החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על משה אורן

משה אורן הוא סופר, עיתונאי ועורך. בשנות השבעים עבד ככתב בלונדון ובשנות השמונים עשה עם משפחתו בהוואי. הוא פירסם לאורך שנים מדור שבועי לסרטים וקולנוע בעיתון "על המשמר", וספריו, לילדים ולמבוגרים, ראו אור בהוצאות שונות בארץ. אורן היה הראשון שחצה ... עוד >>

נגיעות

מאת:
הוצאה: | 2021 | 343 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

ילד מתכתב בחרוזים עם ראש הממשלה בירושלים. איש חוצה את הארץ במסע הרגלי הראשון מדן לאילת. גן הנעדרים בבית העלמין בהר הרצל נולד בהר געש בהוואי. אחד-על-אחד מול הגדול מכולם בהיכל הכדורסל ביד-אליהו. הדרך מגן עדן לגיהינום במסע אל הלשון של ניטשה. גיבור המבצע באנטּבה שורד כדור צלף בכראמה. פגישה מפתיעה באוסלו עם הגולגולת מהרי נצרת. הלוחם הגדול בהיסטוריה מעדיף גברים במיטתו. קאיאק בודד במפרץ קילק'קּואה בדרך לפרידה מקּפטן קּוק. חולה ירח צועד מול קני הרובים בלילה בהיר במצרים. הסיפור שלא יאמן על שש הנשים מכפר-עציון ועל הסוף המר והאירוני במנזר הגרמני…
עשרים ותשעה סיפורים קצרים, אישיים מאוד ושונים להפליא, שמצטרפים לתמונה הגדולה, הּפנוֹרמית, של חיים שלמים. מסע אנושי עשיר בצבע, מרתק ומפתיע, חובק עולם ומלואו.

מקט: 4-249-50917
ילד מתכתב בחרוזים עם ראש הממשלה בירושלים. איש חוצה את הארץ במסע הרגלי הראשון מדן לאילת. גן הנעדרים בבית העלמין […]

פּרולוג: חולה ירח
החדר בקצה המרפסת, 1953

חולה ירח, אמרו עליו בילדותו. הילד חולה ירח. ובספרו הראשון, כמעט שלושים שנה אחר כך, הוא יכתוב –

 

עמרי הסהרוּרי / קם לו מתוך שינה

והולך מסביב לחדר / וצועק בשפה משונה

אבל לנו אסור להוציא / אפילו מילה מהפה

אחרת הוא עוד יתעורר / ואז הוא כבר לא יתרפא…

 

עמרי איננו שמוֹ (רק בספר) אבל חולה ירח הוא היה. אולי הוא עדיין כזה. ואולי פשוט נעצור פה, בנקודה הזו, כדי להתחיל מהתחלה.

בבית הקבוצה הם שנים-עשר, ילדי העמק שנמתח בין הר הקפיצה בצפון להר תבּוֹר במזרח (שעל פסגתו, השכם בבוקר, יצפו בזריחה הראשונה בחייהם). בבית הקבוצה חמישה חדרי שינה ובחדר שלו הם ארבעה – שני בנים, שתי בנות – ילדים בני שש בחושך, בלילה.

 

החדר שלנו נמצא / ממש בקצה המרפסת / הכי קרוב להרי נצרת /

ואחרי שמכבים את האור / ולפני שכולם ישנים / שומעים את התנים…

 

בצידו האחד של החדר היו הבנות: חוה וצוֹפִי (קיצור לצופיה). בצד השני אמנון והוא, הבנים – והמיטה שלו ליד החלון. עדיף כך, הוא חושב, כי בלילה, כשהתריסים פתוחים, רואים מהמיטה את הירח.

אבל אחר כך, בתור חולה ירח, הוא מתחיל לחשוב אחרת.

הילדים ראשונים לספר לו שהוא כזה, אבל הם לא יודעים הרבה יותר. בסוף, בלי ברירה, הוא פונה למטפלת: מה זה אומר חולה ירח, הוא שואל.

זה כמו להיות סהרורי, עונה המטפלת.

ומה זה סהרורי?

לא עכשיו, המטפלת מושכת כתפיים. אולי בפעם אחרת.

את אימו לא שאל מעולם, והיום הוא תוהה מדוע. אולי התבייש, ואולי לא רצה להדאיג אותה. עם אבא שיושב בכלא, מעבר למסך הברזל, יש לה מספיק צרות גם בלי קושיות כאלה.

חוה אומרת: אתה מדבר מתוך שינה, המון פעמים.

צופי אומרת: אתה צועק בלילה, ואני תמיד מתעוררת מזה.

ואמנון אומר: באמצע הלילה אתה קם מהמיטה שלך ומסתובב בחדר. ופעם ראיתי אותך מטפס על החלון, ולא הערתי אותך כי פחדתי שתיפול למטה, על השושנים בגינה, ותחטוף מיליון קוצים בתחת…

אחד הילדים שמע מאחותו הגדולה שחולה ירח קם מהמיטה בלילה, מתוך שינה, ומתחיל ללכת בעיניים עצומות (עם שתי הידיים קדימה). ואם הירח מאיר לתוך החדר (כשהתריסים פתוחים) הוא מטפס על החלון ומתחיל ללכת באוויר…

באוויר?!

כמו שאתה שומע.

על מה באוויר?!

על קרן האור של הירח, ממש כמו בשיווי משקל.

לא יכול להיות!

זה מה שהמבוגרים אומרים.

ולמה הוא צריך ללכת לשם?

בגלל שהירח קורא לו.

קורא לו? מה פתאום הוא קורא לו?

בגלל שהוא חולה במחלה הזאת!

ואם הוא מתעורר פתאום, בדרך?

הוא על המקום נופל.

נופל…!

כן, אפילו אם זה מגבוה. וגם אם איזה ענן קטן מסתיר לו פתאום את הירח, אפילו לשנייה…

 

שדה הקוצים. בחדר שלו המטפלת מזכירה להם: לסהרורי אסור להפריע, ולא חשוב מה הוא עושה. מה שצריך לעשות, היא אומרת, זה לשכב במיטות בשקט, בלי לזוז, עד שרואים שהוא הפסיק. שהוא חוזר למיטה שלו.

והוא שומע (גם מה שאסור לו לשמוע), וכשישכב במיטה, בלילה, יחשוב על הירח (על קרן האור שלו), ועל השושנים למטה, בגינה, שאם חוטפים מהן קוץ בתחת זה כואב יותר מזריקה. ואיך זה, ישאל את עצמו, שרק הוא חולה? שאין בקבוצה אף אחד אחר, חוץ ממנו? ומה זה שמוציא אותו מהמיטה בלילה – דווקא אותו…

אולי זה בגלל הקולות, הוא חושב. כי הלילה מלא בקולות. התנים, למשל, שהיללוֹת שלהם באות מההרים, הרי נצרת, ומהר הקפיצה במיוחד. בלילה, כשהתנים מייללים, הם משתדלים לא לחשוב על הר הקפיצה. כי כשחושבים על הר הקפיצה נזכרים במערה, מערת האדם הקדמון, עם הבור העמוק, ממש בפתח, והעטלפים שפורצים מהתאנה הזקנה (שצומחת מתוך הבור). וכשחושבים על מערת האדם הקדמון נזכרים בגולגולת, זאת שהמשלחת מחוץ לארץ מצאה במערה (הרבה לפני שהם נולדו). ואחרי שנזכרים בגולגולת כבר אי אפשר לישון.

ובלילות שהתנים כבר בשקט באות הצרחות של התִנשֶמֶת מהרפת. אִיי…! אִייי…! אִייייי…! ואז מתאמצים לא לחשוב על הפנים שלה (לבנים ושטוחים), ועל העכברים המסכנים שהיא הורגת לתת לגוזלים שלה, על הגג של הסילוֹ, שהשלדים שלהם סותמים לה את הקן.

ואחרי התנשמת זה הקוף, שמתחיל לצעוק במשק החי. בלילה כל החיות ישנות במשק – חוץ מהקוף. והקוף צועק (כך אומרים להם) כי הוא מתגעגע לחברים שלו, בג’ונגל. ואם הוא באמת קורא להם כדאי להתכסות מעל הראש…

ומי שלא נרדם עד מאוחר בלילה שומע לפעמים את הצחוק של הדֶבַּע.

בגלל שהדבע מפחיד כל כך רק מבוגרים מדברים עליו. הדבע, הם אומרים, גר בהרים לבד, לגמרי לבד, ובלילה הוא יוצא מהמאורה שלו לצחוק לירח. ובגלל שהצחוק של הדבע מהפנט ילדים הוא יכול למשוך אותם אליו, להרים. ואז הוא טורף אותם, עמוק במאורה שלו, ואיש

לא יודע לאן הם נעלמו… והחיה הזאת, הם לא צריכים להגיד לו, מסוכנת במיוחד בשבילו, לסהרורים כמוהו. אז עכשיו נראה אותך נרדם עם מחשבות כאלו (רק כמה שנים אחר כך יתברר לו שדבע הוא רק צָבוֹע. וצבוע לא מהפנט ילדים, וגם לצחוק הוא לא ממש יודע, ואם הוא בכלל טורף משהו זה רק פּרגיוֹת בלול).

 

ואולי זה בגלל החלומות, הוא חושב. כי יש לו כמה רעים כאלה, שחוזרים כל הזמן. כמו החלום הקבוע עם האריה –

 

אני והאריה / קופצים מִבּוֹר לְבוֹר

אני בור אחד מקדימה / והוא אחד מאחור

ודווקא בבור האחרון / פתאום אין לי כוח יותר

ואז אני נופל / ואז הוא מתנפּל…

 

או כמו החלום בשדה הקוצים.

כל שנה באביב עולים בשולי המשק שדות של בּרקנים, כאלה שמטפסים מעל לקומתו של ילד. ראשי הברקנים גדולים ודוקרניים להפליא. אם תעבור ליד אחד כזה ולא תשגיח תחטוף דקירה כואבת במיוחד (ממש כמו ממחט).

וכך, בלילה, הוא מוצא את עצמו עמוק בשדה הקוצים. עמוק בפנים. יער של ברקנים סוגר עליו בחושך, והם גבוהים ממנו (בראש!) ודוקרים במיליון מחטים. הוא עומד בלב השדה, תקוּע, בלי לזוז. התנועה הכי קלה תיענש בדקירה, וכל דקירה כואבת מזו שקדמה לה…

איך הגיע לפה? אין לו מושג. איך הוא יוצא מפה? רק אלהים יודע. גם היום, אם רק יעצום את עיניו, ייזכר בתחושה ההיא. הבדידות הגמורה. הייאוש המוחלט. מהר מאד יפסיק גם לנסות, או אפילו לחשוב על זה. הוא לא יכול לזוז, אפילו מילימטר. הוא בקושי יכול לנשום. אבל צריך לקרוא לעזרה, הוא יודע. לצעוק חזק, בכל הכוח, שמישהו ישמע (מישהו מהמבוגרים, כי ילדים לא יוכלו לעזור פה). אולי שומרת הלילה. אולי השומרים. מישהו צריך להיות ער שם, בחוץ…

ואז, כשהוא לא יכול יותר, הוא לוקח אוויר וצועק:

איך יוצאים מכאן?! איך אני יוצא?!!!

ואיש לא עונה לו. אף פעם.

אבל הצעקה תעיר אותו. ורגע אחריה ימצא עצמו עומד, באמצע החדר, לא שדה קוצים ולא כלום. עומד ומתנשם בחושך. ומייד אחר כך הוא במיטה, מתכסה מעל הראש ויודע: זה שוב החלום שלו, הקבוע, שחוזר על עצמו כמו תקליט שנתקע. שוב הגוש האפל, החתוּם, של שדה הקוצים בלילה. והפחד הזה, המשתק…

עד שלילה אחד קורה לו נֵס: מישהו עונה לו בחושך, אחרי הכל. בלילה הזה הוא שוב תקוע שם, בחושך, ביער של קוצים ומחטים, ואז, כשאי אפשר יותר, הוא לוקח אוויר וצועק:

איך יוצאים מכאן?! איך אני יוצא?!!!

והקול השקט של חוה עונה מפינת החדר: כמו שנכנסת.

 

הרוח מהלולים. ואולי זה לא החלומות, הוא חושב. אולי הוא הולך בלילה בגלל הרוּח מהלוּלים. כי היא מפחידה יותר מהדבע, או משדה הקוצים. והיא הדבר האחרון שתרצה לחשוב עליו בחושך, במיטה.

למשק החי הולכים בלי בעיה, וכך גם לרפת. אבל אף אחד לא הולך ללולים. חלק יגידו שזה בגלל הריח. הסירחון שנכנס עמוק לאף עד שצריך להשתעל. חלק יגידו שזה הנחשים, שבאים ללול בלילה לאכול אפרוחים. ואולי זאת הערימה הגבוהה הזו, ליד המדגירה, של אפרוחים קטנים, צהובים – כולם לגמרי מתים! ואולי זה האיש עם הקרחת, עם הפנים הזעופות, שיושב על השרפרף הקטן שלו ומולק לתרנגולות את הראש, ואז הן רצות עד האסם לפני שהן נופלות, והראש עוד קופץ אחריהן, על הדרך, בנפרד מהגוף.

אבל הרוח מהלולים היא הדבר המפחיד מכולם. היא באה תמיד בלילה, אחרי חצות. את זה הם יודעים. ותמיד בשמלה הלבנה שלה, שמגיעה עד הרצפה. וכשהיא עוברת שם, בין כלובי התרנגולות, לא שומעים שום דבר, רק רואים. ומי שרואה (התרנגולות המסכנות לא רואות מִמֶטֶר) מסתובב ובורח – אפילו הנחשים…

לילה אחד הוא מתעורר על הרצפה (סהרורים עושים דברים כאלה), רק שהפעם הוא עומד שם, באמצע החדר, עטוף כולו בסדין. זה מוזר, הוא חושב, וחוזר למיטה שלו. בפעם הבאה הוא יתעורר בגלל צופי, שקוראת לכל אחד מהם בשמו. תגידו שאתם ערים, היא מבקשת, עד ששלושתם עונים שהם ערים. מה קרה, שואלת חוה. וצופי לוחשת: היא היתה פה, בחדר!

 

מי היתה?

הרש-וו-חת.

מה?!!!

הרש-וו-חת מהלולים.

את בטוחה?!

שששששש! תהיו בשקט!

למה?

כי היא יכולה לשמוע!

הרש-וו-חת מהלולים, את בטוחה?

היא עמדה ממש פה, באמצע החדר.

אז מה עשית?

עשיתי את עצמי מתה, מה כבר יכולתי לעשות?

והיא לא אמרה שום דבר?

היא רק עמדה והביטה.

עם השמלה הלבנה שלה?

כן, שמגיעה עד הרצפה.

ומה קרה אז?

היא הלכה.

לאן?

מאיפה לי לדעת לאן.

למה לא?

כי הפסקתי להביט.

מתי?

כשהיא הסתובבה לשם, אומרת צופי ומצביעה עליו.

רגע! הוא חושב לעצמו, זה מזכיר לי משהו…

ואז הפסקת להביט?

בטח הפסקתי! עצמתי עיניים הכי חזק שאפשר.

ומה כבר חשבת שהיא תעשה לו, שואל אמנון ומצביע עליו.

חשבתי שאני מתה מפחד, זה מה!

רק רגע! הוא אומר לעצמו, ונזכר איך עמד שם, באמצע החדר,

עטוף כולו בסדין…

ומה קרה בסוף, שואלת חוה.

איך אני יכולה לדעת אם העיניים שלי עצומות?!

ולא פתחת אותן?

פתחתי, כן, אבל הרבה זמן אחר כך. ואז היא כבר לא היתה.

ואני אומר, פוסק אמנון, שאין דברים כאלה בעולם!

איזה דברים?

כמוה!

ואני דווקא אומרת שיש, אומרת חוה.

בסדר, לוחשת צופי, רק אל תירדמו לי עכשיו, טוב? עד הבוקר – כי היא עוד יכולה לחזור…[5]

 

והם מבטיחים להישאר ערים, הוא זוכר, עד הבוקר. שלא להשאיר אותה לבד. אבל איש משלושתם לא יחזיק מעמד. עשר דקות אולי, הכי הרבה. ובינתיים, עד שיירדם, הוא זוכר את עצמו בחושך, שוכב במיטה ומתפלל:

רק שהם לא יבינו…

ושלא יגלו אף פעם…

שהרוח מהלולים זה אני.

 

אותם לילות, עשרים ושמונה שנים אחר כך, יולידו את ספרו הראשון. הוא יראה אותו יוצא, גיליון אחר גיליון, ממכונת הדפוס. הפעם הראשונה שלו ברגע כזה, במעמד כזה. ורק דברים מעטים בחייו ישווּ לה, להרגשה הזו.

המחזה הראשון שלו (אולי מחזמר, בעצם) גם הוא יבוא משם, מאותם לילות בקבוצה ומאותו ספר. הצגת הבכורה תהיה בתל-אביב, בתיאטרון בית לסין, אבל זו שתבוא אחריה תרגש פי כמה. ההצגה הזו תהיה במשק, מול קהל הבית, לצד מי שאיתם גדל. אלה שהיו איתו שם, כל לילה, בבית הקבוצה. ואותו ערב, לרגע קסום אחד, הוא שוב איתם: ילד בן שש, חולה ירח, במיטה שלו. בחדר הכי קרוב להרים…

אגדות המקום. הוא לבטח לא הראשון שכתב על זה, על ילד סהרורי כמוהו, או על עצם התופעה. ועם זאת בכל שקרא (והוא קרא לא מעט) מעולם לא נתקל בסיפור כשלו. ואיך זה יכול להיות, הוא תוהה. איך זה בכלל אפשרי?

מחלת הירח תלווה אותו, עוד זמן רב אחר כך (גם אם בעוצמה פחותה עם השנים). ב-92′, לקראת שנתו הארבעים וחמש, יחל בהכנות למסע הגדול שלו. מסע רגלי שיחצה את הארץ כולה. הוא ישרטט על המפה מסלול אישי משלו, נתיב שתחילתו בתל דן, על גבול הצפון,

וסופו בחוף אילת. הנתיב הזה, הוא יודע, יצטרך לעבור בביתו שבעמק, והקו שימתח על המפה יטפס לפיכך אל התבּור, ההר שהוא נוף ילדותו. זה שתמיד ניצב שם, בגבול העמק, והשמש עולה בגבּוֹ.

כיוון שהתחייב לכתוב על המסע הזה (תחילה לעצמו, אחר כך להוצאת הספרים), ייצא למסע מקביל לאיתור אגדות המקום. הוא ימצא רבות כאלו, לאורך הדרך, וכשיגיע לאגדות ההר שלו, התבּוֹר, יזכר בסיפור ששמע עוד כילד על הקפיצה המפורסמת של ישוּ (מהרי נצרת לפסגת התבּור). מה שיוביל אותו, בדרך הטבע, לברית החדשה.

על הקפיצה ההיא לא יהיה בספר דבר, אבל באחד מעמודי הבשוֹרה על פי מַתִי יתגלה לו אוצר: הסיפור המופלא על ישו, הוא ישוּע, שיורד מההר לכפר שלרגליו (הכפר דבּוּרייָה, ככל הנראה, אותו רואים יפה מהקיבוץ), ואיש נואש אחד ניגש אליו, אל בן האלהים, כורע על ברכיו ואומר –

 

אדוני חוּסה נא על בני כי מוּכה ירח הוא ומעוּנה עד מאד כי פעמים רבות יפוֹל אל תוך האש ופעמים רבות אל תוך המים. ואני הביאותיו אל תלמידיך ולא מצאה ידם לרפא אותו.

ויען ישוע ויאמר הוי דור לא אֵמוּן בו הַביאוהו אליי הנה: ויגער בו ישוע ויצא רוח הרע ממנו וירפא הנער בעת ההיא.

אז ניגשו התלמידים לבדם אל ישוע ויאמרו מדוע לא מצאה ידנו אנחנו לגרשו.

ויאמר אליהם מפני חוסר אמונתכם כי אני אומר לכם אם יש בכם אמונה כגרגר החרדל ואמרתם להר הזה הֶעַתֵּק מזה שָמַה ויעתק ממקומו ולא יפַלֵא מכם דבר…

 

אז נכון, אותו לא ריפאוּ עדיין. לא רופא מקופת החולים. גם לא בן האלהים. אבל את חולה הירח הוא מצא, אחרי הכל. ילד בן דמותו ממש, מילה במילה. והכל שם בספר, אלפיים שנה אחורה, אבל קורה כאן קרוב, שעה הליכה מביתו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.