החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חופש זה לא סופשבוע באנטליה

מאת:
הוצאה: | 2005 | 140 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

מסע עמוק ומרתק למחוזות החופש האישי.

מקט: 001-1450-002
מסת"ב: 965-07-1321-2
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א’, 15.12.2002, אאונאנג תאילנד

“בדרך כלל, אנשים מאשימים את הנסיבות שלהם במה שהפכו להיות. אני לא מאמין בנסיבות. אנשים המתקדמים בעולם הם אלה המחפשים את הנסיבות המתאימות להם. ואם הם אינם מוצאים אותן, הם יוצרים אותן.” ג’ורג’ ברנארד שואו

את המסע אל החופש התחלתי בחוף אאונאנג, ליד קרבי, בים אנדמן שבדרום תאילנד.

לא היו אלה חופי החול הלבן, הבתולי, לא הדקלים שצמרותיהם רוכנות אל המים ואפילו לא המקומיים החייכניים ומסבירי הפנים, שהעירו בי את הצורך לצאת למסע חיפוש.

כל אלה היו תפאורה מעניקת השראה וממריצה, אך תפאורה בלבד לתהליך הפנימי שעברתי, ושבמהלכו גיליתי את הגבולות שהיה עלי לפרוץ.

מאז ומעולם התבוננתי באנשים. ראיתי איך אצל רובם נעכרת עם השנים הצלילות הטבעית, ועוצמת החיים שבהם דועכת והולכת. ראיתי את עיניהם הופכות ריקות כמו היו שתי בריכות מים רדודות. עיניהם נעדרות אותה תשוקה, חסרות אותו זיק המרמז על חיים הרוחשים מאחוריהן.

בתור הזהב של אתונה, כשהיו סופדים למת, נהגו לשאול שאלה אחת בלבד:

“האם למנוח הייתה תשוקה, Passion , בחייו?”

מבחינתם, היה זה המדד היחיד לחיים שנחוו במלואם.

במהלך חיי ניסיתי שוב ושוב למצוא את אותם יחידים שתשוקתם לנושא מסוים, לרעיון או לעשייה כלשהי נשמרה וצמחה עם השנים. מצאתי רק כמה בודדים כאלה.

כל היתר דעכו לאטם לתוך חידלון קיומי שיגרתי, מתובל בגיחות פה ושם לחופשות, שגרתיות גם הן. יכולתי להבחין שאף אני נלכד לי לאטי בתוך תהליך דומה.

בבוקר, אחרי המקלחת, עומד מול המראה, חיפשתי את זיק החיים בעיניי.

להפתעתי, במקום אותן בריכות עומק אין סופיות מצאתי רק שלולית קטנה של מים עכורים.

הייתי בן ארבעים-ושבע. בנקודה זאת של חיי היה לי הכול. כבר הגשמתי את כל החלומות שאנשים חולמים עליהם בתרבות שבה אנו חיים.

היו לי בית מפואר מוקף בגינה ענקית ומוקפדת, משפחה, עסק מצליח. הכנסתי השנתית הציבה אותי במקום גבוה במדרג העשירונים. היו לי רכב מנהלים מפואר ומנוי לחדר הכושר הטוב במדינה. כל כמה חודשים נסעתי לחו”ל, מבלה סופי שבוע באתרי הנופש הנחשבים ביותר.

הכול היה לי, חוץ מחיים אותנטיים, אמיתיים, חיים משלי. להרגשתי, חייתי חיים וירטואליים, מכלה את הזמן ומחכה שהכול יסתיים.

תחושת תסכול מתמדת קנתה לה מקום של קבע בשיפולי בטני, וכרסמה אותי לאט מבפנים כמו תולעת המכרסמת דרכה פנימה, אל קרביי.

עמדתי על שפת ים אנדמן בלילה. הלבנה זרחה והאירה את המים השקטים והחמימים. צוקי האיים הטרופיים נראו מעומעמים ברקע. הכול היה רגוע להפליא, זורם ומלא חיים. והשאלות שבו ועלו במערבולת שקטה מתוכי, מציפות אותי, משתחררות אל תודעתי כמו הים השחור הנח לרגלי:

“איך אני מחמיץ את החיים? איפה אני הולך לאיבוד בדרך?

למה אני דוחה את החיים עד לפנסיה, ולא מוצא אותם?

למה רוב האנשים מרגישים תחושת החמצה בסוף הדרך?

למה הם מותשים ממאבקי הקיום, המסתכמים בלא כלום?”

בעוד השאלות הללו מהדהדות בי, הבנתי שקיימים מיליון נתיבי בריחה מהקולות המציקים האלה, מן הריק האפל הממלא את פנימיותי. יכולתי לראות בבירור את נתיבי הבריחה הפרטיים שלי. הם היו רבים.

הבריחה החביבה עלי ביותר במשך שנים רבות הייתה טיפוס על הרים שהצבתי בדרכי במו ידי. הרים כמו מטרות, יעדים מוגדרים, הישגים. הבנתי שגם זו בריחה מהקולות הפנימיים המציקים. טיפוס על הרים וירטואליים, ביצוע מטרות והשגת יעדים מתבררים לבסוף גם הם כשגרה משעממת:

בריחות אחרות היו, הטיול הבא לארצות הברית, הפרויקט של סוף השנה, החתונה של חבר בשבוע הבא, החופשה הקרובה ביערות הכרמל, ועוד רעיונות שונים ומשונים, שנועדו להעביר עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, ושהופכים לאיטם לתחליף-חיים מתמשך.

השאלות היו מטרידות.

איך ייתכן שדווקא אני בורח? ממה אני בורח?

למה אני עושה זאת?

והרי החיים מתרחשים בדיוק עכשיו, בכל רגע.

למה איני חי בהווה? כמו תינוק, שמאבד את עצמו אל תוך קסם הצעצוע החדש שקיבל.

“אולי בעצם אני לא ממש נמצא כאן” חשבתי לעצמי בעצב “אולי אני כלוא רוב הזמן בתוך איזו פרשנות על חיים שהיו, ואולי יהיו”.

התחלתי להבין עד כמה אני חי רחוק מעצמי, מאמץ תרחיש דמיוני כלשהו שאני מכנה אותו “חיים”, מנסה להשביע את רצונם של הסביבה, החברה והמשפחה. מנסה בכל כוחי להגשים את חלומם, ובדרך שוכח את חלומי שלי. מקדש עגל זהב שאיני בטוח כלל שאני מאמין בו.

טיילתי ברגליים יחפות על החול הלבן, מוקף באור הלילה. סירות “הזנב הארוך”, שהשפל הותירן מאחור, רבצו על החוף כמו תנינים עייפים. זוגות מקומיים טיילו על החוף, מפטפטים ביניהם, מצחקקים, עטופים בסיפורם ובמאבקם הם לחיים.

הבנתי שאני חשוף לעוצמת החיים המלאה רק ברגעים בודדים, אותם רגעים נדירים של תחושת חוויה מופלאה, עוצמה אדירה וזרימה גדולה ביני לבין הכול.

השתוקקתי לרגעים כאלה. כל חיי ניסיתי לאסוף אותם לשרשרת של רגעים קסומים, בוהקים ורכים כפנינים. רגעים של ידיעה חרישית, של תובנה הפושטת בכל האברים, רגעים של יופי נשגב. רגעים שבהם המתנה המדהימה של החיים מהממת אותי בזרימה של הרגע, בזרימה של האהבה, היצירה והיופי.

מדוע הרגעים הללו נדירים כל כך וכה שונים ממצב שאני נמצא בו רוב הזמן?

מדוע אני מתפשר על פחות ופחות?

מדוע אני מסתפק בתחליפים קלושים לעוצמה האינסופית של חיים מלאים?

מי יודע, אולי אני רק חולם חלום שהוטמע בי בילדותי, ועודני מנסה ללמוד ולקלוט את המציאות. אולי אני רק חולם חלום של דורות, שמכתיב לי מה להיות, איך לחשוב ומה לעשות, חלום המוכתב על ידי עיקרון ההישרדות הכללי של החברה, הכלכלה, המוסדות השולטים.

בחלום הזה מיליוני קולות דוברים אלי, ואני שומע ביניהם את קולותיהם של הוריי, מוריי, חבריי, משפחתי, ילדיי ושל כל מי שפגשתי אי-פעם בדרכי. כולם יודעים היטב, טוב ממני, איך עלי לחיות, מה עלי לחשוב, איפה כדאי לי לגור ובמה לעבוד. כולם מעבירים לי מסרים דומים:

“רצוי להיות מקובל בחברה”

“כדאי שיהיה לך בית משלך “

“היום זה חיוני לקחת משכנתה”

“ללכת ליחידה קרבית זה מהולל”

“בגיל מסוים צריך כבר להתחתן “

“לא מספיק לעשות ילד אחד, הוא יהיה בודד ומסכן…”

“צריך למצוא עבודה קבועה ויציבה”

“חשוב מאוד להתקדם בעבודה”

“קרן השתלמות מבטיחה את עתידך”

“מוכרחים לצאת לחופשה לפעמים”

“בגילך ובמעמדך חשוב שיהיה לך רכב מנהלים”

“המסעדה הזו הכי “אינית” עכשיו, כדאי לך להיראות שם…”

הבנתי שאנו מאמצים עם הזמן את הקולות הללו, והופכים אותם לשלנו. הם הופכים לנו לקנה מידה לכוונותינו ולשאיפותינו, ואנו בטוחים שרק מאיתנו הן נובעות. בטוחים שחשבנו על זה בעצמנו. אנו מנסים לחיות את חיינו לפי מה שמצווים עלינו הקולות החיצוניים הללו, שהיו לקולנו הפנימי, ובדרך כלל לא ממש מצליחים בכך.

והקול החיצוני שהיה לקולנו הפנימי, הופך למערכת אמונות מוצקה ומכוונת, המוטבעת בנו כמו אותם קווי מתאר של שבלול שהתאבן.

“לאמונות הללו אין כל קשר למי שאני, למי שאני יכול להיות ולמי שנועדתי להיות” חשבתי, נישא על פרץ ההבנות שהחל לנבוע ממני בלי שליטה

“האמונות הללו יולדות כוונות ותוכניות, שיולדות פחדים קשים כשאיני מצליח להגשים אותן במלואן.

והפחדים הללו הם המכוונים את מעשיי וקובעים את גבולותיי. אולי החופש להיות מה שנועדתי להיות נמצא מעבר לגבולות הפחד, אך אינני מעז לפרוץ אותם ולראות מה נמצא מעבר להם…”

המחיר הזה נראה לי לפתע כבד מנשוא. הוא נראה לי כבגידה בעצמי. לא פחות.

חשבתי לעצמי “האם ישנם מחירים נוספים שאני משלם בעל כורחי?”

מה עם המחיר של חיים בתוך מסגרת הפחד, מגובה באשליה של ביטחון?

ומה המחיר של השלמה עם הבינוני והמוכר, על חשבון האפשרות לחוות את הטוב הלא ידוע והמסעיר?

העברתי בתוכי רשימה של האנשים שאני מכיר, שחיים סביבי, ושבחייהם התבוננתי במשך השנים. חברים מהלימודים, חברים מהצבא, אנשים שעבדתי איתם.

לא הייתי לבדי בביצה הזאת. בכל מי שהכרתי הושתלה תוכנה דומה, שאיש מהם לא בחר בה ואיש מהם לא היה מודע לכך שלא בחר בה. לתוך התוכנה הזו הם הזינו את כל הנתונים שקלטו חושיהם, ותוצאות עיבוד הנתונים היו ידועות מראש, שכן התוכנה עיבדה נתונים על פי שיטתה. השיטה יצרה כוונות, שאיפות, פרשנות ופחדים:

“אסור לך להפסיד הזדמנויות”

“ביטחון לעתיד הוא החשוב ביותר”

“קביעות בעבודה היא משאת נפשך”

“אכול בשקט. אל תצעק. השכנים שומעים”

“כשדודה פניה תבוא, התנהג יפה”

“אל תתנהג כמו מוקיון, למד מאחיך”

“היזהרי ממה שיחשבו עלייך”

“היזהר שלא יסדרו אותך”

הבנתי שהסבל וחוסר המימוש הם תולדה של החיים החליפיים שאנשים חיים, מבלי לגעת כלל בחיים שנועדו להם. ראיתי אנשים שלכאורה היה להם כל מה שניתן לשאוף אליו, ושעדיין היו מתוסכלים, בורחים לעיסוק אינסופי בעבודה, מוותרים על מימוש, מוותרים על תשוקתם לחיים.

והאחרים, אותם אלה שלא היה להם את כל מה שניתן לשאוף אליו, בילו את חייהם בניסיון להשיג את כל הדברים שהושתלו בהם ככוונות. הם חשבו:

“כשנעבור לדירה גדולה יותר, נהיה מאושרים”

“כשנסיים את הלימודים, החיים יהיו נפלאים”

“כשיהיה לי ג’יפ, ארגיש על הגובה”

“כשנגמור לשלם את המשכנתה, נרגיש הרבה יותר טוב”

“כשהילד ישתחרר מהצבא, נוכל להתחיל לחיות “

“כשאקבל קביעות בעבודה, הכול יסתדר”

“אם נעבוד קשה, יהיה לנו… וכשיהיה לנו, נרגיש…”

כשהם משיגים סוף סוף את הכוונות הללו, אחרי שהשקיעו מאמץ רב ושנים רבות,

החיים ממשיכים לזרום להם הלאה, בלי שהרבה השתנה, והאושר הנכסף נשאר באותו מרחק, לא מושג…

ועמוק בתוכם הם יודעים זאת, וחיים במין ייאוש שקט, בפער מתרחב והולך.

הפערים הם הרווח בין מה שיכולנו להיות לבין מה שבסופו של דבר הפכנו להיות.

תחושה חריפה של החמצה התפשטה מסביב לזוויות פי. אולי בגדתי ביקר מכול?

בכל מה שהייתי יכול להיות ולא נהייתי?

התמונה החלה מתבהרת מול עיניי. ברגע מסוים, כשלא יכולתי לשאת עוד את התסכול, החלטתי לפרוץ את הגבולות שגיליתי בתוך עצמי, ולחיות את חיי במלואם, על פי ייעודם.

בד בבד התפשטה בי ההבנה שאצטרך להילחם ללא הרף, להילחם בפחדים, בגבולות ובאמונות שקנו להן מקום של קבע בתודעתי. הבנתי שאצטרך לשלם מחיר.

ידעתי שאצטרך להיות לוחם חופש.

וכך החל המסע לחופש על שפת הים באואננג.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חופש זה לא סופשבוע באנטליה”