עשרים וארבע דלתות

בחורף 1947 חצתה ספינת נוסעים את האוקיאנוס האטלנטי בדרכה מניו יורק לחיפה. זו הייתה אחת ההפלגות המסחריות הראשונות אחרי תום מלחמת העולם השנייה בקו אמריקה-פלסטינה, שהיה משובש, סוער ולא סדיר במיוחד. ביום ראשון, תשעה במרץ 1947, עגנה הספינה בנמל חיפה. על סיפונה עמדו שלוש נשים ובכו: סבתא שלי, מומה, ושתי בנותיה, דרור ורינה, חזרו הביתה אחרי עשר שנות גלות. בבטן האונייה שכב סבא שלי, הילד העברי הראשון, איתמר בן אב״י, בארון מתים.

הוא מת ארבע שנים קודם לכן, בניו יורק, במהלך מלחמת העולם השנייה. בחוסר כל הוא מת, נשכח על ידי עמו, נבגד על ידי חבריו, מרושש ושבור לב. מומה סיפרה לי שברגעיו האחרונים, בעיצומו של התקף לב סופני, כשקצף בוקע מפיו, ובנותיו רצות ברחובות השכונה וצועקות ‘אמבולנס! אמבולנס!’, הצביע סבא שלי על שולחן הכתיבה וסימן לה באצבעותיו את האות V. ״לא הבינותי על איזה ניצחון חושב בנסיון ברגעיו האחרונים ואמרתי לו ‘עתה תחשוב על לבך, לא על נצחונות! שכב בשקט! השתדל לנשום, למעני, בנסיון. לא תמות!’.

״כל חייו נלחם. כל חייו חלם. ועתה, בדירתנו העלובה באיסט אורנג’, כשקצף יוצא מפיו, עוד יילחם? עד מתי?! אבל בנסיון היה עיקש. המשיך לעשות V ולהצביע על השולחן. לסוף פתחתי המגירה שבשולחן ומה אני רואה? שתי המחאות לפקודת בנסיון. הבינות, קודילו? הוא לא סימן V, הוא סימן 2. ברגעיו האחרונים עוד רצה להשאיר אותנו עם איזה גרושים.

״וכך, לבן כמו מת, חתם בנסיון על ההמחאות מאחור, כי ידע שלא ייתנו לנו הכסף בלי חתימותיו. עוד אני זוכרת איך הקפיד לבדוק ששמו כתוב עם שתי אותיות T, כי בלי אלה לא יסכימו השולחנאים האמריקאים לתת הכסף. לסוף חייך, הניח ראשו היפה על הכר ולחש לי ‘אל תפחדי בתי. זה הסוף’. וכך הלך לעולמו בערב פסח. את הסדר ההוא כבר עשינו לבד״.

שתי לוויות היו לילד העברי הראשון: האחת קטנה ועלובה ועצובה בניו יורק והשנייה, ארבע שנים מאוחר יותר, ברוב עם, בפלסטינה. מסע הלוויה יצא מחיפה ועבר בבית המוסדות הציונים בירושלים. קהל רבבות ליוה את הילד החולם ״שכל חייו נשא דגל״, כפי שספד לו המשורר אביגדור המאירי, ״דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. או שמא היה זה עפיפון״. המסע העצוב הסתיים בחלקת הקבר של משפחת בן יהודה בהר הזיתים, זו שלדרישת חברה קדישא הוקפה בגדר, כדי שלא תטמא את בית הקברות.

למשפחת בן יהודה, לשפה העברית ואולי אפילו לאומה העברית, היה זה סיום פרק. אבל לאשתו ובנותיו של הילד העברי המת, למומה, אמא שלי ורינה, זו הייתה תחילתה של דרך חתחתים. שלוש נשים בארץ חדשה-ישנה וקשה, אחרי מלחמת עולם, לפני מלחמת עצמאות, ללא פרוטה לפורטה וללא בית. ״לא אשכח את בכיין של אמך ואחותה זו״, סיפרה לי מומה, ״’ממה נחיה, אמא? ממה נחיה?’. אני הבטתי בהן ולא הבינותי. איך יבכו? מה תועלנה דמעות ברגע שכזה? ליטפתי פניהן היפות ואמרתי: נחיה מתפוזים.

״הן ידעת, קודי, שאבי היה עשיר גדול. חצי ירושלים הייתה שלו וכל צפת ואחי קנה גם את כל אדמות נתניה. אבל כשהתחתנתי עם בנסיון ויתרתי על נדונייתי. בנסיון לא הסכים בשום פנים ואופן שיגידו בירושלים שבנו הדלפון של בן יהודה נשא לאשה את לאה אבושדיד בשביל כספה. ‘בתי, רק בשביל יופייך אני מתחתן אתך’, אמר לי, ואני גערתי בו ‘לא תשכח את חוכמתי!’. שבע שנים רדף אחרי ואמי הייתה מגרשת אותו מהבית בצעקות. הלא תבין – כל הקוקיאס נשתגעו אחרי, מושיקו ולירו כבר רצה לתת התנאים, ואמי לא חפצה בהמשוגע האשכנזי הזה בסלון ביתה.

״לסוף, כשנחתמו התנאים עם בנסיון ואני ויתרתי על כל כספי אבושדיד, פרצה אמי בדמעות ואמרה ‘פרוטה לא תראי מהבעל הזה, פרוטה! אבל זה גורלך, בתי, ועלייך לקבלו’. כמה צדקה אמי. אחיותי ואחי קיבלו הבתים בירושלים וההרים בצפת והפרדסים בנתניה ואני – דבר לא קיבלתי. לא מהורי ולא מבנסיון. אבל אחרי איזה שנים, כשאספתי מעט כסף מעבודות ריקמה שעשיתי ומהרצאותיו של בנסיון בעולם, קנינו בכמה גרושים פרדס קטן בהחלק היותר גרוע של נתניה.

״ומה תחשוב? שהתפרנסנו מהפרדס? רק הוצאות היו לנו! שבע שנים שילמנו החובות ואחר כך לא היה למי למכור התפוזים ונצרכתי לשלם כל שנה להפועלים שיקברו הפירות המרקיבים באדמה. אבל באותו יום, אחרי הלוויה השנייה, כשבנותי בוכות ליד הקבר ואני מלטפת ראשיהן, אמרתי: עתה לא הזמן לדמעות. אנחנו בארץ ישראל שלנו, סוף סוף! יש לנו פרדס קטן ויש בו בית אריזה עם חצי גג. נשב שם ונאכל תפוזים להתפקע״.

•

כלל ידוע הוא, שפתרון צרותיו של האחד הוא אסונו של הזולת. בבית האריזה החרב שבפרדס הנידח, חי באותה עת סטודנט יהודי אמריקאי צעיר. הוא גר בחינם בבית האריזה שחלק מגגו קרס, ובתמורה שמר על הפרדס המוזנח מפני פולשים. עשרות שנים אחר כך הוא סיפר לי על אסונו החמוץ-מתוק: ״יום אחד מודיעים לי שבעלת הפרדס מגיעה עם בנותיה ושאני צריך להתפנות מייד. תבין, מר חובב, זו הייתה פלסטינה של 1947 ואני הייתי בן 23 בלי עבודה, רק עם חלומות ציוניים בראש. לאן להתפנות?

״כשהודיעו לי שגברת בן אב״י מבקשת שאפנה את בית האריזה ביקשתי שישאלו אותה אם אוכל לפנות עבורה את החדר שעוד היה לו גג ולהישאר לגור בחדר שהגג שלו קרס. תשובתה הפתיעה אותי: ‘כן, אבל לשבוע ימים בלבד’. שאלתי אם אוכל לגור בפרדס עצמו, תחת כיפת השמים. ‘לא’, השיבה גברת בן אב״י. ‘עליך לעזוב את הפרדס לגמרי’.

״טוב, זה היה מוזר, אבל הפרדס היה שלה. היא הגיעה לפרדס בנתניה יום אחרי קבורת בעלה בירושלים ואני זוכר שהכנתי לה ולבנותיה מעט כיבוד ממה שהיה לי: תה, לחם, זיתים וכמובן תפוזים. ואז נפתחה הדלת ואני – אני לא יכולתי לנשום. שלוש נשים יפות כאלה לא ראיתי כל החיים שלי. במיוחד אמא שלך. זה פשוט כאב כמה שהיא הייתה יפה. אני זוכר שכל כך נדהמתי, עד שלא הצלחתי לדבר וסבתא שלך אמרה ‘זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אמריקאי שלא ידבר אנגלית’.

״וכך התהפך הגורל שלי פעמיים תוך שבוע: מציוני אמריקאי שמאבד את ביתו, לעלם מאוהב עד לשורשי שערותיו. אמא שלך הייתה מבוגרת ממני בשנתיים ודודה שלך צעירה ממני בשנה. הכרתי להן את החברים שלי, לקחתי אותן לבלות בנתניה שכבר התחילה להיות עיר, נסעתי אתן לתל אביב ובלילה, כשהיינו חוזרים, הן היו נכנסות לחדר האריזה המקורה ואני הייתי הולך לישון בגשם, בחדר בלי הגג. סבתא שלך לא הציעה לי אפילו כוס מים.

״מקץ שבוע הזכירה לי סבתא שלך שאני צריך לעזוב. אמרתי לה שעוד לא מצאתי דירה והיא אמרה ‘הבטחת ואתה צריך לעמוד במילתך. עזוב הפרדס ועזוב את בתי הגדולה’. סיכמנו שיש לי עוד הארכה של שבוע שבה מותר לי לישון באוהל בין העצים. הודיתי לה ועדיין, לא הבנתי מה יש לה נגדי. בסך הכל הייתי בחור טוב, לא עשיר אבל גם הן לא היו, ממשפחה ציונית אמריקאית. הרי הן חזרו מעשר שנים באמריקה. חשבתי שהסבתא שלך תעריך את זה שאני בא מרקע שהיא מכירה. אבל לא. נראה היה שהיא לא סובלת אותי.

״ואז הגורל שלי התהפך פעם שלישית באותו חודש. אני זוכר הערב ההוא היטב. חזרתי עם אמא שלך מתל אביב לפרדס. חבר השאיל לי את האופנוע שלו והרכבתי אותה. כל כך הייתי גאה. נסעתי אתה עוד ועוד ברחובות של תל אביב, שיראו: אני מרכיב על אופנוע את האשה הכי יפה בארץ ישראל! צחקנו ונהנינו וחזרנו לפרדס בדיוק בשקיעה. זה היה כל כך רומנטי. סבתא שלך חיכתה לנו בפנים זעופות בכניסה לבית האריזה אבל אני החלטתי שאני אגרום לה לאהוב אותי ויהי מה.

״ערב טוב, גברת בן אב״י! אמרתי לה, אבל היא אפילו לא השיבה לי ורק הביטה באמא שלך ואמרה: נו, דרור, כבר סיפרת לו שאת נשואה?״. אף אחד לא מושלם ואמא שלי פחות מכולם. היא הייתה יפה, היא הייתה חכמה, היה לה חוש צדק מפותח וחד כתער והומור מושחז שהייתה בו תערובת נפלאה של גבוה ומתוחכם עם נמוך ועסיסי, אבל היה לה גם תחביב מאוד-מאוד חריג: הדבר שהיא הכי אהבה לעשות, היה להתחתן. ולא כי היא אהבה את החתנים. כי היא אהבה את האהבה. ואת הטקס. אחר כך היא הייתה מתחרטת נורא, אבל זה היה רק אחר כך.

נישואי הבוסר הראשונים של אמא שלי היו באמריקה, כשהיא הייתה בת 21. היא התחתנה עם יהודי אמריקאי בשם מונרו ״שהיה סוחר שמאטעס אבל שר כמו מלאך״, כפי שסיפרה לי רינה שנים מאוחר יותר. אמא לא סבלה אותו וסירבה לגור איתו אפילו יום אחד. אחר כך היא התחתנה עם ז’אן פרו, צרפתי נוצרי, ראש המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית לישראל. ״הוא דווקא לא ידע לשיר״, העידה רינה, ״אבל בחיים שלך לא ראית גבר כזה יפה. חוץ מזה, אמא שלך תמיד החזיקה בדעה שכל אשה צריכה להתחתן עם נוצרי, לפחות פעם אחת״.

זמן קצר אחרי שהתחתנה עם פרו הכירה אמא את אבא שלי, שהיה רווק וצעיר ממנה בשמונה שנים. גם אתו היא התחתנה, אחרי רומן אסור בן שבע שנים. ״אנשים שואלים אותי למה עשיתי את זה ועד היום אין לי תשובה״, היא אמרה לי, ״תראה את האבא הזה שלך: לא גבוה במיוחד, שחור כפחם, נבון, אין ספק, אבל בלי השכלה מי יודע מה ובטח שלא עשיר. אז מה מצאתי בו? אני אגיד לך מה: הוא מצחיק אותי. שמע לי, גילי, זה הדבר הכי חשוב בגבר״.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. הנה אמא שלי בפרדס הנידח בפאתי נתניה, לגמרי נשואה לסוחר שמאטעס מאמריקה אבל לגמרי מיודדת עם האמריקאי ששמר על הפרדס, והנה סבתא שלי מגרשת אותו משם. ״עתה הבינות למה לא רציתי שתגור ליד בתי?״, אמרה מומה לאמריקני הנדהם, ״זאת כל היום תעשה שגעונות. ברח מכאן תיכף ומייד, לפני שתתחתן גם אתך״. האמריקאי השני ברח על אופנועו, מותיר אחריו שלוש נשים להתמודד עם החתן האמריקאי הראשון שהתעקש להגיע בעקבותיהן ארצה. ״ארבעה חודשים לקח לנו להיפטר ממנו״, סיפרה מומה, ״היה כלומניק. דרור לא הרשתה לו לגור אצלנו אפילו יום אחד. גר אצל השכנים וכל היום שכב במיטה עם פיג’מה ובכה. שמע לי קודילו, גברים ששרים יפה מביאים רק צרות״.

וא-פרופו צרות: הכסף המועט שהיה לשלוש הנשים בבית האריזה הלך ואזל. עד מהרה הן מצאו את עצמן מתקיימות מתפוזים בלבד, בחדר עם גג דולף, ללא מים זורמים וחשמל. ״בלילות היו אמך ואחותה בוכות יחד עם התנים עד שנרדמו״, סיפרה לי מומה, ״כל הימים שאלו ‘מה נעשה? איך נחיה? מי ידאג לנו?’. ואני אמרתי להן: בנותי, חדלו. לא תצערנה אותי. לא תבכינה. הלא ידעתן שסניור דלמונדו לא יסגור חלון אחד לפני שיפתח עשרים וארבע דלתות״.

•

לילה אחד דפק על דלת בית האריזה איש עם פנס. הנשים המבוהלות שבחדר שאלו מי זה. ״שיחת טלפון דחופה לגברת אבושדיד מאמריקה, בבית של הרוקח״, השיב השליח.

״בכל נתניה היו באותה עת לא יותר מחמישה טלפונים״, סיפרה לי מומה, ״ואצל הרוקח היה אחד. אמך ורינה נבהלו מאוד: למה שיחה דחופה? אבל אני ידעתי שיהיה בסדר. כבר לא נשאר לנו מי שימות באמריקה ולבד מזאת הכרתי את האמריקאים – עם מאוד מוזר. כשאצלנו יום אצלם ליל, וכך, תמיד יצלצלו אליך בשנתך. קמתי והלכתי אצל הרוקח.

״בדיוק כשבאתי צלצל עוד פעם הטלפון. הרוקח אמר להאמריקאים שגברת אבושדיד תגיע בתוך שעה, ושיצלצלו אז. השעה הייתה שתיים בבוקר והאיש מאמריקה שאל אם אני לאה אבושדיד, בתם של סלומון וריינה אבושדיד. ‘ומה אם כן?’, שאלתי.

״אני הגזבר של אדון כך וכך, ואנחנו רוצים לקנות אדמותייך במרכז נתניה.

״אדוני מתבלבל״, השבתי, ״אין לי אדמות במרכז נתניה. יש לי רק פרדס קטן בשולי נתניה שאיש אינו חפץ לקנותו.

״לא״, מתעקש הגזבר, ״יש לך עשרים דונם במרכז נתניה. את לאה אבושדיד, כן?

״כן״, השבתי, ״ואין לי שום אדמה כזאת. אדוני טועה.

״ואז הסביר לי הגזבר כך: הוא עובד אצל יהודי אמריקאי עשיר, שרוצה לקנות מגרש במרכז העיר נתניה ולתרום אותו לעירייה, כדי שתקים עליו בית ספר. חיפשו מגרש מתאים ומצאו עשרים דונם ליד האדמה של פרלה, אחותי. בזמנו, השאיר אבי את אדמותיו בנתניה לאחי ולשתי אחיותי. אבל האמריקאי בדק ומצא שעל עשרים הדונמים שליד פרלה יש קושאן בטאבו על שם לאה אבושדיד.

״לא יכול להיות״, אמרתי להגזבר. ״אני ויתרתי על כל אדמותי ועל כל נדונייתי לפני יותר משלושים שנה!

״את אולי ויתרת״, אמר הגזבר, ״אבל הורייך כנראה לא שמעו בקולך. לפי הרישומים שבידי, בשנת 1915 ניגשו הורייך לקונסוליה הצרפתית והפקידו בה מסמכים של רישום עשרים דונם מאדמות אום-ח’אלד, מה שהיום קוראים נתניה, בספר הטאבו הטורקי על שמך.

״אינני רוצה האדמות האלה״, השבתי.

״אבל גברת אבושדיד״, השיב הגזבר, ״בדיוק בעד זה התקשרתי. אנחנו רוצים את האדמות האלה. אנחנו רוצים לקנות אותן מידך ולהקים עליהן בית ספר.

״אבל כבר אמרתי לך שאינני רוצה דבר וחצי דבר מן הרכוש הזה!״, גערתי באמריקאי החצוף והוא ענה:

״גברת אבושדיד, בואי נביט בדברים כפי שהם: מצד אחד, אני גזבר ואת אינך גזברת. מן הצד האחר, לך יש מגרש ולנו לא. לא תחשבי שאפשר לחבר בין הדברים? אינך רוצה האדמות? מצוין. אנחנו נפטור אותך מהן. בתשלום, כמובן.

״לסוף כך היה. תוך פחות מחודש מכרתי האדמות. בכסף הזה בניתי בית בנתניה, ‘בית איתמר בן אב״י’, ברחוב איתמר בן אב״י, ובו ארבע דירות שהשכרתי ומכספן חיינו – אמך, דודתך ואני – שנים אחדות. לסוף קיים הגזבר האמריקאי הבטחתו ואדונו תרם האדמות לנתניה בתנאי אחד: שלבית הספר שיבנו עליהן, יקראו על שם איתמר בן אב״י. הלא תבין – בנסיון היה אדם גדול והאמריקאים נשתגעו עליו. הוא זה שנתן לנתניה את שמה. בלעדיו לא הייתה קמה העיר הזאת. פגשתי את האמריקאי וגזברו במעמד התרומה, כשבאו לנתניה. הם מאוד התרגשו לפגוש את אלמנתו של איתמר בן אב״י. הודיתי להם מאוד ושאלתי אם אינם זוכרים אותי.

״זוכרים מאיפה?״, שאלו.

״מהטלפון״, עניתי, ״אתם הערתם אותי ואת הרוקח משנתנו באמצע הלילה ואני מכרתי לכם האדמה.

״את?״, ענו, ״לא, גברת בן אב״י, זו טעות. אנחנו קנינו האדמה מגברת אבושדיד.

״זו אני״, אמרתי להם. ״זה שמי מבית הורי.

״הבינות קודילו? הבינות? הם קנו האדמה בנתניה כדי לבנות בית ספר על שם בנסיון, ולא ידעו שקנו אותה מאשתו ובנותיו. כך שמרו זכרונו של בנסיון וכך הציל בנסיון אותי, אחרי שוויתרתי למענו על כל רכושי. זכור תמיד, קודי, זכור את אשר אומר לך: לא הכסף חשוב. חשוב להיות בן אדם. מי שמתנהג כמו שצריך, סניור דלמונדו לא יסגור בפניו חלון אחד לפני שיפתח לו עשרים וארבע דלתות״.

•

הספר הזה מוקדש לכל המשפחה שלי, אבל בעיקר לשתי הסבתות שלי – לאה בן אב״י לבית אבושדיד ומזל מחבוב לבית חוטר – שלימדו אותי, כל אחת בדרכה, להאמין שסניור דלמונדו לא יסגור חלון אחד לפני שיפתח עשרים וארבע דלתות. לשתי הסבתות האלה היו חיים קשים. שתיהן ידעו עוני ומחסור ושכלו ילדים. שתיהן התחתנו עם בעלים שופעי קסם וחן שלא פרנסו אותן ואת ילדיהן אפילו יום אחד. ושתיהן האמינו, בכל לבן האמינו, שמי שחי ביושר, שמי ששומר על צלם אנוש, שמי שמושיט יד לזולתו יראה ברכה וימצא טוב.

״סניור דלמונדו נותן״, שיננה באזני מומה, ״האדם צריך רק לפתוח את היד״. הבטתי בה בעיני קצרות הרואי וידעתי שיהיה בסדר. שתמיד יהיה בסדר. שדואגים לי.

״יש לי מימייה כמו חדשה ששמרתי במיוחד בשבילך״, אמרה לי סבתא מזל, שהייתה שרתית בגימנסיה העברית ברחביה, ושלפה ממחבוא מימייה אבודה שהיא אספה בחצר בית הספר ולא נמצא לה דורש. לא היה לה משהו אחר לתת לי, והמימייה הייתה קצת שרוטה וללא ספק נקנתה עבור ילד אחר, אבל באותו רגע, במחסן הקטן בחצר ביתה בקטמון, אני הרגשתי אהוב ויקר ונבחר מכל שמונה עשר נכדיה.

מעולם לא הייתי המוצלח מבין חמשת הנכדים של סבתא מומה ושמונה עשר הנכדים של סבתא מזל. היו להן מבריקים ממני, ספורטאים ממני, יפים ממני, בריונים ממני, מוכשרים ממני וגבוהים ממני. לא תמיד היה להן מה לתת לי כדי לפצות על הידיעה שכזה הוא המצב. אבל המשפט האחרון הזה מתייחס רק לפיצוי חומרי. כי בעומדן מולי, כל שנות ילדותי וכל שנות זקנתן, בעומדן מול הילד השקוף הזה, ילד פוזל וכחוש ומגהק, לבוש בבגדים של השנה הבאה, הן ראו נסיך. ״חכה חכה״, הן אמרו לי תמיד, ״כל העולם ישתטח לרגליך. רק חכה בסבלנות. רק למד והיה חרוץ וישר. ואתה תראה. הרי כל העולם נברא לכבודך, נסיך קטן״.

לשתי הנשים הגיבורות האלה מוקדש הספר הזה. לשתי נשים שסניור דלמונדו חנן אותן בידיים ריקות ובלב העולה על גדותיו.