איש ואישה ואיש

איש ואישה ואיש הוא סיפור התאהבותם של אישה נשואה וגבר נשוי. חמוטל ואיש זר בשם שאול נפגשים במחלקה הסיעודית שבה מאושפזים אמה ואביו. בעודם חווים את החוויה המטלטלת במחלקה הסיעודית הם נאחזים זה בזה בעוצמה גדולה כדי להתגבר על הבדידות, הייאוש והאין אונים. וכך מתפתח בין השניים קשר מיוחד, סוער ונואש, על רקע הדעיכה של הוריהם. ההתאהבות החדשה מחזקת את חמוטל, גיבורת הרומן, בהתמודדות עם הפרידה ההולכת וקרבה מאמה ובמאבק הסמוי בינה לבין בעלה ובנותיה. בין ההתאהבות לבין מות אמה עורכת חמוטל מסע של הבנה והתפייסות עם עצמה ועם הסובבים אותה. ספריה של סביון ליברכט – "תפוחים מן המדבר" (1986), "סוסים על כביש גהה" (1988), "סינית אני מדברת אליך" (1992), "צריך סוף לסיפור אהבה" (1995) – הוציאו לה מוניטין כאמנית הסיפור הקצר. "איש ואישה ואיש" הוא הרומן הראשון שהיא מפרסמת.

מקט: 001-3000-412

״זאת אני, אמא – חמוטל״

האחות המעשית צעקה אחריה כשעמדה ליד דלת הזכוכית, מהדקת את הצעיף לפני שיצאה אל הרוח: ״תסלחי לי, הבת של שפרה, יש לי מאוד בקשה גדולה, אם את כבר יוצאת. את רואה את האיש הזה עם המעיל הירוק? תתפסי אותו, תגידי לו שהטיטולים של אבא שלו כבר נגמרים.״ והוסיפה: ״מאוד תודה רבה.״
חמוטל הפכה אליה את ראשה, נזכרת פתאום בימים שבהם היתה ״הבת של שפרה״, והציצה אל האחות המעשית מעבר לכנף הצעיף.
״ושיביא מידה מקסי, אם הוא יכול עוד היום, ואם לא – אז מוקדם מחר בבוקר, אם לא אכפת לך להגיד גם את זה. כי מרוב שהוא נהיה רזה, אז מהסופר מקסי הכול כבר נוזל לו.״

וככה זה התחיל.
במגרש החנייה מול המחלקה הסיעודית, ליד מכוניתו שעיתונים הושלכו בה מעבר לגב המושב האחורי, מול הבניין שחלונותיו צופים בהם כעשרות זוגות עיניים, הרוח הודף את שולי צעיפה לימינה, הודף את צווארון מעילו לשמאלו. שם עמדו זה מול זה, אחרי שראתה אותו פותח את דלת המכונית והזדרזה לקרוא לו לפני שיסתלק: ״תסלח לי בבקשה,״ ואז, כששמע אותה והפנה את עיניו וראה אותה רצה לעברו ומנופפת לו בידה, הזדקף וחיכה לה, כמי שמחכה לשליח המביא בשורה רעה.
ובאותו הרגע לא יכלה למצוא את המילים.
״אני… האחות ביקשה שאני אגיד לך… בקשר… בקשר לאביך…״
רק עכשיו קלטה את מלוא המשמעות של מה שהתבקשה למסור. והיא ראתה אותו עומד ומחכה, רציני מאוד, מטה את ראשו כרופא סבלני אל חולה טרחנית, מביט בה בסקרנות מתנשאת, כאומר: ״מה זה היה צריך להיות קודם, הריצה הטיפשית הזאת, ועכשיו הגמגומים האלו?״, והיא אמרה, חשה איך סומק מטפס בה מרוב מבוכה, איך קצה כעס מתעורר בה על השליחות שנתבקשה לעשות, לחדור כך לתחומו של זר, להביא על עצמה את הרגע המביך הזה: ״הטיטולים… זאת־אומרת, היא ביקשה… האחות ביקשה שאפילו עוד היום… הטיטולים שלו נגמרים… וצריך… צריך להביא לו מידה מקסי… כי… כי מהסופר מקסי -״ נבלמו המילים על לשונה, ״הסופר מקסי כבר לא מתאים.״
הם עמדו רגע משני עברי המשפט, שני אנשים לבושים בהידור מסוים, אוחזים זה את צווארון מעילו וזו את שולי צעיפה, עדים לגיחוך ולעצב ולזוועה ולאין־האונים ולאפסות ולייאוש שבמשפט התלוי ביניהם, כאילו לשנייה אחת נפל מסך וגילה להם, בצלילות נדירה, את העולם כפי שהוא, ואת עצמם כפי שהם: שני אנשים זרים שנחשפו יחד, במקום מקרי, ברגע לא צפוי, לדבר שהפר את זרותם בלא שידעו איך, והעמדת־הפנים שכל הימים היו רגילים להתקשט בה היתה כאן שלא במקומה. כאילו את המשחק שמשחקים אנשים על פי כללים ידועים התחילו הם ממקום חדש.
הוא אמר: ״אני מודה לך,״ בהבעה נקייה מיהירות, והיא אמרה בקול מתון, שמחה על שבכל זאת חפפה את שערה לפני שבאה לבקר את אמה: ״על לא דבר,״ ופנתה אל מכוניתה, שעל מושבה האחורי זרוקים צעצועים, ועל שני פגושיה סטיקרים של ״תנו לחַיות לִחיות״.
והם נכנסו כל אחד למכוניתו ונסעו לדרכם.

״מה את עם ההבעה הפילוסופית הזאת היום?״ כיוון אליה בעלה פלח אגס, והיא פתחה את פיה בתנועת דג. מיד נזכרה במחלקה הסיעודית ולקחה את הפלח מידו.
״הייתי אצל אמא שלי היום,״ התחמקה מידו המושיטה אל פיה פלח נוסף.
״האגסים קשים מדי,״ התעלם ממה שאמרה והעלה את הפלח מול עיניו.
״היא זיהתה אותי מיד, ולא הפסיקה להתחנן שאני אקח אותה הביתה,״ השיבה, מתעלמת מניסיונו להטות את הדברים מן המחלקה הסיעודית. ״אבל היה שם מישהו במצב יותר קשה. גבר עם עיניים כחולות. בטיטולים, תאר לך. גבר בטיטולים. הוא שכב והסתכל בדלת, בכלל בלי לעפעף. הבן שלו היה אצלו -״
״לפני שאני אשכח, הבת שלנו השאירה הודעה שתלך לסמדר אחרי החוג.״
״הוא היה פעם איש נאה, אם הבן שלו דומה לו. בטח היו לו אהובות,״ – לא ידעה למה אמרה מה שאמרה – ״לחשוב שהאיש הזה שוכב עכשיו ונשים זרות מחליפות לו טיטולים -״ השתתקה.
״אז מה?״
״אתה יכול לתאר לעצמך משהו יותר נורא מזה?״
״כן.״
״לא נכון.״
״זה דווקא יכול להיות די מהנה,״ הפיל את עצמו על גבו פשוט ידיים ורגליים כתינוק שמוכן להחלפת חיתול.
״אתה מופרע,״ צחקה, מלאת פליאה על הדרך שבה הצליח לחלץ ממנה צחוק.
״זה מזכיר לי את האחות שלנו בתיכון. סיפרתי לך פעם על האחות של התיכון?״
״לא זוכרת.״
״אמרו שהיא מפינלנד. יפהפייה, כמו תמונת־שער כזאת של ספרי זימה, נראתה כאילו כרגע יצאה ממיטה חמה, את יודעת למה אני מתכוון? ורדרדה כזאת. היינו מחכים לה בהפסקות והולכים אחריה במסדרונות. שיעורים שלמים הייתי חולם איך נחש מכיש אותי ולוקחים אותי לחדר האחות, ושם היא מפשיטה אותי לגמרי כדי למצוא את ההכשה. למה את מחייכת חיוך מסתורי כזה?״
״היית צריך להביא את הנחש בעצמך,״ כבר שכחה את המחלקה הסיעודית.
״זה רעיון.״
״כי לפי כל חוקי הסטטיסטיקה, הסיכוי שנחש יגיע דווקא לבית־הספר שלך, ויכיש דווקא אותך -״
״חבל שלא הכרתי אותך אז. יש לך רעיונות מעשיים כאלה.״
״בשביל להגשים פנטזיות חייבים להיות מעשיים.״
״זה חוק?״
״כן. אחרת לא תצליח לרמות את עצמך.״
״זאת אומרת,״ אמר בזהירות, ״האם אני יכול להבין מזה -״
הוא עבר גבול שהיטשטש ביניהם בחודשים האחרונים. בשיחות־הסרק העליזות עוד הצליחו לפעמים לחקות את הקלילות הישנה והמוכרת, אך כאן היה ניסיון להחדיר את הדבר ששניהם הכירו בפשטותו לדבר שכבר הסתבך, והיא, שלא היתה בטוחה לאן כוון המשפט, השתדלה להמשיך במשחק ולשמור על סבר מתרונן: ״בהחלט.״
״אם ככה,״ אמר, ״מותר לי לקוות שלא תירדמי לי היום לפני -״
עכשיו כבר לא היה לה ספק לאן הוא חותר, וכדי להתגבר על המבוכה מצאה את עצמה נסחפת בצהלנות: ״אני רק רוצה להזכיר לך שהנגר בא היום ולקח את הדלת בגלל הבעיה עם הצירים.״
״אנחנו לא ניתן לצירים להפריע לנו.״
״ואיפה נמצא נחש?״ גילתה את כוחה הסוחף של צהלנות מאולצת.
״אני מוכן למלא את מקומו בינתיים.״
״והאחות מפינלנד?״
״היא כבר בטח במחלקה הסיעודית בעצמה. את תמלאי את מקומה.״

הם כבשו את קולותיהם בלילה ההוא, נזהרים מאוזני הילדות שמעבר למסדרון, מעמידים פנים זה בפני זה שהכול כרגיל, כמו השיחה המשועשעת של הערב שדמתה מעט אבל לא החייתה את הממשות ההיא שהיתה ביניהם עד לפני שלושה חודשים, בערך, וגם אם שניהם יכלו לחוש בזרמים אחרים, תת־קרקעיים, שכבר מתגלים בתנועות הלא־רצוניות של הגופים – שהם שקרנים גרועים במיוחד – עדיין היה אפשר לתלות את האשם בדלת החסרה.
וכל אותו זמן, גם כאשר, עצומת־עיניים, מלמלה את הדברים השגורים לתוך אוזנו, היתה אִתם, כרוח־רפאים, נוכחותו של הזקן המחותל, שוכב חיוור בקצה המיטה הזוגית, תולה עיני בלהות בפתח הפעור בחושך אל המסדרון, נוזל עכור מבעבע עוד ועוד מן הרווח שבין שוקיו הכחושות, הסידיות, לבין שולי הפלסטיק המכווצים של הטיטול, ניגר משם ונקווה לשלולית דביקה סביב פלג גופו התחתון ומכתים את האירוסים ההדורים המשורטטים על הסדין.
פעם, ידעה בוודאות, היו נשים יפות שוכבות לצדו, ועכשיו הוא הולך וקטן, שוכב בלי תנועה בחדר שמול חדרה של אמה, ועוד מעט אולי יזדקק למידה קטנה עוד יותר – התחפרה בבת־אחת בשמיכה, מושכת את כותרות האירוסים עד עיניה, יודעת פתאום שגם האיש במעיל הירוק היה אתם בחדר כל הזמן, לא מסיר ממנה את עיניו הקודרות, רואה את כל מעשיה ומתחבט איפה ימצא הלילה טיטולים במידה מקסי עבור אביו.
למחרת, מוטרדת עדיין מאי־הנוחות שליוותה את ההתעלסות עם ארנון, מזיכרון צייתנותו של הגוף המתנהג כתלמיד חרוץ אך משועמם, ישבה במשרדה מול ציורים שנועה הגרפיקאית ערמה זה על גבי זה: ״הכי נראה לי להכניס ציורים של דאלי, מאקס ארנסט ופרידה קאלו – ואולי ואן־גוך. זה הכי מתאים לנושא. הייתי מתה להכניס את מגריט, אבל הזהירו אותי לא לגעת בו, כי יש לו סוכנים היסטריים שדורשים הון בשביל זכויות יוצרים. אז בכאב לב אני מוותרת. תראי את זה: זה יכול להיות נפלא בשביל החלום על האישה ושני הגברים בתיבת נוח. זה ציור נוף של דאלי.״
חמוטל הביטה בתמונה בריכוז, עיניה מתעלמות מן האיים השחורים הצפים באופק מתוך המים החיוורים ומן הדמויות והמלאך העומדים על שפת הצוק, מתרכזות באבן אחת מאבני הקיר, מתמקדות בפרט השולי כאילו מוקמה מצלמה בתוך אישוניה והעדשה מתכווננת לצילום תקריב.
״מה קורה, חמוטל?״
חמוטל תפסה את הציור בשתי ידיה, מבינה פתאום למה נשאבות עיניה אל האבן: היא היתה ירוקה כמו המעיל הירוק של האיש שנשלח אתמול לחפש טיטולים עבור אביו.
היא הניחה את התמונה לאט, מודעת להתרגשות דחופה, סואנת וּודאית שהתעוררה בה, מודעת גם לצליל קולה הגששני של נועה השואלת שוב, בהקפדה: ״מה קורה לך, חמוטל ״
״לא קורה כלום,״ קלטה חמוטל את מבטה החקרני של נועה, נזכרה במחלקה הסיעודית והתנערה מיד.
באותו רגע בקע קולה המתכתי של המזכירה מתוך האינטרקום: ״סליחה שאני מפריעה, חמוטל, אבל הבת שלך כאן.״
״מי!?״ ידעה שהניסיון לדכא את מה שהתחולל בתוכה לא עלה יפה.
״היא רוצה לדבר אתך.״
חמוטל השתהתה רגע, תוהה אם נועה שמעיינת עכשיו בציורים, שעיניה רואות ואוזניה קולטות יותר ממה שחמוטל התכוונה למסור לה, שמעה את הזעזוע שבקולה. היא התנצלה וחששה שחשפה את עצמה בהתנצלות ואחר־כך קמה ויצאה מן המשרד. באולם־ההמתנה מצאה את הילה, עומדת מאמצת את ילקוטה אל חזה כמנסה להסתיר דבר־מה וגופה הזקוף משרטט קריאת־תיגר.
״קרה משהו, הילה?״
״שום אסון, אם זה מה שאת שואלת.״
חמוטל עמדה מול הילה, מחשבת איך תנהג בבתה לעיני המזכירה ולאוזני נועה, שבוודאי נדרכו במשרד. כיוון שלא היה זה מהרגלן לגעת זו בזו, הרימה את אצבעותיה אל המרפק המוצמד אל הילקוט, יודעת היטב ששתיהן מודעות למלאכותיות שבמחווה.
״אני מפריעה?״ שאלה הילה בקול מאשים, מתנערת מן האצבעות הנוגעות במרפקה.
״לא, לא -״ ירדו האצבעות, נעלבות.
״אומרים לי שאת באמצע ישיבה,״ נשמעה עכשיו האשמה גלויה.
״הגרפיקאית אצלי בחדר…״ חמוטל לא יכלה שלא לתמוה על מה היא מואשמת. ״אבל אנחנו יכולות לסיים מהר. אם תחכי לי רק -״
אבל הילה כבר חגה אל דלת היציאה, הילקוט מתרומם מתנופת הסיבוב ונוחת על שכמה, ונראה היה לחמוטל שעכשיו ניסתה להסתיר ממנה את גבה.
״אני אתפנה אלייך מיד אחר־כך,״ קראה חמוטל כאילו תעצור בכוח קולה את הילה, שכבר שולחת את ידה אל ידית הדלת, מודעת לאוזניה הכרויות של המזכירה שכל הזמן מעיינת בספר הטלפונים בשקדנות.
״אחר־כך זה כבר לא מתאים לי. ביי ביי,״ נטרקה הדלת, וחמוטל זקפה את ראשה כשחקנית מנוסה, מסווה את הכאב ואת הכעס, ובצעד נמרץ פנתה אל חדרה ואל נועה המחכה לה שם. מיד שחררה אותה וקבעה פגישה נוספת למחרת.
אחר־כך בלעה כדור לשיכוך כאב־ראש, הניחה את פניה בין כפות־ידיה, והידקה את כריות אצבעותיה לעפעפיה בתנועת הרגעה שסיגלה לעצמה מאז ימי הבחינות של בית־הספר התיכון.
כשהיתה הילה בת שמונה בערך התחילה לסגת מפניה מסיבות שנותרו כל השנים עלומות, אוטמת את עצמה עוד ועוד, נועלת את דלת האמבטיה מול אמה, מקצרת בתשובותיה, נמנעת מלבקש ממנה דבר, נזהרת מלגעת בה. בו בזמן קשרה ברית עם אביה, כיוונה את שעת חזרתה מבתי ידידותיה לשעה שחזר מעבודתו, הרבתה להסתודד אתו, התנדבה ללוות אותו למוסך ולבנק ולמקומות שהיה נוסע אליהם לאחר שעות העבודה. לפעמים היתה חמוטל מזמינה את עצמה לטיוליהם עם הכלב, אורבת להילה כשהקדימה לחזור ומנסה לקשור אתה שיחה ללא נוכחותו של ארנון, אך הילדה היתה מתחמקת מפניה, משיבה תשובות סתמיות, מסתגרת בחדרה ויוצאת משם רק כששמעה את אביה נכנס הביתה.
היא ניסתה לדבר על כך עם ארנון, אך הוא פטר את העניין בהלצה. וחמוטל אמרה לעצמה שהוא מעמיד פנים שאינו מבין מה היא מבקשת להגיד, ושאולי הצדק אתו ומוטב כך, כי דברים לפעמים מנתבים את עצמם בכוח איזו תבונה שטבועה בתוכם. עלה בזיכרונה פתגם סיני האומר שהדרך חכמה מן ההולכים בה, ולכן, אם תניח להילה ותתעלם מן ההתנהגות הגחמנית, אולי מעצמם יחזרו הדברים לקדמותם.
היום – התאמצה חמוטל לעצור באצבעותיה את רעד העפעפיים – היום התגלגלה לידיה שעת רצון, והיא החמיצה אותה. היום ניסתה הילה להזמין אותה בדרכה המתריסה לחצות את הגבול שהקימה ביניהן, והיא היססה ברגע המכריע. האם חשה הילה בזרמים הסמויים ההולכים ונעכרים בין הוריה וניסתה להציע את עצמה כגשר ביניהם? קול זדוני עלה בתוכה: היא לא באה להציע את עצמה לשום מטרה נעלה: היא באה להתגרות, ולא היתה מוכנה לחכות אפילו רגע עד שאמה תקטע פגישת־עבודה שהופרעה בגללה. עמדה לה וחיבקה את הילקוט שלה – לפתע נחרדה חמוטל וזקפה את ראשה – האם הכריזה כך בתה שלא במודע על היריון?
היא ארזה את חפציה בחיפזון ונסעה, ובבית מצאה את הילה יושבת לבדה בחדר־האורחים, צופה בסרט.
״אפשר לדבר עכשיו אם את רוצה,״ הביטה חמוטל בבטנה של בתה.
״אני באמצע סרט,״ הילה לא הראתה כל סימן שהופתעה מכך שאמה הקדימה להגיע.
״רציתי להגיד לך שאני שמחה שבאת אלי היום.״
הילה נרכנה אל המרקע. ״לא ראו עלייך.״
״אבל זאת האמת.״
״זה כבר לא חשוב,״ מתחה הילה את שפתיה ועיוותה אותן בקצותיהן.
״אני יכולה לחכות עד שהסרט ייגמר,״ אמרה חמוטל, ובו־בזמן התקומם בה משהו על נמיכות רוחה.
״אני צריכה ללכת אחר־כך.״
״אם תרצי לבוא אתי לבקר את סבתא, היא תשמח.״
״אני מוותרת.״
״רק תגידי לי למה רצית לדבר אתי כל־כך דחוף,״ בלעה חמוטל את גאוותה.
״קיבלתי 90 במתמטיקה. רציתי להשוויץ.״
״זה הכול?״ מיד ידעה ששגתה ושכבר מאוחר מדי.
הילה ניתקה את עיניה מן המרקע והביטה באמה במבט דוקר.
״כלומר, אני לא מתכוונת ׳זה הכול׳ בעניין הציון. 90 במתמטיקה זה בהחלט… התכוונתי שחשבתי שבאת בגלל עניין אחר לגמרי.״ אבל כבר היה מאוחר מדי אפילו לתקן.
״זה היה הכול,״ אמרה הילה בצינה והחזירה את מבטה לסרט.
אין־האונים שחשה מול הצדודית הנחושה של בתה הוליד בה אלימות, וחמוטל, חרדה מן הדחף החדש העולה בה, חשה עקצוץ בכף־היד שמשתוקקת לעוף ולהטיח את עצמה בלחי השלווה, להכות ולהכות עד שתירגע בה הסערה.

כשהגיעה לחדרה של אמה כבר התעמעם זיכרון מגעו של ארנון, ואי־הנוחות שליוותה אותה עד הצהריים נדדה לתקרית עם הילה, לתרעומת על התנהגותה הקנטרנית, לידיעה שהקשר ביניהן חולה מאוד, ושדווקא עכשיו, כשצריך לגייס את כל הכוחות להבראתו, נשאבים הכוחות האלו אל הדברים המבהילים המתרחשים במחלקה הסיעודית. ואף שניסתה להרגיע את עצמה, לא הסתלקה ממנה המחשבה על ההיריון אפילו לרגע אחד. ובכל־זאת, כל זה לא דיכא את הרטט שהכניס בה האיש במעיל הירוק, כאילו נשלחה ממנו מכת־חשמל והציתה בה משהו כבוי, ועכשיו היא מחוברת אליו בכוח שאין לו הסבר, ממתינה בציפייה דרוכה לאיזה המשך שחייב לבוא.
מיד אחרי הרגע שכל יום היה עוצר שוב את נשימתה, שבו ליקטה במהירות את הסימנים ומסרה לעצמה שמצבה של אמה לא החמיר לעומת אתמול, גררה אל מרגלות המיטה את הכיסא העומד למראשותיה, כך שתוכל לראות ממקומה את הנכנסים לחדר שממול, וכל זמן ששאלה את אמה את שאלותיה השגורות ליוותה בעיניה את העוברים במסדרון, וחיכתה לאיש במעיל הירוק.
״איך ישנת?״ שאלה בלא לחכות לתשובה.
״התעוררת בלילה?״
״קמת מהמיטה לבד?״
״נתנו לך כדור לפני השינה?״
מן המיטה הסמוכה הביטה בהן השכנה החדשה, שבאה במקום הזקנה שהיתה שרה לילה־לילה בקול רועד שירי ילדות, עד שנאלמה פתאום, ואחרי שבוע נפטרה. השכנה החדשה העמיקה את מבטה בחמוטל, והיתה ערגה על פניה, כאילו ידעה שמשהו עומד להתרחש, והיא כבר הכינה את עצמה, זוקפת את ראשה מעל לכרית, שלא תחמיץ את הרגע.
אמה התחילה לדבר. משפטיה, גם בראשיתם, נשמעו כאילו היתה באמצע דבריה, ממשיכה בקול את מה שהתחיל כנראה בראשה, בלי להבחין כלל בין מה שהורהר לבין מה שנאמר, קולה שפל וניגונו אחיד: ״…גם צריך לגמור את הקניות לשבת. קודם כול להחליף את הגבינה, את שומעת? היא מקולקלת. לא היו אתמול עגבניות יפות. הוא אמר שיביא היום, אז לא לשכוח עגבניות. את הביצים צריך לקחת בסל הקטן -״
חמוטל נזכרה בהילה, בעמידתה המתריסה במשרד ואחר־כך בעיקול־השפתיים שמתוכו ירקה את ״זה הכול״, וחשבה על הקשר הנפתל שבין אם לבת, על המלכודת שכובלת אותן זו אל זו עד שנדרש מעשה אלים כדי לקרוע את הקשר ולהיפרד, ויום אחד, כשיחלימו מפצעי המעשה הזה, יתגעגעו אל איזה זיכרון עמום ויבקשו לחזור. והיום ההוא, האם אין סכנה שיתאחר, שאחת מהן כבר תיחלש אז מאוד, ויהיה מאוחר מדי להתפייס באמת אך עדיין מוקדם מדי להבין?
בחדר שמעבר למסדרון, ליד המיטה הסמוכה לדלת, ראתה את הכיסא, אבל הערב לא היה המעיל הירוק תלוי על משענתו. שעה קלה לפני כן, במסדרון, בדרך לחדר אמה, התפתתה והתעכבה מול החדר ההוא, העמידה פנים שעצרה ליישר את אבזם חגורתה ובתוך כך הציצה פנימה וראתה את אביו של בעל המעיל שוכב במיטתו, בוהה אל הפתח. נדמה היה לה שאיזה זיק התעורר בעיניו כשראה אותה ועפעף וקבע את מבטו על פניה. אולי זיהה אותה מן הפעמים הספורות שעברו זה מול זה במסדרון, הוא מובל בידי האח והיא מוליכה את אמה, שני זוגות מוזרים, מדדים זה לקראת זה וחולפים זה על פני זה. עכשיו נדמה היה לה שהתאמץ להרים את ראשו כדי להיטיב לראותה, כאילו ציפה שתיגש אליו. אך היא נשארה במסדרון, שתי ידיה על חגורתה, מבטה על השמיכה הגלולה על בטנו. דחף עלה בה לגשת אליו ולכסות אותו, כאילו כבר נקשר בחייה ובריאותו יקרה לה, אך מיד התמרדה ופנתה אל חדר אמה שממול, צד ההיגיון מתנצל על המעשה שעשה הצד המורד: ומה אם יקים הזקן קול צעקה למראה האישה הזרה השולחת ידיים אל שמיכותיו?
עכשיו הניחה לשטף המילים המפכפך מפי אמה לעבור ליד אוזנה, זמזום טורדני וקבוע, עד ששמעה פתאום קול חדש, נרגש, חורג מן הזרימה החדגונית, בוקע מגרונה של אמה: ״את שומעת אותי?״
״מה?״
״צריך גם להביא את הקרפיונים!״
״להביא מה?״
״קרפיונים!״
חמוטל השתוממה על המנגנון שגלגליו מניעים עכשיו את הצורך הדחוף להכין את סעודת השבת, מעלימים מן העיניים את מראה החדר הזה ששלוש נשים חיוורות מאוד שוכבות בו בשלוש מיטות לבנות ושעון תלוי בו מעל הכניסה, מציין זמן של מקומות אחרים, כי כאן אין כל סימן להתחלפות הימים מלבד השבתות, כשהמבקרים מתרבים פתאום.
״קרפיונים?״
״קרפיונים, בטח שקרפיונים!״ אמרה אמה בקול רענן, חי, אוצר כוח, והאחות המעשית שנכנסה לחדר ובידיה שקית פלסטיק ענקית הציצה בה בפליאה.
מה פשר סערת־הנפש הזאת שחוללו הקרפיונים? חמוטל בחנה את הפה המכווץ, את העיניים המרוכזות, את ההבעה התכליתית. עד לפני רגע עוד דיברה אמה בקול רפה, מונה את רשימת הקניות מן המכולת: מלפפונים חמוצים, חבילת שמרים, שלוש שקיות אבקת־אפייה. ולפתע הזדקפה ודרשה את הקרפיונים בקול חזק ומעשי.
״מה פתאום קרפיונים?״
״כי זה מה שצריך, את שומעת?״ התרוממה לעברה על מרפקיה כמי שנענה להתגרות ונחוש להפגין שהוא מסוכן. ״את שומעת אותי?״
״כן,״ נכנעה חמוטל.
״תבקשי את הקרפיון הכי גדול.״
״טוב.״
״בשבוע שעבר הוא נתן לך כל־כך קטן, שהיו יותר עצמות מבשר. את תזכרי להגיד לו גדול, כן? גדול – ככה תגידי.״
״טוב, אמא.״
״וצריך לנקות את הפמוטים, כי כבר אין מקום לשים את הנר.״
״בסדר.״
״ואם הוא ייתן לך קטן, תגידי לו: אמא אמרה גדול. זה לא יפה לרמות ילדים קטנים. את תזכרי?״
״כן.״
סירחון חנות הדגים שבזיכרונה – מחלחל לאריגי בגדיהם של הלקוחות, מזדחל לשערם, תובעני וכובש גם את האוויר שמחוץ לחנות, נוגע אפילו באנשים הממתינים לאוטובוס בתחנה – נמהל עכשיו בריח האופף את אמה זה שלושה חודשים, מיום שהועברה למחלקה הסיעודית. בבית האבות לא הכירה את הריח המסוים הזה. רק כאן, כשנכנסה לחדר בפעם הראשונה, חשה בו, עדיין לא ממהר להכריז על עצמו, ורק מפעם לפעם מגיח, מכה את הנחיריים בכוח ומשתלט על הבליל החריף שהדיפו התרופות והתכשיר לניקוי אסלות. והיא זיהתה: ריחו העקשני של רקב, של מקומות מוזנחים, של שיניים רעות, ריח דומה לזה שעלה מן המקלט חורף שלם אחרי שהרעילו השכנים את גורי־החתולה, וימים עברו עד שהגיעו אנשי מחלקת התברואה של העירייה לפנות את הפגרים.
״מה זה הריח הזה?״ שאלה את האחות המעשית כשחשה בו לראשונה.
האחות הביטה בנחיריה המפרפרים של חמוטל ואמרה בלא הבעה: ״זה הריח של הגוף שלהם. כל הבפנים שלהם כבר רקוב לגמרי,״ וחמוטל נזכרה בלוח האטליז שעליו היה הקצב מבתר את העופות לפני שהטיל את הלבבות ואת הקורקבנים לשתי קערות ולתוך מכל כחול כהה מאוד מנומר כתמים לבנים את המעיים, שהיו גולשים לשם כמו אטריות ארוכות, ריריות, נושאות את הצחנה הזאת של אשפת הגוף.
היא הוציאה מתיקה מרסס בושם זעיר והתיזה סביב־סביב ריח לוונדר, בריחם של תינוקות רחוצים.
״אפשר להשפריץ עד מחר,״ הביטה האחות המעשית בנחיריים הנרגעים. ״אבל הכי טוב בחיים זה להתרגל, תאמיני לי.״

עכשיו אמרה אמה, וכל ניע שלה מעלה הבל של הריח הזה מבין שמיכותיה: ״תגידי לו ששפרה מהמרפאה רוצה גדול.״
האחות המעשית, מורגלת בפני־מסכה, הצליחה לרסן את שפתיה, והן נשארו שלוות כשפתי איש רדום. רק הקמטוטים שהתאספו סביב עיניה העידו על המאמץ לבלום את החיוך. שקית אשפה היתה בשמאלה, וימינה גרפה לתוך לוע השקית שיירי אוכל ומטפחות נייר מקומטות מעל ארוניות הלילה, כשהילכה בין המיטות בחדר.
גם נכדהּ של האישה הדתייה, השוכבת ליד החלון, שרוב הזמן ישנה ופניה פונים תמיד אל השמים, לא הסב את ראשו. שָקט כדרכו ישב לצד סבתו והחזיק בידה המוטלת על השמיכה.
נדמה היה לחמוטל שראתה תנועה בחדר שמולה, והיא קמה, חצתה את המסדרון, ניגשה אל פתח החדר, והעיפה מבט פנימה. היא ראתה רק את חולצת הפיג׳מה המופשלת של הזקן, שרוב כפתוריה פרופים ומגלים את חזהו, ומיד חזרה אל אמה והתיישבה על הכיסא, שומרת את המסדרון בטווח עיניה.
״הלכת?״ עיני אמה היו קרועות אליה, ובידה הקיפה את צווארה כמגוננת עליו.
״קמתי לרגע.״
״זה לא יפה לרמות ילדים,״ השתנו פני אמה כהרף־עין והפה נאסף פנימה בצער. ״מה עכשיו, בוקר או ערב?״
״עכשיו שלוש אחר־הצהריים.״
״איך זה יכול להיות שלוש? לפני עשר דקות היה שלוש וחצי.״
״עכשיו בדיוק שלוש. יש לי שעון.״
״אז עוד סגור. תלכי בארבע, שתהיי ראשונה. ותגידי: גדול.״
האחות המעשית מיהרה להסב אליהם את גבה ולצאת מן החדר. וחמוטל הביטה באמה ועצב עלה בה כשתהתה מה מתרחש שם מעבר למצח המקומט מרוב מאמץ, ולאן הסתלקו כל אוצרות הידע, שמות כל המחלות והתרופות שהיטיבה לדעת, השפות שהפליאה לדבר, שיריו של אדם מיצקייביץ׳ שידעה בעל־פה בפולנית, מן הספרים שהביאה אתה, ובעברית, מגזירי המוספים הספרותיים ששמרה בין דפי הספרים. האם התמוטטו תאי הזיכרון וניתקו ממקומם, הסתחררו בין דופנות המוח במיליוני פיסות של פאזל שלא ישוחזר עוד? ובדרך פלא, על פי חוק סמוי מן ההיגיון המארגן את השרידים בדירוג חדש של חשיבות, צצה ועלתה כך הדאגה לגודלו של הקרפיון? אם מה שנותר בזיכרון הוא החשוב מכול, כפי שאמר מומחה אחד באיזו תכנית רדיו בשעת לילה מאוחרת, האם לא היתה היא חשובה לאמה מכול? ומדוע אמה לא הזכירה אף פעם את ציפי, שהיתה אהובה עליה כבת? ומה מקום בעלה, שנפטר בייסורים עשרים ושתיים שנים קודם לכן, ומקום נכדיה, וחברותיה? ומול כל אלו – מה חשיבותו של הקרפיון, שכבר שלוש פעמים היא מדברת עליו בהתעוררות כזאת? האם הוא מחזיר אותה אל מחוזות ילדותה? האם נהגה סבתה, בעיר הפולנית הרחוקה ההיא שבה גרו בין המוני הגויים, לשלוח את אמה הילדה לקנות קרפיונים והדגישה באוזניה: ״גדול״? ובכל זאת, החנות שנפתחת בארבע, לא ייתכן שגם היא שייכת לילדות בפולין. הערבוב הזה – הביטה חמוטל באמה שהתנמנמה לה, ידה עדיין על צווארה, והיא ערוכה להתגונן – הערבוב האכזרי הזה, כאילו מישהו משתעשע בקרעי הזיכרונות הנוסקים בתוך המאגר הגדול, שבמשך שבעים שנים בלע אל קרבו מראות וצלילים וריחות, ועכשיו הם טורפים אלו את אלו.
בדרך־כלל היתה מחכה עד לרגע הזה שבו נעצמות עיניה של אמה ונשימתה מתייצבת, והיתה ממהרת לעזוב, ואומרת לאחות המעשית: ״כשאמא שלי תתעורר, תגידי לה שהייתי אצלה.״ אבל הפעם הוסיפה לשבת, פניה מופנים אל אמה וקצה־עינה פקוח אל המסדרון. אח נכנס לחדר שממול ויצא ממנו מיד, וחמוטל קיוותה שכיסה את חזהו של הזקן. האחות המעשית חזרה, הודפת משטח נוסע ועליו דלי מים וחומרי־ניקוי ומקל שבקצהו שרוכי־בד לשטיפת הרצפה, צפופים כדבלול ענקי.
״אמא שלך יושנת,״ אמרה.
״אני אחכה עוד רגע. כמעט לא דיברתי אתה,״ הביטה בפתח החדר שממול.
״אין בעיה.״
שקט קצר ומתוח נפל, וחמוטל שמעה את הנשיפות הנחרניות של אמה ונבוכה. עכשיו שישנה, התבוננה בה בעיון, סוקרת את פניה תו אחרי תו, מחדדת אליה עין לא סלחנית ומשתוממת כמה השתנתה בשלושת החודשים האחרונים, כאילו הלכו תווי־פניה אחרי תאי זיכרונה והשתבשו גם הם.
בילדותה היתה חמוטל מרבה לשהות במרפאה שבה עבדה אמה. בחדר־האחיות, על שולחן הפורמייקה הלבן, בתוך הריח הבוטה של אלכוהול לחיטוי ושל תרופות – ריח שלמדה לאהוב – היתה מכינה את שיעוריה, מציירת פרחים ודגים על דפים שבראשם הסמל של קופת־חולים. לפעמים היתה עוזרת לאחיות ומחדדת את חודיהן של מחטי הזריקות, עוקבת אחרי מחוגי השעון כדי להזכיר לאמה עשרים דקות לפני מועד סגירת המרפאה שהגיע הזמן להרתיח את הכלים, ומול אגן המים המבעבעים היתה מביטה במזרקים ובלוחצי־הלשון המיטהרים והולכים. אך רוב הזמן היתה יושבת ועוקבת אחרי האנשים הנכנסים לקבל טיפול, מבוגרים או ילדים בוכיים שהיו מגיעים עם ברך קרועה או זרועות שרוטות או איברים כוויים, כולם דואבים ונאנקים כשנחבשו פצעיהם, ולפעמים היו מוציאים קול צעקה מאחורי הווילון כשהוחדרה המחט לתוך בשרם.
אמה היתה עושה את עבודתה ביעילות ובשפתיים קפוצות. מדייקת ותכליתית, ממעטת בשיחות סרק, מדברת אל הילדים ואל הזקנים בקול רך, מלטפת את ראשי התינוקות, מסבירה בנועם ובאורך־רוח פעם אחר פעם, מרגיעה אותם בכוח התחושה שהיטיבה לשדר שהיא עושה את הדבר הנכון כאילו אם רק יקשיבו לה, יסתלקו מכאוביהם מיד. עם דוברי־הפולנית דיברה פולנית, ועם דוברי־הגרמנית גרמנית, ועם דוברי־היידיש יידיש, והם, אסירי תודה על שבשעת כאב יכלו לדבר בשפת אמם ולא נאלצו לגשש אחרי מילים זרות, היו מודים לה ומאחלים לה אריכות־ימים ומברכים אותה ואת בני־ביתה ואת הילדה שלה, שישבה והביטה בהם כל הזמן בעין בוחנת.
כשנסגרו הדלתות החיצוניות של המרפאה ושתיהן נשארו לבדן בחדר הלבן, היתה אמה משליטה בו סדר אחרון, מציצה במגירות, שולפת במלקחיים את כלי המתכת מתוך המים הרותחים, וחוסר השקט שחמוטל היטיבה כל־כך להכיר חוזר וכובש את תנועותיה. כשהסירה את חלוק האחות ותלתה אותו על קולב, היתה חמוטל, כבר עומדת ליד הדלת, נערכת לרגע שבו יפוג הקסם, כשתנעל האחות הראשית, הסבלנית והאדיבה, את הדלת הלבנה של חדר־האחות ותהפוך שוב לאמא שלה, הנרגנת תמיד, וכאב־הראש הרגיל יתחיל להכות ברקותיה עוד לפני שיגיעו הביתה.
אבל עוד לפני כן, שיננה לעצמה, תספר על החיבור.
״קנית לחם?״ הקדימה אותה אמה.
״לא היה שחור. קניתי לבן.״
״אז פעם אחרת תלכי בזמן.״
״טוב…״ עניין החיבור עדיין עמד על לשונה.
״כשעוד יש שחור,״ הקדימה אותה אמה שוב.
״טוב,״ אמרה חמוטל והזדרזה להוסיף, חסרת־נשימה: ״המורה הקריאה את החיבור שלי לפני כל הכיתה.״
״איזה חיבור?״
״כתבתי על שיר של אדם מיצקייביץ׳.״
״מה את יודעת על אדם מיצקייביץ׳?״ שאלה בלא לעצור ובלא להתפעל.
״קראתי באנציקלופדיה.״
״והמורה אמרה שזה בסדר?״ נשמע ברורות צליל הזלזול הבולע את: ״מה כבר יכולה הצברית הזאת להבין על גדולתו של אדם מיצקייביץ׳?״
״היא אמרה שזה כתוב בכישרון.״
״מי? מיצקייביץ׳?״
״לא. החיבור שלי.״
״נו, טוב… רציתי לשאול אותך קודם משהו… החזירו את הכביסה מהמכבסה?״
״כן.״
״תלית?״
״תליתי רק את הקטנים. נשארו הסדינים.״
״אז עכשיו זה נופל עלי, והכאב־ראש כבר מתחיל לי.״

מן השיעול שהיה תוקף את חמוטל כל חורף מאז מלאו לה שלוש ונמשך עד האביב, לא היתה אמה מתרשמת. בבוקר, לפני שיצאה לעבודתה, היתה אומרת לפעמים: ״תשתי תה. זה טוב לגרון. הסירופ לא עוזר יותר טוב.״
מדי פעם היתה אחת המורות שמה לב שהגיעה בימי החורף הקרים בנעליים קלות או בלי מעיל, ומעירה לה על כך. ופעם אחת קראה לה אחות בית־הספר כשעברה עם להקת חברותיה במסדרון, הכניסה אותה לחדרה ואמרה בהשתוממות:
״את הילדה של שפרה באום, נכון? האחות של קופת־חולים?״
״כן.״
״אני רואה אותך בחצר בהפסקות. בימים כאלו לא כדאי שתצאי החוצה.״
״אני יוצאת עם החברות שלי.״
״אבל החברות שלך לא באות בנעליים פתוחות. אמא לא שמה לב שאת הולכת לבית־ספר עם הנעליים האלו?״
״היא יצאה לעבודה לפני.״
״ואת לוקחת משהו נגד השיעול?״
״אני שותה תה.״
״אולי כדאי שהיא תביא לך תרופה. השיעול שלך נשמע לא טוב.״
״היא מביאה לי סירופ,״ שיקרה חמוטל בלא להניד עפעף.

אמה פלטה נחרה רועשת והפכה את ראשה אל העבר האחר, חושפת את הלחי שנכוותה לפני שנים וצולקה בצלקות דקות, בקעקוע עדין. האחות המעשית עצרה לידה, הניפה את שולי השמיכה על גבי המיטה וגרפה בתנועה קשתית את האבק שהצטבר מתחת למיטה.
״כל הלילה היא דיברה, האמא שלך. בשבוע האחרון היא לא סוגרת את הפה, סליחה שאני אומרת את זה ככה.״
חמוטל קמה במהירות, ניגשה אל פתח החדר שממול, הציצה לתוכו וחזרה אל כיסאה.
״על מה היא דיברה?״
״על מה לא? תשמעי אותם מדברים בלילה, לא תדעי איפה את בכלל. יש אחות אחת עושה מזה בידור. זה לא יפה לצחוק, אבל האמת שזה מצחיק. בחדר פה על־יד יש אישה, כרגע באתי ממנה, מנפחת לכולם את השכל: היא רוצה דובדבנים. אמרתי לה: גברת, אולי מאיפה שבאת בפולניה היו דובדבנים. פה ארץ־ישראל, יש סברס. צריך לאהוב מה שיש. והיתה אישה אחת, זאת שלפני אמא שלך – עדינה, מה־זה עדינה. היית חושבת גדלה לפחות בבית של נשיא המדינה, מניקור פדיקור והכול. היית צריכה לשמוע איזה קללות היתה מקללת בשינה בערבית וברוסית, ובאיזה שפה שלא תגידי. בחיים שלי לא שמעתי גבר מקלל ככה. ואמא שלך, על מה היא דיברה? דיברה ביידיש, איך אני אבין? אולי עוד על הקרפיונים. אצלהם הכול בראש כבר נהיה סלט אחד גדול.״
״תגידי לי, רציתי לשאול, הזקן עם הטיטולים מאתמול -״
״תודה שאמרת לבן שלו,״ הזדקפה האחות המעשית, נשענה על מוט המטאטא והישירה אליה מבט.
״אני מקווה… זה עזר?״
״בטח. תודה רבה לך. הביא את הטיטולים אחרי שעה. יופי של בן. יש ילדים לא אכפת להם מהאבא שלהם, שישכב וינזל לו. הם, מה אכפת להם. הם יש להם בילויים, לא בראש שלהם הנזילות של האבא שלהם. הוא לא. הוא הלך, חיפש, כל הכבוד לו. הוא אפילו לא ידע איפה יש טיטולים בלילה. אבל הוא בא עם המקסי כמו שביקשתי. באמת שכל הכבוד לו.״
״למה הוא לא יודע? זאת בטח לא הפעם הראשונה שהוא קונה טיטולים.״
״הוא לא מפה. הוא לא יודע מה פתוח בלילה, ככה הוא אמר לי.״
“אה,״ אמרה חמוטל וראתה את ידה של האחות המעשית נעצרת רגע וממשיכה לקנח במרץ את מסילת המתכת הגבוהה שמעל למיטה.
״מה יש לאבא שלו?״
״מה יש להם פה כולם? זִקנה יש לו.״
״אבל לא כל הזקנים מגיעים למחלקה הסיעודית,״ חמוטל מצאה עצמה מרותקת אל האחות, שהמילים מפכות מפיה, וידיה לא נחות לרגע, וכל הזמן היא שומרת על מסכה של רצינות, כאילו למדה ללבוש על פניה הצחקניים, כמו מדים, הבעה ההולמת את מקום־עבודתה.
״כולם מגיעים לפה. היום את רואה אותם מדברים בטלוויזיה, זה שר וזה בן־אדם חשוב, מדברים דיבורים בשמים. אחרי איזה חצי שנה את באה – מוצאת אותם פה. כמו שעון. מגרד לו ובורח לו בדיוק כמו לאחד שלא יודע לקרוא. פה אין הבדל. פה שיא הדמוקרטיה, כמו שאומרים.״
חמוטל העיפה מבט בשעונה, ושבה והציצה לעבר החדר שמעבר לפרוזדור.
״והבן שלו -״
״כל הכבוד לו. ילד טוב.״
״מתי הוא בא בדרך כלל?״
האחות המעשית ייצבה את מקל השטיפה כאילו התכוונה לנוח, ופקעת שרוכי־הכותנה נפרשה על הרצפה בין כפות־רגליה כתמנון לבן. היא נתנה את עיניה בחמוטל, ופניה, שכבר למדו לראות דברים ולהבליג, אינם מגלים דבר.
״לפעמים אני רואה אותו באמצע הלילה, בא, מכסה את אבא שלו והולך. לפעמים הוא בא בבוקר מוקדם, ממש בשעה שש־שבע, אבל כל יום, כל יום בארוחת־ערב הוא בא להאכיל אותו. ארוחת ערב זה שעה שש אצלנו, את יודעת את זה.״
״תודה,״ אמרה חמוטל והתחרטה מיד.
״על לא דבר,״ שמר הקול על סתמיותו.
אם אמא שלי תתעורר -״
״בטח, בטח,״ כבר היה תמנון הבד גלול וסחוט בין ידיה. ״אני יגיד לה שהיית אצלה.״

כשחזרה הביתה מצאה אותו ריק ושמחה על שארנון עדיין לא חזר. היא התמוטטה לתוך הכורסה, תיקה בחיקה, גופה מרוקן מכוחות ובראשה רוחשות מחשבות. היא עצמה את עיניה וביקשה להישאב לתוך הרוגע וריח הניקיון של הבית. משהו חדש התחולל בחייה – משום־מה נזכרה בתשוקה הבוערת להכות את הילה ובתחושת האחריות שתקפה אותה למראה אביו השוכב חשוף במיטתו – ועכשיו עליה לשבת בשקט, לאסוף את המחשבות הבאות ובורחות בתוך מהומה, ולדון בדברים בינה לבין עצמה. עד שנרדמה בלילה הקודם היתה נסערת מדי, וגם בבוקר היתה עסוקה מכדי להתפנות למחשבותיה. ביקורה של הילה במשרד הסיח את דעתה אפילו מעבודתה. אך ככל שחלפו השעות דיכאה את רעיון ההריון בכוח, ועכשיו נראה בעיניה מופרך. ואחר־כך בא הביקור במחלקה הסיעודית – שראשיתו עוד ברגע שהחנתה את רכבה מול בניין המחלקה ועיניה חיפשו את מכוניתו – ואישר שוב את תחושת הדחיפות שעלתה בה מאז הערב הקודם ועדיין לא נתנה לה שם. ועליה לזכור גם את הרגעים שבאו לאחר ששכבה עם ארנון בלילה הקודם, את עלבון הגוף המזהה את העמדת הפנים של הגוף השכן – משום מה נקשר גם הרגע ההוא עם בנו של האיש בטיטולים.
עכשיו קמה, סילקה מעל השולחן את מוספי־השבת ואת המכתבים שהתקבלו בימים האחרונים, ויישרה את פני המפה. אחר־כך הכינה לעצמה ספל קפה וישבה לשתות ליד השולחן המסודר.
האיש במעיל הירוק, אנסה את עצמה להודות, לא הרפה ממנה לרגע. והרעד החדש שנכנס בה מאז פגישתם לא נעלם, רק הסתלק וחזר מדי פעם והוסט הצידה מכורח טרחות היומיום; ובכל פעם שנזכרה בו שוב אפילו לשנייה אחת, היה משהו מתגעש בתוכה בהלמות־לב סואנת. האם התאהבתי? שאלה את עצמה עכשיו, מודעת לגיחוך שברעיון אבל לא מניחה לעצמה לחמוק, מעמידה את השאלה במלוא אוויליותה. ספל הקפה, כאילו ביקש לבטא משהו, התהפך ונשפך, והיא מיהרה להביא מטלית ולאסוף את הנוזל שכבר התפשט עד אמצע השולחן ונספג בתוך רקמת המפה. האם אפשר להתאהב בסערת־נפש מעוורת כזאת אחרי פגישה אחת בגיל שכבר אינו נעורים? היא סילקה את המפה וסגרה על נטפי הקפה המנסים להימלט מן המטלית. ומה היה ביניהם בסך־הכול? מבט, שניים־שלושה משפטים: ״תודה רבה״ ו״על לא דבר.״ ניצחה לבסוף את הקפה השפוך והלכה למזוג לעצמה קפה חדש.
אבל מעבר לתעתוע העצמי הצטייר בבירור האיש הקודר במעיל הירוק, ועלו גם זיכרון הברית שנכרתה ביניהם אתמול ולא היה ספק בממשותה, ומבטו המעיק, הרציני, שאין בו ניצוץ של משובה, מבט הבוחן אותה גם בלילות – נזכרה לפתע בארנון בערב הקודם, מתהפך על השטיח, מרים את ידיו ורגליו כתינוק המבקש להיחתל. איך תוכל לתאר לאיש המתגולל על השטיח את אמה, קרועת־עיניים, מבועתת כילדה אבודה, את עוצמת הלפיתה שלפתה את אצבעותיה עד שהשאירה עליהן סימנים, את מבטה המשוטט כשאמרה לפני שלושה ימים: ״איפה אני?״
״את במחלקה הסיעודית. הכול בסדר.״
״אני רוצה הביתה.״
״את בבית.״
״זה לא הבית שלי.״
״זה כן. עכשיו זה הבית שלך.״
״מי את?״
״אני חמוטל, אמא.״
מדי פעם, כשעמדה לספר לבעלה על ביקורה אצל אמה, היתה נושמת בחטף, מכינה את גרונה, ומציינת בקול חסר־גוון אם אמה זיהתה אותה באותו ביקור או לא, מתאמצת לנקוט נימה אגבית, ללא רעדת־הלב שעורר בה ה״אני חמוטל, אמא״. כי איך תפקיד בידי ארנון את ה״אני חמוטל, אמא״? ואיזה לצון יחמוד לו עם המשפט המסייט הזה. האם יופיע בפורים, לבוש בגדי אישה, חבוש פיאת־תלתלים, יקפוץ מאחורי הדלת ויצעק: ״אני חמוטל, אמא!״? האיש במעיל הירוק, לא היה לה ספק בכך, יזהה את האימה ואת הזוועה ואת העצב הנורא של ״אני חמוטל, אמא״.
היא העיפה מבט בשעון הקיר וראתה שהשעה חמש דקות לשש, וקמה, בלי לשקול אם היא עושה את הדבר הראוי ובלי לתת לעצמה דין וחשבון על מעשיה, לבשה את מעילה, כיתפה את ארנקה, ויצאה מהבית בצעד מהיר. בדרך לבית־האבות, ברחוב צדדי שפנתה אליו, בחנה את פניה במראת המכונית, הוציאה את תיק האיפור והתעכבה על השחרת הריסים.

מכוניתו לא חנתה במגרש החנייה, ועלתה בה דריכות שהפתיעה אותה, כאילו התעוררו בה חושי ציד שעל קיומם לא ידעה. היא העיפה מבט בשעון: שש ועשרים. הוא בוודאי מאכיל עכשיו את אביו. אולי החנה את מכוניתו במקום אחר: אולי החליט ללכת היום ברגל.
בחדר־האוכל ראתה את אביו עוד לפני שראתה את אמה, יושב בקצה השולחן ובוהה בצלחת. לידו ישב זקן נמוך־קומה, שסנטרו נגע במשטח השולחן כשהעלה כף ריקה מצלחת ריקה אל תוך פיו, לוגם את האוויר. אחר־כך החזיר בזהירות את הכף לצלחת, הטה אותה מעט כדי לגדוש אותה עוד, והרים אותה שוב אל פיו.
״טעים?״ עצר לידו אחד המבקרים, והזקן הנהן.
בשולחן הסמוך ישבה אמה, אסורה אל כיסאה ברצועת גומי, נטף מרק ארוך מזדחל מפיה אל צווארה והיא מביטה בכף שבידה בתימהון, כאילו היא מתאמצת מאוד לנחש מה עושים בכלי המוזר שתקעו בין אצבעותיה.
״מה שלומך, אמא?״ התיישבה חמוטל, הוציאה מתיקה מפית נייר ומחתה את פיה של אמה.
אמה הביטה בה בעיניים שכבר התעייפו מלעפעף והיו לטושות אליה במה שנראה כתוכחה אך היה, כנראה, בהייה. חמוטל נגעה בידה הרפויה של אמה, לחצה בכריות אצבעותיה על העור היבש מרוב שנים, וראתה את השפתיים המתעקלות וחששה שעכשיו יבוא המשפט: ״אני רוצה הביתה,״ מיובב או נלחש בתחינה או נצעק בתרעומת ותמיד מכה אותה פלצות כמו בפעם הראשונה.
״מה שלומך, אמא?״
״רע.״
״למה רע?״
עיניה היו פקוחות מאוד. ״לא אכלתי,״ אמרה בקול חסר גוון.
״אני רואה שכן אכלת.״
״זה לא היה אוכל.״
״מה זה היה?״
״קש. יש לאוכל טעם של קש.״
״זה דווקא נראה טעים.״
פיה התהדק וקווי השפתיים נעלמו. ״כבר אין לי חוש־טעם בפה. הכול כמו מלט. קש ומלט.״
״חבל.״
לפני חודשים לא רבים, בכל פעם שהגיעה חמוטל לביקור, היתה שאלתה הראשונה של אמה: ״אכלת כבר?״ אבל זה שבועיים שאינה מגלה עניין באחרים, אפילו את הנכדות לא הזכירה.
מול אמה ישבה אחות בהירה וגדולת־איברים שהאכילה זקנה מתוך צלחת פורצלן מעוטרת בדובדבנים אדומים דשנים, צלחת שונה מכל הצלחות האחרות המונחות על השולחנות. כל הזמן שלחה הזקנה אצבע רועדת אל צלחתה, מצביעה על הדובדבנים המצוירים, והאחות אמרה במבטא זר: ״הנה, הנה עוד אחד,״ ושמה בפי האישה כפית מלאה דייסה.
אחות חדשה, צעירה כילדה, ניגשה אל אביו של בעל המעיל הירוק והגביהה את קולה מול אוזנו: ״הבן שלך לא יבוא היום, יעקב. הוא התקשר ואמר להגיד לך שהוא לא יכול לבוא בגלל העבודה. אתה מבין? – הוא לא יכול לבוא היום.״ הזקן, אם שמע והבין, קיבל את ההודעה בשוויון־נפש.
״אתה שומע, יעקב? הוא מוכרח להישאר בעבודה.״
חמוטל קמה בחטף ואמרה לאמה: ״אני מוכרחה ללכת עכשיו. אני אביא לך אגסים מחר,״ ובן־רגע היתה ליד המעלית. בדרך־כלל, בזמן שחיכתה שם, היתה שולחת אל אמה מבט אחרון, אבל עכשיו עמדה בגבה אל חדר־האוכל, ממאנת לראות את פניו האטומים של הזקן, את עיניה הריקות של אמה, כל־כולה ממוקדת במחשבה שעליה למצוא מיד את בעל המעיל הירוק.
גשם ירד והיא נמלטה לתוך מכוניתה והתניעה והזניקה אותה כאילו השתתפה בסצנת מרדף בסרט פעולה כלשהו, ממהרת אל הרמזור ומאותתת שמאלה כמי שיודע לאן הוא נוסע, שוכחת שאינה יודעת אפילו את מקצועו ושרוב המשרדים כבר סגורים בשעה הזאת. לפני הרמזור שליד תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב נדרכה ואימצה את עיניה מבעד לגשם הצפוף, כף רגלה רועדת על דוושת הדלק, ולשנייה אחת תהתה איך חלפה על פני כל הרמזורים שלאורך דרך נמיר בלי לזכור אף לא אחד מהם. בו ברגע התחלף האור האדום בירוק והיא נאלצה להפסיק לחשוב כשמכוניתה זינקה קדימה, משיגה את המכוניות האחרות וכבר דוהרת בכביש המתעקל לכיוון המוזיאון. ברגע זה לא היה לה ספק: הוא במוזיאון. והיא לא השתוממה כלל על הידיעה שבאה לה באופן כזה, והאטה, מחפשת מקום חנייה.
טור צפוף של מכוניות חנה מול הרחבה שבחזית המוזיאון, והיא העמידה את מכוניתה לצד מכונית אחרת בלי להסס, חוסמת את דרך היציאה למכונית נוספת וגם את אחד מנתיבי הכביש. בצעד מהיר פנתה למוזיאון. נדמה היה לה שהשאירה את דלת מכוניתה פתוחה ושהאור דלק בתוכה, אך היא לא יכלה עוד לעצור ולהביט לאחור, וסיפור אשת לוט חלף בדמיונה בזמן שרגליה, גומאות את המרחק במה שנדמה לה כצעדי ריחוף ענקיים, כבר דרכו על סף המוזיאון. השוער ניסה לעצור בעדה, אך היא היתה נחושה מאוד כשחלפה על פניו ואמרה: ״אני רק מחפשת מישהו. זה מאוד דחוף,״ ובלי משים שלחה את ידה ימינה בכיוון שבו נמצא, מעבר לכביש הראשי, בית־החולים העירוני.
הוא הביט אחריה בתימהון, לא הוציא הגה ולא זז, וממילא כבר התרחקה ממנו ושעטה אל אולם הציירים האימפרסיוניסטים. שם עמדה שנייה אחת בפתח וראתה בבירור את המעיל הירוק שאין לטעות בו עומד בין מעילים אחרים שהתגודדו מול אחד הציורים. בצעד החלטי פנתה לשם ונעמדה מאחורי האיש. מהבעת־פניה ניכר כנראה רצונה הדחוף, והמדריכה שהסבירה באותו רגע משהו על השפעת האור בציורו של מונה השתהתה רגע והביטה בה, והראש שמעל לצווארון הירוק סב אליה, תמה וזר, ומאחור התנשף מישהו ואמר: ״גבירתי, את חוסמת את המכונית שלי.״ היא אמרה ״סליחה״ לכל הראשים שהופנו אליה והסתובבה אל האיש מאחור ואמרה גם לו ״סליחה״. הוא אמר: ״ראיתי אותך מהספרייה מחנה את האוטו שלך וחוסמת אותי.״ שוב אמרה ״סליחה״, והוא אמר: ״יש לך מזל שראיתי אותך, כי השארת את האוטו פתוח,״ ופנה לקבוצת הראשים והוסיף: ״החוצפה של אנשים היום פשוט עוברת כל גבול,״ אלא שהיא כבר עשתה את דרכה בשיפוע היורד אל אולם הכניסה של המוזיאון, שרירי שוקיה כואבים מן המאמץ לעצור את התאוצה וקול בתוכה אומר: זה כנראה סיוט.
גשם ירד כשעברה על פני פסלי הרחבה שבין המוזיאון לכביש. מרחוק ראתה את טור המכוניות התקועות מאחורי מכוניתה, מחכות לרגע הנכון להשתלב בתנועה שהשתרכה בנתיבים האחרים, ועד שהגיעה למכוניתה, מתעלמת ממבטיה הזועפים של האישה שחיכתה במכונית שמאחור, כבר היו שערה וכתפיה ספוגים במים והיא אמרה לעצמה בקול רם: ״אולי אני מתחילה להשתגע.״
כשהגיעה הביתה, מצטמררת מקור, יודעת היטב שהאירוע דמוי־החלום היה מציאות, מודאגת מאבדן עשתונותיה, מצאה את מיכל עומדת בפתח: ״איפה היית?״
״ביקרתי את אמא שלי,״ ריסנה חמוטל את קולה, לא מורגלת בהתקפות ממיכל ומחכה שהילדה תיגש ותנשק אותה.
״היא יותר חשובה ממני?״ הסתמרה מולה מיכל, וחמוטל ידעה שעליה לוותר על הנשיקה.
״איזה מין שאלה זאת, מיכל?״
״כי היית מוזמנת לאסיפת הורים.״
״היום?״
״היום, כן – היום!״
״את בטוחה שהיום?״ הביטה חמוטל בשעונה.
״שכחת,״ הטיחה מיכל.
״אני עוד יכולה להספיק,״ אמרה בלב נופל.
״פשוט שכחת לגמרי,״ היתה עכשיו פליאה בקולה של מיכל, כאילו הבינה דבר חדש.
״אני כבר הולכת.״
״תודה רבה. המורה התקשרה, אז צלצלתי לאבא והוא נסע ישר מהעבודה,״ פנתה מיכל לחדרה, ״ואם את מתכוננת לשכוח לקחת אותי מהחוג מחר, אז רק תגידי לי קודם.״