החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יתומת צה"ל

מאת:
הוצאה: | 2020 | 143 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

“שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית הספר, בטקס ב”יד לבנים”, בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו. השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק, לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך לכל עבר. “איך נפלו גיבורים?” שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור, חשבתי.”

 

הספר מתאר את עולם היתמות והשכול הישראלי מנקודת מבטה של דנה, ילדה בת שש, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים ואת החיים בצל התווית “יתומת צה”ל” שהוצמדה לה מרגע הפטירה. את המשא הנפשי, המשפחתי, הלאומי ובמיוחד האישי הכבד של התווית אותה נשאה לאורך ילדותה, נעוריה ובגרותה ואת הרגע בה החליטה לעצור לרגע, להניח את המשא לצידה ולהציץ בזהירות לתוכו פנימה. הספר מציג את ההשפעה האמיתית של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון הממלכתיים והיא אישית פרטית ונוכחת כל כך.

 

זהו ספרה הראשון של דנה לביא.

מקט: 4-1272-885
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
“שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית הספר, בטקס ב”יד לבנים”, בטקס שליד הקבר […]

 

"אני יתומת צה"ל," הייתי אומרת ומשפילה מבט כששאלו אותי לגבי אבי. התגובה תמיד הייתה זהה – "אוי, לא ידעתי. מתי זה קרה?"

"שמונים ואחת," הייתי עונה, וזוכה להנהון ראש ומבט מבין. אהבתי להשתיק את כל מי ששאל. זאת הייתה תשובה כזו שאחריה כבר לא היה מה לשאול. הכול היה מובן.

שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית הספר, בטקס ב"יד לבנים", בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו.

מעולם לא סיפקתי את הסחורה. תמיד רצינית, אסופה, עניינית. אף פעם לא בוכה. עבדתי על זה כמה ימים לפני כל טקס מעיק, ובזמן המיועד הישרתי מבט ו"החזקתי".

בבית הספר היסודי הייתי היתומה היחידה. בטקסים הרגשתי את מבטם של המורים ולא פעם הם היו מצביעים עליי ואומרים זה לזו, "נו, ההיא שם, הג'ינג'ית, דנה". השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק, לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך לכל עבר. "איך נפלו גיבורים?" שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור, חשבתי.

אני זוכרת שאמא שלי באה להודיע לי על מותו. הייתי בכיתה א' ושמחתי כל כך לראותה. היא באה לאסוף אותי מבית הספר ואני התרגשתי לעזוב את בית הספר לפני הצלצול. הלכנו הביתה יד ביד. היא אמרה, "את יודעת, דנה, מעכשיו תוכלי לראות את אבא רק בחלומות. אבא מת אתמול בלילה."

אני זוכרת שהקשבתי וחשבתי שראוי לבכות. ואכן בכיתי קצת, כמתבקש מהאירוע. זה לא היה בכי אמיתי כי לא הכרתי אותו ממש. בשלוש השנים לאחר שעזב את הדירה בנתניה ועבר לאילת ראה אותי רק פעמיים וגם אלה היו בזכות אימי שביקשה ממנו שיבוא לבקר את הילדה.

אמא חיבקה אותי והמשכנו לצעוד יחד הביתה, לחכות לנציגי הצבא שיבואו להודיע את ההודעה הרשמית.

התקלחנו, התלבשנו וחיכינו לנציגים יחד, יד ביד על ספת הקורדרוי החומה שלנו. ואז הם הגיעו. אישה ושני גברים. דפקו על הדלת בעדינות ונכנסו. הם ישבו מולנו וסיפרו שאבי קיבל התקף לב בשירות המילואים שלו ושלצערם הוא נפטר במקום.

בערב שלפני ההודעה אימי עמדה במטבח והכינה ארוחת ערב, ואני ציירתי כדרכי על השולחן בסלון. בטלוויזיה הופיע אריק סיני, זמר שדמה מאוד לאבי. ברגע שהופיע על המסך הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אבי עכשיו, דבר שהיה משונה מאוד משתי סיבות – לא היה לנו טלפון בבית, והעובדה שמעולם לא שוחחתי עימו בטלפון.

אימי הסבירה לי שכבר מאוחר, ושגשם יורד בחוץ. מאחר שלא הפסקתי לבכות ולנדנד, לנדנד ולבכות, החליטה אימי שהולכים להתקשר לאבא. היא הלבישה אותי במעיל ולקחה אותי ברגל כרבע שעה בגשם המטורף למקום היחיד בשכונה שבה גרנו שבו היה טלפון ציבורי. זה היה האולפן ללימוד עברית.

עמדתי ליד אימי והיא התקשרה למפקד של אבי במילואים. בשיחת הטלפון הזו התברר שאבי קיבל התקף לב ופונה לבית החולים. את הידיעה המפורשת קיבלה בלעדיי למחרת, ואת הידיעה הרשמית מהצבא קיבלנו יחד.

ללוויה לא הגעתי. אימי העדיפה שאהיה אצל השכנה ריבה, שהייתה המטפלת שלי, ואני חושבת שהחלטתה הייתה נכונה.

עד היום אני נרתעת מהמקום שבו אבי קבור. החלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ גבעת חיים היא מקום יפהפה. הקברים נמצאים מתחת לעצים ירוקים וגבוהים, תמיד מטופחים. הפרחים ססגוניים ומטופלים והכול מוצל ונעים.

כילדה שנאתי להגיע לשם. שנאתי לעמוד ליד הקבר, שכן לרוב עמדנו שם רק אמא ואני. לעיתים נדירות הגיעו חברים מהקיבוץ שהכירו אותו. אני לא התעניינתי בהם או במה שהיה להם לספר עליו. נהגתי להנהן ולחייך ולחשוב, "מתי כבר נלך מכאן ונחזור הביתה". הרגשתי מאוד לא בנוח. הרגשתי זרה בין כל הקיבוצניקים. הנגינה בחליל בזמן הטקס, הקראת השמות בהטעמה והעמידה מול קבר של מישהו שהיה אמור להיות קרוב אליי ביותר אך בהחלט לא היה – כל הסיטואציה הייתה מעיקה, מאולצת ומלאכותית.

אני חושבת שהפער בין מה שחשבתי אני על אבי למה שחשבו אחרים עליו הפריע לי מאוד. הוא תמיד הצטייר דרך הסיפורים כאיש חברה נהדר, חייכן, נעים, זמר מעולה (אבי היה זמר בלהקה צבאית), אבל אני לא הכרתי את הצדדים האלה שלו. אני נמצאתי ב"היעדר". לא רציתי לשמוע סיפורים אודותיו כי כולם היו כה חיוביים.

אמא שלי אהבה אותו מאוד ושיתפה אותי בכל מה שזכרה ממנו. למרות שהיו גרושים (הוא זה שביקש לעזוב), אימי הייתה מתבוננת בידיי ובפניי כילדה ומציינת עד כמה אנחנו דומים (אני ירשתי ממנו את המבנה העגלגל, האצבעות הארוכות ואת כישרון הציור).

בדרך חזרה מהאזכרה, הסיוט השנתי שלי, הרגשתי הקלה אדירה. חשבתי, "איזה כיף. נפטרתי מזה. יש לי עכשיו שנה שלמה עד הפעם הבאה". שנאתי את כל פולחן המוות שהיה קשור ליום הזיכרון לחללי צה"ל, את העצב שהיה מתגנב ערב לפני, את טקס הזיכרון בבית "יד לבנים" שבו הייתה מוקרנת תמונתו של אבי מחייך בחליפה ועניבה מערב החתונה שלו בענק על גבי המסך. שנאתי את ההליכה השקטה לספר ה"יזכור" הגדול, ואת החיפוש אחר השם שלו בתוך כל הביוגרפיה הארוכה שלו לצד כל אותם חיילים חללים מחייכים אחרים. את העמידה בצפירה, את המחשבות, את מה יכול היה להיות אם. בעיקר הרגשתי את החסר. הרגשתי את החסר, אך לא הייתי חסרה. את מקום האב תפסה אימי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.