופפה קטסה את זרועו, חטפה את הסכין מידו והשליכה אותה על הקרקע. היא משכה אותו קדימה מעל לכתפיה בכל כוחה.

הוא נחת על רגליו.

המחשבות התרוצצו במוחה במהירות. הוא היה כישרוני, לוחם. זה ברור. ואם יש יכולת מישוש כלשהי ביד שלפתה את חזה, הוא כבר יודע שהיא אישה.

הוא הסתובב ופניו אליה. הם נעצו מבט זה בזה בחשדנות, כל אחד מהם לא יותר מצל בעיני האחר. הוא דיבר.

"שמעתי על גבירה שבורכה בכישרון המסוים הזה." קולו היה עמוק ומחוספס. היא שמעה ניגון בקולו: היא לא הכירה את המבטא שלו. אני חייבת לדעת מי הוא, חשבה לעצמה, כדי להחליט מה לעשות איתו.

"קשה לי להעלות בדעתי מה עושה אותה גבירה רחוק כל כך מביתה, ועוד בחצרו של המלך מֶרגוֹן באישון לילה," אמר. הוא זז בקלילות הצידה, והתייצב בינה ובין החומה. הוא היה גבוה ממנה, ותנועותיו היו חתוליות. השלווה שבה נע נועדה להטעות, כי בכל רגע היה מוכן לזנק. לפיד האיר את השביל הסמוך, ולרגע הבליח ניצוץ של חישוקי זהב קטנים באוזניו. ופניו היו מגולחות, כמנהג הלינֵד.

היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מוכנה לזנק בדיוק כמוהו. היא ידעה שהזמן קצר. הוא יודע מי היא. אבל אם הוא בן לינד, היא לא רצתה להרוג אותו.

"אין לך מה לומר, גברתי? את ודאי לא חושבת שאתן לך לעבור ללא הסבר?" היתה שובבות בקולו. היא הביטה בו ללא אומר. הוא מתח את זרועותיו בתנועה אחת, זורמת, ועיניה נחו על טבעות הזהב שנצצו על אצבעותיו. זה הספיק לה. החישוקים באוזניו, הטבעות, הניגון בקולו — זה הספיק לה.

"אתה מלינד," אמרה.

"יש לך טביעת עין טובה," ענה.

"לא מספיק טובה כדי לראות את צבעי עיניך."

הוא צחק. "אני חושב שאני יודע מה הצבעים שלך."

השכל הישר הורה לה להרוג אותו. "מי שמדבר על ריחוק מהבית," הוסיפה ואמרה. "מה עושה בחור מלינד בחצרו של המלך מֶרגוֹן?"

"אגלה לך מה הסיבות שלי אם תגלי לי את שלך."

"לא אגלה לך דבר, ואתה חייב לתת לי לעבור."

"אני חייב?"

"אם לא, אצטרך להכריח אותך."

"את חושבת שתוכלי?"

זרועה נורתה לימין, והוא נסוג בקלילות לאחור. היא עשתה זאת שוב, מהר יותר. והוא שוב נסוג ממנה בקלילות. הוא היה מצוין. אבל היא היתה קטסה.

"אני יודעת שכן," אמרה.

"אה." קולו היה משועשע. "אבל זה עלול לקחת לך שעות."

למה הוא משחק איתה? למה אינו מזעיק את כולם? אולי הוא פושע בעצמו, אולי הוא עבריין מחונן. ואם זה המצב, האם זה הופך אותו לבעל ברית או לאויב? האם בחור מלינד לא ישמח על שהצילה אסיר מבני ארצו? ודאי שכן — אלא אם כן הוא בוגד. או אם הבחור הזה מלינד כלל אינו יודע מי הוחזק בצינוק של מֶרגוֹן — המלך שמר על סודו היטב.

חברי המועצה היו מורים לה להרוג אותו. חברי המועצה היו אומרים לה שהיא עלולה לסכן את כולם אם תשאיר בחיים אדם שזיהה אותה. אבל הוא שונה מכל בריון שפגשה אי־פעם. הוא לא נראה בהמי, טיפש או מאיים.

היא ידעה שלא תוכל להרוג אדם אחד מלינד תוך כדי הצלת אדם אחר מלינד.

היא ידעה שהיא נוהגת בטיפשות, ואולי עוד תצטער על זה, אבל היא לא רצתה לעשות זאת.

"אני בוטח בך," אמר לה במפתיע. הוא סר מדרכה ונופף לה להמשיך בדרכה. היא חשבה לעצמה שהוא מוזר מאוד, ואימפולסיבי, עם זאת גם ראתה שהוא כבר לא עומד בהיכון, והיא לא התכוונה לבזבז את ההזדמנות שניתנה לה. בתוך שבריר שנייה הניפה את רגלה ובעטה במצחו. עיניו נקרעו לרווחה בהפתעה, והוא צנח אל הקרקע.

"אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה." היא הניחה אותו על גבו; גפיו הרפויים היו כבדים. "אבל לא הצלחתי להבין אותך, וגם ככה סיכנתי את עצמי בזה שהנחתי לך לחיות." היא שלפה את הגלולות מתוך שרוולה ותחבה אחת מהן לפיו. היא הפנתה את פניו אל אור הלפידים. הוא היה צעיר מכפי שחשבה, לא הרבה יותר מבוגר ממנה, תשע־עשרה או עשרים לכל היותר. זרזיף של דם ניגר הצידה על מצחו וטיפטף אל אוזנו. צווארון חולצתו היה פתוח, והאור שהפיצו הלפידים ריצד קלות על עצם הבריח שלו.

איזה טיפוס מוזר. אולי ראפין יֵדע מיהו.

היא התעשתה. הם ודאי מחכים.

היא רצה.

הם רכבו כמו הרוח. הם קשרו את הזקן אל סוסו, כי הוא היה חלש מכדי לשבת זקוף. הם עצרו רק פעם אחת, כדי לעטוף אותו בשמיכות נוספות.

קטסה גילתה חוסר סבלנות. היא רצתה להמשיך לנוע. "הוא לא יודע שזה אמצע הקיץ?"

"הוא קפוא עד העצם, גברתי," אמר לה אול. "הוא רועד, הוא חולה. הכול יֵרד לטמיון אם הוא ימות לנו תוך כדי חילוץ."

הם שקלו לעצור, להבעיר מדורה, אבל לא היה להם זמן. הם ידעו שעליהם להגיע לרנדה סיטי עוד לפני עלות השחר, אחרת יתגלו.

אולי הייתי צריכה להרוג אותו, חשבה כשדהרו ביערות האפלים. אולי הייתי צריכה להרוג אותו. הוא יודע מי אני.

אבל הוא לא נראה מאיים או חשוד. הוא נשמע סקרן, יותר מכל דבר אחר. הוא בטח בה.

עם זאת, הוא לא ידע שהשאירה מאחור שובל של שומרים מסוממים. ובוודאי כבר לא יבטח בה כשיתעורר וימצא חבורה על מצחו.

אם ידווח למלך מֶרגוֹן על המפגש שלהם, ואם מֶרגוֹן יפנה למלך רנדה, מצבה של ליידי קטסה עלול להיות בכי רע. כי רנדה לא ידע דבר על האסיר מלינד, ועוד יותר מזה הוא לא ידע שקטסה יצאה מאחורי גבו למשימות הצלה.

היא ניענעה את ראשה בתסכול. מחשבות שכאלה לא יעזרו לה; את הנעשה אין להשיב. הם חייבים להביא את הסבא למקום חמים ובטוח, ולמסור אותו לידיו של ראפין. היא גהרה מעל אוכפה ודחקה בסוסה להמשיך ולדהור צפונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחוננת”