החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרואין

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. ליאורה ונינה, שתי נערות מצודדות נפגשות בבית הספר. ליאורה, המכונה ליל, מגיעה ממשפחה נורמטיבית. נינה באה ממשפחה, אם אפשר לקרוא לה כך, מפורקת ומעוותת.

ליל, המספרת את הסיפור במבט לאחור, חשה שנינה היא נשמתה התאומה. הן מרבות לבלות יחד, שומעות מוזיקה, צופות בסרטים ומשוחחות שעות ארוכות.

אבל די מהר ליל נחשפת לצד האפל והאלים בחייה של נינה. בשלב מסוים הן מחליטות לנסוע לגרמניה, גם, וכנראה בעיקר, כדי למלט את נינה ממשפחתה בארץ.

ואולם מה שהיה אמור להיות מסע שיקום, הופך, במהירות מסחררת, לשקיעה בתהומות של יחסי תלות קשים, של מיניות אלימה ושל סמים. נינה מתדרדרת לתהומות וליל מנסה להציל אותה, אך היא נדרשת

לתעצומות נפש שלא ברור אם הן עומדות לרשותה.

ומנגד לא ברור עד כמה נינה רוצה באמת להינצל. במהלך המסע העוצמתי הזה העניינים מסתבכים כאשר ליל מגלה על עצמה דברים שלא שיערה שהם קיימים.

הרואין הוא סיפור התבגרות במרחב מוטרף, הזוכה כאן, לראשונה, לתיאור מוחשי. דמותה של ליל מבוססת, מכמה בחינות, על דמותה של אליענה אלמוג. הסיפור שליל מספרת, שקשה להינתק ממנו, יונק מניסיונה של הסופרת כמטפלת בנערות ובנשים הסובלות מפוסט־טראומה מורכבת בעקבות פגיעות והתעללויות מיניות.

יגאל שוורץ

מקט: 15100977
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

נינה הגיעה לכיתה שלנו שישה ימים לפני סוף שנת הלימודים של כיתה י’.

‘איך זה יכול להיות,’ שאלה אותי אמא שלי שתמיד רצתה לדעת כל מה שקורה אצלנו בבית הספר, ‘שהורים מחליפים לילדה בית ספר שישה ימים לפני סוף השנה?’ גבה היה מופנה אלי והיא קצצה בעצבנות בצל לחביתה של אבא. הוא אכל כל יום בשעה שבע בדיוק חביתה עם בצל וגבינה צהובה, סלט ירקות קצוץ דק וארבע פרוסות לחם שחור מרוחות בגבינת קוטג’. אבא שלי היה איש של הרגלים קבועים ואני עסקתי בהתמדה במתיחת ביקורת עליו.

‘אולי תכיני היום לאבא משהו אחר?’ אמרתי.

היא לא ענתה. זה היה הטקס הקבוע שלנו. היא אף פעם לא ענתה.

‘למה היה להם דחוף להעביר אותה בית ספר דווקא עכשיו? לא יכלו לחכות עד אחרי החופש ולתת לה לסיים את בית הספר כמו שצריך? אני לא מבינה הורים כאלה.’

‘אמא…’ אמרתי, ‘אולי תכיני לו היום נקניקיות? או סלט טונה?’

‘איך היא נראית לך? נראה לך שהיא במשבר בגלל המעבר? אולי את צריכה לנסות להתחבר איתה…’

‘די אמא,’ אמרתי לה, ‘תפסיקי כבר להתערב בעניינים שלא קשורים אלייך.’

‘לילוש,’ היא נאנחה, ‘את עוברת את גיל ההתבגרות די בסדר בינתיים, אל תהרסי, ותוציאי לי שתי עגבניות מהמקרר, תכף אבא בא והוא יהיה רעב נורא.’

הוצאתי שתי עגבניות מהמקרר, וגם שני מלפפונים, והתחלתי לקלף אחד מהם. אהבתי את אמא שלי ואת החטטנות הרכלנית הזו שלה. אהבתי את העובדה שהכול עניין אותה, כל הדברים הקטנים שקרו לי ולחברות שלי, אבל היום הרגשתי עץ של מרדנות, קשה וחום, ניטע אצלי בתוך הבטן. לא רציתי לספר לה כלום.

כמו תמיד, הגעתי גם באותו יום לבית הספר מוקדם. אהבתי ללכת לאט את הדרך לבית הספר, להחליט כל בוקר מחדש באיזו דרך אבחר הפעם. כשרציתי לחלום הייתי הולכת דרך השדרה, עולה בה עד היכל התרבות, חוצה את גן יעקב ויורדת במרמורק עד קרליבך. כשרציתי לחשוב על דברים מעשיים וחשובים הלכתי דרך אבן גבירול, וכשהייתי מדוכאת הלכתי דרך קפלן והצצתי לתוך בית הסופר, מערסלת את הזיכרונות החמים שהיו לי מבית הקפה שלו. אהבתי להיכנס מוקדם לבית הספר, להסתכל על החצר כשהיא עוד ריקה מאנשים, להיכנס לכיתה כשהיא ריקה ולאכול את הסנדוויץ’ שאמא היתה מתעקשת להכין לי לפני שכולם מגיעים.

הייתי הילדה הכי עצובה והכי שמחה שיכולה להיות. העצב היה חלק ממני וחשבתי שהוא משהו שינקתי מאמא שלי כשינקתי ממנה. גם בה היה את אותו עצב. מין חור כזה, ריק, חלל שחור שלא מתמלא ונותר בו רק הדהוד של עצב חיוור, שקט, כמעט עדין. לפעמים לא מורגש מרוב עדינות. והשמחה היתה חלק ממני אבל היתה נסתרת. כמו סוד. הרגשתי ששמחה היא משהו אינטימי שאסור לאף אחד לראות, רק לקרובים ביותר. רציתי לשמור את גילוי השמחה שלי לזה שיהיה הכי קרוב אלי. ורציתי שזה יהיה פיש. הייתי מאוהבת בפיש, הסולן של להקת מריליון, ונדרתי לאבד את הבתולים שלי אך ורק עם גבר בחצאית סקוטית.

ביום ההוא, ביום שבו הגיעה נינה לכיתה שלנו ועשתה בי סערה, הלכתי לבית הספר דרך רחוב אבן גבירול. הייתי צריכה לחשוב. הייתי נחושה בדעתי לאבד את הבתולים שלי באותו קיץ, והחלטתי לעשות את זה עם ציקי. הבעיה היחידה היתה איך לשכנע אותו ללבוש חצאית סקוטית. וכמובן, איך לשכנע אותו לשכב איתי. זה לא היה אופייני לי לחשוב על כל העניין הזה בצורה כל כך מעשית ועניינית, אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את עול הבתולים הנורא הזה. הילה, שהיתה החברה הכי טובה שלי מסיבות שלא היו ברורות לאף אחד, כולל את שתינו, סיפרה לי שוב ושוב על החוויות המיניות שלה, שאחת מהן, אחת מאלו ששמעתי אין ספור פעמים, היתה עם מישהו שהייתי מאוהבת בו רק כמה חודשים לפני כן. היינו קוראים יחד שירים של יהודה עמיחי ומדברים בלהט על המטאפורות שנשזרו בהם, והיינו הולכים יחד לסינמטק לראות סרטים של פליני. כשבכיתי ב’לה סטרדה’ על ג’ולייטה מסינה היפה שמתה בודדה, הוא החזיק לי את היד וניגן לי אחר כך בכינור את המנגינה שהיא ניגנה בסרט. נדמה היה לי אפילו שגם לו נשרו כמה דמעות קטנות וטעימות. היינו משוטטים ברחובות תל אביב וקונים זה לזה עציצים קטנים עם קקטוסים בפנים. אבל אחר כך הוא רצה שאני אשכב איתו וכשלא רציתי, הילה עשתה את זה במקומי.

שנאתי את שניהם בלהט שהיה זר לי עד אז, אבל סלחתי לה במין מחווה של אצילות נפש ותחושת שביעות רצון עצמית נהדרת. ולו לא סלחתי.

אז רציתי לאבד אותם. הם העיקו עלי, הבתולים האלה, ולא היה מישהו מתאים יותר מציקי.

ציקי היה חבר שלי מכיתה ג’. הוא היה חכם. אולי הכי חכם בכיתה שלנו, אבל זה לא ממש עזר לו כי ציקי היה מהילדים האלה שלא משנה מה שהם יעשו תמיד הם יהיו לבד. רק שציקי לא היה לגמרי לבד. הוא היה איתי. אהבתי את ציקי בלהט ובזעם. הלהט נבע מכך שלא הכרתי מישהו יותר חכם ומעניין ממנו, הזעם היה כי לא רציתי לאהוב אותו. רציתי להיות כמו כולם. וכולם לא אהבו את ציקי. אבל לא יכולתי לעמוד באהבה שלי אליו. היא פשוט היתה שם, ולכן זעמתי.

ציקי גם היה יפה. היו לו עיניים חומות עמוקות עם ניצוצות של דבש שהתרוצצו להם בתוכן, בעיקר כשהוא צחק, ושיער שחור חלק שנפל לו על המצח והוא היה כל העת מסלק אותו במין תנועה לא מודעת כזו שהפכה להיות אחד המראות האהובים עלי.

לא יכולתי לדעת אז שיום אחד שערותיו היפות של ציקי יתמעטו וילכו ואני אספור באדיקות את שערותיו החסרות.

גם לא יכולתי לדעת שלא היה לי שום סיכוי לאבד את בתולי עם ציקי מכיוון שציקי היה מאוהב בלהט וזעם דומים מאוד לשלי באהוד סניור שלמד בכיתה המקבילה.

ועוד משהו שלא יכולתי לדעת היה שלא יעבור עוד זמן רב עד שאאבד סוף סוף את בתולי, למרות שהדברים שעתידים היו לקרות בקיץ ההוא יגרמו לי להתחרט על הרצון העז להיפטר מהם ולרצות דברים אחרים לגמרי.

אבל באותו בוקר, בדרך לבית הספר, תיכננתי את המילים שאומר לציקי. רציתי לדבר איתו כבר באותו יום ולגמור עם העניין הזה כמה שיותר מהר. לא היה לי עניין גופני מיוחד באיבוד הבתולים, גם לא איזו תשוקה. רק הרגשה שמדובר במשהו שצריך להיפטר ממנו. בעיקר כדי שלהילה לא יהיה יותר שום יתרון עלי.

באותו בוקר חשבתי לעצמי בפעם האלף שהייתי מעדיפה לאבד אותם עם פיש. פיש עם הגוף הגדול כמו שלאף אחד בכיתה שלי לא היה, עם הקול הצרוד והחצאית הסקוטית. לפיש היה עגיל באוזן ימין, חישוק קטן כמו של שודדי ים, ומזה ימים שניסיתי לשכנע את ציקי לחורר את אוזנו ולענוד עגיל כזה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה בכלל. חשבתי לנסות לעבוד בחודש הראשון של הקיץ ממש קשה ולחסוך כסף לכרטיס טיסה ללונדון, למצוא שם את פיש ולהסביר לו עד כמה אני אוהבת אותו, אבל בתוך תוכי לא האמנתי שאיזשהו חלק בתוכנית הזו קשור בכלל למציאות.

הוצאתי מתיק בית הספר שלי את הווקמן, העליתי את האוזניות על האוזניים והקשבתי לפיש שר את שיר האהבה היפהפה שלו Lavender שכל כך אהבתי, שיר שהייתי מאזינה לו יום יום לפני השינה, עוצמת את העיניים, וחולמת.

לא הרבה זמן אחרי הבוקר הזה נינה ואני נריב את הריב הראשון שלנו. נינה תטען שפיש הוא סתם בריון גדול ומטומטם. היא תדבר איתי על ניק קייב ועל מוריסי מהסמיתס. והיא תגיד לי: ‘את באמת לא רואה שציקי הומו?’ ואני אחשוב לעצמי שנינה לא מבינה כלום, אבל רגע אחר כך אזכר שהיא מבינה הכול, ואחרי זה אף פעם לא ארגיש יותר את אותם זרמים מנצנצים בכל הגוף שלי, עולים מכפות הרגליים עד לחזה, כשאקשיב שוב לפיש שר Lavender.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרואין”