החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מנות קטנות של גאולה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

זה לא היה הפחד המאוס לנוכח העובדה כי סודו כבר אינו קבור מתחת לפני האדמה. השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל בו באותו לילה היה הגילוי המדהים שכל מה שחלם עליו בסתר, בבושה נוראית, ברמייה עצמית ובכמיהה, יכול מעתה להתגשם סתם כך פתאום, בכל מקום, בכל רגע. כמה עצוב ונורא היה לו לגלות כי האהבה והחופש אורבים לו מעתה, חורשי טוב, בכל פינה.

מה שולט בחיינו על פני האדמה, גורל, מקריות, טבע האדם או אלוהים שבשמיים? שאלה נצחית זו מהדהדת בכל אחד מהסיפורים המופיעים בקובץ זה, המציגים מגוון דמויות מרתקות המגיעות עד הקצה, הרחק אל מחוזות מסוכנים ולא צפויים, מתגלגלות אל פתחה של הזדמנות או הסתבכות ונעות בין הגשמה לאובדן.

מנות קטנות של גאולה מביא בפני הקוראים פיסות חיים מן הריאלי ועד הפנטסטי. במרחבים ללא גבולות, מעיירות נידחות בדרום הארץ ועד לחלל, מתהלכים, בין היתר, שחקנית שתקועה בתוך תסריט חייה, בחור שנקלע לרצח, נוסע בזמן, שפנים ורודים, אסטרונאוטים במשימה לאומית, גבר שמאבד את אהבתו בעקבות מזימה מפוקפקת, חייל משוחרר שרגשות האשם שלו מובילים אותו לשתות וויסקי ולאכול טובלרון עם אלוהים. כולם מחפשים גאולה.

ביד אמן, ברגישות ומתוך נקודת מבט ייחודית ומפתיעה, לעיתים בוטה, רוקם המחבר, סיפור אחר סיפור, מסכת מצבים מרגשים, מצחיקים ומעוררי מחשבה, המציעה חוויה בלתי נשכחת.

יאיר יונה, נולד וגדל בחדרה, איש משפחה, כלכלן וסופר. "מנות קטנות של גאולה" הוא ספרו הראשון.

מקט: 4-1272-716
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זה לא היה הפחד המאוס לנוכח העובדה כי סודו כבר אינו קבור מתחת לפני האדמה. השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל בו […]

 

מנות קטנות של גאולה

 

א.

אדם עובר משבר או מתמודד עם קושי רציני בחייו. לעתים הוא מתגבר על המכשול ויוצא בשן ועין, לעתים מתחזק וממשיך הלאה בחייו. אך יש שהוא נשבר ומתרסק, מסיים את חייו או נותר זרוק בצד הדרך, פגוע ומובס. דווקא אז הוא עוצר בעל כורחו ומביט לאחור על חייו, בפליאה.

לפני שנתיים הייתי שם, בנקודה של שבר גדול בחיי הקטנים, ולא ידעתי איך ממשיכים הלאה. עצרתי תשוש, בשולי הדרך שחיברה את אלפי הנקודות היוצרות את סיפור חיי, בין לידה למוות ודאי, בין התחלה לסוף לא ידוע. נזכרתי, נמלאתי כאב, געגוע וחרטה, וגם שמחה והודיה על כל מה שקיבלתי.

ב.

ערב יום שלישי חורפי אחד, הכנתי בזריזות חביתות וטוסטים לילדים, חתכתי ירקות, הנחתי ארבע צלחות על השולחן וקראתי מהמטבח בקול: “בואו לאכול!”

עומרי וסביון התיישבו. הזכרתי להם, שוב, ש”לא אוכלים עם פלאפון.” ניצה מלמלה שהיא תאכל אחר כך, כי היא חייבת לסיים את המצגת החשובה לישיבה של מחר. עוד מצגת חשובה לעוד ישיבה חשובה… חשבתי לעצמי לשבריר שנייה והמשכתי לאכול. לאחר שסיימנו לאכול כמעט כמו משפחה מתפקדת, אחרי המקלחות ולאחר שהילדים נרדמו, התיישבתי מול הטלוויזיה. ניצה קראה בשמי במין רשמיות וזרות שהסגירו משהו מהצפוי לבוא. היא ביקשה “לדבר”.

כך, אחרי תשע שנות נישואים, שני ילדים אהובים, חוויות משותפות, קשיים, שמחות ואכזבות, אהבה שמתה, הכול נגמר.

שום דבר ממה שקרה במהלך אותו ערב לא היה באמת מפתיע. זה תקופה ארוכה שיחסינו התמצו רק במגורים משותפים ובמאמץ הדדי וכן לא להיכנס לריבים גדולים מדי, נוטפי דם רע. את הכעס ואת התסכול השתדלנו לקבור תחת מטלות ועמל יום, את הוויכוחים דחינו לשעת לילה מאוחרת או החנקנו טינה בתוכנו כמו גז רעיל. היה ברור לנו היטב שלא נחזור עוד להיות מה שהיינו פעם. אולי עצמנו עיניים, אולי השלינו את עצמנו. התמכרנו להרגלים נלוזים. כל כך רצינו לגדל ילדים מאושרים ומוצלחים, עד ששכחנו את עצמנו. עם הזמן שחלף התמעטו הריבים והתחלפו בשתיקות, אט-אט השתלט על ביתנו שקט מריר של כניעה וייאוש.

ובכל זאת, כשאשתי, אם ילדיי, הביטה בעיניי ואמרה את המילים בשקט, בביטחון של מי שכבר עשתה את כל כברת הדרך והגיעה להחלטה נחושה, זה הכה בי חזק, בעוצמה, הרבה יותר ממה שיכולתי לתאר לעצמי. משום מה, הדבר הראשון שעלה בדמיוני היו פניה של אמי המנוחה מביטות בי בצער עמוק, בשפתיים רועדות. ניצה ישבה מולי בעיניים כבויות, אך ללא שמץ של צער או מועקה, ואמרה בפשטות שהיא רוצה להתגרש. כאילו היה זה רק עוד שקף אחד במצגת שלה על פרויקט עסקי כושל שהיא נאלצת בצער רב לחסל.

דממה נפלה על הבית, נדמה היה לי לפתע ששמעתי את נשימותיהם הרכות של ילדיי הישנים בשלווה במיטתם. ניצה אישה רגישה במידה, ומעשית. דמעות נצצו בעיניה ומיד זלגו על לחייה. האישה היפה שכל כך אהבתי, פעם. היא הושיטה לעברי כף יד עדינה ונגעה בכף ידי כמבקשת לנחם אותי, או אולי כהוכחה לקרבה שהייתה בינינו פעם ואיננה עוד. זמן קצר לאחר מכן, משהשלימה את משימתה הראשונה, ביקשה לדבר על הפרטים, “על הדברים שנוכל לעשות יחד תוך שיתוף פעולה, כדי שלא נפגע בילדים.” כאילו הניחה כמובן מאליו את הסכמתי, את הבנתי.

לא דיברתי הרבה באותו ערב, חשתי בתוך בטני תחושת אין אונים צורבת. משהו רע התרחש מול עיניי ולא יכולתי לעשות דבר. אמרתי לה שאעשה הכול כדי שנסיים יפה, ללא מאבקים מלוכלכים, ללא טינה ונקמנות, נחלק, נתחלק, נוותר, נישאר חברים, והכול למען הילדים.

בלילה נותרתי ער. ידעתי שלא אוכל להירדם, שהכאב יציף ויענה אותי. שכבתי על הספה וחשבתי קצת על נכסים משותפים, על תשלומי מזונות ועל הסדרי ראייה, וקשה היה לי להאמין שכל המילים הקרות והזרות הללו שתמיד שמעתי מאנשים אחרים, נכנסו הערב אל תוך חיי כדי להישאר. תהיתי לעצמי איך נחלק את הספרים שלנו, את התמונות המשפחתיות, את המשכנתא ואת החסכונות, מי ייקח איתו את לאקי, ולמה לעזאזל אני זה שצריך לחפש מקום חדש לגור בו? ואולי היא הכירה מישהו ומתכננת את הפרויקט הבא שלה מתחת לאפי? שתיתי וודקה כדי לברוח לכמה שעות מהכול, שקעתי בצפייה בטלוויזיה ומחשבותיי נחו ונדדו לסירוגין.

למחרת בבוקר הודעתי בעבודה על חופשת מחלה. אמרתי לניצה שאני נוסע ליומיים-שלושה, וכשאחזור נדבר על כל מה שצריך. ארזתי תיק קטן בחופזה, נפרדתי מהילדים, נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון דרום בלי לדעת לאן בדיוק. עצרתי בחוף עזוב ליד אשדוד, עישנתי ובהיתי בים. בתוך כל המועקה זיהיתי בתוכי גם ניצוץ זעיר של ציפייה נרגשת לבאות, כמו לפני מסע הרפתקני אל ארץ חדשה. לקראת הצהריים תדלקתי את הרכב בכניסה לעיירה קטנה, אחר כך נסעתי לאורך כביש הגישה עד שהגעתי למרכז המסחרי, חציתי ברגל כיכר קטנה, מסביב היה נדמה כאילו המקום שרוי בתוך סייסטה מדברית מנומנמת. נכנסתי למסעדה ששמה התנוסס בגאון על שלט חשמלי גדול: “מסעדת כוכב הדרום”. מלצרית צעירה וחיננית הגישה לי מנה נדיבה של קוסקוס ומפרום בחיוך רחב, ועיניה החולמניות גרמו לי לפתע תחושת געגוע מוזרה. הבנתי שחיי הקודמים נשארו הרחק מאחור ולתמיד.

לקראת ערב שכרתי חדר אירוח בקיבוץ קטן בלב מדבר שכוח אל, אי שם בדרך שבין דימונה לאילת. ישבתי לבדי בגינה הקטנה והשקטה מול שיחים מטפסים ועצי לימון וזימנתי אליי זיכרונות ישנים מילדותי, אט-אט הם הקיצו והגיחו מתוך מחילות ראשי.

ג.

גרנו בשכונה קטנה בפאתי עיר גדולה. שכונת עולים לשעבר ממזרח וממערב שהתקבצו שם, הקימו משפחות ועבדו קשה לפרנסתם, התגייסו לצבא, נלחמו בכל המלחמות וקיוו בכל לבם שילדיהם ילמדו ויתקדמו ויזכו בחיים טובים ונוחים יותר. קשיים ומחסור היו מנת חלקן של רוב המשפחות במקום, וגם צרות קטנות וגדולות שהחיים זימנו לכולן. בליל שפות ומנהגים, ריחות של תבשילים, מוזיקה ערבית התערבבה עם מוזיקה יוונית, רוקנרול ומוזיקה קלאסית, צלילי אקורדיון נוגים ושירי הלהקות הצבאיות התנגנו לצלילי געגוע של עוּד וקאנון.

“כל אחד והמזל שלו,” לחשו האימהות לפעמים בהשלמה ובכל מיני שפות, כשהערב ירד. בתוך כל הקושי היו גם חום ונחמה, שמחה ויופי אנושי פשוט, עזרה הדדית ודאגה לחלש. מקום קטן כזה שבו כולם הכירו את כולם, לטוב ולרע. גרנו בבית קטן, אני ואחי הבכור מיקי, והורינו, בלה ואברהם, שהיינו כל עולמם.

הורינו עלו לארץ אחרי המלחמה, כל אחד בנפרד, היישר מהגיהינום. הם היו צעירים שאיבדו את כל משפחתם, את תמימותם וחלקים משפיותם. כך הגיעו אל החיים בארץ חדשה וזרה, הטרודה במאבק לעצמאות ולאחר מכן במאבק הישרדות שלא נגמר. כילד, ראיתי בתוך הנורמליות החמימה ששררה לרוב בביתנו גם רגעים של כאב וחוסר אונים, שפיות מאותגרת בזיכרונות סודיים וקשים מנשוא. נחשפנו מדי פעם גם אל מעשים תמוהים ולא מובנים של אמא, ובעיקר של אבא. ידענו היטב שאלו צלקות שנשארו מ”שם”, וכששאלנו וחקרנו מה קרה “שם”, מעולם לא קיבלנו תשובה ברורה. ראינו את האימה ואת הצער בעיניהם ולא הבנו. עם הזמן הפסקנו לשאול, ובשלב מסוים לא ביקשנו עוד לשמוע מהם דבר על ילדותם.

אמא הייתה אישה אופטימית ומלאת חיים. לידה השמאלית היא חבשה כפפת בד נצחית, שכיסתה את כף ידה המרוטשת, חסרת האצבעות. היא פטפטה וצחקה איתנו, כעסה עלינו, הקשיבה לנו וחיבקה. אבא שתק רוב הזמן. הוא היה איש סגפן, גבוה ורזה, ועיניו הבהירות שקועות ועצובות, עסוק מבוקר עד ערב בעבודה במפעל או בעבודות הבית, דואג לכל מחסורנו. לעתים נראה היה לי כי הוא שרוי במלחמה יום-יומית מול השדים שבתוכו, שהוא עושה מאמצים כבירים כדי להיות תמיד עסוק ובתנועה, להמשיך את חייו, לעבוד, להיות איתנו, כאילו פחד לעצור ולהניח לעבר להציץ מעבר לכתפו.

כשמיקי ואני עשינו קצת צרות, אמא היא זו שכעסה עלינו. פניה השתנו והיא מלמלה בשקט משהו על משפחתה שהייתה ואיננה, על שנות נעוריה האבודות. אבל גם בכעסה השתדלה שלא נבין, שלא נדע אפילו מעט מטעם הכאב והאובדן ששרף את לבה. שנשמותינו הרכות לא יוכתמו חלילה ברוע הלא אנושי שידעה. ולמרות הכול, זה היה גם בית מלא חום ואהבה. צחקנו יחד מהדברים הקטנים והמשעשעים, אמא חיבקה אותנו ומחתה את דמעותיה בחופזה לפני שתנשורנה על צווארנו, וידענו תמיד שאנחנו אהובים ומוגנים, שאנו הסיבה העיקרית לכך שהם ממשיכים כל יום הלאה חרף זיכרונות העבר.

מיקי היה הבכור. הן כילד והן כנער היה אהוב על הכול. ממנו למדתי על העולם הזה, הערצתי אותו, עבורי תמיד היה הכי חכם, הכי חזק. לידו הייתי סתם ילד ממוצע, אבל זה לא גרם לי לאהוב אותו פחות. אני לא זוכר כמעט דבר מאותו לילה, אבל מישהו סיפר לי אחרי מספר שנים, שאת הזעקה קורעת הלב של אמא שמעו בכל השכונה ומחוצה לה. זעקתה חצתה קירות, רחובות וחצרות, צריפים ובתי מידות, סלונים מפוארים או מוזנחים, שדות ופרדסים, לבבות קשוחים ולבבות רכים. זעקה של אם.

לילה שקט אחד, בין קיץ לסתיו, דפקו על דלתנו אנשים במדים כדי לבשר לנו את הנורא מכול. ברגע אחד מתעתע השתנה מהלך חיינו. הקצין המנוסה והעייף, שבאותו סתיו ארור התרוצץ ברחבי הארץ בין משפחות רבות כל כך, הודיע לאמא ולאבא שמיקי נהרג ברמת הגולן, בשעות האחרונות של מלחמת יום כיפור. לא היינו המשפחה הראשונה שזה קרה לה, וודאי שלא האחרונה. הארץ התמלאה בשכול ובבכי. גם השכונה הקטנה שלנו נתנה בנדיבות את חלקה במכסת הדם והחיים הצעירים שנגדעו.

הייתי כמעט בן שלוש-עשרה ופתאום נותרתי בן יחיד. באותו לילה ידעתי שחגיגת בר המצווה שלי לא תהיה שמחה וגדולה כמו שרציתי… בכיתי עד שנרדמתי, בכיתי בלי להבין את המשמעות עד הסוף.

החיים השתנו לפתע, בחבטה אחת איומה. השמחה הקטנה והטובה שריחפה רוב הזמן בין קירות ביתנו, התחלפה בשקט קודר. אמא לא חייכה יותר, כאילו הוחלפה באישה אחרת, זקנה ואבודה. אבא המשיך לשתוק, שתיקותיו נהפכו לארוכות ולמייאשות יותר. לא פעם קרה שמצאתי אותו בוכה בכי חרישי, לבדו, פניו מול הקיר הלבן שבמטבח, ולבי נקרע מצער. הייתי ילד, לעתים היה נדמה לי שהם כועסים גם עליי, שנותרתי שם עומד בדרכם. אילולא אני, כך הרגשתי, כבר היו כנראה מסיימים מזמן את סבלם באבחת סכין או חבל תלייה.

ביתנו הפך עצוב מבוקר ועד ליל. קשה היה לחזור אליו בסוף היום, קשה היה לעזוב אותו בבוקר. בחוץ עם החברים הייתי מנסה לשכוח הכול ולנשום שוב לרווחה.

ד.

מעט לפני גיל שבע-עשרה יצאנו לחופשת הקיץ. הקיץ האחרון לפני כיתה י”ב, לפני הצבא. המדינה עדיין סערה ורחשה אחרי החלפת השלטון הדרמטית, ה”מהפך” הפוליטי הגדול של 1977, אבל לנו זה חלף מעל הראש, היינו חבורה של נערים שובבים ורעבים לחופש ולבילויים. פוליטיקה, לימודים, משפחה, לא העסיקו אותנו אז. ניחוחות הקיץ המשכרים כבר עמדו באוויר, ואנחנו רצינו לנצל את החופש עד תום, כמה שרק נוכל.

עבדתי תקופה קצרה במפעל לייצור שימורי תירס ומלפפון חמוץ באזור התעשייה, חסכתי כסף באדיקות של נער תמים, כדי שיהיה לי קצת כסף בכיס לכל התוכניות הגדולות שרקמתי להמשך הקיץ. מדי פעם נסענו בלילות לתל אביב כל החבורה הקבועה שלנו ברכב הקטן והחבוט של מיכאל, שהוציא רישיון נהיגה הרבה לפנינו, כדי לבלות במועדונים, לשוטט מאושרים ברחובות העיר הגדולה והנוצצת. חזרנו לפנות בוקר וישנו עד הצהריים, רבצנו על חוף הים, הלכנו לסרטים, לקומזיצים על החוף, לפגישות ראשונות, מתוקות וחמוצות עם בנות.

ערב קיץ אחד יצאתי מבית הוריי וחיפשתי את החבר’ה. עמדתי מול הבניין של שמוליק וקראתי לו בקול מלמטה, נשען על הסובארו החדשה והנוצצת של אביו. שמוליק ירד במדרגות ובידיו כריך עם שניצל מטוגן. הוא נתן לי ביס והדף אותי מהרכב, “שאבא שלי לא יתפוס אותך נשען…” אמר ואחר כך הוסיף בפה מלא שניצל, “נראה לי שהם כבר אצל חיים…”

“איזה חיים?” שאלתי.

“חיים אופניים…” ענה שמוליק ופרץ בצחוק מתגלגל.

הבטתי בו מופתע. “חיים אופניים” היה שכן של גילי, חבר שלנו. שמוליק הסביר לי שחיים הזמין את כל החבורה שלנו אליו לחצר, “לבירות ובשר על האש…”

“חיים אופניים” גר בשכונה שלנו עוד הרבה לפני שנולדתי, והיה התימהוני הרשמי של השכונה עוד מימיה הראשונים. מין בחור לא מזיק שקצת לא הסתדר עם הנורמות של העולם החדש, ובכלל. זה התבטא בעיקר במעשים קטנים ולא נורמליים במיוחד, שלא פגעו באף אחד ולא היו מספיק מטרידים כדי שמישהו ברשויות בריאות הנפש יטריח עצמו ויגיע עד לשכונה כדי לבדוק אם הוא כשיר לחיים בקהילה.

את הכינוי שלו הרוויח בזכות רכיבה על אופניים בתחתונים באמצע החורף, כשגופו השמן והשעיר חשוף לגמרי והוא מפזם להנאתו שירים באידיש בקול גדול. רוב הזמן עסק באיסוף כפייתי של גרוטאות אל תוך חצר הבית שלו, ובהפיכתה למזבלה ענקית וחסרת היגיון. דורות של ילדים בשכונה לעגו לו. לא פעם סיפרו עליו כל מיני רכילויות מרושעות, שהוא טובח חתולים וכלבים, שהוא מכר סודות מדינה למצרים בזמן המלחמה, שקבר את אשתו גאולה בחצר ביתו, בדיוק מתחת לעץ הדקל הגדול שבחזית, ועוד כל מיני מעשיות שרק השתבחו עם השנים בפיהם של נערים צעירים שנהנו להציק ולהקניט את האיש המוזר. אני, שגדלתי על המעשיות האלה ולא פעם גם השתתפתי במעשי ההתגרות וההצקה הילדותיים ב”חיים אופניים”, נדהמתי מכך שהחבורה שלנו תבלה אצלו. אבל לא היו לנו תוכניות אחרות, וכך מצאנו עצמנו שמוליק ואני צועדים בציפייה דרוכה לעבר ביתו של חיים.

חיים ישב לו לבדו בחצר הבית על כיסא נדנדה ישן ופניו אל הרחוב. מרחוק היה נדמה לנו שהוא מדבר אל עצמו, ולא היה בזה שום דבר מפתיע. היינו כבר קרובים אל החצר, ופתאום הבטנו זה בזה בבהלה. “נראה לי שגילי עבד עלינו…” אמרתי. עצרנו. שמוליק אמר, “כן, איזה בן זונה… ככה זה נראה…” וכבר רצינו להסתובב ולהתרחק משם, אבל חיים הספיק להבחין בנו וקפץ בקלילות מפתיעה מהכיסא. הוא צעק, “בואו חברים, בואו, חיכיתי לכם…” ויצא לקראתנו מיוזע ונרגש בגופייה ישנה שכיסתה רק חלק מהכרס הענקית שלו. הוא טפח לנו על הכתף כמו חבר ותיק, כבר היה מאוחר מדי לברוח. ישבנו לצדו נבוכים, מצחקקים מדי פעם וממתינים איתו בחוסר תקווה ל”שאר החבר’ה” שידענו שלא יגיעו לעולם…

הפעם, גילי הצליח “לעבוד עלינו” בגדול. עברו דקות אחדות של מבוכה, שמוליק בעט לי ברגל וסימן לי משהו. הרמתי את ראשי וראיתי את שלושת הראשים של גילי, שוקי ומיכאל מציצים מחלון הבית של גילי. הם צחקו מרוצים מעצמם ונופפו לנו לשלום בלי שחיים הבחין בהם. הוא קשקש ללא הפסקה על הבחירות האחרונות לכנסת, ולא היה אכפת לו שאנחנו מתלחשים בינינו ולא מקשיבים לדבריו. החלטנו לשחק את המשחק עד הסוף. חיים הוציא שקית גדולה של גרעינים שחורים ופתח לכבודנו בקבוקי בירה “מכבי”. שתינו ועשינו את עצמנו מקשיבים ונהנים מהסיפורים המוזרים שלו.

חיים, ספק אם הבין את הבדיחה שהייתה על חשבוננו, הבחין פתאום בשלישייה שעשתה לנו פרצופים מצחיקים וצעק להם בחיבה, “בואו, חברים, יש בירות!” ונופף לעברם בבקבוק שאחז בידו. הראשים נעלמו בתוך הבית, מודעים כנראה לסיום המאכזב של הבדיחה שלהם. כעבור מספר דקות כבר ישבנו כולנו בחצר הגדולה והמוזנחת, לוגמים בירה קרה, וחיים, שלבש מכנסיים קצרים, פשט את הגופייה והתחיל להדליק את המנגל. צחקנו והתלחשנו בשקט כדי שלא ישמע. עזרנו לו לערוך את שולחן העץ הצולע, הוא הוציא סלט ירקות, כיכר לחם לבן ושקית ניילון עבה שבתוכה נחו נתחי בשר. הוא ביקש ממני שאדליק את הרדיו הישן שלו, שהיה מכוון על רשת ג’.

נראה היה שחיים חיפש חברה, והוא מצא אותה לפחות לאותו לילה. חמישה צעירים בני שבע-עשרה, ואיש אחד מוזר ללא גיל, בן שישים, שבעים, אולי שמונים…

חיים ישב בינינו מרוצה, בפנים אדומות ממאמץ ומאלכוהול, וסיפר עוד ועוד סיפורים שחלקם נשמעו מצחיקים עם המבטא שלו, וחלקם הזויים וחסרי היגיון או סתם טיפשיים. התגלגלנו מצחוק כשסיפר ברצינות רבה שלפני כמה שנים נקלע די במקרה למשחק כדורגל של שתי קבוצות מליגה ב’. מיכאל התעניין היכן זה היה, וחיים ניסה להיזכר, אך ללא הצלחה. באותה שבת ארורה הוא בכלל עמד מחוץ למגרש שבו התקיים “מפגש הצמרת” וניסה למכור מטריות “ולעשות כמה לירות”. לפתע, לפני שהבין מה קורה, מצא עצמו במרכזה של תגרה אלימה בין שתי קבוצות של אוהדים שהעיפו אבנים וקרשים לכל עבר והחטיפו מכות רצח אלו לאלו. המטריות שלו התפזרו ונעלמו בתוך המהומה, הוא חטף מכות – כנראה משתי קבוצות האוהדים – וכאילו לא די בכל זה, המשטרה הגיעה למקום וביצעה מעצרים, והוא, המסכן, היה כמובן בין העצורים. וכך, בלי לדעת אפילו את זהות הקבוצות ששיחקו, בילה את הלילה במעצר. צחקנו עד דמעות וכאב בטן. לפעמים, כשנזכרתי בדיעבד בסיפור הזה וראיתי בדמיוני את חיים המסכן יושב במעצר עם חבורה של חוליגנים, הייתי צוחק לעצמי, אבל גם חש צער על חוסר המזל שלו.

כשסיימנו את הלילה לאחר מספר שעות, היינו שיכורים ושבעים. נפרדנו מחיים, אמרנו לו תודה. הוא השביע אותנו שנגיע אליו לעוד מסיבה כשיתחשק לנו, ואנחנו הבטחנו שנבוא. אחר כך יצאנו חמישתנו אל הרחוב, ממחזרים שוב את הסיפורים שסיפר במבטא המגוחך שלו וצוחקים בקולי קולות. משם המשכנו אל הגן הציבורי החשוך שליד בית הספר היסודי ועישנו כמה סיגריות. גילי הודיע לנו בחגיגיות שהוא “עשה את זה” אתמול עם שרון, ילדה מהכיתה שלנו. ואנחנו, שידענו שאצל גילי הכול יכול להיות, קינאנו בו בחושך בשקט ושאפנו לריאות עוד קצת עשן.

באותו קיץ, כפי שהבטחנו, קפצנו מדי כמה ימים אל החבר החדש והמצחיק שלנו.

ה.

לילה אחד, לקראת סוף החופש הגדול, ישבנו אצל מיכאל בחדר והאזנו ל”לד זפלין”. לרובנו לא נותר עוד כסף לבזבוזים ולבילויים בתל אביב, כך שמצאנו את עצמנו משוטטים קצת בשכונה ובסופו של דבר שוב מבקרים את חיים. ישבנו ושתינו בירות, חיים שב וסיפר סיפורים עם התחלה אבל בלי סוף, הזויים ולפעמים מצחיקים. ואז, שוקי שאל בעדינות, מתוך סקרנות, משהו על אשתו. חיים הביט בו בכעס וכולנו שתקנו. הבנו שזה נושא כאוב שעדיף להתרחק ממנו. בכל הלילות שבילינו אצלו מעולם לא הסכים שמישהו ייכנס אל תוך ביתו, גם לא לשירותים. הוא שלח אותנו להשתין בצדה האחורי של החצר, בין השיחים והגרוטאות.

דיברנו בינינו על כך שחיים מסתיר משהו, אולי מתבייש, אף שהוא לא עשה רושם של טיפוס ביישן. באותו ערב הוא התעסק עם הבשר שצלה על ה”מנגל” ואנחנו דיברנו על הצבא, על הסיכוי ללכת לסיירות מובחרות וליחידות מיוחדות, ועל בנות. לפתע הבחנתי בו, עומד דומם, נבוך, על המדרכה, מעבר לגדר הברזל החלודה של החצר של חיים. אבא שלי. הוא עמד שם בז’קט האפור והישן שלו, באור הכתום והעמום של פנס הרחוב. הבטתי בו לרגע כמו מתוך חלום, באיש הכחוש הזה, שפניו חרושות הקמטים הסתירו סודות ישנים שלא יספר לעולם, ולבי נצבט. רציתי לחבק אותו.

התמונה הזאת שנחרטה בזיכרוני לעד, מיצתה בשבריר שנייה אחד את כל הכאב והאהבה שחשתי כלפיו. עוד לפני שהתעשתּי וקמתי לקראתו, שמעתי את קולו הגס של חיים, “אברהם… ברוך הבא! בוא תיכנס, תיכנס…” אבא חייך מבויש. כל המבטים הופנו אליו, וחיים כבר מיהר אליו ואחז בזרועו.

“באתי רק לקחת את יוני הביתה… אמא שלו דואגת, כבר מאוחר,” אמר אבא בשקט.

אבל חיים התעקש ולא הרפה, “בחייך, אברמ’לה, רק תשתה איתנו משהו קטן ואז תיקח את התכשיט שלך…”

אבא צחק בשקט ונכנס אל החצר, ליטף את ראשי והתיישב לידי. הוא אחז בבקבוק הבירה שחיים דחף לידו ולגם לגימה קטנה, כאילו רק ביקש להרגיע את חיים, שהתרוצץ וכרכר סביבו בהתרגשות. חיים התיישב לבסוף ומיד החל לספר לחבורה הצעירה איך הכיר את אבי, את אברהם, עוד כשהיו שניהם בחורים צעירים ויפים, בשכונה הזאת, שהייתה הרבה יותר קטנה אז.

הוא סיפר על חורף אחד גשום בתחילת שנות החמישים. השכונה הוצפה ואנשים שטו על רפסודות מאולתרות בין הבתים. וכמו בדרך כלל, הסיפור היה נטול היגיון וללא חוט שדרה, כי מההצפה הסיפור קפץ קפיצה אחת גדולה בזמן והמשיך במערכת הבחירות האחרונות לכנסת, ועם השקרים של הממשלה הישנה וגם החדשה. חיים קפץ בקלילות בין רעיונות וזיכרונות מקוטעים, ולעתים שכח איך התחיל הסיפור ועצר את שטף דיבורו וגירד בלחייו הלא מגולחות מבולבל, והמשיך לספר סיפור. לא משנה מה, העיקר שיהיה סיפור. מדי פעם דילג אל תוך הבית להביא משהו וחזר מיד עם עוד שקית גרעינים שחורים או צלחת פירות. כשגילי הציע בבדיחות הדעת לעזור לו ולהיכנס איתו אל תוך הבית, הוא סירב בתוקף ופניו העגולות הפכו לרגע מאיימות.

אבא שתה את הבירה עד תומה, וחיים מיד דחף אל ידו בקבוק נוסף, ואז זה פתאום קרה. אבא החל לדבר, לאט ובשקט, וכולם השתתקו בבת אחת והקשיבו לו. משהו בניגון המילים שיצאו מפיו היה מרתק, כמעט מהפנט. הוא סיפר כמה היה קשה בימיה הראשונים של השכונה הזאת, עולים חדשים, חסרי כול כמעט, לא דוברים את שפת המקום, מצטופפים בצריפים דלים, פרוצים לרוחות הקרות מהים. הוא סיפר שמיקי בנו הבכור נולד בבית, ללא רופא או אחות. השכנה שלנו שרה, זיכרונה לברכה, ניהלה את ההכנות ללידה ויילדה את אמא בחדר השינה הקטן שלהם.

“כמה שמח היה היום הזה…” הוא אמר ועיניו נדדו אל השטח הפתוח שמעבר לרחוב, אל עצי האקליפטוס העתיקים ששורשיהם נטועים עמוק עמוק באדמה שלנו, “וכמה שמח היה היום הזה שיוני הצטרף אלינו אחרי כמה שנים…”

“מיקי היה ילד טוב…” הוא אמר בעצב וקולו נשבר. אפשר היה לשמוע את הרוק שנבלע במבוכה ובצער בגרונם של כל הנוכחים. אבא מחה דמעה וסיים בלגימה גדולה את הבקבוק השני. חיים, שלא כהרגלו, המתין בשקט שאבי יסיים את הווידוי הנדיר שלו. גם הוא העריך את גודל השעה. אבא שפך מעט את לבו, או לפחות השיל מעליו מעט מהמשא הכבד שנשא כל חייו על כתפיו.

באותו ערב חזרתי עם אבא את הדרך הקצרה הביתה. רציתי בכל לבי שתתמשך עוד ועוד. צעדנו רק שנינו זה לצד זה, שקטים. לא הוספנו דבר על מה שכבר נאמר. כשהגענו הביתה, אבא טפח על כתפי וחייך אליי.

ו.

הייתה זו הפעם האחרונה שהלכנו אל חיים. אחרי הביקור הזה, מיכאל סיפר לנו את הסיפור על אשתו של חיים, גאולה. היא נעלמה במפתיע יום אחד, מספר שנים לפני שביקרנו בביתו. חיים אמר לשכנים שהיא עזבה אותו ועברה לגור עם אחותה. אמא של מיכאל אמרה לבעלה כבר אז, שהיא יודעת בוודאות שאין לגאולה אחות. השמועות והרכילות בשכונה דיברו על כל מיני אפשרויות שונות ומשונות, אפילו רצח. אמרו שאולי היא קבורה בחצר, אולי תחת עץ הדקל הענק ששגשג על דמה…

לא החלטנו אם אנחנו מאמינים לסיפורים ההזויים האלה, אבל אז אחד מאיתנו העלה את האפשרות שגאולה נרצחה ובותרה וכי בשרה הוקפא במקפיא הגדול בביתו של חיים… וכך מדי פעם הוא מוציא נתח ומאכיל אותנו בבשרה… זה כבר היה מרתיע ומזעזע מספיק, אף שלא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. איכשהו, זה הוציא לנו את החשק לאכול, לשתות או לדרוך שוב בחצר ביתו.

הכול הסתדר מבחינה הגיונית. הבית שלו, שהיה סגור בפני כולם, גם בפנינו, שקיות הניילון המוזרות שמתוכן היה מוציא את נתחי הבשר המסתוריים… הרי תמיד אמרנו שהבשר שהוא מכין קשה ללעיסה, והאמת שטעמו היה אקזוטי למדי. מכאן קשה היה לעצור את דמיוננו להפליג הלאה בים של גועל ודחייה. שנים אחר כך, לא ידעתי אם בגלל זה, נודע לי ששוקי וגילי נהפכו לצמחוניים.

ז.

קראתי פעם שגורלו של אדם נקבע כבר ברגע לידתו.

אולי.

אם כך, אולי מיקי, אחי היקר, נהרג בגיל תשע-עשרה כבר ברגע שנולד. אני, לעומתו, נולדתי כדי להינצל בגיל שבע-עשרה מתאונת אופניים, ולמות ביום אחר.

כל אותו ערב הייתי אצל גלית, החברה החדשה שלי, בביתה היפה במרכז העיר. ישבנו על המיטה שלה והתמזמזנו, שמענו תקליטים וכתבנו שיר טיפשי יחד. נפרדנו בנשיקה ויצאתי הביתה קצת אחרי חצות עם כאב ביצים לא קל. רכבתי על האופניים שלי והרגשתי את הלחות של סוף הקיץ על פניי. חציתי את הצומת שליד הבניין של גלית באור ירוק, אני משוכנע.

לפתע, כמו משום מקום, הגיח רכב גדול שנהג בו אדם מבוגר ואשתו לצדו, בדרך חזרה אל ביתם, לא רחוק משם, וחצה את הצומת מולי במהירות. אם הייתי קצת יותר מהיר, הייתי מתרסק שם לרסיסים. אבל הוא חלף על פניי במרחק של סנטימטרים בודדים, יכולתי לגעת בפח הכחול והמבריק שטס והבהיק מולי. הגלגל הקדמי של האופניים שלי השתפשף בפגוש הרכב כנראה, וכוח אדיר זרק אותי הצידה. איבדתי שליטה ונמרחתי על הכביש.

באותו רגע חלפה בראשי מחשבה אחת חטופה: אמא. חשבתי על פניה המיוסרות, המביטות בי באימה או אולי באכזבה.

באותן שניות ארוכות, בעודי שוכב על הכביש, הספקתי- אולי מתוך אינסטינקט הישרדותי להביט הצידה ולוודא שאין עוד רכב מתקרב, ואז הרפיתי והתחלתי לחוש את הכאב מחלחל ומתפשט בתוכי כמו שריפה גדולה. אמבולנס הגיע ולקח אותי לבית החולים. הנחתי ביני לבין עצמי שאני בסך הכול בסדר. האופניים שלי נשארו מאחור. מישהו אולי לקח אותם, אף שהיו עקומים או שבורים. בגורלו זה ודאי נכתב רק כהערת שוליים.

הכניסו לתוכי מחטים וסמי הרגעה, ותוך זמן קצר הכאב הפך להיות מעט אדיב יותר, הזכיר לי מגע של צמר ברזל דוקרני על העור. אמא ואבא הופיעו בשלב מסוים, אמא עמדה והביטה בי מבועתת מרחוק, במבט שאמר משהו כמו: כל משפחתי נשרפה באירופה, בני הבכור נפל לא מזמן, אז אם אתה מת תעשה סימן, כי אני לא הולכת לעבור את זה שוב… אבל הסימנים היו מעודדים. הרמתי את ידי השלמה למעלה ונופפתי אליהם שלום כואב אבל מלא חיים.

אמא התקרבה במהירות אל מיטתי, הניחה יד על פניי ורכנה אליי לחיבוק, ידיה הרזות עטפו אותי בכוח מפתיע. לא זכרתי שהיא יכולה לחבק ככה. לא זכרתי איך היא נשמעת כשהיא בוכה. היא בכתה בחיקי בכי גדול ולא עזבה את צווארי. אבא ליטף את ראשי בהקלה וניסה לשחרר אותי מאחיזת החנק של אמא, ללא הועיל. רק שנים אחר כך הבנתי שהרגע הזה היה ציון דרך גדול ומשמעותי עבורה ועבור המשפחה הקטנה והחבוטה שלנו. המפגש הזה בחדר המיון החזיר את אמא בבת אחת אל העולם. אני חושב שהיא החליטה שם, באותו לילה, לבחור בחיים למרות הכול. החומה השקופה והמעיקה שהקיפה אותה מאז שמיקי נפל, נעלמה.

סיימתי את החופש הגדול האחרון של התיכון עם גבס מקושקש ביד וברגל, עם תחבושות ועם פצעים בכמה מקומות, ובזעזוע מוח קל. התחלתי את כיתה י”ב ברגל שמאל מגובסת.

ח.

לפעמים אני מתעורר בלילה מסיוט, קם בשקט לסלון ולא נרדם עד שאור הבוקר מפציע. בחלום המסויט אני ממש רואה אותה מולי, את גאולה, מתקרבת אל החצר המוזנחת שלה ושל חיים בעלה, אוחזת בידה מזוודה קטנה. יש לה חיוך מוזר על פניה, חיוך רב משמעות, מלא בעצב ובגעגועים. אני מזהה את פניה אף שמעולם לא פגשתי אותה במציאות. היא מביטה בנו יושבים שם, חיים “אופניים” וחמישה בחורים צעירים, אוכלים בשר צלוי ונהנים.

ואז נמחק החיוך על פניה, עיניה רושפות מכעס ומאימה, היא מתחילה לבכות וזורקת על חיים את המזוודה שלה, שמתפרקת על האדמה הלחה. חבילות מוזרות עטופות בניילון מתפזרות לכל עבר ודם ניגר מתוכן אל שלוליות קטנות ואדומות. היא רצה ומתרחקת בחזרה אל המקום שממנו באה. ורק אז, רק כשהיא מפנה אלינו את גבה ומתרחקת, אני מבחין בחלקים החסרים בגופה.

אני מתעורר בבהלה, ובחילה תוקפת אותי.

התמונה האחרונה והנוראית בחלומי משתנה בכל פעם, ותמיד מעוררת חלחלה. לא תמיד אלו פניה של גאולה, לפעמים אלו נשים אחרות, הנשים המשמעותיות ביותר בחיי, אמי היקרה, ניצה, לפעמים אחרות. אני קם לשתות מים ומקלל בשקט את חיים אופניים, שנפטר מזמן, ושהסוד שלו, אמיתי או בדיה מרושעת, נקבר איתו אבל ממשיך לרדוף אותי ולהפריע את מנוחתי.

ט.

פעם זו הייתה ניצה גרושתי, שגערה בי שאני שוב מעיר את הילדים ואותה. היום, שנתיים אחרי שנפרדנו, אין עוד מי שיגער בי.

לרגע אני שולח יד כדי לחוש את חום גופה, אבל נזכר מיד שהיא איננה. ילדיי היקרים ישנים ודאי עכשיו בביתם בשלווה, ביתם שאינו ביתי עוד.

שנים רבות עברו מאז, אמא ואבא אינם, ואני כבר מזמן לא גר בשכונה ההיא ואין לי שום עניין בה. חברי הילדות שלי התרחקו והתפזרו בארץ ובעולם. בעצם, רק הזיכרונות נותרו שם בשכונה הישנה שלנו, ושלושת הקברים של יקיריי, שאני ממעט לפקוד. אין בי כל רצון לעבור ליד הגינה של חיים ו”לסגור מעגל” או לבדוק אם עץ הדקל הענק עדיין משגשג לו שם במרכז החצר. הסיוט הזה מגיע לביקור לילי מדי פעם. לפעמים, בבוקר שאחרי, אני נשבע שלא אוכל עוד בשר לעולם, או שאתקשר לחברים שלי מאז כדי לדבר איתם על זה ועל כל השאר. אבל החיים קורים לנו מהר מדי ותמיד יש דברים חשובים יותר שצצים, שצריך לעשות ולהספיק.

ולמרות הכול, גם היום כשאני חושב על זה, אני די בטוח שלא אכלתי את גאולה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מנות קטנות של גאולה”