את ליבי נתתי לבודדים ויחידים, אבל גם הם לא היו אמיצים מספיק כדי להישאר, וברחו. כל בריחה שברה אותי לרסיסים. […]
ילדה
אל תגיד שאני רגישה.
כי למרות שזה נכון, אני מכחישה.
לא רגישה ולא עדינה.
עם ביטחון עצמי שנע מאפס למאה בשנייה, ובחזרה.
לו רק יכולתי לחזור ולחבק את הילדה שהייתי, לומר לה שמותר, ואפילו רצוי, להעז ולהגיד “לא”.
אבל פחדתי ממנו מאוד.
גם כשלא היינו לבד, גם כשלא היינו רק שנינו – פחדתי.
הפכתי לילדת הצל של עצמי, בגללו.
אחת שעוברת ליד, שלא שמים לב אליה במיוחד, אבל כשנוח, צוחקים על חשבונה. היום קוראים לזה “ילדת כאפות”. אבל אני? התרגלתי לתשומת הלב הזו. ככה לפחות ידעו שאני קיימת.
עד היום אני חווה קושי כשאני נחשפת לסיפורים על חרם או למצבים שילדים בריונים או ילדות בריוניות השתעשעו בהם על חשבון נפש צעירה ושברירית. גם אם זו לא הייתה הסיבה המרכזית והמקורית שבגינה בחרתי להיות מורה, עם השנים היא הפכה משמעותית עבורי ומצאתי את עצמי מסתובבת בהפסקות ודואגת שכל הילדים ירגישו חלק מהקבוצה. שגם החלשים ירגישו שווים, יֵדעו שהם טובים ושהם יכולים לעשות הכול, אם רק ירצו.
***
אף פעם לא היית באמת ילדה.
לא הרגשת איך זה לרוץ בשדה,
לשכב על הדשא, להביט בזריחה.
לא הרגשת את חול הים בכפות הרגליים,
לא התנדנדת בין עצים לשמיים.
התבגרת מהר מדי, ילדה.
מבטו אחרייך בכל פינה,
מחזר, לא נותן מנוחה.
התבגרת מהר מדי, ילדה.
הוא נכנס לך בין הרגליים,
תפס אותך באלף ידיים.
***
הלוואי שהאישה שאני היום הייתה יכולה לכתוב מכתב לילדה שהייתי פעם.
הייתי כותבת לה,
את עוד תגדלי, ילדה, אני מבטיחה.
יערכו לך מבחנים ואת תעמדי בם בגבורה. גם אם את חושבת שאת לא שווה – את לא שונה או מוזרה. בדיוק כמו שאת, את הכי טובה. עוד תמצאי את עצמך בחזרה.
יום אחד, תעזי להסתכל במראה. להסתכל באמת! מתחת לאיפור שכבר שנים את לא שמה…
את עוד תגדלי, ילדה. תאמיני לי, הייתי שם – שיער כחול, חולצות גזורות, מכנסי פדלפון.
יצאתי למסיבות בלילות, חזרתי באור יום. חייתי מהופעה להופעה. אני מכירה את הריגוש ואת האופן שהוא דופק בקצב ליבך, עם תנודות העצבים שפורטים על המיתרים בתוכך.
את מיוחדת, והעובדה שאת לא יודעת זאת עדיין, רק הופכת אותך לנסיכה אמיתית. נסיכה שלא צריכה כתר כדי שיֵדעו שזורם בעורקיה דם מלכות.
את עוד תגדלי, ילדה, ובכל יום תגלי דברים חדשים על עצמך.
אני יודעת – את עומדת להסתגר בחדרי שירותים, לבכות בשקט כדי שאף אחד לא ישמע. הם יחשבו שכלום לא מעניין אותך ושאת אדישה. ובינתיים הוא? יסתובב חופשי, לא ייתן את הדין. כאילו זה לא באחריותו ולא נוגע לו, אלא רק את והרגשות המקולקלים שלך.
את תלמדי שאסור להרגיש, אסור לדבר, אסור להיות.
וככה תחיי, שנה אחר שנה עד שתגדלי ותגלי את עצמך בחזרה.
יום יבוא ותרגישי חזקה, עוצמתית! גדולה מהחיים. כנסיכה שהתבגרה והפכה למלכה. אחת שמפילה גברים, את תכניעי אותם אחד אחרי השני. וגם אם הם יחשבו שהם ניצחו ושהם כבשו אותך, הם יטעו בגדול. הכוח יהיה בידייך ואת תקבעי ותחליטי. ואם יהיו אנשים שיביטו בך ויטענו בקנאה שאת רק משתטה, תבהירי להם בביטחון שאת מלכה.
מלכה בלי מלך, כי את לא זקוקה לו, את חזקה.
את עוד תגדלי, ילדה! וכל הנפילות, הפצעים, האסונות, כל הפלסטרים שעל ליבך, יהפכו בן רגע לניצחונות קטנים על החיים.
נסיכה שלי!
***
הפלסטר שהנחתי על הפצע הזה לימד אותי שיעור על דינמיקה בין גברים לנשים. שיעור על כוח מול עוד יותר כוח. פלסטר שאני מקדישה לכל הילדות והנשים שמתלבטות בנוגע לעצמן. זכורנה שאתן חזקות ואל תיתנו שיגידו לכן אחרת. קומנה ועשנה כרצונכן. אל תרשו להם להפחיד אתכן, אל תאפשרו להם למחוק את השריטות שלכן. תהיינה כנות עם גופכן ונפשכן, תרגישו שלמות במעשיכן.
אין עדיין תגובות