"עד אותו יום הייתי בטוחה שמצאתי את בן הזוג האידיאלי עבורי, את הגבר שכל חיי חלמתי שיהיה לצידי. הרגשתי שקרה […]
נתחיל דווקא מהסוף
18.3.2020. קשה לשכוח את התאריך שציינו בו את חמש שנות הזוגיות שלנו, אך לא משום כך הוא נחקק בי. הימים היו ימי תחילת הקורונה, ובחדשות דנו בשאלה אם ישראל בדרך לסגר מוחלט שתאכוף המשטרה. רוב הישראלים נענו להנחיות ונשארו בבתיהם, והתנועה בתל אביב הידלדלה. באותה תקופה גרנו יחד כבר שלוש שנים והתקשורת שלנו הייתה מעולה. דיברנו על הכול בכנות ובפתיחות ואם נתגלעו בינינו חילוקי דעות, תמיד פתרנו אותם תוך שעות ספורות. אהבתי אותו והוא אותי. אומנם לא יכולנו לצאת כדי לחגוג את האירוע ולציין אותו, אך האמת היא שחגגנו את הזוגיות שלנו 365 ימים בשנה.
עד אותו יום הייתי בטוחה שמצאתי את בן הזוג האידיאלי עבורי, את הגבר שכל חיי חלמתי שיהיה לצידי. הרגשתי שקרה לנו נס, שהיחסים שלנו באמת יוצאי דופן. באותו יום הבנתי שכנראה טעיתי. שכבתי במיטה, קפוצה כולי ומאוכזבת כמו שמזמן לא הייתי. לא ידעתי מה לעשות בכל התחושות שבערו בי. כעסתי. בדרך כלל אני יודעת איך להרגיע את עצמי בשעות כמו אלו, אך הפעם נסגרתי. יום קודם לכן שלחה לי סופי, גיסתי לשעבר, הודעת טקסט שבה שאלה לשלומי וכיצד אני נערכת כלכלית לנוכח המצב. בלי לחשוב הרבה כתבתי לה: “בפעם הראשונה בחיי גבר יפרנס אותי”.
הקלדתי את התשובה והתרסקתי. גיסתי לשעבר, שהקשר איתה קלוש, שאלה לשלומי ובן הזוג שלי לא שאל? הוא יודע שאני עצמאית ושהתבטלו לי פגישות אימון, שהעסק שלי חטף בעיטה רצינית. מדוע אינו אומר דבר כשהוא עד להתרוקנות היומן שלי מפגישות? אומנם חשתי שביעות רצון מפרנסתי ועמדתי בהתחייבויותיי הכלכליות, אך לא היו בידיי כל רזרבות או חסכונות ליום סגריר. רק כמה שנים קודם, עם גירושיי, התחלתי להפריש סכום צנוע לפנסיה ולקרן השתלמות. העובדה שדובר במשבר עולמי ושאיש לא ידע לומר מה עתיד להתרחש הקלה עליי במעט, אך חששתי מפני ההשלכות הכלכליות הנוספות של הסגר הממשמש ובא, ולא ידעתי לומר אם הגבר שלי יסכים לפרנס אותי בתקופה הקרובה אם אצטרך.
לפני שעברנו לגור יחד חתמנו על הסכם ממון. מה ששלו — שלו ושל ילדיו לאחר מותו. ומה ששלי — שלי ושל בנותיי לאחר מותי. רק שלי היה פחות. למעשה, הייתה בבעלותי דירה קטנה בנהרייה, שרכשתי להשקעה ושילמתי עליה משכנתה שאת רובה כיסה שכר הדירה שגביתי מהשוכרים. הייתי מודאגת גם בנוגע ליכולתם להמשיך לשלם בשל הסגר הצפוי.
בראשית יחסינו עשיתי הכול כדי להוכיח לו שהזוגיות שלנו נטולת אינטרסים כלכליים, הכול כדי שחלילה לא יהיה ולו שמץ של חשד, אף לא קל שבקלים, שהקשר שלנו תלוי בדבר, ובטח לא במצבו הכלכלי; בכל פעם שהוא שילם על הוצאה משותפת, החזרתי לו מייד את חלקי. שלא אישאר חייבת, או שהוא ישלם יותר ממני. חשבתי שאם אראה לו עד כמה אני עצמאית הקשר שלנו יתחזק והוא יאמין באהבתי.
ניהלנו חשבון משותף ושנינו העברנו אליו מדי חודש סכום קבוע להוצאות השוטפות: שכר דירה, מיסים, קניות ובילויים. הוא עבד בתפקיד מנכ”ל של חברה ולמרות הסגר קיבל אישור של עובד חיוני, וכך מצבו נשאר בטוח — המשכורות שלו המשיכו להיכנס כרגיל. בראשי הסתובבתי סביב המחשבות של עצמי והתעלמתי מהעובדה שגם הוא חווה חרדות כלכליות.
באחת הדופק הואץ, הראש התפוצץ, הבטן כאבה כאילו חטפה אגרוף. לא הצלחתי להתרכז בדבר. איך ייתכן שהקשר שלנו כה חזק, קרוב, פתוח אבל בנושא הכלכלי כל אחד מאיתנו דואג לעצמו? איך ייתכן שהוא קנה את הסיפור שאני עצמאית מבחינה כלכלית ומסתדרת מצוין ואינו דואג לי? איך ייתכן שאינו ער למצוקתי? מחשבות מסוג זה הסתחררו בראשי בקצב מסוכן. ידעתי שיהיה בסדר, שלא אגור ברחוב, אבל ברגעים האלה השתוקקתי שהגבר שלי יגיד, “ממי, אני כאן, אל תדאגי.” והוא לא אמר.
שלא כהרגלי, לא חייכתי אליו או תקשרתי איתו, נשארתי חמוצה ועניתי על שאלותיו בלקוניות. מצד אחד ציפיתי מעצמי להיות עצמאית ובלתי תלויה, ומצד אחר רציתי ודאות שיהיה לי על מי להישען. לאורך כל היום חשבתי על הדברים שתכננתי לומר לו. היה ברור לי שהפעם אני הולכת עד הסוף כמו שהתחייבתי בפני עצמי וכפי שאמרתי לו בדייט הראשון: “בשבילי זוגיות זה הכול או כלום”. בתחומים אחרים בחיי אני מוכנה לעגל קצת פינות, להתפשר, להתגמש. בתחום הזוגי — לא. אבל איך אבקש דבר כזה? איך אעביר את המסר שנפגעתי מכך שלא הציע לי את עזרתו?
הבנתי שאני נדרשת לסובב את ההגה ב־180 מעלות, שדבר מה בתוכי מבקש קרקע יציבה. הרי אימנתי זוגות רבים וידעתי שאם רצוני בחירות אמיתית, עליי להסכים להיות תלויה בו. להיות תלויה בו ולא להתבייש, ולא רק לא להתבייש, אלא לעמוד מאחורי אמירתי שכסף הוא רק אחד המשאבים שאנחנו מביאים לקשר הזוגי, ושברשותי משאבים יקרי ערך אחרים. הכרתי את הכללים: אני לא אמורה לצפות ממנו להציע לי עזרה. אם אני מרגישה שאני ראויה לכך, עליי להציג את בקשותיי, ואם הן לא תיענינה בחיוב, אבחר אם להמשיך ביחסים, או לקום וללכת. למען האמת, לא ידעתי לומר מה תהיה תגובתו. יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יסכים למוטט את הקיר היחיד שהפריד בינינו — קיר הכסף — וסיכוי של חמישים אחוז שלא, אבל עוד לפני השיחה החלטתי שאם הוא לא יושיט לי יד, זה יהיה סופם של יחסינו. הגיע הזמן שאעמוד בהבטחתי לעצמי: הכול או לא כלום.
מה שווה כל הזוגיות הזאת אם אני מרגישה בימים אלו לבד כל כך? איך נבנתה החומה הזאת שעומדת בינינו? נכון, כבר דיברנו על כסף בעבר, אבל מעכשיו נדבר עליו באמת. חמש שנים של זוגיות. אני כבר יודעת מי הוא, אני כבר יודעת שאני רוצה להיות שותפה שלו לכל החיים, והוא, מה הוא יודע? היו שתי אפשרויות: או שהוא לא יענה לבקשתי ואז ניפרד, או שנהפוך לשותפים גם מהבחינה הכלכלית מעתה ואילך.
ישבנו בסלון ביתנו והוא, המתוק, ביקש שאשתף במה שאני עוברת וכלל לא הבין מה מצפה לו. הצורך להחזיק בעמדת האישה העצמאית, החזקה, שיודעת להסתדר לבד, נגוז ופרץ ממני כאב שהצטבר במשך שנים רבות — כאב המאמצים לשרוד כלכלית. נשמתי כמה נשימות והתחלתי. הטחתי בו כמה אני מאוכזבת מכך שלא קלט את עוצמת הפחד שלי מצמצום הכנסותיי בתקופה הקרובה, סיפרתי על ההודעה מסופי שהייתה הטריגר להתקף החרדה, קולי רעד ודמעות זלגו מעיניי. הוספתי שאני יודעת שאחת מאבני הקשר שלנו היא העצמאות הכלכלית של כל אחד מאיתנו ושאני עומדת מאחורי הסכם הממון שחתמנו עליו. עם זאת, ברור לי שאם חלילה הוא יפוטר, אהיה איתו באש ובמים ושבימים כתיקונם אוכל לשאת בעיקר העול הכלכלי ולתמוך בו עד שימצא עבודה.
“אז איך יכול להיות שאתה לא רגיש אליי בימים המטורפים האלה? איך לא אמרת את מה שאני מייחלת כל כך לשמוע — ‘ממי, אל תדאגי לכסף, אני כאן?’ אין לי כוונה להישאר בקשר שאני לא בטוחה בו,” הוספתי.
שרון, כמו שרון, הקשיב בסבלנות והכיל את כאבי שהתבטא לא בבכי, כי אם בהתייפחויות.
הגבר שכל חיי חלמתי שיהיה לי ענה: “את צודקת. אני מצטער. סלחי לי.”
באותן שניות לא הענקתי תשומת לב מיוחדת להתייחסות יוצאת הדופן שלו, והמשכתי בשלי. רק מאוחר יותר, כששחזרתי שוב ושוב את הרגעים הללו, יכולתי להעריך את המהירות שבה בחר במילים שהביעו אחריות על חוסר הקשב לצרכיי, שהביעו הבנה נרחבת ועמוקה של מצוקתי.
“זוכר שאמרתי לך מהרגע הראשון שנפגשנו שאני חסרת פשרות בתחום הזוגיות? אם אתה לא נותן בי אמון מלא אחרי חמש שנים שאתה מכיר אותי כמו שאף אחד לא הכיר, אני מוותרת על הכול.”
“מה בעצם את אומרת לי?” ראיתי שהוא נבהל ולא מבין מאיפה הגיעה סערת הרגשות והאמירה ההחלטית. “למה את אומרת שאני לא נותן בך אמון מלא? לא הבנתי, את רוצה להיפרד?”
מייבבת, עניתי שאני אוהבת אותו ורוצה בזוגיות איתו, אבל שחשוב לי להיות נאמנה לעצמי. “זה הכול או כלום,” הוספתי.
לאחר חמש־עשרה שנים של מסע מסביב לכל הקשור בכסף, מסע שתקראו עליו בהמשך, ניצחתי את הפחדים העמוקים ביותר שלי. היום אני יודעת שהמילים שאמרתי לא היו קשורות כלל בשרון. זו אני. אני בניתי את החומה, נשאתי בדידות כלכלית בלתי נסבלת ושיתפתי פעולה עם החרדות שלו. הרבה שנים הענקתי לעצמי נקודות על עצמאות; “אני מסתדרת” היא ההוויה שנכתבה לי על המצח וש”מכרתי” לו, אבל בתת־מודע שלי חי פחד שיום יבוא ולא אוכל לקיים את עצמי; שאזדקק לעזרה; שאני לא חזקה כל כך ושאם אודה בחולשתי, הוא ידחה אותי; שהוא איתי רק בתנאי שלא יצטרך לתמוך בי כלכלית; שיהיה עליי לארוז מזוודה ושוב לפרק זוגיות. האמנתי שאין אדם בעולם שאני יכולה לסמוך עליו. זו הייתה הטראומה שלי. זה היה הסיפור שלי עם כסף. סיפור שהשתקף בזוגיות שלנו.
אם לא ההודעה שקיבלתי מגיסתי, הייתי ממשיכה להיות משוכנעת שאני בוחרת להיות עצמאית כלכלית, שנכון לי לא להיות תלויה באיש, שסוג השותפות שיצרנו ועיגנו בהסכם ממון ובהתנהלות השוטפת מספק אותי. כמו סנדלר שהולך יחף נפלתי למלכודת: סיפרתי לעצמי שאני חופשייה אבל בעצם הייתי שבויה באמונה של “אם אין אני לי מי לי”.
“מה בעצם את מבקשת?” שרון שאל.
מה רציתי? מה בעצם ביקשתי? לא התכוננתי לשאלה הזאת. “את במשא ומתן על החיים שלך”, הדהד קול בראשי.
“אני רוצה שלושה דברים,” אמרתי בלי לחשוב יותר מדי. “אחד, שתגיד לי שאם בגלל הקורונה או כל משבר אחר אצטרך את התמיכה הכלכלית שלך, היא מובטחת לי. שתיים, שבכל סוף חודש תשאל אותי איך אני גומרת את החודש ושאם אצטרך עזרה, תתמוך בי. שלוש, שמעתה ואילך נהיה שותפים מבחינה כלכלית. מה שכל אחד מאיתנו צבר עד היום יישאר שלו, ושמעכשיו נאחד כוחות: נקבע מטרות כלכליות, נחסוך כספים ונשקיע יחד, נקבל החלטות פיננסיות משותפות. נהיה יחד באש ובמים. גם בכסף.”
שרון הופתע. התשובה שלו לשני הסעיפים הראשונים הייתה ברורה מאליה וכלל לא היה צורך לבטא אותה בקול. כאמור, המחשבה שיהיה עליי להסתדר לבד הייתה “הסרט” שלי. בנוגע לסעיף השלישי הוא ביקש כמה דקות לחשוב. כיאה לו, הוא לא שלף תשובה מיידית.
לכל אחד יש סיפור עם כסף. גם לו היה. שש שנים חלפו מאז גירושיו וההתפרקות של משפחתו ושל השותפות הכלכלית עם אשתו. הוא ידע כמה מורכב להתחיל הכול מחדש ולהסתכן שיום אחד שוב יתמודד עם סוגיות דומות. התפכחות היא גם היתרון וגם החיסרון של פרק ב’. למודי ניסיון, אנחנו מבינים שגם אם כרגע הכול טוב, תמיד קיים סיכוי שיום אחד הכול יתפרק. שרון היה שכיר ובן חמישים וחמש. בסיפור שסיפרתי לעצמי הוא היה חזק ממני מבחינה כלכלית, אך בעיני רוחו הוא חי בחשש שיאבד את מקום עבודתו.
בעודו שותק וחושב הרגשתי ראויה מאי פעם לכך שהוא ייענה לצורך שהבעתי בסעיף שלוש. בתוך תוכי ידעתי, גם אם לא היו לי הוכחות, שביום שנשבור את החומה הזאת ונאחד כוחות, שנינו נצא נשכרים — נשגשג כל אחד מבחינה כלכלית ונחווה רווחה כלכלית זוגית. רציתי לאשש את הידיעה הזו בכל מאודי. לא הבנתי אז מדוע היא בוערת בי.
משבר הקורונה הפגיש אותי עם הפצעים העמוקים ביותר שנשאה נפשי. הוא אילץ אותי להישיר אליהם מבט ולבקש. הוא אפשר לגבר שלי להיענות לבקשותיי, לתת אמון בי ובקשר שלנו.
הנגיעה בפצעיי העמוקים במרחב הזוגי האינטימי הייתה לא רק שער להתנהלות פיננסית מאוזנת ונכונה וליצירתה של רווחה כלכלית, אלא לריפוי תחושת האמון ולמציאת מזור לבדידות עמוקה שתפסה מקום רב בחיי. חלף זמן מה מאז הקורונה ושילוב הכוחות שלנו הניב תשואות שלא חלמנו עליהן. כיום שנינו חווים רווחה כלכלית, צומחים מבחינה מקצועית, משתפים פעולה בעניינים פיננסיים ומחליטים יחד החלטות. אנחנו מציבים מטרות כלכליות ואף השקענו מעט כסף בפרויקטים משותפים, והכי חשוב — אנו חווים עליית מדרגה בקשר הזוגי שלנו ובמצבנו הכלכלי.
במהלך תשע־עשרה השנים שבהן אני חיה במרחבים של צמיחה והתפתחות למדתי שתחושת הסיפוק העמוקה ביותר נובעת מההרגשה שניצחנו את עצמנו, את מי שהתרגלנו להיות. אם עד אותו יום ליוויתי זוגות שחווים משבר כלכלי כחלק מתהליך אימון עסקי וכערך מוסף בתהליך, אותו יום היה קו פרשת המים. אז הכרעתי ביני לבין עצמי לסייע לזוגות לחזק את יחסיהם ולשלב כוחות מבחינה כלכלית. אז ידעתי שמצויים בידיי כלים לסלול את הדרך לתחום חדש: “תרפיה פיננסית לזוגות”.
***
פרסונות שונות ביחסים עם כסף — כך נגלה את עצמנו
מאז שהפכתי למאמנת קראתי ספרים רבים שעוסקים בכסף (בדרכים להשיגו, לנהלו, לסחור בו) וספרות ענפה בנושא זוגיות (כיצד ליצור זוגיות טובה, כיצד להעצים אותה), אך לא נתקלתי בספר אחד בעברית שקושר בין שני התחומים הללו. זוגיות וכסף — כל תחום בפני עצמו הוא מאתגר, קל וחומר החיבור ביניהם. לא רק זו, אלא שגם בשפה האנגלית ראו אור רק ספרים בודדים (שאצטט מהם בהמשך). איך ייתכן שכה מעט נכתב על תחום בחיינו שעלול לטמון בחובו סבל רב כל כך?
המחשבה שאוכל להיות מפורצות הדרך בתחום מילאה אותי בהתלהבות.
בספר What every couple should know about money and relationship” (2011)” מרלו וכריס פלטון, יועצים פיננסים הנשואים זה לזה (לשניהם אלו נישואים שניים), מתארים את מסע הטרנספורמציה האישית והזוגית במערכת היחסים שהם ניהלו עם כסף. הם מבחינים בין ארבע פרסונות המייצגות נטיות ביחס לכסף: שולטים, מקדמים, תומכים ואנליסטים, ובין שלושה סוגי דפוסים: חסכני, בזבזני ונמנע. אני מזמינה אתכם לבחון לאיזו פרסונה אתם נוטים במיוחד ובאיזה דפוס אתם מזהים את עצמכם. עם התמשכות התהליך וההתבהרות שתחוו, תוכלו לבחון מחדש את אבחנותיכם.
הפרסונות והדפוסים מצויים על רצף ומתבטאים בנטייה של אדם לצד מסוים: אחד יכול לחשוב שהוא חסכן אם הוא קונה מוצרים במבצע 1+1, ושני אם הוא חוסך כסף ומשקיע אותו. הנטייה לצד מסוים נלמדת מהורה אחד או משניהם אם הם דומים בנטיותיהם, ופעמים רבות נקיטת דפוס חסכני או דפוס בזבזני משקפת היפוך תגובה. אם לדוגמה האב היה חסכן והדבר זכור לילד כחוויה שלוותה בבושה, סיכוי גדול שהילד יהיה בזבזן, ולהפך.
לרוב נמצא שאנו עונים להגדרה של פרסונה דומיננטית אחת שמשולבים בה מאפיינים מפרסונות אחרות. התמונה מורכבת ורחבה הרבה יותר וכל דפוס או התנהגות נבדקים ונמדדים לגופם. עם זאת, תבניות, בהיותן מכלילות, משמשות פריזמה שדרכה נוכל להתבונן בעצמנו ובמערכת היחסים שאנו והקרובים אלינו מנהלים עם כסף.
השולטים כשמם כן הם — חובבי שליטה. הם אוהבים להיות צודקים והם נוטים לעמוד בעמדות מפתח. בכל הקשור ביחסים שלהם עם כסף, לרוב הם נוהגים בתכנון ואינם ספונטניים. יכול להיות להם צורך להרשים ואם ברצונם ליצור לעצמם דימוי של מצליחנים הם עשויים לנקוט דפוס בזבזני. מצד שני הם עשויים לנקוט דפוס חסכני משום שעמידה בתקציב מקנה להם תחושה של שליטה. הם מסתדרים היטב עם מספרים ומחוברים לנתונים הכלכליים ברמה היום־יומית, ולכן לרוב לא יהיו טיפוסים נמנעים. אם שני בני הזוג שולטים, יהיה להם קל לשתף פעולה בענייני כספים ולנהלם יחד.
המקדמים/היזמים אוהבים ליהנות מהחיים ולהיות מרכז העניינים ולרוב הם פופולריים מבחינה חברתית. הם אנשי מכירות מצוינים, בדרנים ומנהיגים כריזמטיים. הם מבזבזים כספים בקלות לטובת מה שנתפס בעיניהם מהנה. הם סולדים ממסגרות ובקלות יכולים להימנע מכל הקשור לניהול כספים. המקדמים/היזמים נוקטים בדפוס חסכני אם הם סבורים שהסיבה לכך מוצדקת. אם שני בני הזוג מקדמים, קל להם לחסוך למען הגשמת חלומות כמו נסיעה לחו”ל, רכב חדש, או בית גדול שבו יוכלו לארח יותר חברים. אלו מטרות ראויות בעיניהם. לעומת זאת, אם המקדמים נשואים לשולטים, סביר שעמדותיהם מתנגשות ושהם חווים קונפליקטים רבים סביב סדרי עדיפויות כלכליים ובנוגע לדרך שבה מתנהל התחום הכלכלי.
התומכים הם אוהבי אדם, אכפתיים ובעלי יכולת נתינה. הם מחפשים אהבה ולפיכך משתפים פעולה עם כל מה שנתפס בעיניהם כמקדם רגשות אהבה. הם אוהבים לסייע לאחרים ומשפחה היא ערך עליון עבורם. לרוב הם עוסקים במקצועות כמו סיעוד, אחים ואחיות, מורים, עובדים סוציאליים. התומכים עשויים לנקוט דפוס בזבזני בשל הימנעותם מהתמודדות עם ענייני כספים ומתוך הפניית משאבים לאחרים. בדרך כלל הם חוסכים מעצמם ונדיבים כלפי אחרים. הם אוהבים לתרום לנזקקים. הם יכולים להיות נמנעים בטענה שכסף והם “לא חברים טובים”. הם מסוגלים להיות “אנשי תקציב”, רק אם הם מבינים את נחיצותו. כדאי שבני זוגם של התומכים ינהגו כלפיהם בסבלנות וירתמו אותם באופן רגשי למטרות פיננסיות שונות. התומך משתף פעולה אם הוא מבין שלבן זוגו יש צורך רגשי בה.
האנליסטים מוּנעים על ידי היגיון וקשה להשפיע עליהם מבחינה רגשית. הם חוששים לשגות ולכן בודקים כל דבר ביסודיות ואוספים נתונים בעניינו. הם מעמיקים במחקר לפני ביצועו של מהלך בעל השלכות פיננסיות ומוֹנעים מהלב ומהדחפים שלהם להתל בהם. הם נוטים בדרך כלל למסגרתיות ועוסקים במקצועות כמו ראיית חשבון, הנדסה, טיס ומחשבים. אם בני הזוג שלהם הם מקדמים ומחליטים במהירות, עלול להיווצר ביניהם קונפליקט. הדרך הטובה ביותר להניע אותם להחליט היא להציב בפניהם נתונים. אנליסטים הם לרוב חסכנים טובים ושומרים על מסגרת תקציבית. הם עשויים להיות נמנעים ולהסתתר מאחורי הררי נתונים שיתמכו בטענה “מדוע מוטב לא להסתכן”. הם שמחים להיות מעורבים בניהול הפיננסי היום־יומי ולקבוע פגישות עם בן זוגם על מנת “לשבת על הנתונים” ולהציג אקסלים מפוארים.
הנמנעים סולדים משיח על כסף ואפילו מהמחשבה עליו. הם מכחישים את קיומו של ממד כלכלי ובטוחים שניהולו דורש מיומנויות חשבונאיות ברמה גבוהה. הם מעדיפים שאחרים יטפלו בו, ואם הם נאלצים לעשות זאת בעצמם, הם חווים סבל רב. הפרדוקס הוא שגם לנמנעים, כמו לכולנו, יש חלומות ומטרות שמשמעותם פיננסית, אך הם אינם רואים את הקשר ביניהם. אם אחד מבני הזוג הוא טיפוס נמנע, רצוי שהשני ייקח על עצמו את ניהול הפן הפיננסי של הבית הלכה למעשה, וחשוב שיפציר בבן הזוג הנמנע להיות מעורב ולפעול למען המטרות המשותפות.
היכן נגור, מה נלמד, במה נעסוק, כמה ילדים נביא לעולם, איזה סוג של חינוך נעניק להם, באיזה מזון נזין את משפחתנו, כמה תרבות נצרוך ובאיזו רמת חיים נחיה — כל אלו הן החלטות בעלות היבטים כלכליים. אם בני זוג הם בעלי נטייה פיננסית שונה, הן בפרסונות והן בדפוסים — גדל הסיכוי לקונפליקטים סביב נושאים בעלי היבטים כספיים, אלא אם הם משכילים לאזן ולהשלים זה את זה.
אפשר לומר שהחלוקה הקטגוריאלית לפרסונות ולדפוסים מאפשרת לנו להיות מודעים לנטייתנו לצד מסוים. היא ודאי גורמת לנו להרהר במערכת היחסים שאנו ובני זוגנו מנהלים עם כסף.
מודעות מפלסת דרך להיכרות עם עצמנו, לקבלת עצמנו. מודעות היא המצע שעליו נולד שינוי. כדי לחולל שינוי, נתרגם הבנות חדשות להתנהלות חדשה וניצור הרגלים חדשים על פני הישנים. במילים אחרות, נתרגל את השינוי שנבע מהתעוררות המודעות ונבנה מערכת יחסים מיטיבה ויציבה עם כסף.
מהלכה למעשה
חִשבו אם מצאתם את עצמכם באחת מהפרסונות או באחד מהדפוסים.
אילו תחושות עולות בכם ביחס לגילוי? כל רגש הוא לגיטימי.
תוכלו לשוחח על עמדותיכם עם בני זוגכם ולהבין במה אתם שונים ובמה אתם דומים.
אין עדיין תגובות